בעלות יורשים על נכס נפקד

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בעלות יורשים על נכס נפקד: תוכן ההליך התביעה היא תביעתם של יורשי אבו שריף ועותמאן, שהיו הבעלים הרשומים של מקרקעין מוסדרים בשטח של 22 דונם בקלנדיה, אשר בתחום ירושלים, הידועים כחלקה 20(לשעבר 16) בגוש 29505(להלן המקרקעין). הנתבעים הם: האשם חליל אלסייד, לוי ארמונד, זאב גולן, האפוטרופוס לנכסי נפקדים ומדינת ישראל. בשלב קודם של הדיון היה נתבע נוסף בשם ברדריאן אשר התביעה נגדו נדחתה. מדינת ישראל לא היתה צד לתובענה המקורית והיא הוספה בשלב מאוחר יותר של הדיון. העתירה היא לבטל צווים של בית-המשפט המחוזי בירושלים בהמרצות 664/76; 630/76, וכן רישום במשרד ספרי האחוזה שנעשה בעקבות צווים אלה. לאחר מתן הצווים נעשו במשרד ספרי האחוזה העברות משם התובעים לשמו של אלסייד, משמו של אלסייד לשמם של גולן ולוי, ומשמם של הנ"ל ע"ש מדינת ישראל, הרשומה כיום כבעלת המקרקעין. הצווים אשר את ביטולם מבקשים התובעים, נינו ביום 1.6.76לבקשת לוי גולן ואלסייד, ובו צוטטו כמשיבים עותמאן ואבו שריף (התובעים בתיק הנוכחי) כשהם מיוצגים על-ידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים וכן האפוטרופוס לנכסי נפקדים עצמו ורשם המקרקעין (כמשיב פורמלי). העתירה היתה להצהיר, כי לוי וגולן רשאים לעשות כל פעולה על-מנת שהמקרקעין יירשמו על שמם במשרד ספרי האחוזה. לבקשה צורף תצהיר של אלסייד ובו נאמר, כי התובעים מכרו ביום 19.11.65את המקרקעין לאלסייד וכי ביום 26.7.75חתמו התובעים בעמאן על יפוי-כוח בלתי חוזר בפני הנוטריון הציבורי בעמאן לאותו אלסייד, המסמיכו לפעול במקרקעין כראות עיניו. העתקי הסכם המכר ויפוי-הכוח צורפו לתצהיר. קדמה לפניה לבית-המשפט קבלת אישור מאת האפוטרופוס על נכסי נפקדים לפי סעיף 2(א)(3) לחוק נכסי נפקדים [14]. על-פי אישור זה הירשה האפוטרופוס לפעול לפי יפוי-הכוח שניתן לאלסייד ולגרום לרישום המקרקעין ע"ש אלסייד, ולאחר מכן לגרום לרישומה בשם גולן ולוי, בתנאי ששתי הפעולות - זו של הרישום בשם אלסייד וזו של הרישום בשם גולן ולוי - ייעשו בו זמנית. בית-המשפט נעתר לעתירה בקבעו "שנחה דעתו" כי המשיבים 1, 2ו- 3מסכימים לבקשה. בעקבות צו זה אכן נרשמו המקרקעין ע"ש גולן ולוי ולאחר מכן נרשמה משכנתא לזכות ברדריאן. התובעים טוענים, כי הם לא הוזמנו לדיון בהמ' 664/76 ו- 630/76וכן, כי ענת המבקשים באותן המרצות כי הם מכרו את המקרקעין לאלסייד אינה נכונה. לדברי התובעים, הסכם המכר ויפוי-הכוח הם מזוייפים. הם גם כופרים בנאמר בתצהירו של אלסייד בהמרצות הנ"ל, כאילו לאחר פרוץ מלחמת ששת הימים הם עזבו את מקום מגוריהם בכפר עקב ועברו לירדן. לבסוף טוענים התובעים, כי אינם נפקדים ולכן לא יכול היה האפוטרופוס לנכסי נפקדים ליצגם בדיון בהמרצות הנ"ל. בישיבה מיום 23.6.77הודיעו הצדדים לבית-המשפט כי המשכנתא שהוטלה על המקרקעין לזכות ברדריאן נפדתה, והתביעה נגד ברדריאן (שצורף קודם לכן לתביעה) נדחתה בהסכמת הצדדים. בישיבה מיום 20.10.77, נמסרה הודעה לבית-המשפט כי המקרקעין נשוא הדיון נמכרו למדינת ישראל. דבר זה התאפשר עקב כך שצו מניעה שהוטל בזמנו לבקשת התובעים בהמ' 1402/76, ושאסר ביצוע כל פעולות במקרקעין - בוטל ביום 8.3.77בהמ' 356/77, וזאת מאחר והתובעים לא מילאו אחרי צו בית-המשפט להמציא ערבות כפי שנקבעה על-ידו. באותה ישיבה נטען גם, שמאחר והמדינה רכשה את מקרקעין בתום לב ובתמורה, הרי לאור סעיף 10לחוק המקרקעין [15] לא ניתן להוציאם מידיה. בעקבות הודעה זו, הוגש ביום 25.1.78כתב תביעה מתוקן. לתביעה מתוקנת זו צורפה מדינת ישראל. בתביעה מתוקנת זו חזרו התובעים על טענותיהם בכתבי הטענות הקודמים, והוספה הטענה כי דין הרישום על שם המדינה להתבטל, הואיל וההעברה נעשתה לאחר הגשת התביעה. הנתבעים, מלבד אלסייד, הגישו כתב הגנה, ואילו