קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסק דין הצהרתי לגבי רכב: א. מהות התובענה התובעת מס' 1הינה אמה של התובעת מס' .2היא מאושפזת בבי"ח גריאטרי זה זמן, ועדותה במשפט זה, נגבתה במסגרת גביית עדות על אתר, שם. התובעת מס' 2 הינה אשתו של הנתבע. הנתבע הגיש כנגד התובעת מס' 2 תביעה לגירושין, מזונות האשה, מזונות הקטינים, חלוקת הרכוש והחזקת הקטינים בתאריך 18.8.1986(ר' נ/1) התובעת 2מצידה הגישה בביהמ"ש המחוזי תביעה למזוגות ולמדור ב- 20.10.1986(נ/2). בתאריך 2.3.1987 הוגשה תובענה זו שעילתה עתירה לפס"ד הצהרתי, לפיו מכונית דיהטסו מס' רישוי 84- 053- 48(להלן: "המכונית") הרשומה ע"ש הנתבע ומוחזת ע"י התובעת מס' 2הינה בבעלותה של התובעת מס' 1ולחלופין בבעלות שתי התובעות ולחילופי חילופין בבעלות התובעת מס' 2לבדה. ב. הפלוגתאות בין הצדים במהלך קדם המשפט הוצבה לדיון פלוגתא אחת בלבד והיא: - האם המכונית שייכת לנתבעת מס' .1 יחד עם זאת הנתבע הגיש המ' 6430/87 להעברת הדיון בינו לבין הנתבעת מס' 2 לביה"ד הרבני מכיון ששם נכרך כדין, לטענתו, גם נושא חלוקת הרכוש בין השניים. החלטת בימ"ש זה היתה כי הסמכות נחצית וכי התובענה תידון, ככל שהיא נוגעת לתובעת מס' 1, ובמידה ובהמ"ש יחליט שאין היא שייכת לה, כי אז תקום סמכות ביה"ד הרבני לחלוקת הרכוש בין שני בני הזוג. (עמ' 4ו- 5להחלטה). על החלטה זו הוגש ערר. בהסכמת הצדדים החזירה ערכאת הערעור נושא זה כפלוגתא קיימת ביניהם, שתידון במהלך שמיעת הראיות. בהמ' 3391/90 עתרה ב"כ התובעת מס' 2להגשת פס"ד של ביה"ד הרבני. בסעיף 5לנימוקי הבקשה מציינת הגב' גולן, כי "קבלת הראיה בשלב זה הינה הכרחית שכן יש בה כדי לסתום הגולל על אחת הפלוגתאות שבתיק". דיון בהמרצה נערך ב- .5.4.1990שם הצהירה הגב' גולן כי הגשת פסה"ד אינו פותר את הסוגיה מכיון שהוגש ערעור. בסיכומיה, לכן, היא חוזרת על הטענה כי כריכת התביעה לחלוקת הרכוש לא היתה כנה, ומכאן הפועל היוצא שיש לדון בזכויות התובעת מס' 2, בהקשר למכונית בבימ"ש זה. הארכתי בתיאור הפלוגתא מס' 2ודרך החתחתים בה היא "נפתרה", מכיון שדרך זו איפיינה את צורת הגשת הראיות לאורך כל הדיון, ע"י ב"כ שני הצדדים כאחד. ג. סמכות ביהמ"ש באשר לתובעת מס' 2 כאמור הגיש הנתבע, תביעת גירושין, עוד לפני התדיינות זו. בתביעת הגירושין, כרך, בין היתר גם ענין חלוקת הרכוש בין הצדדים. (סעיף 14ל-נ/1). בסעיף 12שם תואר רכושם של הצדדים כדירת מגורים ושני כלי רכב, אחד מהם המכונית נשוא התובענה. זו היתה הסיבה שהוגשה בקשתו למחיקת תביעת התובעת מס' 2, מחוסר סמכות. ב"כ התובעת 2בסיכומיה שבה וטוענת כי הכריכה של עניני