צו מניעה נגד קולנוע בשבת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו מניעה נגד קולנוע בשבת: .1בפני שתי תביעות למתן צו מניעה, ואשר הוחלט (בהמ' 7958/84) לשמען במאוחד. עתירת התובעים היא לכפות על בתי הקולנוע בחיפה ושכונותיה, שיימנעו מהקרנת סרטים בלילות שבת ומועדי ישראל, וזאת באמצעות צו בית המשפט. התובעים הינם שלושה רבנים בישראל ועוד שני נבחרי ציבור המכהנים בתפקידים שונים כנציגי צבור דתי בחיפה. כל התובעים חברים בגוף נבחר, המייצג את מתפללי וגבאי בתי-הכנסת בחיפה והמכונה "הועדה לשמירת השבת". הוועדה שמה לה למטרה לעשות לשמירת קדושת ומנוחת יום השבת בחיפה ומניעת הפרתו בפרהסיה. כעולה מדברי התובעים ועדיהם, יוזם משפט זה ונתמך על ידי "הוועדה לשמירת השבת" וגוף נבחר נוסף - המכונה המועצה הדתית בחיפה. המועצה הדתית: גוף נבחר בו מיוצגים נציגים מתוך הציבור הדתי בחיפה, אשר נבחרו ו/או מונו כחברי המועצה, חלקם על ידי משרד הדתות, חלקם על ידי הרבנות הראשית לחיפה, חלקם על ידי עירית חיפה - לפי המלצת מפלגות המרכיבות את מועצת העיריה. פורמלית מופיעים התובעים בשמם הפרטי, ואולם לטענתם וטיעון זה נתמך על ידי האמור למעלה, הם מיצגים בתביעה זו לא רק את עצמם, אלא את כלל הציבור הדתי בחיפה, הניצב בפועל מאחוריהם במשפט זה ורואה עצמו כתובע בפועל בתביעה. בסיכומו, מקבל גם ב"כ הנתבעים מצב דברים זה, ומסכים כי התובעים אכן מייצגים במשפט זה את כלל הציבור הדתי בחיפה. לאור אלה וחומר העדויות ששמעתי, אני סומך את ידי על טיעון זה ומקבלו, על המשתמע מכך, וכפי שיבואר בהמשך. הנתבעים הינם הבעלים ו/או המחזיקים ו/או המפעילים של מבנים וציוד הקרנה, בהם מופעלים בתי קולנוע בחיפה ושכונותיה, ואליהם צורפו (כנתבעים פורמליים) "התאחדות בתי הקולנוע בחיפה" (המהווה כעין ארגון גג שבמסגרתו מאוגדים בתי הקולנוע בחיפה) ויו"ר ההתאחדות. .2מזה שנים רבות קיים בחיפה הסדר אשר על-פיו בתי הקולנוע בחיפה ושכונותיה, אינם מקרינים סרטים בלילות שבת, ביום השבת ובמועדי ישראל. (פרט לחריגים שוליים, בתקופות קצרות יחסית). הסדר זה נתמך ואומץ הלכה למעשה, לאורך כל השנים, על-ידי כל ראשי העיריה ורוב נבחרי העיר במועצת עירית חיפה, וזאת על דעת שולחיהם, המפלגות - הדתיות והחילוניות כאחת. מצד שני, קוימה וקיימת בחיפה ושכונותיה תחבורה ציבורית ביום השבת וברוב מועדי ישראל. (להבדל מרוב ערי ישראל). בנוסף, מתקיימים בלילות שבת אירועי תרבות ומופעים שונים (לא הקרנת סרטים), כאשר חלקם מקויימים במיבנים המשמשים ביתר ימות השנה כאולמות קולנוע. ההסדרים הקיימים שפורטו למעלה, מוסדו ועוגנו בשורה של הסכמים קואליציוניים בכתב ובעל-פה, כאשר הצדדים להם הינם המפלגות המרכיבות מדי פעם את מועצת העיריה והנהלתה, ומעורבים בהם עסקנים ונבחרי ציבור מהמפלגות וארגונים שונים בחיפה. ההסכמים וההסדרים החמורים כונו ע"י הנוגעים בדבר בשם הסכמי "הסטאטוס-קוו". לאמור, הסכמים על שמירת מצב קיים, והכל במגמה לאפשר חיים בצוותא, או זה ליד זה, של הציבור הדתי והחילוני בחיפה, תוך כיבוד הדדי ורצון משותף לשמור על שלום בית ומניעת מתחים על רקע דתי, בין תושבי העיר. בעדותו בבית-המשפט (פר' 47-48) מעיד מזכיר העיר מר יוסף גלוזמן (המכהן בתפקיד זה ברציפות מאז 1979) ואומר: "במסגרת הסדרי ה"סטאטוס-קוו" הדתי בחיפה, אין מתירים הקרנת סרטים בליל שבת וביום השבת. במסגרת אותו הסדר ישנה אפשרות במספר אולמות להציג הצגות בלילות שבת. הסדר זה של "הסטאטוס-קוו" בנושא הדת, מתרחב לתחומים אחרים ואנחנו רואים בתמונה כולה מסכת אחת שנועדה לאפשר חיים תקינים בין חלקי הציבור החילוני והדתי בחיפה. כפועל יוצא מראיה זו, מאפשרים הסדרי ה"סטאטוס-קוו" תחבורה ציבורית בשבת (לא בליל שבת), הצגות באולמות מסויימים, ולא מאפשרים הקרנת סרטים בלילות שבת בכל בתי הקולנוע בעיר חיפה. כל הדיונים שהתקיימו בנוכחותי מאז הבחירות מ- 1973הסכימו על סיעות הקואליציות שהוקמו מאז לשמור על ה"סטאטוס-קוו" ועל חוקי העזר העירוניים המבטיחים את שמירתו. הוא הדין לגבי מועדי ישראל. (הכוונה לחגים דתיים בהם נהוג שבתון מכוח חוק)". .3בחודש דצמבר 1981, נודע לועד "למען שמירת השבת" ולחברים ב"מועצה הדתית" שהוזכרו למעלה, כי בתי הקולנוע בחיפה החליטו להתעלם מהסכמי ה"סטאטוס-קוו" ולהתחיל בהקרנת סרטי קולנוע בלילות שבת. לאחר שמו"מ שנוהל בנושא הנידון לא עלה יפה, פנו התובעים בתביעה הנוכחית (במסגרת