מע''מ על ארוחות לעובדים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מע"מ על ארוחות לעובדים: .1 בתיק ע"ש (חי') 19/80 הגישה המערערת "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ (להלן "אתא") ערעור על החלטתו של המשיב, מנהל המכס והבלו, מיום 16.4.80, לפיה נדחתה השגת המערערת והמשיב קיים את החיוב בסך 068,077, 1ל"י עבור מס ערך מוסף על ארוחות לעובדי מפעלה של המערערת בטענה, כי אספקת ארוחות לעובדי המפעל הינה בגדר "מתן שירות אירוח במסעדות לעובדים, שירות החייב מע"מ". .2 בתיק ע"ש (חי') 34/80 הגישה המערערת, מיילס ישראל בע"מ (להלן "מיילס") ערעור על החלטתו של המשיב, מנהל המכס והבלו, מיום 4.8.80, לפיה נדחתה השגת המערערת על חיובה במס ערך מוסף בסך 782, 408ל"י על ארוחות שהיא מספקת לעובדיה, על סמך הנימוק הבא: "מתן ארוחה לעובד מהווה "עיסקה" במשמעות ההגדרה שבסעיף 1לחוק, לרבות "שימוש עצמי" ו"מתנה לעובד", ועל כן היא חייבת במס ערך מוסף". .3 בשני התיקים הנ"ל, הסכימו הצדדים על העובדות הנוגעות לענין. בתיק ע"ש (חי') 19/80 העובדות המוסכמות, החשובות לענייננו, הינן כדלהלן: המערערת הינה חברה לטכסטיל ועוסקת בייצור מוצרי טכסטיל. עובדי המערערת מקבלים ארוחות בתחום המפעל של המערערת. כל העבודות הכרוכות ברכישת המצרכים, בהכנת הארוחות והגשתן לעובדים נעשות על-ידי עובדי המערערת. הארוחות ניתנות לעובדי המערערת בתחום המפעל של המערערת; כדי למנוע בזבוז זמן לצורך הליכתם של העובדים למסעדה מחוץ לשטח המפעל. בסביבה הקרובה למפעלים אין מסעדות המסוגלות לתת ארוחות לעובדים. 4) בתקופה הרלוואנטית, עובדי המערערת היו זכאים לארוחות לפי תלושים מיוחדים שרכשו אצל המערערת. כל תלוש זיכה בארוחה. עבור ארוחת בוקר שילם עובד כ- 2ל"י ועבור ארוחת צהריים כ- 6ל"י. 5) בהסכם הקיבוצי אשר חל על המערערת ועל עובדיה לגבי התקופה הרלוואנטית נקבע, כי המערערת חייבת לספק הארוחות לעובדים. בהסכם אף מופיע פירוט של התפריט. 6) בתקופה הרלוואנטית שילמו העובדים מס הכנסה עבור הארוחות ושלטונות מס ההכנסה ראו בארוחות שכר הניתן לעובדים החייב במס הכנסה. בתיק ע"ש (חי') 34/80 העובדות המוסכמות החשובות לענייננו הינן כדלקמן: 1) המערערת עוסקת בייצור ובמכירה של חומצת לימון וחומרים כימיים אחרים המשמשים בתעשיית המזון. ) למערערת יש עניין בכך שעובדים יקבלו ארוחות בזמן נוכחותם במפעל ושלא יפסידו זמן בהליכה למסעדות שמחוץ למפעל ובמרחק מה ממנו. משום כך קיימת קנטינה באחד ממבני המפעל. 3) עובדי הקנטינה, שהם עובדי המערערת, רוכשים את המצרכים ומכינים את הארוחות לעובדים. 