מדינת ישראל הגישה בנוסף לכתב ההגנה ביום 2.3.78גם הודעת צד ג' נגד לוי וגולן, ובה הם דורשים השבת מחיר המכירה למקרה שהתובעים יצליחו בתביעתם לביטול הרישום ע"ש המדינה. החלטתי שהדיון בהודעת צד ג' יתקיים לאחר סיום הדיון בתיק העיקרי (ע' 89לפרוטוקול). טענתם העיקרית של הנתבעים לוי וגולן היא, כי התובעים הינם נפקדים במובן חוק נכסי נפקדים תשי"א- 1951[14], והקרקע נשוא הדיון הוקנתה כחוק לאפוטרופוס על נכסי נפקדים ולכן אין להם מעמד בדיון זה. הם יוצגו כחוק על-ידי האפוטרופוס בהמרצות שבהן ניתנו הווים שאת ביטולם מבקשים התובעים, ולכן אין לומר שהם ניתנו בהיעדרם. הטענה הבאה בפי גולן ולוי היא, שהם רכשו את המקרקעין בתום לב בתמורה ובהסתמך על הרישום, במובן סעיף 10לחוק המקרקעין. לבסוף נטען, כי עם העברת המקרקעין למדינת ישראל, אין לתובעים כל עילה נגד גולן ולוי ואין הם יכולים לזכות בסעד הנתבע על-ידם ולכל היותר הם זכאים לפיצויים, אשר לא נתבעו כלל בתביעה. האפוטרופוס לנכסי נפקדים טוען בכתב הגנתו אף הוא, כי התובעים הם נפקדים ולכן הוא היה זכאי ליצגם בכל הליך וכי גם אם יוכיחו התובעים כי המסמכים שעל-פיהם נעשתה עיסקת המכר הם מזויפים, הרי לכל היותר יחזרו המקרקעין לרשות האפוטרופוס בתור נכס נפקד. לכן לא תצמח לתובעים כל תועלת מביטול הרישום ע"ש המדינה. עד כאן תיאור מהות ההליך ועיקרי טענות הצדדים. נעבור איפוא לניתוח טענות הצדדים. .3האם התובעים הם נפקדים במובן החוק? באשר לשאלה זו יש חשיבות לשתי עובדות שאינן במחלוקת: ראשית, המקרקען נשוא הדיון היו עד למלחמת ששת הימים בשטח של ארץ ישראל שהיתה בשליטת ירדן. בשנת 1967סופח השטח בו נמצאים המקרקעין למדינת ישראל. שנית, התובעים התגוררו בכפר עאקב הנמצא ביהודה ושומרון (הגדה המערבית) בשטח של ארץ ישראל שלא סופח למדינת ישראל. "נפקד" מוגדר בסעיף 1לחוק נכסי נפקדים תש"י- 1950בין היתר כמי שבין 29.11.47ועד שתתפרסם אכרזה שמצב החירום שהוכרז על-ידי מועצת המדינה הזמנית חדל להתקיים, היה בעל חוקי של נכס שבשטח ישראל, ובכל עת במשך התקופה האמורה היה אזרח אחת הארצות הערביות השכנות או נמצא באחת הארצות האלה או בכל חלק של ארץ ישראל שמחוץ לשטח ישראל. לפי הגדרה זו, אין ספק שהתובעים הם נפקדים, שכן הם בעלים של מקרקעין אשר נמצאים כאמור בשטח ישראל, וכן נמצאו בכפר עאקב אשר בשטח של ארץ ישראל שמחוץ לישראל. גם המקרקעין נשוא הדיון הם בבחינת "נכס נפקד", שכן לפי ההגדרה של מושג זה בסעיף 1לחוק הנ"ל, הרי מדובר בנכס אשר בכל עת בין 29.11.47ובין היום שתפורסם אכרזה כי מצב החירום שהוכרז על-ידי מועצת המדינה הזמנית - חדל מלהתקיים - נפקד היה בעלו החוקי. לפי סעיף 4(א)(1) לחוק כל נכס מופקד מוקנה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים מיום פרסום מינויו של האפוטרופוס או מיום שהיה לנכס נפקד, הכל לפי התאריך המאוחר יותר. התובעים טוענים, כי על אף שההגדרות דלעיל לוכדות לכאורה גם אותם וגם את המקרקעין נשוא הדיון - אין הם בבחינת נפקדים ונתייחס לטענותיהם אחת לאחת. אך ראשית, נסיר מהדרך טענה בעלת אופי מקדמי, שהועלתה על-ידי התובעים והיא, שמאחר והאפוטרופוס הצהיר בתחילת הדיון בפני כב' השופט איתן. שהוא רואה עצמו כמשיב פורמלי ואין לו עניין בדיון (ראה סעיף ה' בע' 2להחלטת כב' השופט איתן בהמ' 1634/76; 1695/76) - אין להיזקק לטענת הנפקדות שמעלים הנתבעים. נראה לי, שאין לקבל טענה זו. ראשית, קיים ספק אם הכרזת האפוטרופוס באה לעניין אותן המרצות או לעניין התיק כולו; שנית, הנושא של העלאת טענת נפקדות מוסדר בסעיף 31בחוק נכסי נפקדים. סעיף זה קובע תנאי אחד לאפשרות להעלות את הטענה והוא, שהאפוטרופוס יהיה בעל-דין במשפט. תנאי זה נתקיים במקרה הנוכחי. האפוטרופוס הוזמן לדיון, הגיש כתב הגנה, לקח חלק פעיל בדיון ואף הגיש סיכומים. בכך נבדל ענייננו מנסיבות המקרה