המרצה 2474/81) בבקשה למתן צו מניעה זמני לפיו יאסר על בתי הקולנוע בחיפה להקרין סרטים בלילות שבת. לאחר שבית-משפט זה נענה למבוקש וניתן - במעמד צד אחד - צו זמני, זומנה ישיבה לדיון נרחב יותר, במעמד שני הצדדים. לאחר חילופי תצהירים, חקירה נגדית של חלק מהמצהירים, שמיעת טענות והסברי ב"כ הצדדים והצדדים עצמם, ולאחר שהתברר לבית-המשפט, תוך שמיעת הבקשה האמורה, כי הנושא הנידון הינו בעל חשיבות ציבורית ורגישות בדרגה גבוהה ביותר, ולאחר שהתברר כי הפרשה אם תמשיך ותתגלגל עשויה לגרום להתלקחות של ממש בין חוגים דתיים וחילוניים ולמוטט את כל הסדרי הקיום בשלום והסטאטוסקוו שהוזכרו למעלה, קיבלו באי-כח הצדדים והצדדים עצמם את הצעת ביתהמשפט, כפי שנרשמו הדברים בפרוטוקול (מעמוד 26והלאה) ישיבת יום 25.12.81כדלקמן: "כל הצדדים מקבלים הצעת בית-המשפט כדלקמן: .1ההליכים המשפטיים המתנהלים בתיק זה יושהו עד יום ד' 30.12.81כולל. .2המשיבים מקבלים עליהם מרצונם הטוב הצעת בית-המשפט לפיה הערב, ליל שבת 25.12.81, לא יוקרנו סרטים בבתי הקולנוע הקשורים בהם, וזאת כהבעת רצון לסייע לחיפוש פתרון מוסכם ברוח טובה. ב"כ המשיבים מצהירים כי הם מקבלים על עצמם לגרום למימוש התחייבות המשיבים. .3המבקשים והמשיבים כאחד, מקבלים עליהם לפי פניית בית-המשפט לחפש יחדיו פתרון בדרכי שלום ולטובת כלל הציבור החיפני, ומבקשים את עזרת בית-המשפט להשגת הסדר שלום. .4לצורך חיפוש פתרון בדרכי שלום, וכדי לאפשר הידברות בין כל הנוגעים בענין, ובשים לב לרגישות הציבור החיפני בכללו לנושא הנידון ולחשיבותו מבחינת שלום הציבור, ולאחר שנראה לבית-המשפט כי בין הגורמים הצריכים להיות צד בכל הידברות בנושא צריכים להיות גם עירית חיפה והרבנות הראשית בחיפה נראה לבית-המשפט כנכון להזמין את כב' הרבנים הראשיים בחיפה, את כב' ראש העיר, את חברי הסיעה הדתית בעירית חיפה, את הצדדים ובאי-כוחם, לפגישת הידברות משותפת למאמץ כולל למציאת פתרון מוסכם על דעת כולם, מתוך מטרה ומגמה להגיע להסדר מהיר ופתרון בדרכי שלום...". לאחר שב"כ הצדדים בירכו על יזמת בית-המשפט כאמור מעלה זומנה ישיבה נוספת ליום .29.12.81 במועד האמור נפתחה ישיבת בית-המשפט בנוכחות ב"כ הצדדים והצדדים בעצמם, ועל פי הזמנת בית-המשפט כמבואר למעלה, נכחו כב' הרבנים הראשיים לחיפה (הרבנים שאר ישוב כהן ובקשי דורון), ב"כ ראש העיר (מר גוראל), סגן ראש העיר (מר אלתר), היועץ המשפטי לעירית חיפה (עו"ד ריבלין). לאחר השמעת דברים בנושא על-ידי בית המשפט, כב' הרבנים הראשיים, כב' ראש העיר וב"כ הצדדים הוקמה על-פי הצעת בית-המשפט ובהסכמת כל הנוכחים "ועדת הידברות", בהרכב ראש עירית חיפה, סגן ראש העיר (יו"ר הסיעה הדתית בעיריה), יו"ר התאחדות בתי הקולנוע בחיפה (מר אורי פרקשטיין) וחבר הנהלת התאחדות בתי הקולנוע בחיפה (מר גרדינגר) - להלן "ועדת ההידברות". סוכם שמטרת "ועדת ההידברות" כפי שהוגדרה בפרוטוקול (ראה פר' 3-4) "להביא לפתרון מוסכם לשביעות רצון כל הצדדים והגורמים (הפורמליים והבלתי פורמליים) הקשורים לענין בנידון, והכל במטרה לאפשר מצד אחד לבתי הקולנוע להמשיך ולפעול בתנאים סבירים, ומצד שני להמשיך בשמירת הסטאטוס קוו הקיים בחיפה מזה עשרות שנים, תוך שמירת השקט והסדר הציבורי, ומניעת הצורך בהתדינות בבתי-המשפט בנושאים שהועלו כתוצאה מהדיונים שהחלו". על-פי המלצת בית-המשפט הסכימו כל הצדדים כי הדיונים המשפטיים בתיק אזרחי 10427/81ו- 2500/81יוקפאו וזאת עד לפניה בכתב של צד מהצדדים אל בית-המשפט. "ועדת ההידברות" נפגשה מספר פעמים מחוץ לכותלי בית-המשפט (כפי שדווח לבית-המשפט על-ידי ב"כ הצדדים), והתוצאה היתה שנמצאו על ידה פתרונות ביניים, אשר הביאו לרגיעה - בעיר חיפה - בנושאים האמורים ולאי היזדקקות להליכים משפטיים, וזאת מאז 25.12.81ועד ליום 15.9.83, כאשר נעשתה פנייה על-ידי ב"כ הנתבעים לחדש הליכי המשפט. בסיום פרק זה, ברצוני להדגיש כי הארכתי בציטוט מפרוטוקול ביתהמשפט המתייחס לנסיונות בית-המשפט ליזום הידברות ופתרון מוסכם על דעת כל הגורמים הציבוריים, הדתיים והחילוניים המעורבים בנושא הרגיש שבואר למעלה, וכל זאת, על מנת להבליט ולהדגיש כי דעת בית-המשפט היתה והינה גם כיום, שהסכסוך הנידון בתיק זה, רצוי וכדאי שימצא את פתרונו תוך הידברות הדדית וחיפוש פתרונות מוסכמים שיאפשרו קיום משותף בדרכי נועם, הבנה ושלום בין כל חלקי הציבור החיפני - הדתי והחילוני - ולא על ידי צווים שינתנו