הרכוש בביה"ד הרבני, לא נעשתה בכנות. הטעם לכך הוא כי לא מולאו 3האלמנטים הנדרשים לכריכה כנה, והם: שתביעת הגרושין שהוגשה היא כנה, שענין הרכוש נכרך בה כדין וכי כריכת הרכוש בתביעת הגירושין אף היא כנה. הוכחת אלמנטים אלה מוטלת על הנתבע. (ר' גם ע"א 118/80גבעולי ואח' נ' גבעולי [1]). בענין גבעולי, נדונה שאלת כריכת מונות וכב' השופט שמגר, כתוארו דאז, קבע: "המערערים העלו טענות מטענות שונות כדי להצביע על כך שהתביעה לבית הדין הרבני לא הוגשה בכנות וכי כריכת המזונות לא נעשתה בכנות, אך טענות עובדתיות אלה אין בהן כדי לסתור את גרסתו של המשיב, הנתמכת לכאורה בטענות העובדתיות ובנוסחה של התביעה כי הכריכה היתה כנה. לשם הסרת ספק אוסיף, כי אין בכך כמובן משום הבעת דעה על התביעה לגופה... השאלה העומדת לפנינו בשלב זה היא שאלת כנות הכריכה ולא צדקתה הענינית של התביעה". והכיצד בודק ביהמ"ש את כנות הכריכה? ב-ע"א 423/79 צברי נ' צברי [2], נדונה תביעת גירושין של הבעל שם כרך, בין היתר, עניני רכוש, בזו הלשון: "...וכן שאלת רכוש בני הזוג והמטלטלין בדירתם". התובעת הגישה המרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי בטענה כי מגרש מסויים, חציו לה, וכי הוא אינו כלול בכריכה שנעשתה. המבחן בו נוקט כב' השופט ד' לוין, שנתן את פסה"ד בענין צברי הוא האם הרכוש שנכרך נובע ממעמד הנישואין, והאם בני הזוג עשו בו "שימוש לקידום חייהם המשותפים" (שם בעמ' 28מול האות "ב"), או שהינו תביעה אזרחית רכושית רגילה. מבחן נוסף בו נקט כב' השופט לוין הוא האם הרכוש פורש בבהירות מספקת בתביעה שהוגשה לבי"הד הרבני. בתביעה כללית ולא מפורשת נראה כי נטייתו היתה לראות "תביעת חסימה" ולא תביעה כנה. בישיבה הראשונה שהיתה קבועה לצורך הדיון בהמרצה שהוגשה למחיקה מחוסר סמכות טענה ב"כ התובעות כדלקמן: "התובעת 1הינה העיקרית בתיק, ולא האשה. העתירות הן לסעד בעבורה, ולכן טענת כריכה לא יכולה לעלות. אני רוצה לשמור על זכותי לחקור המצהיר לגבי 3האלמנטים". הדיון נדחה למועד אחר. לאותו מועד הוגש תצהיר נגדי מטעם התובעת מס' .2בישיבת ביהמ"ש הודיעו הצדדים לביהמ"ש כי הם מוותרים על חקירת המצהירים. (עמ' 1לישיבת 21.6.1987). האם נחקר הנתבע לענין "שלושת האלמנטים" בעת הדיונים גופם? האמירה היחידה שניתן לראותה כשייכת אולי לסוגיה זו היתה אמירתו של הנתבע כי בשנת 1981אמרה לו חמותו כי אחיו מנהל את הבית. (עמ' 4לישיבת 7.11.1989) מתשובה זו אין להסיק ידיעה ממשית על קשר אינטימי, בין השניים, שזו עילת גירושין של הנתבע בביה"ד הרבני. בסיכומיה מצביעה ב"כ התובעת 2על כך כי במקום אחר העיד הנתבע כי יחסיו עם אשתו