בפסק-הדין בת"א 192/58 טויק (ביואס) נ' גליקן, בע' 6[9], שצוטט על- ידי בא-כוח התובעים. האפוטרופוס לא הודה מעולם בכך שהתובעים אינם נפקדים, אלא להיפך, בסיכומיו עמד בתוקף על כך שהתובעים הם נפקדים והמקרקעין נכס נפקד. לכן נבדל ענייננו מפסק-הדין בע"א 58/51 "נחלים" בע"מ נ' רבינוביץ בע' 245[1] סעיף 10, שאף הוא הובא כאסמכתא על-ידי עו"ד שטראוס. לעיצומו של עניין טוען בא-כוח התובעים את הטענות הבאות: א. בהמרצות 630/76 ו-664, שבהן ניתנו הצווים אשר לביטולם עותרים התובעים, ביקשו גולן ולוי להצהיר, שהמקרקעין נשוא הדיון נרכשו עוד לפני מלחמת ששת הימים על-ידי אלסיד, ובצווים שניתנו בהמרצות הנ"ל טמונה הכרה בבעלותו של אלסייד במקרקעין, ומאחר ואלסייד אינו נפקד, הרי כל עוד עומדים הצווים הנ"ל בתוקפם ולא בוטלו - אין טענת הנפקדות יכולה לעמוד. טענה זו אינה נראית לי. גם אם נצא מהנחה עליה מתבססים הצווים האמורים, דהיינו שאלסייד רכש את המקרקעין מהתובעים, הרי אין בכך לסייע לתובעים, שכן אין הם יכולים לברור להם מהצווים רק את ההנחות הנוחות להם, אלא עליהם לקבל את כל התשתית העובדתית עליה הם מבוססים בשלימותה. והנה, אם נעיין בתצהיר שהגיש אלסייד בהמרצות שבהן ניתנו הצווים, הוא אומר שרכש את המקרקעין מאת התובעים. מכאן, שהתובעים היו בשלב מסויים הבעלים של המקרקעין. לפי ההגדרה של "נפקד" שבסעיף 1, הרי די בכך, שב"כל עת" נמצא בעליו החוקי של נכס המצוי כיום בישראל - באחת הארצות הערביות או בחלק של ארץ ישראל שמחוץ לישראל, והגדרת "נכס נפקד" קובעת שדי בכך שבכל עת, בתקופה שמ- 29.11.47ועד תום תקופת החירום - היה נפקד בעלו החוקי. אין ספק, שהתובעים היו בגדר נפקדים והעובדה שבינתיים (לפי ההנחה) עברה הבעלות במקרקעין לאדם שאינו נפקד - אינה מעלה ואינה מורידה. לשון אחרת, ההגדרות הרחבות של "נפקד" ו-"נכס נפקד" מסתפקות בכך שבנקודת זמן מסויימת היה הבעלים החוקי בגדר "נפקד", גם אם בינתיים עברה הבעלות לאחד. ב. טוען בא-כוח התובעים כי השהייה בארץ הזרה והבעלות במקרקעין בשטחי ישראל צריך שיתקיימו בעת ובעונה אחת. כלומר, לפי טיעונו של בא-כוח התובעים צריכה להתקיים חד-זמנית של שלושה יסודות: א. הבעלות במקרקעין. ב. הימצאותם של אותם מקרקעין בשטח ישראל. ג. שהותו של הבעלים בארץ הזרה. בעניין זה מוצא בא-כוח התובעים תימוכין בת"ע (נצ') 18/78, המ' 245/78 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' שלבי ואח' [10]. מוכן אני להניח, כי טיעון זה בדין יסודו, אך גם ממנו לא תצמח ישועה לתובעים: אפילו בהנחה שיפוי-הכוח לאלסייד אינו מזוייף, הרי שהוא היקנה לו לכל היותר בעלות שביושר. אך הבעלות שבדין נשארה כל הזמן בידי התובעים. בהגדרת הנפקד מדובר על "הבעלים החוקי", ואין ספק שהכוונה ביטוי זה הוא לבעלים הרשום במשרד ספרי האחוזה. יוצא, שלאחר סיפוחו של השטח בו מצויים המקרקעין לישראל, עדיין היו התובעים בעליהם החוקיים, ובהיותם "נמצאים" באיזור יהודה ושומרון, הרי עד לשינוי הרישום נתקיימו בהם בו-זמנית כל היסודות של הגדרת הנפקד. ג. טענה נוספת בפי בא-כוח התובעים והיא, כי לעניין חוק נכסי נפדים יש לראות את יהודה ושומרון כחלק מישראל ולכן התובעים, לפחות משעה שסופחו המקרקעין לישראל, לא "נמצאו" מחוץ לישראל. אך גם טענה זו לא תצלח בידו. סעיף 1(ב)(ii) לחוק נכסי נפקדים מדבר כאמור, בין היתר, על מי שנמצא בכל חלק של ארץ ישראל שמחוץ לשטח ישראל. מן המפורסמות שאינן דורשות ראיה הוא, שכפר עאקב נמצא בארץ ישראל, ואילו "שטח ישראל" מוגדר בסעיף 1(ט) לחוק נכסי נפקדים כ"שטח בו חל משפט מדינת ישראל". לא יכול להיות צל של ספק, כי משפט מדינת ישאל לא הוחל ביהודה ובשומרון. כשמדברת ההגדרה על "משפט מדינת ישראל" הכוונה היא למשפט זה כולו על קרבו ועל כרעיו ללא תנאי וללא סייג. העובדה שאספקטים מסויימים של משפט זה הוחלו במישרין