קובלנה פלילית לשון הרע נגד עיתונאים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קובלנה פלילית לשון הרע נגד עיתונאים: השופט א' א' לוי: .1המערערים 1ו- 2(להלן - פרנקל וזוהר) הם עיתונאים שעבדו בתאריך החשוב לעניננו בשבועון "העולם הזה". מערער 3הוא עורך השבועון. נגד שלושת המערערים הוגשה קובלנה, על-ידי המשיב, לפי ס' 6 של חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965[4] והיא נדונה בפני בית-משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט אביגדור סלטון), שאף החליט להרשיע את המערערים. להלן העובדות שנטענו על-ידי הקובל: א. ביום 10.2.82התפרסמה בשבועון כותרת-שער בלשון זו - "חבורת הנוכלים שהפילה בפח את מוטה גור ואת אלופי צה"ל ועומדת מאחורי ביטאון הליכוד". בשער הופיעו תצלומיהם של הקובל, יואל ישראלי ואחר - משה יהלום. ב. בגוף השבועון - בעמ' 8, 9, 68ו- 72פורסמה כתבה שבראשה מתנוססת הכותרת דלקמן: "נוכל בעל הרשעות פליליות רבות יזם את הוצאת ביטאון הליכוד, אחרי שהפיל בפח את ראשי מערכת הביטחון, הקים מכון אסטרטגי שאינו קיים והוציא כתב-עת שהתחזה כביטאון המימסד הבטחוני, והוא גדוש מעשי מירמה ושקרים. אלוף הנוכלים והאלופים". הקובל, עיתונאי על-פי גירסתו, טוען כי המאמר רצוף אי-דיוקים, הפרזות, הגזמות ועיוותים שהובאו לידיעת הציבור, על אף שלמערערים היה נהיר שאין בהם אמת, ובדרך זו השפילו את הקובל, ביזוהו ופגעו בעסקיו ובמשלח-ידו. השופט המלומד הגדיר את השאלות הטעונות הכרעה בהאי לישנא: "שאלת הוכחת הכוונה לפגוע של הנאשם וטענת הנאשמים המתבססת על ס' 14לחוק, לאמור - שמה שנכתב היה כולו, או בעיקרו אמת ושהוא בעל ענין ציבורי". הערכאה הראשונה בחרה לחלק את החומר שבפניה למספר פרשות, ואף אני אלך בעקבותיה: א. בטאון ה"פריסקופ". ב. המכון הישראלי למחקר איסטרטגי. ג. ייחוס "הרשעות קודמות בשפע" לקובל. ד. ירחון "חדשות המשטרה". .2 בטאון ה"פריסקופ" המשיב חבר לאחר להוצאתו של ביטאון מהודר בענייני צבא וביטחון. הם פנו לאנשי צבא, ובראשם הרמטכ"ל לשעבר מוטה גור, והקימו "מערכת" לנושא זה. המערערים עסקו בכתבתם בביטאון זה ומנו את חטאיו של הקובל, ואמנה את חלקם בלבד: א. חלקם הארי של המאמרים הכלולים בביטאון הם מאמרים וראיונות "גנובים" שהועתקו מפרסומים אחרים, והוצגו כאילו נכתבו במיוחד ל"פריסקופ". ב. נעשה נסיון ליצור את הרושם כאילו מדובר בעתון רשמי או רשמי-למחצה של מערכת הביטחון הישראלית, ואף נאמר בו כי בנושא הפצתו בחו"ל מעורבים מכון הייצוא הישראלי ומשרד המסחר והתעשיה וכן המשלחות הצבאיות והמסחריות הנספחות לשגרירויות ישראל בכל רחבי העולם. ג. מתוך הרשום בביטאון ניתן להבין כי הוא יוצא מטעם "המכון הישראלי למחקר איסטרטגי" - מכון שאינו קיים כלל. ד. הביטאון נועד לעשות רווחים וגם ענין זה נוגד את ההצהרה של ליוזמיו, בגוף הפרסום. בפני בית-משפט קמא הוכח כי לפחות הידיעות והמאמרים שפורסמו בעתונות הישראלית, הועתקו ל"פריסקופ", ללא ציון שמות מחבריהם ובלי להזכיר כי תורגמו. הקובל טען כי מדובר בטעות גרידא, והעד מוטה גור הגדיר את אלה כ"תקלה". אך שתי ההגדרות הללו לא נתקבלו על דעתו של השופט המלומד, כפי שנרשם בהכרעת-דינו: "...