4) בתקופה הנדונה רכשו עובדי המערערת פנקסי תלושים תמורת -.25 ל"י. כל פנקס מכיל 25תלושים שערכם הנומינלי הוא 1ל"י כל אחד. כל תלוש מזכה את העובד בארוחה אחת ליום. 5) הארוחות שסופקו לעובדי המערערת כנ"ל הינן חלק משכרם של העובדים החייב במס הכנסה ושולם עליו מס הכנסה בפול על יסוד הדווח של המערערת לפקיד השומה. .4 שתי המערערות טוענות, כי אינן חייבות בתשלום מס ערך מוסף על הספקת ארוחות לעובדיהן, באשר ארוחות אלו מהוות חלק משכרם של העובדים ותשלום שכר לעובדים איננו חייב בתשלום מס ערך מוסף. מאחר והעובדות בשני ערעורים אלה הן בעצם זהו והשאלה הדורשת את פתרונה בשני הערעורים היא אותה השאלה, על כן יתייחס פסק-דיני זה לשני הערעורים הנ"ל כאחד. .5 העיון בנימוקיו של המשיב (שהוא בשני המקרים אותו הפקיד, מר י' יעקובוביץ, גובה המכס) לפיהם הוא דחה את השגותיהן של המערערות מראה כי, כנראה, למשיב עצמו לא היתה מחוורת די צרכה מהות הפעולה שנעשתה על-ידי המערערות במתן ארוחות לעובדיהן. בו בזמן שהנימוק לדחיית השגתה של "אתא" היה, כאמור, כי אספקת ארוחות לעובדים הוא "מתן שירות אירוח במסעדות לעובדים", הרי הנימוק לדחיית השגתה של "מיילס" הוא, כי מתן ארוחה לעובד מהווה "עיסקה" במשמעות ההגדרה שבסעיף 1 לחוק, לרבות "שימוש עצמי" ו"מתנה לעובד". שני מונחים אחרונים אלה מהווים חלק מהגדרת "מכר" ואילו לגבי "שירות" יש הגדרה נפרדת באותו הסעיף. ייאמר כבר כאן, כי העלאת הנימוקים השונים האלה לא תרמה לפתרון הבעיה שבפני, וחייבה את הצדדים להתייחס לכל אחד מהמונחים שבגדרם ניסה המשיב סווג את הפעולה הנדונה, למרות שהיא אחת וזהה אצל שת המערערות וניתן היה, לכן, לצפות, כי הגדרתה תהיה זהה. .6 אעבור, איפוא, על כל אחד מהנימוקים שהעלה המשיב, ואתחיל בנימוק, כי מתן הארוחות הוא בגדר "עיסקה". (הערה: למרות שערעורה של "אתא" מתייחס לתקופה, שבחלקה היא לפני תיקון חוק מס ערך מוסף בשנת תשל"ט- 1979[4], אתייחס להגדרות שבחוק כפי שתוקן, מאחר ולענייננו לא חל שוני בהגדרות אלו). .7 "עיסקה", בהתאם להגדרה שבסעיף ההגדרות שבחוק (סעיף 1) היא "מכירת נכס או מתן שירות בידי עוסק במהלך עסקיו....". טוען בא-כוח "מיילס", כי אספקת ארוחות איננה בגדר "מכירת נכס", כי אם בדר "מתן שירות", אולם לא בגדר שירות, המחייב בתשלום מס ערך מוסף, באשר בהגדרת "שירות" נאמר "עבודת עובד איננה בגדר שירות למעבידו". בא-כוח "אתא" מסתפק בטענה, כי אספקת הארוחות איננה "עיסקה", מבלי להתייחס לכך אם היא "מכירה" או "מתן שירות". על כל פנים, בין אם נראה באספקת הארוחות "מכירת נכס" או "מתן שירות", טוענות שתי המערערות, כי לא נעשה דבר במהלך עסקיהן של המערערות. .8אני סבור, כי המערערות צודקות בטענותיהן אלו. עסקה של "אתא" הוא ייצור מוצרי טכסטיל, ועסקה של "מיילס" הוא ייצור של חומצת לימון וחומרים כימיים אחרים המשמשים בתעשיית מזון, על כן העסקות שעליהן חייבות המערערות בתשלום מס ערך מוסף היו, לגבי "אתא" - מכירת מוצרי טכסטיל, ולגבי "מיילס" - מכירת חומצת לימין