על ידי בתי-המשפט. יחד עם כך, משנתבקש בית-המשפט על-ידי צד, כמבואר למעלה, לחדש ההליכים המשפטיים ולהכריע בסכסוך, לא נותר לבית-המשפט אלא לעשות את מלאכתו, תוך בדיקת הנושא והכרעה על-פי החוק והפסיקה. מן הראוי להדגיש, כי לאורך כל הדרך, הנתבעים הצהירו וחזרו והצהירו, ואני מאמין להם ומקבל הצהרתם כנכונה וכנה, שהפעלת בתי הקולנוע בחיפה בלילות שבת וימי מנוחה, אותה הם מבקשים לעשות, לא באה ואינה מכוונת בשום פנים כצעד אנטי-דתי, או ברצון לפגוע בצורה כל שהיא, ברגשותיהם הדתיים של תושבי חיפה שומרי המצוות, והטעם היחידי להפעלה כזו, קשור ברצונם להגדיל את הכנסותיהם ופרנסתם מהפעלת עסקי הקולנוע שלהם. .5עם חידוש ההליכים בתביעה, הוצהר לפרוטוקול (ע' 6) ע"י ב"כ הצדדים כדלקמן: "אנו מצהרים ומסכימים כי: הראיות שהובאו עד שלב זה, בכל הליך ביניים בתיק הנוכחי, כולל מסמכים שהוגשו, תצהירים, חקירות נגדיות על תצהירים שהוגשו וכדומה, יהוו חלק מהראיות בתיק העיקרי, בלי צורך לחזור ולהציגם. כל האמור למעלה כפוף לזכות כל צד להוסיף ולהשמיע עדויות נוספות ולהביא ראיות נוספות, כפי שכל צד יחפץ, וזאת נוסף על כל שהובא עד שלב זה, וכולל קריאה מחדש לעדות של עדים שכבר העידו ו/או הצהירו ו/או נחקרו על תצהיריהם הן במסגרת חקירה ראשית והן במסגרת חקירה נגדית". לבקשת ב"כ הצדדים אישר בית-המשפט את ההסדר האמור וניתן לו תוקף של החטלת בית-משפט. בהמשך, מימשו הצדדים את זכותם כאמור מעלה, והוסיפו על התצהירים שהוגשו בהליכי הביניים חומר ראיות נוסף, הן על ידי חקירה נגדית של המצהירים שכבר הגישו תצהיריהם וחקירתם, הן על ידי הוספת תצהירים, והן על ידי הבאת עדים שדברם טרם נשמע בשלבי הביניים. לאחר שב"כ הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב, הגיעה העת להכריע בסוגיות המשפטיות שהועלו ונטענו על ידי הצדדים. .6כאמור, עתירת התובעים הינה למתן צו מניעה, אשר על פיו תוגבל זכות הנתבעים מלעשות שמוש במקרקעין השייכים להם ו/או המוחזקים על ידם, וזאת על ידי כך שיימנעו מלהקרין סרטים בבתי הקולנוע המופעלים על ידם, בחיפה, בלילות שבת ומועדי ישראל. כלל ראשוני הוא, שצד הבא לבקש מבית-המשפט סעד מסוג צו מניעה (סופי) חייב להוכיח תחילה שיש לו זכות חוקית המוכרת על ידי החוק במדינת ישראל, כפי שנתפרש נכונה על ידי בתי המשפט בישראל, וכי הנתבעים פוגעים שלא כדין בזכות החוקית האמורה, וכי במכלול הנסיבות, יהיה צודק ונכון שבית-המשפט יגן על הזכות האמורה המוקנית לתובע, וימנע פגיעה בה באמצעות צו המניעה המבוקש. בדונו בסוגיה האמורה, אומר כב' הנשיא (אולשן), ב-ע"א 281/61 [1], בעמ' 332מול האות ז': "צו מניעה הינו סעד שביושר והינו נתון לשיקול דעתו של ביתהמשפט, בין אם הוא בא כדי להגן על זכות שבדין ובין אם מטרתו להגן על זכות שביושר. אולם ברור הדבר, שעל צד הבא לבקש סעד זה להצביע על זכות, שלמען ההגנה עליה, דרוש לו הסעד הזה. אם אינו יכול להצביע על זכות כזו יסרב בית-המשפט את הסעד המבוקש. אם יוכיח קיום זכות כזאת - רק אז ישקול בית-המשפט את כל הנסיבות ויחליט אם הסעד הזה הכרחי הוא, אם הצדק דורש הענקתו". (וראה גם האמור בנידון בספרו של המחבר המלומד, בנימין לוינבוק, בספרו צו מניעה, סעיף 17, עמ' 25- 26והאסמכתאות שם [12]). לשון אחרת. במקרה הנידון בתביעה הנוכחית, חייבים התובעים והוכיח תחילה, שמוקנית להם זכות, מכוח חוקי מדינת ישראל, כפי שפורשו על-ידי בתי-המשפט בישראל, להגביל את זכותם של הנתבעים, בעלי ו/או מחזיקי ו/ או מפעילי בתי הקולנוע בחיפה, מלהקרין סרטים בבתי הקולנוע שלהם בלילות שבת ובמועדי ישראל. זהו הבסיס הבלעדי שינחה את בית-המשפט בישראל בבואו לשקול מתן הסעד המבוקש. יתירה מזו. אפילו יעלה בידי התובעים להצביע על כי שחוקי המדינה אימצו את יום המנוחה ואיסור מלאכה בשבת ו/או במועדי ישראל, עדיין שומא על התובעים בעניננו, להוסיף ולהוכיח כי על-פי החוק והפסיקה בישראל, הוקנתה לתובעים "זכות עמידה" בבית-המשפט, לתבוע את מימוש איסור המלאכה "בימי המנוחה", ולמנוע מהנתבעים הפעלת בתי הקולנוע שלהם באמצעות צו מניעה שינתן על-ידי בית-המשפט, כמבוקש בתביעתם. רק לאחר שכל אלה יוכחו על-ידי התובעים, ישקול בית-המשפט את מכלול הנסיבות, ואם ימצא כי אלה אכן מצדיקים מתן צו המניעה המבוקש, יעתר בית-המשפט לתביעת התובעים. מכאן שאם לא יוכיחו התובעים את כל אלה, תדחה תביעתם, ובית-המשפט יסרב ליתן הצווים אותם מבקשים