או בעקיפין על סוגים מסויימים של תושבים ביהודה ובשומרון, אינה מעלה ואינה מורידה. לפיכך, ההסתמכות על בג"צ 663/78 (לג(3) 398) בו בוטל צו על תנאי נגד בית-הדין הארצי לעבודה, אשר קבע כי על עובדים ישראלים המועסקים על-ידי מפקד האזור, חל משפט העבודה של ישראלי - אינה לעניין. בא-כוח התובעים מסתמך גם על פקודת שטח השיפוט והסמכויות תש"ח- 1948[16] אשר בה נאמר בסעיף 1: "כל חוק החל על מדינת ישראל כולה ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מארץ ישראל אשר שר הבטחון הגדיר אותו במינשר כמוחזק על ידי צבא הגנה לישראל". עו"ד שטראוס טוען, כי המינשר בדבר נטילת השלטון על-ידי צה"ל שפורסם ב- 11.8.67(מינשר מספר 1קובץ מינשרים צווים ומינויים של מפקדת כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית) יש לראותו כמינשר המכריז על השטח כמוחזק על-ידי צה"ל. אמנם בא-כוח התובעים מודה כי המינשר הנ"ל חתום על-ידי "מפקד כוחות צה"ל" ולא על-ידי שר הבטחון, אך טענתו השנונה היא, שיש לראות את המפקד הצבאי, מהיבט המשפט הישראלי, כשליחו של שר הבטחון. נראה לי, כי אין ממש בטענה זו. אם אכן היתה כוונה לעשות צעד כה מרחיק לכת של החלת משפט מדינת ישראל על הודה ושומרון, תוך שימוש בסמכות הנתונה בפקודת שטח השיפוט והסמכויות תש"ח- 1948[16], היה שר הבטחון מתכבד ועושה מינשר בעצמו ולא על-ידי שליח, או לפחות היה טורח להסיר כל ספק כי המפקד הצבאי פועל כשלוחו ולא בזכות עצמו. יצויין, כי עמדת בא-כוח התובעים, באשר לפירוש המושג "שטח ישראל" שבחוק נכסי נפקדים, היתה מביאה לתוצאות מרחיקות לכת ובלתי סבירות, שלפיהן היה חל חוק נכסי נפקדים על כל שטחי יהודה ושומרון ובלבד שבעליהם מילאו אחר יסודות הגדרת "נפקד". כזכור, אחת האלטרנטיבות בהגדרה זו היא היותו של הבעל החוקי אזרח ירדן, ומאחר וחלק ניכר של תושבי יהודה ושומרון היו, ועדיין הינם אזרחי ירדן. היתה קבלת פירושו של בא-כוח התובעים הופכת את כולם לנפקדים ואת נכסיהם לרכוש נפקד. המטרה של הסרת "כתם" הנפקדות מהתובעים על-ידי קבלת הפירוש המוצע על-ידי עו"ד שטראוס, אינה מקדשת את התוצאה האבסורדית של הפיכת אלפי אנשים אחרים לנפקדים. ד. לבסוף מפנה בא-כוח התובעים לסעיף 28א' לחוק נכסי נפקדים הקובע, כי "על אף האמור בחוק זה, נכס שלא היה נפקד ביום תחילת תקפו של חוק נכסי נפקדים (תיקון) תשי"א-1951, לא יהיה לנכס נפקד, אך ורק משום שנפקד, הנמצא אותה שעה כחוק בשטח ישראל, היה לבעלו החוקי, נהנה ממנו, או החזיק בו לאחר אותו יום". אך לסעיף זה אין כל תחולה לענייננו, שכן הוא חל רק על מי שנמצא היה כחוק בשטח ישראל ביום תחילת תוקפו של חוק נכסי נפקדים (תיקון) תשי"א- 1951[14א], תנאי שהתובעים אינם ממלאים אחריו, שכן בשנת 1951הם היו בשטח שהיה כבוש על-ידי הצבא הירדני ולא בשטח ישראל. לפיכך, אין להתייחס ליתר טענותיו של בא-כוח התובעים לעניין פירושו של סעיף זה. .4 זכות העמידה של התובעים השאלה הבאה היא, אם לאור העובדה שהתובעים הינם נפקדים, יש להם מעמד בדיון זה. לשאלה זו שני פנים: האחד בעל אופי פורמאלי טכני, דהיינו, האם יכול נציגם של התובעים, עו"ד שטראוס להופיע בשמם, והשני שהוא בעל משמעות מהותית ועקרונית, לאמור -האם נוכח העובדה שהתובעים הם נפקדים והמקרקעין הוקנו לאפוטרופוס, נותר בידי התובעים אינטרס בר הגנה המקנה להם זכות עמידה (locus standi) לבוא ולדרוש את ביטולם של הצווים שניתנו בבית-משפט זה ואשר בעקבותיהם נעשה הרישום ע"ש גולן ולוי. הצד הפורמאלי אינו מעורר קשיים מיוחדים. סעיף 22(א)(3) לחוק נכסי נפקדים קובע כי: "מותר לעורך דין המורשה לכך כדין על ידי נפקד הנמצא אותה שעה בשטח ישראל ליצג אותו נפקד בכל פעולה משפטית...". בתיק נמצאים שני יפויי-כוח שנחתמו על-ידי התובעים. האחד מצוי בהמ' 1402/76 ללא תאריך, חתום על-ידי עפאנה אבו שריף ולא צויין בו מקום