וחומרים כימיים אחרים. אני מסכים כי הספקת ארוחות על-ידי המערערות לעובדיהן איננה פעולה במהלך עסקיהן הרגיל של המערערות הנ"ל, אשר איננו כולל שירות של מתן ארוחות. .9אין בחוק הגדרה של המונח "עסק" או "מהלך עסקים", אולם כפי שנאמר לא אחת, בפירוש החוק יש לתת למילים את מובנן הפשוט (ראה בג"צ 188/63בצול ואח' נ' שר הפנים ו- 2אח' בעמ' 350[1]), ובמובנו הפשוט, עסק הוא מפעל מסחרי או חרושתי, שאדם עוסק בו בקביעות, שזהו גם הפירוש למונח זה, המופיע במילונו של אבן שושן ואשר שני הצדדים מסכימים לו בסיכומיהם. על כן, בנסיבות מתוארות ברשימת העובדות המוסכמות, אין מתן ארוחות על-ידי המערערים משמש כעסקן של המערערות, אין הוא במסגרת עסקיהן ופעולותיהן העסקיות הרגילות של המערערות, ואין הוא פעולה בעלת אופי מסחרי, כפי שמונח זה פורש (אמנם בהקשר לפקודת מס ההכנסה) בעמ"ה 378/69קציר חב' בע"מ נ' פקיד שומה ת"א 1, בעמ' 191[2] ע"י הציטוט (בהסכמה) מדברי השופט לורנס במשפט .. Shove v. Dura manufacturing co[3] 3-. 782ltd. At p .10בא-כוח "מיילס" מפנה אותי לפירוש המונח עסק (trade) בפסיקה האנגלית המתייחסת למונח זה בפקודת מס ההכנסה האנגלית. איני מוצא לנכון להתייחס לפירוש המונח הזה בפסיקה האנגלית (אם כי, למעשה, הוא איננו שונה מהפירוש, שאני נתתי לו) מאחר והמדובר בענייננו בחקיקה ישראלית מקורית, שיש לפרשה ללא כל זיקה לפסיקה האנגלית, שאף איננה דנה בסוגיה זו שבפנינו. .11בא-כוח המשיב טוען, כי יש לתת למונח "עסק" פירוש מרחיב ולכלל בו גם את עיסקת מתן שירות הארוחות לעובדים. אינני רואה כל סיבה לתת למונח "עסק" פירוש מרחיב, מאחר, וכידוע, מקום שיש קושי בפירוש הוראה כל שהיא בחוק פיסקלי, הרי הכלל הוא, שחוק פיסקלי מחייב פירוש דווקני ולא פירוש מרחיב. לפי טיעונו של בא-כוח המשיב, הפירוש המרחיב של המונח "עסק" מחייב, בהתאם להגדרה של מונח זה במילון של אבן שושן, את סיווגן של המערערות כ"מפעל חרושתי", ובזה הוא מוציא תימוכין לטיעונו כי הארוחות ניתנו במהלך "עסקן" של המערערות. אינני סבור כי יש ממש בטיעון זה. נכון, כי המערערות הן "מפעלים חרושתיים" אולם השאלה היא, מפעלים חרושתיים לאיזה עסק? משאלה זו, מתעלם לגמרי בא-כוח המשיב בסיכומו, והתשובה לשאלה זו היא חד משמעית, כפי שנאמר בפסק 9לעיל, ובשום אופן אין הן מפעלים חרושתיים למתן ארוחות. .12עוד טוען בא-כוח המשיב, כי מתן הארוחות לעובדים נעשה במהלך העסקים של המערערות. וכל כך למה? אצטט את דברי בא-כוח המשיב כלשונם: "אנו טוענים שכפי שמפעלי המערערות מייצרים מוצרים שונים, כאשר לכל מוצר יש 'וו ייצור' ותהליך ייצור בעיבוד חומר הגלם המשמש לאותו מוצר ומסתיים במוצר המוגמר, כך גם לגבי הארוחות. תהליך הייצור בהן מתחיל ברכישת מוצרי מזון הבסיסיים בעיבודם לארוחות והגשת הארוחות לעובדי