התובעים. ב"כ התובעים והנתבעים המלומדים, בראותם נכוחה את המצב המשפטי האמור, לא חסכו מאמץ - ועל כך ראויים שניהם לשבח - כדי להוכיח (כל אחד מזווית מבטו ועל-פי פרשנותו), את קיומם או אי קיומם של היסודות שבוארו למעלה, כשזה טוען לזכותו לקבלת הסעד המבוקש וזה לדחיית הסעד. .7בין היתר, מצביע ב"כ התובעים על הוראות סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [6] כאחת העילות המקנות - לגירסתו - זכות לתובעים לקבלת הסעד המבוקש. על-מנת שבית-המשפט יפעיל סמכותו למתן צו, בעילה של "מטרד היחיד" במובן האמור בסעיף 44(א) הנ"ל, צריך בעניננו, שהתובעים יוכיחו שהקרנת סרטים בלילות שבת ובמועדי ישראל בבתי הקולנוע של הנתבעים, מהווה שימוש במקרקעין המוחזקים ע"י הנתבעים באופן שיש בכך הפרעה של ממש לשימוש התובעים בדירותיהם, או פגיעה בהפקת הנאה סבירה מהם, בהתחשב עם מיקומם וטיבם. מחומר הראיות שבפני עולה ברורות, שאיש מהתובעים אינו מתגורר בשכנות קרובה לאחד מבתי הקולנוע של הנתבעים. זאת ועוד. מחקירת התובעים, הוברר כי רובם אפילו אינו יודע בדיוק את מיקומם של בתי הקולנוע של הנתבעים. יתירה מזו. אפילו יוקרנו סרטים בבתי קולנוע אלה בלילות שבת, כך נתברר מחקירת התובעים, הם עצמם לא ירגישו ולא יידעו על ההקרנה, אם זו לא תובא לידיעתם על-ידי אמצעי התקשורת או אחרים. מכאן, שבעניננו לא נתקיימו ולא הוכחו היסודות הראשוניים הדרושים לבניית עילה על פי סעיף 44(א) [6] הנ"ל, ולא הוכחה הטענה כי הקרנת סרטים בלילות שבת או במועדי ישראל, בבתי הקולנוע של הנתבעים. תהווה פגיעה ביכולת שימושם הסביר של התובעים בדירותיהם או תגרום להפחתת הנאתם הסבירה מדירותיהם. הטענה האמיתית שבפי התובעים, כעולה מתצהיריהם ועדויותיהם, ואני מאמין ומקבל טענה זו, שהקרנת הסרטים בלילות שבת ובמועדי ישראל, תהיה בה פגיעה לא בשימוש הסביר בדירותיהם ו/או בהפקת הנאה סבירה מדירותיהם, אלא יהיה במעשה זה כפי שהתובעים רואים אותו, מעשה שיש בו משום חילול שבת בפרהסיה, מה שיפגע ברגשותיהם הדתיים ופגיעה בעיקרי אמונתם כיהודים דתיים ושומרי מצוות. פגיעה רגשית ורוחנית מסוג זה, אינה כלולה במסגרת האמורה בסעיף 44(א) [6] הנ"ל, ואין מקום לסווגה כ"מטרת היחיד" במובן האמור בסעיף זה, לצורך הענין בו אנו דנים. לאור האמור עד כאן לא נותר לי או לדחות טענה זו, הנסמכת כאמור על סעיף 44(א) [6] הנ"ל. .8מכאן מגיעים אנו לטיעון נוסף של ב"כ התובעים והוא, שמעשה הקרנת הסרטים בלילות שבת ומועדי ישראל, יהיה בו משום מעשה של "מטרד לציבור", במובן המדובר בסעיף 42לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [6]. סעיף 42לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [6] קובע: "מיטרד לציבור הוא מעשה שאינו כדין או מחדל מחובה משפטית, כשהמעשה או המחדל מסכן את החיים, הבטיחות, הבריאות, הרכוש או הנוחות של הציבור, או שהוא מכשול להשתמש בזכות מזכויות הכלל". מסיכומו טוען ב"כ התובעים לכך, שעצם המעשה של הקרנת סרטים בליל שבת ומועדי ישראל, יש בו משום מעשה שאינו כדין או מחדל מחובה משפטית, במובן האמור בסעיף 42הנ"ל [6]. ב"כ התובעים מפנה להוראות סעיף 18 א(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט [7] והוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א- 1951[8], שהחלו מכוח סעיף 18(ב) לפקודה [7] הנ"ל, ובנוסף לאלה הוא מפנה גם להוראות חוק העזר שחוקק על-ידי עירית חיפה (ושעליו עוד יורחב הדיבור בפרק שידון ב"הפרת חובה חקוקה" בהמשך פסק-דין זה), ורואה במעשה הקרנת הסרטים האמורה מעשה הנוגד את הוראות כל אחד מהחיקוקים האמורים, וביצוע "עוולה" במובן המדובר בסעיף 42הנ"ל. לולא הוראות סעיף 43לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [6] הממשיך את סעיף 42הנ"ל, הייתי רואה מקום להרחיב ולדון בפרטי הטיעון המתיחס ל"מטרד הציבור" המיוחס לנתבעים. ואולם, לאור קביעותיו החד-משמעיות של סעיף 43לפקודה [6] הקובע לאמור: .43"לא תוגש תובענה על מיטרד לציבור אלא - (1) על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, לשם מתן ציווי; (2) על ידי אדם שסבל על ידי כך נזק ממון". (וראה בענין זה הגדרת "נזק ממון" בסעיף 2לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [6] הקובע: "נזק ממון" - הפסד או הוצאה ממשיים הניתנים לשומה בכסף ואפשר למסור עליהם פרטים"). ומאחר ובעניננו לא הוגשה