חתימתו, אך תצהיר של אותו עפאנה שנעשה ביום 1.1.76ושצורף לבקשה באותה המרצה נעשה בירושלים. בהמ' 1687/76 מצוי יפוי-כוח של יורשי עותמאן אחמד שריף. גם כאן לא מצויין ביפוי-הכוח היכן נעשה, אך בתצהיר שנעשה ביום 26.12.76נאמר שהוא נחתם בירושלים. מהעובדה שהתצהירים בשתי ההמרצות נעשו בירושלים אני מסיק, שהתובעים (או חליפיהם) היו בירושלים גם בעת חתימת יפויי-הכוח, ומכאן שנתמלא התנאי הקבוע בסעיף 22א)(3) לתוקפו של יפוי-הכוח, דהיינו, כי ההרשאה ניתנה כדין "על ידי נפקד הנמצא אותה שעה בשטח ישראל". מכאן, שעו"ד שטראוס מוסמך לייצג את התובעים בהליך זה. אך בכך כמובן לא סגי. השאלה המהותית שנזכרה היא השאלה הקרדינלית במשפט זה. הקושי שהתחבטתי בו נובע מכך, כי לפי סעיף 14(א)(1) לחוק נכסי נפקדים, כל נכס נפקד מוקנה לאפוטרופוס. והפסיקה פירשה סעיף זה כמקנה לאפוטרופוס בעלות בנכס הנפקד וכמפקיעה מהנפקד כל זכות בו (ראה ע"א 58/54 הבאב נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים [2]; ע"א 263/60 קליינר נ' מנהל מס עזבון [3]). אם כך הוא המצב, הרי לכאורה מה מעמד יש לתובעים? האם אין הם באים לריב את ריבו של אחר - קרי האפוטרופוס? לדעתי, העובדה שלתובעים לא נותרה כל זכות בנכס אינה סותמת את הגולל על תביעתם. שכן, עדיין נותר בידיהם משהו שכב' השופט ויתקון הגדירו אמנם בע"א 263/60 הנ"ל קליינר נ' מנהל מס עזבון בע' 2545[3] כ"שארית של זכות, זכות שנתרוקנה מכל תוכנה ושרק הקליפה נשארה ממנה" אך גם ל"קליפה" זו יש משמעות כפי שעוד נראה להלן. ניתן למצוא הכרה באינטרס שנשאר בידי הנפקד בבג"צ 43/49 אשקר נ' המפקח על נכסי נפקדים בע' 249[4] בו נאמר על-ידי כב' השופט דונקלבום: "אנחנו נוטים לחשוב כי על-ידי עצם העובדה שאדם הוא נפקד, אין ידיו מסולקות לגמרי מנכסיו, אלא שהזכויות בהם עוברות או מוקנות לאפוטרופוס..." (ההדגשה שלנו). מהו תוכנו של האינטרס שנשאר בידי הנפקד? התשובה לכך היא, שבידי הנפקד נשאר "הסיכוי" או "הציפיות", האפוטרופוס ישחרר ביום מן הימים את הנכס לפי הוראות סעיף 28(א) לחוק והתוצאה משחרור כזה תהיה כי "כל זכות שהיתה לאדם באותו נכס ערב הקנייתו לאפוטרופוס תחזור אל אותו אד או אל מי שבא תחתיו" - כלשון אותו סעיף. במקרה "הרע ביותר", אם נמכר נכס מוקנה - וכפי שעוד נראה להלן מכירה כזו יכולה להעשות רק לרשות הפיתוח (סעיף (א)(1)) - הרי יהיה הנפקד זכאי לקבל את התמורה שנתקבלה עבורו. יתכן, כי בנוסף לאמור יש לנפקד ציפיות או סיכוי, שבאחרית הימים, כאשר יכון שלום בין ישראל וערב, תובאנה בחשבון הזכויות שהיו לו לגבי הנכס הנפקד. אך אינני קובע עמדה אם יש להתחשב בציפיות כאלה אם לאו. הסיכוי לשחרור הנכס אינו בגדר אפשרות רחוקה ובלתי מתקבלת על הדעת, שכן מעדותו של האפוטרופוס על נכסי נפקדים, מר מנור, בע' 77עולה כי: "הממשלה דנה בכך כיצד לנהוג במדיניות ליברלית לגבי כל אותם שנחשבים נפקדים בגדה ובירדן לגבי נכסיהם במזרח ירושלים. נתקבלה ההחלטה שהאפוטרופוס לא יכביד את ידו על דברים אלה, אם יבוא אדם שגר בגדה או תושב ירדן ויש לו מישהו במזרח ירושלים שנתן לו יפוי כוח לנהל את רכושו במזרח ירושלים למרות שהתושב נמצא בירדן, האפוטרופוס לא יתערב ויחשוב כאילו הנכסים אינם נפקדים". מדיניות ליברלית זו, מראה, איפוא, שלנפקדים מסוג התובעים יש סיכוי משמעותי שהנכס הנפקד ישוחרר מנפקדותו. דווקא ההגדרה הרחבה של "נפקד", אשר חובקת בתוכה עולם ומלואו, היא אשר נותנת יסוד לציפיה ולתקווה כי ייעשה שימוש רב במנגנון השחרור, כדי למנוע ולתקן מעשי עוול אשר יכולים להיגרם על-ידי שימוש בהגדרת החוק ככתבה ולשונה (והשווה גם בג"צ 518/79 קוקרן נ' הוועדה לפי חוק נכסי נפקדים בע' 331 מול ב' [5]). אך כאן צפה ועולה טענה של בא-כוח האפוטרופוס, עו"ד חסון, המסתמכת על סעיף 18לחוק נכסי נפקדים (פיצויים) תשל"ג- 1973[17]. סעיף זה קובע