המערערות. התהליך כולו נעשה בידי עובדי המערערות ואנו טוענים שאין להבדילו מייצור מוצר אחר במפעלים". אני דוחה טיעון זה בשתי ידיים. הארוחות לעובדים אינן "מוצר" כלשהו של המערערות, ואין הכנת ארוחות בגדר קו ייצור של המערערות. נכון, שעובדי המערערות מכינים את הארוחות, אולם עובדה זו כשלעצמה, איננה הופכת את הכנת הארוחות לקו ייצור של "מוצרים" על-ידי המערערות, ואין דבר רחוק יותר מהמציאות - כפי שהדבר נקבע בעובדות המוסכמות על הצדדים - מאשר לראות בהכנת ארוחות לעובדים מהלך עסקים רגיל של המערערות. .13אני קובע, איפוא, כי מתן ארוחות לעובדיהן על-ידי המערערות לא נעשה במהלך עסקיהן של המערערות ודי בכך, כדי לקבל את ערעורן של המערערות. אולם אני גם סבור, כי מתן ארוחות כאלו איננה "עיסקת מכר" ואיננה "מתן שירות" במובן ההגדרות בחוק, וזאת ביחסים שבין המערערות ועובדיהן, כפי שהדבר נקבע בעובדות המוסכמות על הצדדים. .14בהתאם לעובדות הנ"ל, עובדי המערערות מקבלים את ארוחותיהם בתחום המפעלים של המערערות תמורת מחיר סמלי, ועל הארוחות האלו שולם מס הכנסה, בהיותן חלק משכרם של העובדים. ב"אתא" חייב ההסכם הקיבוצי את "אתא" לספק את הארוחות לעובדים בהתאם לתפרי שנקבע בהסכם. עובדות אלו, לדעתי, מצביעות באופן ברור על כך, כי מתן הארוחות הוא חלק משירותי הרווחה, אשר המערערות מספקות לעובדיהן, בין לפי הסכם קיבוצי ובין לפי נוהג מקובל, והמהווים חלק משכרם של העובדים. .15אספקת ארוחות לעובדים במפעלי תעשיה מהווה חלק מתנאי העבודה המקובלים והינה מעוגנת לעתים, מפורשות בהסכמים קיבוציים, כפי שזה מופיע בהסכם הקיבוצי המחייב את "אתא". חוק הגנת השכר תשי"ח- 1958[5], מתייחס לאספקת ארוחות כאלו בהסכמת העובדים בסעיף 3, ובאספקת ארוחות כאלו במקום עבודה שאין העובד יכול להשיגן שלא על-ידי המעביד, בסעיף .4ההתייחסות לארוחות כאלו, כמהוות חלק משכרם של העובדים נובע מפורשות מהוראות פקודת מס הכנסה. סעיף 2לפקודה קובע: "מס הכנסה יהא משתלם..... על הכנסתו של אדם.... ממקורות אלה: (2)(א) השתכרות או רווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה אחרת שניתנו לעובד ממעבידו;.... והכל בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף...." לארוחות אלו מתייחס סעיף 9(20)(ב) לפקודה [6] בו ניתן פטור ממס על ארוחות בשווי מסויים. ואכן, כפי שנקבע בעובדות המוסכמות, העובדים ב"אתא" שילמו מס הכנסה עבור הארוחות ושלטונות מס ההכנסה ראו בארוחות שכר שניתן לעובדים ואשר חייב במס הכנסה, ו"מיילס" דיווחה לשלטונות מס הכנסה על הארוחות שסיפקה לעובדיה, ושולם על-ידה מס הכנסה על החלק מסכום ההכנסה של העובדים לפי עלות הארוחות, העולה על החלק הפטור ממס. בפסק הדין בע"א 446/79, 470/78, אשר שני הצדדים מסתמכים עליו, הדן גם הוא בארוחות הניתנות על-ידי מעבידים לעובדיהם, אם כי מזווית אחרת (מבחינת ניכוי מס תשומות ששולם על-ידי המעבידים על הארוחות), אומר כב' השופט (כתארו אז) י' כהן בפסיקא 5: "השופט המלומד ראה באספקת ארוחות טובת הנאה המוענקת ע"י המעביד לעובד שמהווה חלק משכרו. אני מוכן להסכים לגישה זו....." ובפיסקא 6הוא אומר בין השאר: ".....