התערערו בשנת 1986, דבר העומד לדעתה בסתירה לאמירת החמות: וכי אם ידע אודות קשר כזה בין אחיו לבין אשתו, מדוע השתהה עד שנת 1986בהגשת התביעה לביה"ד הרבני, ואף נושא הרכוש כרך בה בצורה לא ברורה, ולא כל כולו. כמו כן הצביעה ב"כ התובעת מס' 2על כך כי בתצהיר שמסר הנתבע לצורך מחיקת התובענה על הסף לא ציין כי בקשתו הינה כנה. אין ממש בכל הטיעונים הללו. במהלך שמיעת הראיות נפתחה שוב הדלת לב"כ התובעת מס' 2לחקור לגבי האלמנטים הצריכים לענין כנות, אם רצונה בכך, למרות ויתורה הראשוני, בעת הדיון שנקבע מפורשות לענין המרצת המחיקה. זאת היא לא עשתה. מעיון מדוקדק בפרוטוקול, אני מגיעה למסקנה, שלמעט אמירה כללית זו שצוטטה לעיל, ואשר ממנה לא ניתן ללמוד על מצב ידיעתו המדויק של הנתבע אודות הקשר עם התובעת מס' 2- לא חקרה ב"כ התובעת מס' 2לענין זה. ויתור נוסף. בסיכומיה התמקדה בכך כי הנתבע לא הוכיח את כנותו. האומנם? כנות אינה נבחנת בהצהרה סתמית בתצהיר, שמנוסח ע"י ב"כ כוחו של הנתבע, ובו מציין הנתבע שתביעתו היא כנה. כנות נבחנת עפ"י הנסיבות: ביניהן, ניסוח כתב התביעה, הטיעונים בפני ביה"ד (כב' השופט בייסקי, בעמ' 160ל-ע"א 118/80 [1]), התנהגות הצדדים. אם נעיין בהתדיינויות שהיו בין הצדדים בבי"הד הרבני, נסיק מהם כנות הכריכה. הנתבע נטה להאמין לשמועות שהחלו להגיע לאוזניו, בדבר קשריה של אשתו עם אחיו. הוא ניסה לבדוק את אמיתותם. זאת עשה ע"י שהעסיק חוקר פרטי: הוא התענין אצל שכנים וחברים משותפים, ואף הביאם לעדות לצורך הוכחת גרסתו. אם בית הדין לא האמין לו או לעדיו, בין מכיון שלא זכרו בדיוק או היו מחללי שבת או מסיבה אחרת, זה אינו רלבנטי. הרלבנטי הוא רגע הכריכה ומצבו הסוביקטיביאוביקטיבי של הנתבע. האם הוא זה שביצע את הכריכה בכנות. הכנות ניכרת כאן מהנסיבות. אדם שאינו מאמין ואין לו כל בסיס, אפילו סוביקטיבי, לתביעתו, לא יטריח עולם ומלואו. אם הוא נינזף ע"י ביה"ד או שבית הדין אינו נעתר לתביעתו מהיעדר הוכחת עילת גירושין, אין בכך להשפיע, בדיעבד, כאמור, על כנות הכריכה. מעיון בפרוטוקול הדיון בביה"ד הרבני, ומאמירות התובעת מס' 2שם גם עולה כי התובעת מס' 2אינה רוצה להתגרש, ומכאן גם שאינה רוצה להגיע להסדר כלשהוא. כשהוצגה לפניה טיוטת הסדר כספי (נ/12, שלהלן אדון בו) היא הסבירה את העובדה שביקרה אצל עוה"ד בחולשת רגע בלבד. בעת הדיון בביה"ד הרבני היא טענה שהיא מוכנה לסלוח לנתבע, בתנאי שישוב לחיות עמה. באחת הפעמים אף התבטאה כי היא לא יכולה לראות את עצמה כגרושה. כל זאת כשאין זה מוכחש כי לנתבע בינתיים אשה אחרת, עמה הוא חי וממנה יש לו גם בן. נראה כי "עמדת" התובעת מס' 