כי: "מיום תחילתו של חוק זה לא תישמע שום תביעה של נפקד לזכות בנכס או לשחרור נכס על פי סעיף 28לחוק נכסי נפקדים תש"י- 1950לרבות נכס שבא במקומו לפי סעיף 4(3) לאותו חוק אלא לפי חוק זה". ומאחר ש"חוק זה" עוסק בפיצויים בלבד, הרי לכל היותר יכולים התובעים לצפות לפיצויים, אך בכך אין די בכדי להקנות להם זכות עמידה בתביעה לביטול הצווים והרשום שבא בעקבותיו. נראה שאין לקבל טענה זו. הזכות לתבוע פיצויים ניתנת לפי סעיף 2לחוק הנ"ל, רק ל"תושב ישראל" ואין חולק שהתובעים היו תושבי הגדה ולא תושבי ישראל. יש לפרש, איפוא, את סעיף 18כמתייחס רק למי שיכול לתבוע על-פי החוק הנזכר, שכן נפקד אחר לא יכול להגיש תביעה "לפי חוק זה" כמאמר סעיף .18 יצויין, כי פירושנו זה עולה בקנה אחד עם בג"צ 518/79 קוקרן נ' הוועדה לפי חוק נכסי נפקדים [5], אשר בו לא נשללה זכות העמידה מתושבת חוץ נפקדת אשר עתרה לשחרור נכסיה לפי סעיפים 28ו- 29לחוק נכסי נפקדים. על אף שאותה שעה כבר היה קיים ועומד חוק נכסי נפקדים (פיצויים) תשל"ג- .1973לפיכך נדחית טענה זו. סיכומו של בר, האינטרס שיש לתובעים, די בו כדי להקנות להם מעמד מספיק לדרוש ביטול הצווים והרישום שנעשה בעקבותיהם, זאת לאור הפגמים שנפלו בצווים ואשר יתוארו להלן. .5הפגמים בצווים שאת ביטולם מבקשים התועים אין עוד ספק כיום, צווי בית-המשפט שאת ביטולם מבקשים התובעים - הושגו במירמה, שכן הם התבססו על הסכם מכר ויפוי-כוח שזויפו. עובדת הזיוף נקבעה על-ידי בית-המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 230/78 אשר בו הורשע אלסייד בקשר למעשים אלה. אין ספק, שהן המדינה והן אלסייד קשורים בפסק-הדין הפלילי מכוח היותם צדדים לו (וראה סעיף 42א' לפקודת הראיות [18]) ואילו יתר הצדדים, גם אם אין לראות בהם חליפיהם של אלסייד במובן סעיף 42א' הנ"ל, הרי, על כל פנים, זנחו בסיכומיהם כל טענה המנסה לכפור בטענת התובעים ובעדויות שהובאו על-ידם לתמיכה בגירסתם כי אכן המסמכים הללו הם מזוייפים. משנזנחה טענה זו בסיכומים, אין להתייחס אליה עוד, (השוה ע"א 401/66 מרום נ' מרום [6]). יוצא איפוא, שהצווים הושגו במירמה, שכן לפחות אלסייד היטעה את בית-המשפט במזיד והניעו להאמין, כי אכן נמכרו לו המקרקעין על-ידי התובעים. יתכן ובצווים אלה, טמון פגם נוסף והוא, שהצו התיימר להרשות מכירה של נכס נפקד וזאת בניגוד לקבוע בסעיף 19לחוק נכסי נפקדים, האוסר מכירת מקרקעין על-ידי האפוטרופוס לגורם כלשהו פרט לרשות הפיתוח. בהמ' (ת"א) 474/64 נחמד ואח' נ' ביג'ו ואח' בע' 148[11] מביע כב' השופט לם, שהיה בין מנסחי חוק נכסי נפקדים, את דעתו, כי אין לעקוף את האיסור הנ"ל על-ידי שימוש ביפוי-כוח של נפקד בהסכמת האפוטרופוס על-פי סעיף 22לאותו חוק. לשון אחרת, לפי תפישתו, הוראות סעיף 19הן בבחינת specialis Lexבכל הנוגע למכירת מקרקעין, ולכן גוברות הן על ההוראה הכללית שבסעיף 22 לחוק. (וראה גם בג"צ 81/51 קרוליק ואח' נ' הוועדה לחוק נכסי נפקדים בע' 210[7]). אמנם בת"א 1239/51 חברה לשיכון עממי בע"מ ואח' נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים בע' 417[12], נקבע על-ידי השופט צלטנר, כי בית-המשפט, להבדיל מהאפוטרופוס עצמו, יכול להרשות העברת מקרקעין לגורם אחר מאשר לרשות הפיתוח, וזאת לפי סעיף 20(3) לחוק, המדבר על חובות מנפקדים, ובמקרה שלנו מדובר על קיום חיוב, קרי "הסכם המכירה" לאלסייד. אך גם אם נקב גישה זו, הרי אין הדבר יכול להעשות כעניין שבשיגרה וכלאחר יד, אלא יש צורך בחקירה ודרישה מעמיקים. יש לזכור, שהמדובר בתביעה לקיום חיוב מצד אדם, קרי הנפקד שאינו נמצא בדרך כלל בארץ ואינו יודע על קיום הדיון. זו גם הסיבה שסעיף 20(ב)(2) נותן סמכות לבית-המשפט לדחות את התביעה, אם היא לא הוכחה מעל לכל ספק סביר. אם היה די בהסכמתו של האפוטרופוס כדי להניע את בית-המשפט לתת את האישור למכירת