אכן קבלת טענות המערערות מביאה ידי תוצאה, שאם מעביד משלם חלק ניכר משכר עובדיו לא במזומנים אלא ע"י מתן טובות הנאה שונות.... תביא לתוצאה בלתי רצויה" (בנסיבות שהיו שם בפני בית-המשפט). אולם את הטענה עצמה קבל בית-המשפט העליון. לבסוף, אף בא-כוח המשיב מסכים בפה מלא (ראה פיסקאות 5ו- 6של סיכומו) כי "שירות הארוחות הינו טובת הנאה הניתנת להערכה בכסף ואין ספק שהמערערות לקחו מרכיב זה בחשבון שכר העבודה המגיע לעובדיהן והראייה היא שהם גם החשיבו טובת הנאה זו כשכר לצורך מס הכנסה" ולהלן: "אנו טוענים שמתן ארוחות הינה הטבה לעובדים, הטבה שכמותה כשכר". המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא, כי מתן הארוחות לעובדיהן עלידי המערערות מהווה חלק משכרם של העובדים. .16לאור מסקנה זו, ועל רקע היחסים שבין המערערות ועובדיהן, ניתן כעת לבחון באם אספקת הארוחות היא בגדר עיסקת "מכר" או "מתן שירות", כטענת בא-כוח המשיב. במתן הארוחות לעובדים רואה בא-כוח המשיב "עיסקת מר" מאחר וכל שלוש החלופות הכלולות בהגדרת "מכר" "תופשות", כלשונו של בא-כוח המשיב, לענייננו. אין דבר יותר מלאכותי ותלוש מהמציאות - כפי שהיא מצאה את בטוייה בעובדות המוסכמות - מאשר להכניס את מתן הארוחות לאחת מהחלופות של הגדרת "מכר". בהתאם לחוק המכר תשכ"ח- 1968[7] "מכר" מוגדר כ"הקניית נכס תמורת מחיר" והגדרה זו היא ההגדרה הבסיסית של מונח זה. האם על-ידי הספקת ארוחות, בתור חלק משכרם של העובדים, מוכרות המערערות את הארוחות לעובדיהן. או האם העובדים קונים את הארוחות מהמערערות? אני סבור, כי התשובה לכך חייבת להיות שלילית. העובדים אינם קונים והמערערות אינן מוכרות ארוחות, כי אם מערערות משלמות לעובדיהן חלק משכרם בארוחות, כפי שיכלו לשלם אותו גם בצורת דיור (סעיף 3לחוק הגנת השכר) או בצורת שירותים (סעיף 4לחוק הנ"ל) ולא יעלה על הדעת לראות במתן דיור או מתן שירותים "מכר" במובן החוק. המתחייב בתשלום מס ערך מוסף. .17אותו הדין חל על החלופה השניה שמעלה בא-כוח המשיב: "שימוש לצורך עצמי". הוראות הפירוש שפורסמו על-ידי המשיב, ואשר אותן מצטט בא-כוח "מיילס" בסיכומו, מדגימות יפה, לדעתי, את כוונת המחוקק בהשתמשו במונח "שימוש לצורך עצמי" בהגדרת "המכר". ארוחות אינן, כפי שכבר ציינתי בפיסקא 12לעיל, המוצר של עסקן של המערערות ואין בצריכת הארוחות משום שימוש בנכסי העסק. אינני מתעלם מכך, כי אם נפרש באופן דווקני את המונח "נכס" הרי ארוחות מהוות נכס מנכסי העסק, מאחר והמצרכים