2, שהיא רוצה כי הנתבע יחזור אליה, היא עמדת מיקוח גרידא, ולא עמדה אמיתית. מסתבר כי הנתבע ניסה גם להגיע להסדר משולב של גירושין ויחסי ממון עם התובעת מס' 2, לפני הדיונים ברבנות (ר' נ/ 12משנת 1986) מעיון בטיוטת ההסכם נ/ 7עולה כי הסדר זה שנוסח על נייר המכתבים של ב"כ התובעת מס' 2היה כולו "לטובת האשה": זאת ועוד, בסעיף 10להסכם הוסדר נושא מכוניות בני הזוג. לבני הזוג שתי מכוניות האחת סוברו הרשומה ע"ש התובעת מס' 2, והשניה המכונית נשוא התביעה הרשומה ע"ש הבעל. לפי ההסדר, היתה התובעת מס' 2אמורה לוותר על הסוברו לטובת הנתבע, ולהעביר לו את מסמכי הבעלות בה: ואילו לגבי המכונית נשוא התביעה, אמור היה הנתבע לוותר עליה לטובת התובעת מס' 2ולהעביר לה את מסמכי הבעלות. לא נטענה שום טענה שהמכונית נשוא התביעה שייכת למעשה לאמה של התובעת או לתובעת מס' .2המכונית הוצגה ע"י ב"כ התובעת מס' 2כחלק אינטגרלי מהרכוש המיועד לחלוקה: ושוב עלינו לזכור, כי טיוטת הסכם זה נוסחה ע"י ב"כ האשה: ומדוע שתוותר האשה או אמה על רכוש השייך לה? וזאת "בהסדר" הקשה לנתבע? התרשמתי כי הנתבע הגיש את התביעה לביה"ד הרבני, מאחר ורצה לסיים את מכלול הקשר שלו עם התובעת מס' 2הן קשר הנישואין, הן קשרי הרכוש והן לפתור בעית אחזקת הילדים והמזונות. התביעה לביה"ד הרבני היתה בהירה וברורה, נושא המכוניות צויין שם במפורש. אין לראות בתביעתו זו תביעת חסימה. הוא עשה מאמץ להגיע להסדר. ההסדר שהוצע לו לא נראה לו סביר. אשר על כן אני קובעת כי נושא המכונית, בהקשר לתובעת מס' 2, עקרונית צריך להידון בביה"ד הרבני, שלו נמסרה כדין, הסמכות הראשונית לדיון בנושא. יתר על כן, עפ"י נוסחן של עובדות כתב התביעה, לא היה בכלל כל מקום לצרף את התובעת מס' .2סעיף 4לפרשת התביעה מציין כי התובעת מס' 1העבירה כספים לרישום ע"ש התובעת מס' 2, ברם כספים אלה היו ונשארו כספי התובעת מס' 1אפילו שהיו רשומים ע"ש התובעת מס' 2: ואילו סעיף 10לפרשת התביעה מציין כי התובעת מס' 1פנתה לתובעת מס' 2בבקשה לרכוש בעבורה מכונית, מכספים אלה, שתירשם שוב, מטעמים פורמליים ע"ש התובעת מס' .2לאור תיאור עובדתי זה תמהתי הכיצד עותרת התובעת מס' 2להרשם במשותף כבעלת המכונית או לחלופין לבדה, כבעלת המכונית נשוא התובענה. ד. האם המכונית שייכת לתובעת מס' 1? התובעת מס' 1נחקרה ע"י ב"כ שני הצדדים בביה"ח הגריאטרי בו היא מאושפזת. התרשמתי מעדותה שהיא אולי מתעיפת בנקל ואז אינה מרוכזת ואינה עונה בדיוק לשאלות. ברם תופעה זו וכן העובדה שהיא נזקקת לטיפול ולסיעוד כל אלה אין בהם כדי לפגום בכך שהיא בהחלט מבינה במה המדובר. לא רק שהיא מבינה במה המדובר, אלא שבהיותה