המקרקעין, בבחינת חותמת גומי בלבד, מה בצע מסר המחוקק סמכות זו לבית-המשפט ולא השאירה בידי האפוטרופוס עצמו? במקרה הנדון, מראה עיון בתיקי הצווים, הכוללים רק את הבקשה ואת הצו, כי לכאורה בית-המשפט לא שקל כלל את הנושא, לא בדק את יפוי-הכוח והסכם המכירה וככל הנראה, סמך רק על הסכמם האפוטרופוס לנכסי נפקדים. עצם נוסחו של אישור האפוטרופוס, אשר היתנה הסכמתו לעיסקה בכך ששתי הפעולות, זו של ההעברה לאלסייד וזו של ההעברה לגולן ולוי, ייעשו בעת ובעונה אחת, היה מוזר, וספק רב אם היתה לו סמכות להתנות תנאי זה. אישור מוזר זה גם היה צריך לעורר תשומת לב מיוחדת מצד בית-המשפט טרם שחתם על הצו. אך גם אם טועים אנו באמור עד כה, באשר לסעיף 19לחוק נכסי נפקדים, וגם אם נניח שאין לי סמכות לבטל את הצווים שניתנו רק בשל כך שבית- המשפט שנתן את הצווים לא הפעיל שיקול דעת עצמאי - הרי די בכך שהצווים הושגו במרמה כדי לתת לצד שנפגע עקב מרמה כזו, אפשרות להגיש תביעה לביטולו (ראה ע"א 254/58 המ' 194/58 אינגסטר נ' לנגפוס בע' 456מול א' [8]). גם אם נניח שהתובעים עצמם לא היו צד לדיון שהביא למתן הצווים שאת ביטולם הם מבקשים, הרי הלכה פסוקה היא, שצד שלישי אשר נפגע על-ידי פסק-דין שהושג במרמה, יכול לבקש את ביטולו. הנה כי כן נאמר ב- annual practice[19]: ,a third party who desires to apply to set aside a judgment" ."must show that he has a direct interest in so doing וב- corpus juris scundum[20] נאמר: ..A person not a party may apply for the opening" -or vacation of the judgment where his rights are in D . 2P 153,greif v. Dulla) . Juriously affected theyreby"( 1D . 2P 91,.. White v. Central mut ins. Co581 כפי שציינו, יש לתובעים אינטרס שהמקרקעין ישארו ברשות האפוטרופוס, שכן רק כך יש להם סיכוי לשחרורו, לדעתי, די באינטרס זה, כדי להקנות להם מעמד לדרוש את ביטולם של הצווים ושל הרישום שנעשה בעקבותיהם. .6האם עומדת לנתבעים ההגנה שבסעיף 10לחוק המקרקעין? הנתבעים גולן, לוי וכן המדינה, משליכים יהבם על סעיף 10לחוק המקרקעין הקובע: "מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון". אין חולק, כאמור, כי במקרקעין נשוא הדיון הם מוסדרים ולכן עקרונית ניתן לעשות בסעיף הנ"ל. אך אם נעיין בנוסח הסעיף ביתר עמקות ניווכח מיד, כי יש להבדיל בין מצבם של גולן ולוי לבין מצבה של מדינת ישראל. גולן ולוי לא הסתמכו כלל על הרישום אלא על יפוי-הכוח והסכם המכר שהציג בפניהם אלסייד. יתר על כן, הרישום שעליו הסתמכו גולן ולוי לא היה בלתי נכון. בספרי האחוזה הופיע שמם של התובעים כבעלי המקרקעין, ואין חולק כי אכן (כפוף להקנית זכותם לאפוטרופוס על נכסי נפקדים) הם היו הבעלים של הקרקע. מכאן, שלא נתקיימו כאן כל יסודותיו של סעיף .10לשון אחר: סעיף 10הנ"ל בא להגן על מי שסומך על אמינות הרישום בספרי האחוזה, אך לא על מי שמשליך יהבו על מסמכים שנעשו מחוץ למשרד ספרי האחוזה. אמנם באופן פורמלי נעשה - לאחר מתן הצווים הרישום ע"ש אלסייד ורק אח"כ ע"ש גולן ולוי; אך למעשה בוצעו שני הרישומים ב"נשימה אחת" על סמך אותו צו של בית-המשפט. על כן, בין כל נפקות לכך שנעשה קודם רישום על שם אלסייד שכל כולו לא היה אלא "חניית ביניים" קצרה במרה יחידה, על-מנת לתת לגולן ולוי יתד לתלות עליו טיעון משפטי של רכישה על-ידי "צד שלישי" בתום לב ובתמורה. (והשוה גם האמור בהמר' (י-ם) 830/78דאד נ' האחים אלה ירושלים בע"מ בע' 361[13]). שונה המצב לגבי מדינת ישראל. נתבעת זו רכשה את המקרקעין בהסתמך על רישומם של לוי וגולן במשרד ספרי האחוזה. רישום זה היה מבחינה אוביקטיבית "בלתי נכון" שכן הוא הסתמך על צו בית-המשפט הניתן לביטול עקב המירמה שבה הושג, ואין זה מעלה או מוריד אם גולן ולוי או האפוטרופוס היו צד למעשה המירמה אם לאו. די בכך שאחד הצדדים