נרכשו על-ידי המערערות. אולם פירוש דווקני כזה איננו נראה לי כתואם את מערכת היחסים שבין המערערות ועובדיהן ואשר במסגרתן יש לראות את מתן הארוחות על-ידי המערערות. בפסק הדין בערעורים 446/79ו- 478/78קבע בית-המשפט העליון, כי מתן הארוחות לעובדים נעשה לצרכי עסקו של המעביד, ואינני רואה מקום לאבחן את הקביעה בפסק-הדין הנ"ל מהמקרה שבפנינו, כפי שמבקש ממני באכוח המשיב. בהתאם לעובדות המוסכמות, המערערות מעוניינות שעובדיהן יקבלו ארוחות במקום ושלא יפסידו זמן בהליכה למסעדות שמחוץ למפעל, ואינטרס זה של המערערות מוצא את ביטויו במתן הארוחות במקום. אינטרס זה של המערערות במקרה זה עולה בקנה אחד עם האינטרס של העובדים, המעוניינים לקבל חלק משכרם בארוחות במקום עבודתם. .18מוזר הוא הטיעון של בא-כוח המשיב לגבי החלופה השלישית "מתנה לעובד", בפיסקא הראשונה המתייחסת לטיעון זה (סעיף 4(ג) לסיכומיו) אומר בא-כוח המשיב: "אנו טוענים שהארוחות לא ניתנו לעובדים בחינם, על אף שגבו מהם מחיר סימלי תמורת הארוחות וכי את תמורת הארוחות שילמו העובדים בעבודתם". (ההדגשה שלי - א' ד' ח') המסקנה המתבקשת מדברים אלה היא, כי אין מתן הארוחות בגדר "מתנה לעובד" כהגדרת "המנה" בחוק המתנה תשכ"ח- 1968[8] דהיינו "הקניית נכס שלא בתמורה". השאלה היא כיצד דברים אלה מתיישבים עם טיעונו של בא-כוח המשיב, כי מתן ארוחות הוא "מתנה לעובד"? ! .19לבסוף, טוען בא-כוח המשיב, כי מתן הארוחות לעובדים הנה עיסקה של מתן שירות, אולם איננה כלולה בגדר הסייג שבסיפא של הגדרת "שירות" בחוק, האומר כי "עבודת עובד איננה בגדר שירות למעבידו". באכוח המשיב מבסס את טענתו זו על-כך, כי מתן ארוחות זה שירות שהמעביד נותן לעובדיו ולא שירות שהעובד נותן למעבידו. טענה זו מופרכת על פניה. במתן הארוחות על-ידי המערערות לעובדיהן אין משום "מתן שירות" מצד המערערות, כי אם משום תשלום חלק מהשכר לעובדיהן בצורת ארוחות, ושוב (ראה פיסקא 16לעיל) לא העובדים משלמים בעבודתם תמורת הארוחות האלו, כי אם המערערות משלמות לעובדיהן תמורת עבודתם בארוחות אלו. אינני רואה בצורת תשלום כזו משום "עיוות" כלשהו, ואינני רואה כל בסיס במצב היחסים האמיתי בין המערערות לעובדיהן לטענתו של בא- כוח המשיב. כי המערערות מנסות להתחמק מתשלום מס ערך מוסף על הארוחות לעובדיהן. .20על סמך כל האמור לעיל, אני קובע, כי מתן הארוחות על-ידי המערערות לעובדיהן במסגרת היחסים שביניהן, כפי שהדבר משתקף בעובדות המוסכמות, איננו חייב בתשלום מס ערך מוסף. .21אני מקבל את ערעורן של המערערות, מבטל את השומות של המשיב שבהן חייב את המערערות בתשלום מס ערך מוסף, ומחייב את המשיב לשלם לכל אחת מהמערערות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 000, 5שקל בצירוף מ.ע.מ. על הסכום הנ"ל. מיסיםארוחות לעובדיםמע"מ (מס ערך מוסף)