תלויה בתובעת מס' 2עד למאד, הן בביקורים, בטיפול ובאחזקה כספית היא מוכנה לעשות בשבילה הכל. "שאלה: נכון שכל מה שהבת תבקש ממך את מוכנה לעשות עבורה? תשובה: כן. כל מה שהיא תבקש ממני אעשה. אני יודעת שלאחר מותי הכל יישאר לבתי. אין לי איש מלבדה". (עמ' 3, גביית עדות על אתר, בהמ' 2816/87). התובעת מס' 1המשיכה והעידה כי הכספים מהם נרכשה המכונית היו כספיה, וכי המכונית נרכשה בעבורה עקב מחלתה. ניתן יהיה להסתמך על עדותה, אך ורק אם יימצאו לה תימוכין מאסיביים, חיצוניים. המדובר באשה חולנית, התלויה בבתה. היא מודעת להליכי הגירושין שבין בתה - התובעת מס' 2לנתבע, והם אינם גורמים לה נחת. קיים אצלה פחד אובססיבי, שמישהו זר יגזול את רכושה. מישהו זר, לפי עדותה יכול להיות אולי בעלה השני או ילדיו, וכן הנתבע, שכיום הינו זר לה. זה התבטא בכך שהיא הסתירה רכוש מבעלה השני. בשלב מסויים (כבר בשנת 1977) העבירה את חשבונות הבנק שלה ע"ש התובעת מס' 2(ר' ת/ 3משנת 1977ו-1980, וכן ת/ 1ו-ת/2). לגבי העברה זו חלוקים הצדדים בעמדותיהם, איזה משמעות יש לייחס לה. מכונית הדייהסטו נשוא התובענה, נרכשה בשנת 1983, ועלתה 443, 610שקלים ישנים (ת/4). המחיר שולם בתשלומים (ת/ 36-ת/39) הזמנת המכונית נעשתה ע"י התובעת מס' .2 התשלומים בוצעו בשיקים משוכים על חשבון שעל פניו כבר נראה כחשבון משותף של שני בני הזוג. שמות שניהם מופיעים בו כבעלי החשבון (ת/48א, ת/48א, נ/11). הנתבע חתום רק על השיק נ/11, ואילו התובעת מס' 2חתמה על יתרת השיקים, כולם לפקודת מת"מ. אין מחלוקת כי כיום רשומה המכונית ע"ש הנתבע. לגירסת התובעת מס' 2אמה לחצה עליה שתרכוש מכונית לצורך הטיפול בה. מכיון שחששה מבעלה השני ומכך שירד לרכושה, ביקשה שהמכונית תירשם ע"ש התובעת מס' .2התובעת מס' 2הסכימה לכך. היא לא סיפרה לנתבע אודות רכישת המכונית, ודבר זה בא לו בהפתעה. הטעם לכך היה שהוא התנגד שיהיו שתי מכוניות (עמ' 4). לכן טיפלה גם בכל הרכישה לבדה. גם מימון המכונית בא מהלוואות שהיא נטלה על שמה, מגיסה, ויתרת הכספים באו מאמה. "זה היה לבקשת אמי שרצתה שארכוש מכונית מכספים אלה וגם שאחזיר לה אותם אח"כ" (עמ' 4), כתימוכין לעדותה זו הובא לעדות ע"ת 9גיסה, אחיו של הנתבע. לדבריו ידוע לו שהתובעת היא זו שטיפלה ברכישה. הוא המליץ לה על רכישת מכונית הדייהטסו, עמ' 3לישיבת 1 1.6.1989) ואף נתן לה הלוואה בגובה של 500, 1דולאר. התובעת מס' 2נשארה חייבת לו ממנה סכום של 000, 1דולאר. עדותו של העד, אינה משמעותית. העד לא ליווה את עיסקת הרכישה לכל אורכה, ובהחלט אפשרי שקטע או קטעים ממנה יישמטו מידיעתו. אמינה ונתמכת, הן בעדות אוביקטיבית והן