התביעה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, ואין מדובר ב"נזק ממון" במובן המבואר בסעיף 2לפק' הנזיקין [6], לא נותר לי אלא לדחות על הסף את התביעה בפריט טיעון זה, ולקבוע כי אין לתובעים או מי מהם "מעמד משפטי" לצורך הגשת עתירה על-פי סעיף 42האמור. .9טיעון אחר שמועלה על ידי ב"כ התובעים בסיכומו, מייחס לנתבעים מעשה עוולה (למקרה ויקרינו סרטים בערבי שבת ובמועדי ישראל) בניגוד לסעיף 62לפקודת הנזיקין [26] - גם הפרת חוזה. לטענת ב"כ התובעים, מהווים הסכמי "הסטאטוס-קוו" שכבר הוזכרו למעלה (ראה סעיף 2של פסק-דין זה), הסכמים שהם - כנציגי הציבור הדתי בחיפה - הינם צד לו, והקרנת הסרטים האמורה, תגרום לכך שהסכמים אלו יופרו - מה שמצדיק - לגירסת ב"כ התובעים - הוצאת צו המניעה המבוקש, כנגד הנתבעים, על-מנת למנוע מהם מעשה עוולה של גרם הפרת חוזה. אין דעתי כדעת ב"כ התובעים בענין זה. הסכמי הסטאטוס-קוו עליהם מדובר למעלה (וראה סעיף 2לפסק-הדין) הינם הסכמים בין מפלגות המרכיבות את הקואלייה העירונית בעירית חיפה. גם היותם של התובעים חברים באחת המפלגות האמורות, אינה הופכת אותם לצד ישיר בהסכמים האמורים, ולא מקנה להם זכות תביעה על פיהם. זאת ועוד. אפילו רואה אני בתובעים נציגי ציבור דתי בחיפה, גם מעמד כזה עדיין לא הופכם לצד - מבחינה משפטית - להסכמים האמורים. לסיכום, אין התובעים מיצגים בתביעה זו מפלגה מהמפלגות המרכיבות את הקואליציה העירונית בחיפה, ומכאן שאינם צד להסכמי הסטאטוס-קוו. הייתי מרחיק לכת יותר ואומר, שעצם טיעונם הבסיסי הכנה של התובעים, על הפגיעה הנפשית והרוחנית שתגרם להם ע"י חילול השבת בפרהסיה כפי שהם רואים אותו, בגין הקרנת סרטים בלילות שבת, היא הנותנת שהם אינם יכולים להתייצב כצד ישיר להסכמים אלה. די אם נזכיר שהסכמים אלה, מאפשרים על-פי הנטען, המשך קיום התחבורה הציבורית בחיפה בשבת, קיום מופעי תרבות, כולל הצגות (בהם מופעל ציוד אור-קולי) בלילות שבת, משחקי כדורגל ביום השבת וכיוצא באלה, כולם מעשים המהווים לטענת התובעים, מעשים של חילול שבת המוני בפרהסיה). העולה מהמקובץ הוא, שהתובעים אינם צד להסכמי הסטאטוס-קוו, ומכאן המסקנה שאין הם יכולים וזכאים להסתמך על אלה כבסיס לבקשת צווים משפטיים. לענין זה אוסיף ואומר כי מאחר ומדובר בהסכמים משתנים בין מפלגות, וההסכמים הינם בעלי אופי ציבורי-מפלגתי-דתי, ספק אם הסכמים אלה מהווים הסכמים "שפיטים" שאפילו הצדדים להם (המפלגות) אינם יכולים להשען עליהם לצורך קבלת צווים מבית-המשפט, (וראה לענין זה בג"צ 40/70 [2] והאסמכתאות שהוזכרו שם בסוגיה הנידונה). קיצורו של דבר, לאחר עיון לא מצאתי ממש בטיעון בפריט זה, ובהתאם אני דוחה אותו. .10מכאן, לטיעונו האחרון של ב"כ הנתבעים, שבו הוא סומך יתדותיו על הוראות סעיף 63של פקודת הנזיקין [נוסח חדש] [6] המתייחס ל"הפרת חוקה חקוקה". לשונו של סעיף 63[6] הינן כדלקמן: " 63(א). מפר חוקה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על-פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פרושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו התכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פרושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו. (2) לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני אדם בכלל או של בני אדם מסוג או הגדרה שעמם נמנה אתו פלוני". עיון בהוראות סעיף 63(א) הנ"ל [6] מלמדנו כי לצורך קבלת סעד עלפי סעיף זה חייב התובע-הניזוק להוכיח במצטבר את היסודות הבאים: א) הנתבע-המזיק, הפר חובה חקוקה המוטלת עליו מכוח חיקוק, או נמנע מלקיים חובה כזו. ב) החיקוק שהופר, לפי פרושו הנכון, נועד להגנתו או לטובתו של התובע-הניזוק או לטובת או הגנת בני אדם בכלל או סוג בני האדם שעמם נמנה הובע-הניזוק. ג) ההפרה האמורה גרמה לתובע-הניזוק נזק. ד) הנזק שנגרם לתובע-הניזוק הינו מסוג הנזק שאליו נתכוון החיקוק שהופר. בסעיף 5(עמוד 2) לסיכום התובעים טוען ב"כ התובעים: "הפרת חובה חקוקה: .5הקרנת הסרטים בליל שבת מהווה הפרת חובה חקוקה (להלן: הח"ח) כאמור בסעיף 63לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [6] באשר היא מהווה הפרה של סעיף 18א(א) ו- 2לפק' סדרי שלטון ומשפט, תש"ח- 1948[7] (להלן "הפקודה") שנוסחם הוא כדלקמן: " 18(א) שבת ומועדי ישראל - שני ימי ראש השנה, יום הכפורים, ראשון ושמיני עצרת של סוכות, ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות הם ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל... (2) הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, החלות על המנוחה השבועית יחולו - (1) לגבי יהודי - על מועדי ישראל..." וממשיך ב"כ התובעים וטוען: "כבר נאמר ב-ע"פ 858/79 לפיד נ' מדינת ישראל [3] עמ' 389כי: "ההוראה בסעיף 18א(א) בדבר ימי מנוחה אינה אלא הוראה מסגרת, בבחינת הצהרה על ימי המנוחה, שאין לה תוצאה משפטית, כל עוד לא נקבעו בחיקוק אחר נורמות ההתנהגות בימי המנוחה. חיקוק כזה הוא חוק שעות עבודה ומנוחה שעליו מדובר בסעיף 18א(ב) ושבו מצויות הוראות על חובת מנוחה שבועית ואותן הוראות חלות לגבי יהודים על כל מועדי ישראל כמצוות סעיף 18א(2)". מסכם ב"כ התובעים את המצב בנדון ואומר בהמשך: "האיסור לעבוד בימי המנוחה נובע אם כך משלוב ההוראות הנ"ל בפקודה ובחוק שעות עבודה ומנוחה (להלן "חוק המנוחה"). עד כאן מסכים אנוכי עם דברי ב"כ התובעים כפי שצוטטו למעלה. בהתאם אני קובע כי בהעדר היתר חוקי כאמור בסעיף 12לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א- 1951[8] (והיתר כזה לא הוצג ואף לא נטען כי הוא קיים), יהיה במעשה הקרנת הסרטים בלילות שבת ו/או מועדי ישראל שפורטו בחיקוק האמור, משום הפרת החיקוק שהוזכר למעלה. אני מקבל גם את טיעון ב"כ התובעים, שהקרנת הסרטים במועדים האמורים, תגרום לתובעים נזק, וזאת על ידי פגיעה ברגשותיהם הדתיים כפי שהעידו עדי התביעה. ואולם, הנתקיימו בעניננו גם יתר היסודות הנוספים הדרושים לגיבוש העילה האמורה בסעיף 63לפק' הנזיקין [6]? לשון אחרת, האם בנסיבות הענין בו אנו דנים, החיקוק שהופר כמבואר למעלה, נועד על פי פרושו הנכון - להגנת התובעים כאנשים דתיים, או כחלק מהציבור הדתי, מפני נזק של פגיעה ברגשותיהם הדתיים שייגרם בגין הקרנת סרטים בלילות שבת ומועדי ישראל הנ"ל? תשובתי לשאלות אלה הינה שלילית. הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א- 1951[8], נחקקו על-פי פירושם הנכון, לטובתו או להגנתו של אותו ציבור עובדים שעליו מדובר בחוק ו/או בעלי העסקים שנמנו ופורטו בו. וביתר הרחבה. ההגנה האמורה בחוק שעות עבודה ומנוחה הוענקה לטובתו או להגנתו של העובד - חילוני ו/או דתי - היא מכוונת ונתונה לו כלפי (או כנגד) מעבידו, בכך שהיא מכפיפה את העובד לעוד לרשות המעביד לצורכי העבודה, רק בשעות ובימים שפורטו בחוק, ומונעת מהמעביד להעביד את העובד מעבר לכך. הוראת סעיף 6לחוק [8], מונעת מהמעביד העסקת העובד בשרותו, מעבר למכסת השעות הקבועה בו. (אלא אם קיבל היתר כחוק). הוראת סעיף 9לחוק [8], מונעת מהמעביד להעביד את עובדו ביום המנוחה השבועי. (אלא אם קיבל היתר כחוק). האיסורים האמורים, הורחבו גם על "ימי המנוחה" הנוספים, שעליהם הוצהר בסעיף 18א(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, וזאת על ידי הוראת סעיף 18(ב) לפקודה, המחילה את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה גם על "ימי המנוחה" שנקבעו בסעיף 18א(א) לפקודה. הגנה נוספת, וזו יוחדה לעובד שהודיע למעבידו, עם קבלתו לעבודה, שאינו מסכים לעבוד בימי המנוחה השבועית על פי האיסור שבמצוות דתו שאותן הוא מקיים, הוענקה מכוח סעיף 9(ג) 9(ד) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א- 1951(תיקון תשמ"א) [8], וזאת על ידי הקביעה שהודעה כזו מצד העובד הדתי, לא תשמש למעביד כסיבה להפלותו לרעה לעומת עובד חילוני, ולא לקבלו לעבודה עקב מסירת הודעה כזו. איסור נוסף, שאף עליו חל איסור עבודה "בימי המנוחה" נכלל בסעיף 9(א) לחוק, ואשר על פיו נאסר על בעלים של עסקים מסוימים שהוגדרו בחוק (לא כולל בית קולנוע), לעבוד בעסקם "בימי המנוחה". (פרט למקרה של קבלת היתר). הוראת סעיף זה, כוונה אף היא להגנת העובד, ואולם כאן מדובר על עובד - דתי וחילוני - שעובד כבעלים של אחד מסוגי העסקים שהוגדרו בחוק. הטעם להוראה נוספת זו, נעוץ בצורך למנוע תחרות בלתי הוגנת מצד בעלי עסקים מאותו סוג עצמו, וזאת על ידי כך שחלק מהם יסגור את עסקו ביום המנוחה - מטעמים דתיים או סוציאליים, וחלק אחר מאותו סוג עסק ישאיר את עסקו פתוח ביום המנוחה וימצא נשכר מכך, שמתחרהו סגור באותו יום מנוחה. לאחר שניתחנו את הוראות החיקוקים האמורים (הפקודה + חוק שעות עבודה ומנוחה) נוכל כעת לסכם את הסוגיה ולהשיב על השאלות שפתחנו בהן למעלה. אכן, הקרנת סרטים בלילות שבת וימי המנוחה, יהיה בה משום