לדיון, הוא מר אלסייד, היה אחראי למעשי הזיוף, ואף נתן תצהיר כוזב לבית-המשפט - כדי שהצווים הללו יהיו ניתנים לביטול בתביעה זו. וביטול הצווים עושה ממילא את הרישום ע"ש גולן ולוי לרישום "שאינו נכון". השאלה היא, איפוא, אם נהגה המדינה בתום לב, בהסתמכה על רישום זה? המבחנים לתום הלב שעליו מבוסס סעיף 10הנ"ל תוארו על-ידי כב' השופט זילר בהמ' (י-ם) 830/78דאוד נ' האחים אלה ירושלים בע"מ [13] שכבר צוטט לעיל, ושאני מסכים לכל האמור בו. מפסק-דין זה עולה, שדי בקיום "שמץ שמצו של חשד" כדי לפגום בתום הלב, שכן תום הלב הנדרש בעיסקת מקרקעין היא "מידת תום לב עילאית" (ראה (שם) ע' 359). אינני סבור כי נתקיימה אצל המדינה מידת תום הלב הנחוצה לשם הפעלת ההגנה של סעיף 10ואלה נימוקי: הרישום בשם מדינת ישראל נעשה על-ידי שטר מכר שנחתם ביום 20.6.77במשרדו של עו"ד וייל (נ/18). אותה שעה כבר היתה תלויה ועומדת תביעתם הנוכחית של התובעים. על שטר המכר חתם בשם מדינת ישראל מר בנימין לובטקין שהוא בעל מינוי מפקח על נכסי נפקדים (י"פ תשל"ב עמ' 5). האפוטרופוס על נכסי נפקדים ידע היטב את דבר קיום ההליכים הנוכחיים ויש להניח שמר לבטקין שהוא כאמור קשור עם האפוטרופוס ידע אף הוא על כך. עו"ד וייל, שייצג את האפוטרופוס, מעיד במפורש שנאמר לו כי "מתנהל או התנהל משפט ושלפני שנתיים היו בעיות של זיוף או כדומה ואבדוק זאת היטב" (ע' 82). אילו אכן היה עו"ד וייל בודק עניין זה היטב, היה מגלה שהמשפט תלוי ועומד ומושמעות בו טענות רציניות על זיוף, וכי המשפט טרם הוכרע לכאן או לכאן. במקום זאת הוא הסתפק בבדיקת הרישום בשרד ספרי האחוזה ובעיון בצווים שבעקבותיהם נעשה הרישום האמור (ע' 83שורה 10לפרוטוקול). הוא הסתפק במה שנאמר לו על-ידי המוכרים ולא טרח אפילו לעיין בתיק המשפט גופא (ע' 84, 32) בסומכו על כך שהערות אזהרה הנוגעות לצו המניעה שבוטל - נמחקו. העובדה שעו"ד וייל פעל במהירות, אינה יכולה להוות הסבר סביר לחוסר הבדיקה המעמיקה בנסיבות המעוררות חשד כפי שהיו במקרה זה. העדר הבדיקה והמהירות שבה נעשתה העיסקה מעידים לא על רשלנות גרידא, אלא עולים כדי עצימת עיניים השוללת תום לב. זאת ועוד, את האפוטרופוס לנכסי נפקדים במשפט זה מייצג, עו"ד חסון, שהוא בא-כוח פרקליטות המדינה, ונראה לי שניתן לייחס את ידיעתו של עו"ד חסון על ההליכים בתיק זה - למדינה. ואם לא די בכל זה, הרי עיון בפרוטוקול של ת"פ 230/78 מדינת ישראל נ' אלסייד ואח’, שהוגש במשפט זה (בע' 5לתיק הפלילי), מראה שהחקירה המשטרתית נגד אלסייד בעוון זיוף ומרמה כבר היתה בעיצומה בעת שנעשתה העיסקה עם המדינה שכן הודעת אלסייד (מוצג ת/ 2באותו תיק) נגבתה כבר ביום .19.11.76 המדינה היא תאגיד משפטי הפועלת באמצעות האורגנים שלה. אין היא יכולה להישמע בטענה שזרוע אחת שלה אינה יודעת מה עושה הזרוע השניה. כלפי חוץ, המדינה היא גוף אחד בין אם קיימת קואורדינציה בין "אברי גופה" השונים ובין אם לאו. לפיכך, אני דוחה את טענת תום הלב של המדינה. בהתאם לאמור אני מבטל את הצווים שניתנו בהמ' 664/76; 630/76, מורה על ביטול הרישומים בשם לוי וגולן ובשם מדינת ישראל, ומצווה על החזרת הרישום בשם התובעים. המקרקעין נשוא הדיון ייחשבו כמוקנים לאפוטרופוס לנכסי נפקדים והערה על כך תירשם במשרד ספרי האחוזה. אני מחייב את לוי, גולן, אלסייד ומדינת ישראל לשלם לתובעים את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 20.000שקל + מע"מ. ההוצאות ושכ"ט יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן וישאו ריבית של % 4מיום פסק-הדין ועד לתשלום בפועל. באשר להודעת צד ג' של המדינה נגד גולן ולוי, אני מורה שהתיק יועבר אל נשא בית-המשפט המחוזי בירושלים על-מנת שיקבע שופט ממחוז ירושלים לדון בה, שכן אין טעם להטריח הצדדים לחיפה לצורך כך. ניתן היום 24.11.81 בהיעדר הצדדים.בעלותנכסי נפקדיםירושה