כמסמכים, היא עדותו של הנתבע. הוא העיד כי הוא התענין ברכישת המכונית, ו-ע"ה 1, שהינו שכן וידיד המשפחה, תמך בגירסתו זו ואף הוסיף כי הוא הוא שלקחו הן לסוברו והן לדייהטסו (עמ' 5). "הנתבע אמר לי שהוא רוצה לרכוש את הדייהטסו כדי שזה ישמש את המשפחה, בין היתר גם להסיע את הסבתא. שילמו מחסכונות של הצדדים" (עמ' 6). העד ידע לספר כי מי שעזר ברכישה היה הגיס (שם). עצם העובדה, שהמכונית נרשמה לבסוף על שמו של הנתבע, מעידה על כך שהוא אכן היה מעורב ברכישה. גירסת התובעת הינה תמורה בנושא זה. אם אכן לא רצתה שהנתבע ידע אודות רכישת המכונית, הכיצד זה בכל זאת סיפרה לו? הכיצד בכל זאת הסכימה שהרישום ייעשה על שמו? הכיצד זה הוצאו כספים מחשבונם המשותף בבנק המזרחי, כספים שהועברו לחשבון המשותף מכספי האם? הרי את כספי האם ניתן היה להעביר למת"מ שלא באמצעות בנק המזרחי, אלא בשיק בנקאי או במזומן או בכל קומבינציה אחרת, כדי לשמור על "חשאיות הרכישה". לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי רכישת מכונית הדייהטסו נעשתה בעצה אחת ובתכנון משותף של שני הצדדים. כיצד מומנה רכישת המכונית? המכונית, כולל הפקדה עלתה 749, 683ש"י. 800, 359ש"י, נמשכו מבנק לאומי, כספים רשומים ע"ש התובעת 2, שמקורם בתובעת מס' .1 000, 349ש"י הכוללים מכירת דולארים במזומן שניתנו לגיס ע"י התובעת מס' 1, קבלת 000, 178ש"י והפקדתם בבנק. (ת/26, ת/45, ת/46); הלוואה של התובעת ע"ס 000, 20ש"י ממקום עבודתה: וכספים שהועברו מחשבון התובעת מס' 1מבנק לאומי בסכום של 46.700ש"י (ת/43, ת/44). אין מחלוקת כי חלק ניכר מכספי רכישת המכונית בא מכספים שבאופן מקורי היו כספיה של הנתבעת מס' .1השאלה היא איזו משמעות יש ליחס לעובדה שהחל משנת 1980הועברו כספי האם על שם התובעת מס' 2בלבד (ת/3, ת/5, ת/8). טוענת ב"כ התובעת מס' 2כי המדובר בחוזה נאמנות שהיה בין האם לבין הבת, ליו הוחזקו כספי האם ע"ש הבת, מהפחד אותו ציינתי כבר לעיל, שמא מישהו מצד קרובי בעלה השני ישתלט על הכספים. איני סבורה כי מדובר בנאמנות. הסצנריו הנכון הוא כי כשהחלה התובעת מס' 1להרגיש רע, הפכה להיות תלויה בבתה, ואולי גם חששה מהשתלטות אחרים על כספיה, החליטה להעביר לבתה שהיא היורשת היחידה, את כל שיש לה. בתמורה היתה הבת אמורה לטפל בה, לבקר אותה, להסיעה ולדאוג לסעודה. (ר' גם פירוט ההוצאות במסגרת בקשת המזונות עמ' 2ל-נ/2). בטיפולים אלה היה שותף גם הנתבע. גם הוא דאג להסעת האם, לבקורים בבית החולים ולטפול שוטף. אל לנו לשכוח כי בתקופה האמורה, עוד טרם גבה טורא בין התובעת מס' 2לבין הנתבע, הם ראו עצמם כיחידה משפחתית אחת, וסביר להניח כי גם