הפרת החיקוקים האמורים, ואולם על-פי פירושם הנכון לא נתכוונו החיקוקים שהופרו להגנתם של התובעים או אנשים מסוגם (לאמור אנשים דתיים שומרי מצוות) ומפני סוג הנזק הנטען על-ידי התובעים (לאמור, פגיעה ברגשות דתיים). החיקוקים האמורים שיופרו בגין הקרנת הסרטים בלילות שבת, כוונו לטובת או להגנת העובדים - חילוניים ודתיים - מפני (או כנגד) מעבידים - ובעניננו - הנתבעים בעלי בתי הקולנוע. אין חולק שאיש מהתובעים אינו עובד בבתי הקולנוע של הנתבעים - ומכאן שלא להגנתם נתכוונו החיקוקים הנ"ל. מאחר ולא נתקיימו בתובעים כל היסודות הדרושים לשם קבלת סעד לפי סעיף 63הנ"ל, לא נותר לי אלא לדחות גם פריט תביעה זה. .11בפרק זה, הפרת חובה חקוקה, מפנה ב"כ התובעים גם להוראות סעיף 2(א) של חוק העזר לחיפה [10] בדבר פתיחת עסקים וסגירתם, הקובע: "ימי מנוחה: 2(א) בימי מנוחה לא יפתח אדם ולא ירשה לפתוח חנות או בית עינוג". בהגדרת "ימי מוחה" בסעיף 1לחוק העזר האמור [10], נקבע "ימי מנוחה - הימים שנקבעו בפקודת ימי מנוחה תש"ח 1948כימי מנוחה במדינת ישראל - תחילתם חצי שעה לפני שקיעת החמה בערב שבת או ערב חג וסיומה בשבת או בחג עם צאת הכוכבים - וכוללים ליל תשעה באב שתחילתו חצי שעה לפני שקיעת החמה וסיומו שעה 5בבוקר". "בית עינוג" מוגדר בסעיף 1לחוק הנ"ל - "כל מקום באזור העירית חיפה שבו עורכים שעשוע ציבורי כמשמעותו בפקודת שעשועים ציבוריים 1935". לטענת ב"כ התובעים, הקרנת סרטים בלילות שבת ו/או "בימי המנוחה", יהיה בה משום הפרת החובה החקוקה בחוק העזר הנ"ל, ומאחר וההפרה תגרום לתובעים נזק נפשי או רגשי על ידי פגיעה ברגשותיהם הדתיים, כפי שכבר בואר למעלה בסעיף 9, קמה להם הזכות - כך לטענת התובעים - לעתור לצו שיפסיק את ההקרנה - וזאת מכוח הוראות סעיף 63לפק' הנזיקין [נוסח חדש] [6]. על-פי פירושם של התובעים, נחקק חוק העזר לטובתם או להגנתם או להגנת אנשים מסוגם מפני פגיעה ברגשותיהם הדתיים שייפגעו בו ויינזקו עקב הקרנת הסרטים בימי המנוחה, בבתי הקולנוע של הנתבעים. כבר הרחבנו למעלה את הדיבור על היסודות הדרושים כדי לאפשר מתן סעד משפטי על פי הוראות סעיף 63הנ"ל. למדנו שם, שלא די בכך שהנתבעים הפרו חובה חקוקה אשר גרמה לתובעים נזק. להפרה ולנזק הנגרם, צריך שיצטרפו היסודות הנוספים שדובר עליהם (כאשר ניתחנו את הוראות פק' סדרי שלטון ומשפט + חוק שעות עבודה ומנוחה) והם שהחיקוק שהופר (ובעניננו חוק העזר) נועד, על-פי פירושו הנכון, לטובת או להגנת התובעים מפני סוג הנזק של פגיעה ברגשותיהם הדתיים עקב הקרנת סרטים בחיפה בימי המנוחה. לאחר עיון, נראה לי כי גם בהקשר לחוק העזר האמור, כמו בסוגיה הקודמת שהתיחסנו אליה למעלה (הוראות הפקודה + חוק שעות עבודה ומנוחה), אין לפרש את חוק העזר, כאילו נתכוון - על פי מטרתו העיקרית - להגן על התובעים מפני סוג הנזק הרגשי לו הם טוענים. אבאר טעמי ונימוקי. כבר נפסקה הלכה בבית-המשפט העליון בה נקבע שגוף העוסק בחקיקת משנה, אינו מוסמך ואינו רשאי לחוקק חוקי עזר, שמטרתם העיקרית באה להסדיר בעיות דתיות ו/או להגן מפני פגיעה ברגש דתי-רוחני. סוגיה זו נידונה ונותחה בהרחבה בפסק-הדין המקיף והמנחה שניתן מפי כב' השופט גויטין ב-בג"צ 72/55, 117[4]. בעמוד 752[4] מסכם השופט המלומד את עיקרי הדברים בסוגיה האמורה ואומר: "היוצא מכל האמור הוא, שאין לאפשר לגוף, אשר לו סמכות של חקיקת משנה בעלת אופי מקומי, להסדיר בעיות דתיות תחת המסווה של הסדרת מכירת בשר במקום מסוים. על הכנסת ולא על העיריה להסדיר עניני דת". בהמשך, ובעקבות הלכה זו, חזר ובדק בית-המשפט העליון, את תקפות סעיף 2של חוק העזר לרמת גן בדבר פתיחת עסקים וסגירתם, שתט"ז- 1955[11], שנוסחו זהה לנוסחו של סעיף 2(א) לחוק העזר לחיפה, בו אנו עוסקים. (ע"פ 217/68 [5], בעמ' 358והלאה). שם קובע בית-המשפט, כי מכוח הוראות סעיף 249(20) של פקודת העיריות [נוסח חדש] [9] אכן הוסמכה העיריה, בין היתר, לטפל בענין פתיחת עסקים וסגירתם (כולל בתי קולנוע). ואולם, סמכות זו, אין לפרשה כאילו הוסמכה העיריה, לחיקוק חוקי עזר בנושא האמור, שמטרתם העיקרית והאמיתית תהיה פתיחת וסגירת עסקים, לצורך הסדרת ענינים דתיים, או מניעת פגיעה ברגשות דתיים של התובעים בתחומי העיריה המסוימת. היה ועיריה תחרוג מסמכותה, ובמסווה של הסדרת ענינים המסורים לסמכותה, תחוקק חוקי עזר שיביאו להסדרת ענינים דתיים כמטרה העיקרית יהיו חוקי עזר כאלה, לדעת בית-המשפט