התובעת מס' 1ראתה זאת כך. על כך שכספים אלה היו מיועדים לשימוש משותף של שני בני הזוג, ניתן לראות ב-נ/ נ/ .9אלה יפויי כח חתומים ע"י התובעת מס' 2, מתאריך 15.1.1984, המאפשרים לנתבע להוציא כספים מחשבון התובעת מס' 2בבנק לאומי (כספי האם, לטענתה) ולעבירם לחשבון משותף. אם אכן המדובר בכספי נאמנות, לאיזו מטרה הם הוצאו? ואם לא הוצאו, לאיזו מטרה תוכננו להוציאם? חוק הנאמנות תשל"ט- 1979[3] קובע בסעיף 1לו כי: "נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת". סעיף 2קובע כי נאמנות יכולה להיווצר עפ"י חוזה בין הצדדים. ואילו הסעיף 13(א) קובע כדלקמן: "נאמן לא ירכוש לעצמו או לקרובו נכס מנכסי הנאמנות או כל זכות בו, לא יפיק לעצמו או לקרובו טובת הנאה אחרת מנכסי הנאמנות או מפעולותיה, ולא יעשה דבר שיש בו סתירה בין טובת הנאמנות לבין טובתו שלו או של קרובו". אם נכונה טענת התובעת מס' 2כי המדובר בנאמנות, הרי חלות עליה הוראות חוק הנאמנות. ברור שהיא לא עמדה בהוראות אלה, וכל מטרת רכישת המכונית לא היתה במתכונת שבה צריך לפעול נאמן לפי החוק. רכישת מכונית, מכספי נאמנות (לטענתה) ושימוש במכונית גם למשק הבית, כלומר קבלת טובת הנאה לצרכיה הפרטיים שלה מנכס הנאמנות: רישומה ע"ש הבעל, ובכך לאפשר קבלת השתתפות באחזקת מכונית ממקום העבודה, כל אלה פעולות שנאמן לא יעשה אותן. לא זאת אלא גם זאת, המחוקק התיחס בחומרה לפעולות מסוג כזה ובהיעדר אישור בית המשפט לגביהן, קובע ס"ק (ה) שם כי הן בטלות. (ר' גם סעיף 14לחוק [3] המבטל פעולות שנעשו תוך הפרת חובת הנאמנות כלפי צד ג'). יתר על כן, העידה התובעת מס' 2כי במשך כל הזמן, החל מהעברת הכספים על שמה ועד לרכישת המכונית מכספים אלה, היא לא עשתה כל פעולה בחשבון, ובעצם לא התענינה בו בכלל. גם התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם נאמנות: סעיף 10לחוק הנאמנות [3] קובע כי: "נאמן חייב לשמור על נכסי הנאמנות, לנהלם ולפתחם"... התעלמות ואי התענינות, אינם מעידים על כך כי הנכס נמסר בנאמנות ולמעשה לא שייך לתובעת מס' .2אדרבא, אילו היתה נאמן, היתה מוטלת עליה לפחות חובה להתענין מה קורה עם המט"ח ועם ניירות הערך, ולא להפוך גבה (לפחות בעדות) לחלוטין ממסכים אלה. זאת ועוד: קובע סעיף 4לחוק הנאמנות [3], כי: "היה בנכסי הנאמנות נכס שפעולות בו טעונות רישום בפנקס המתנהל על פי חוק, רשאי הנאמן להודיע על קיום הנאמנות לממונה על הפנקס, והממונה ירשום בו הערה מתאימה". סעיף זה ניתן ליישם הן כלפי חשבונות הבנקים, והן כלפי המכונית. בשני המקומות, יכולה היתה התובעת מס' 2להודיע כי היא נאמנה וכי הנכס אינו שלה, או ליצור מסמך נאמנות אחר עם אמה. זאת לא עשתה. פרוצדורה של נאמנות לא היתה זרה לתובעת. נ/5א הינו הסכם נאמנות בין הנתבע לבין גיסו, בהקשר לרישום מכונית. התובעת מס' 2ידעה על הסדר זה. (ר' עדותה בעמ' 2לישיבת 2.6.1988) המדובר בחודש מרץ 1982, עובר לרכישת הדייהטסו. מדוע לא נקטה בפרוצדורה זו גם לענין הדייהטסו? זאת ועוד: הוגש המסמך נ/ .7זה הסדר לפיו מעבירה התובעת מס' 1את מיטלטליה במתנה לתובעת מס' .2"אמי ואני עשינו את ההסדר נ/7". (עמ' 3שם). כאן יש להקשות. מדוע במתנה, שהבעלות עוברת במלואה למקבל, וכשהמדובר במיטלטלין כלים, נערך מסמך מתנה, ואילו כשהמדובר בנאמנות, אין לכך שום איזכור בשום מקום? מדוע בעת נסיונות המו"מ לסיים את הקשר בין הצדדים, וכן בעת הגשת בקשת המזונות לבית המשפט (נ/7, נ/2) לא אוזכר כי המדובר בנכסים של אדם אחר? כל סימני השאלה שהוצבו לעיל מביאים אותי למסקנה האחת והיחידה האפשרית בנסיבות והיא, כי התובעת מס' 1נתנה את הכספים במתנה לשני בני הזוג. היא היתה מעונינת שירכשו בכספים מכונית שתיועד לצרכי משק הבית המשותף שלהם וגם לטיפול בה. זו היתה משפחתה והיא רצתה לדאוג הן לרווחתם והן לרווחתה היא. לענין ההלואות שנטלה התובעת מס' 2: לא היתה זו הפעם הראשונה שהתובעת מס' 2נטלה הלוואות למטרות שונות, לרבות למטרת רכישת מכונית. (ת/23, ת/30, ת/31) היא עשתה זאת גם בעבר, כשטרם היה לה רשיון נהיגה. גם לקיחת ההלואות במקרה הנדון, היתה במסגרת החיים המשותפים של שני בני הזוג ורצונם הן לשפר את תנאי חייהם והן לעזור לאמה של התובעת מס' .2אומנם ההלואות היו על שמה היא, ברם עקב היותה פקידת בנק, סביר להניח כי יכולה היתה לקבל הלוואות בתנאים נוחים יותר מאשר הנתבע אשר הינו עובד עיריה. ואחרון אחרון: המדובר בעתירה למתן פס"ד הצהרתי. פס"ד הצהרתי הינו סעד מן היושר. היתה צריכה להימסר סיבה טובה לבית המשפט, מדוע המתינה התובעת מס' 1במשך כ- 4שנים עד להגשת התביעה. איני סבורה כי התקרית שקרתה לנתבעת מס' 2בהקשר להחזקתה במכונית, היתה ידועה לה. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה של התובעת מס' 1, וקובעת כי המכונית נשוא התובענה, הינה רכוש משותף של שני בני הזוג. לענין ההוצאות: הבעתי מורת רוחי מדרך ניהול הדיון ע"י שני ב"כ הצדדים כאחד. הפרוטוקול משקף את דרך הדיון, הן זה שנכתב בהמרצות הרבות, והן זה שנכתב במהלך הדיונים. אשר על כן אני קובעת כי כל צד ישא בהוצאותיו. בנוסף התובעות ישלמו לאוצר המדינה את הסכום של 000, 5ש"ח, ואילו הנתבע ישלם לאוצר המדינה את הסכום של 2000ש"ח. שני הסכומים ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. רכבפסק דין הצהרתי