העליון, חסרי תוקף ובטלים מעיקרם. אף כאן, כמו ב-בג"צ 72/55 [4] חוזר ביהמ"ש העליון - מפי כב' השופט ברנזון - ומכריז, שהכנסת בלבד, ולא גוף אחר במדינת ישראל, היא המופקדת בכוח החקיקה שבידה, על הסדרת שאלות הדת במדינה, ומכאן שגם הענינים בהם דנה התביעה הנוכחית, מניעת חילול שבת בפרהסיה, אין להרשות הסדרתם על ידי חיקוק עזר מקומי, ויש להשאיר ענין זה לחקיקת הכנסת. לשלמות התמונה, מן הראוי להדגיש, כי באותו פס"ד, (ע"פ 217/68 [5] הנ"ל), נאמר מפורשות (בעמוד 362) שאין פסול בכך, אם מחוקק המשנה, יאמץ לעצמו קביעות בענינים דתיים - בשינויים ותיאומים דרושים - שהכנסת כבר הסדירתם בחוק מפורש. (כמו למשל: קביעת ימי מנוחה בפק' סדרי השלטון והמשפט + חוק שעות עבודה ומנוחה). חוקי עזר כאלה, הסומכים יתדותיהם על חקיקת המחוקק הראשי, לא ייפסלו, אם תוך הסדרת ענין המסור כחוק לסמכות מחוקק המישנה, הוא יגשים באותו זמן גם ערכים דתיים. התוצאה מכל האמור למעלה הינה, שעל-פי פירושו הנכון של חוק העזר לחיפה, בדבר פתיחת עסקים וסגירתם, אין מקום לייחס לו כוונה, ואין להרשות פרוש שייחס לו כוונה, - כמטרה עיקרית - להגן על רגשות הציבור הדתי בחיפה מפני פגיעה ברגשותיו הדתיים בגין הקרנת סרטים בבתי הקולנוע בחיפה בלילות שבת ו"בימי המנוחה". מכאן שאין מקום אף כאן להיעתר לתביעת התובעים, וליתן צווים במבוקש על ידם, תוך הסתמכות על הוראות סעיף 63מפק' הנזיקין, בגין הפרת חוק העזר האמור. .12בסיכומו, העלה ב"כ התובעים טיעון נוסף המתיחס לתנאי שהוסף לאחרונה, לאחר שהנתבעים החליטו על פתיחת בתי הקולנוע לשם הקרנת סרטים בלילות שבת וימי המנוחה, לרשיון העסק של בתי הקולנוע של הנתבעים, וזאת תוך הסתמכות על הוראות חוק רישוי עסקים. על-פי התנאי שהוסף, חוייבו הנתבעים לא לפתוח את בתי הקולנוע בלילות שבת ו"ימי המנוחה" וזאת כנדרש בסעיף 2(א) לחוק העזר העירוני, ומהנימוקים שפורטו בהודעה שנשלחה לנתבעים על-ידי עירית חיפה. הפרת התנאי שהוסף כנ"ל, על-פי טענת התובעים, והיה אף הוא בגדר "הפרת חובה חקוקה" בכך שהוא יהווה הפרה של חוק רישוי עסקים. על הוספת התנאי הנוסף לרשיון העסק של הנתבעים הוגש ערעור, שהתברר בפני ביתמשפט זה, בהרכב כב' השופט אפלבוים. בפסק-דין מנומק ומלומד, שניתן בערעור זה (ת"א 2500/81) על ידי עמיתי, סגן הנשיא של בית-משפט זה, כב' השופט אפלבוים, (ושעותקו המאושר הוגש לעיוני ע"י ב"כ הנבעים) הכריז בית-המשפט על בטלותו של "התנאי הנוסף" שהוסף כאמור לרשיון העסק של הנתבעים. (על פס"ד זה לא הוגש ערעור - עד כמה שהובא לידיעתי). במצב דברים זה, איני רואה יותר צורך ומקום להמשיך ולדון בנושא זה, במסגרת התביעה שבפני. בהתאם, אני מחליט לדחות את הטיעון המתיחס לענין האמור. .13אשר על כן ולאור כל האמור למעלה, אני מחליט לדחות את התביעה במלואה. בהתאם, ועל פי התוצאות, הריני מחייב את התובעים לשלם לנתבעים (לכולם ביחד) הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 1000ש"ח + מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית במובן האמור בחוק פסיקת ריבית והצמדה, וזאת מיום מתן פסק-דין זה, ועד התשלום בפועל. .14לאחר שהוכרע המאבק המשפטי שבא לביטוי בפסק-דין זה, רואה אני חובה לעצמי להוסיף מספר דברים באוזני הצדדים. בעיית השבת על השלכותיה, הינה בעיה קשה וסבוכה במציאות הישראלית. במדינת ישראל חיים בכפיפה אחת, אזרחים דתיים וחילוניים, והכרח המציאות הינו קיום משותף אלה בצד אלה, תוך כיבוד הדדי של הרגשות הכנים של שני חלקי הציבור, כבר הבעתי למעלה את דעת בית-משפט זה, שפתרון בעיות שמירת השבת ומניעת חילול השבת בפרהסיה, אינם ניתנים להשגה על ידי צווים של בית-המשפט, והדרך היחידה והנכונה הינה חיפוש פתרון מוסכם בדרכי נועם ושלום בית. נאמן לגישה זו, הקים בימ"ש זה מיזמתו, את "ועדת ההידברות", וזו אכן גרמה לרגיעה מעשית בשטח, ומניעת עימות בין הציבור החילוני והדתי בחיפה, אשר נמשכה מספר שנים. בשלב הנוכחי, לא נותר לבית-המשפט, לאחר שהוטל עליו להכריע את הדין והוא עשה את מלאכתו, אלא לחזור ולקרוא לצדדים, על אף כל שנקבע בפסק-הדין, להמשיך בהידברות הן במסגרת "ועדת ההידברות", והן בכל מסגרת אחרת שתראה לצדדים. כדי לעשות כל הניתן למנוע עימות והידרדרות ביחסים בין חלקי הציבור החילוני והדתי בחיפה, ולמצוא פתרון מוסכם וכולל באחת הדרכים שכבר הוצעו על ידי בית-משפט זה, במהלך הדיונים. צו מניעהצוויםקולנוע / תיאטרון