אין ספק כי זה נעשה לא מתוך טעות, אלא במכוון ובאופן מודע תוך הנעת הקורא, ובמיוחד הנכרי שאינו בקיא בפרסומי הארץ, להאמין כי הוא קורא ידיעות ומאמרים מקוריים שפורסמו לראשונה באותה חוברת". ובאשר לגירסתו של מוטה גור על "התקלה", אומר בית-המשפט: "..."התקלות" הנזכרות, אם נביא בחשבון את כמותן המצטברת, אינן "תקלות של סגנון" אלא "תקלות של תוכן", המילה "תקלות" מכל מקום, אינה תואמת את המציאות, ואם פרנקל וזוהר כתבו כי יש "מאמרים גנובים", הרי שוכנעתי כי כתבו אמת". מסקנתו של בימ"ש קמא אינה טעונה פרשנות, וכל שאוכל לעשות הוא להצטרף אליה. פרסום של מאמרים שכאלה אינו נעשה באקראי, והצגת הביטאון ככתב-עת שנציגיותיה הרשמיות של מדינת ישראל פרסו עליו את חסותן - אינה נעשית ללא מחשבה. זו הטעייה ברורה שנועדה ליצור הילה שתמשוך את העין, ותפתח את כיסו של הקורא שיחליט לרכוש את הביטאון, שהרי הוא משקף, לכאורה, את השקפותיה של צמרתה הבטחונית של מדינת ישראל. .3המכון הישראלי למחקר איסטרטגי ענין זה משתלב בפרשת ה"פריסקופ", שהרי על-פי הפרסום באותו בטאון, הוא יצא לאור מטעמו של "המכון". בפני בימ"ש קמא הוכח, שהמכון רשום כעסק על-פי הפקודה בדבר רישום שמות עסק, אך - "למעשה ומבחינת התוכן והמהות, זהו שם שלפחות עד פרסום הכתבה היה ריק מתוכן... לא היה מכון ואיש לא הועסק בו. הזכרתו ב"פריסקופ" כיצור חי ונושם נעשתה בעיקר, במטרה לשוות חשיבות להוצאתו לאור של "פריסקופ" (כלשון בימ"ש קמא, בס' 26, 28של הכרעת-הדין). חומרה אחרת שבפרסום זה מקורה בשמו של המכון, דהיינו, שמו דומה לשמו של אחר - המכון ללימודים איסטרטגיים שליד אוניברסיטת תל-אביב. בימ"ש קמא קבע כי הדמיון אינו מקרי ויש בו חיקוי. לאחר קביעות כה נחרצות של בימ"ש קמא, אתה מצפה שהוא יוסיף ויקבע כי נכונה טענתם של המערערים כי מדובר במעשה של תרמית והטעייה, בו נפלו בפח, לפחות חלק מהאנשים שצרפו שמם כחברי המערכת. אלא שבשלב הזה ביצע השופט המלומד תפנית, ולעניות דעתי, היא אינה מתיישבת עם קביעותיו הקודמות. כוונתי לאמור בס' 30- 32של פסה"ד, וממנה אתה למד כי על אף הכל, "המכון" לא היה דמיוני לחלוטין. על-פי גירסה זו, לקובל היה רעיון-בוסר, וכל חטאו הוא בכך שאצה לו הדרך למימושו, ומכאן ועד לפרסומם של "המאמרים הגנובים" - הדרך היתה קצרה. חוששני, שבענין זה נתפס השופט המלומד לטעות. את מסקנותיו הוא ביסס על דברים שנשמעו מפיהם של מוטה גור ואברהם אדן, שיש כוונה להקים גוף של מכון איסטרטגי, וכי הביטאון "פריסקופ" יוצא מטעמו של גוף זה. אך מכלל ה"הן" אתה שומע את ה"לאו", לאמור - הכוונה לייסד מכון שכזה מלמדת שלפחות עד לפרסום הכתבה - מכון מן הסוג הזה לא קרם עור וגידים, ולפיכך משכתבו המערערים כי מדובר במכון שאינו-קיים, הם תיארו עובדותאמת, ממש כפי שקבע בימ"ש קמא בשלב מוקדם יותר של הכרעת-דינו (ס' 26, ס' 27). גם העובדה, ששני עדים נכבדים הביעו בישיבת המערכת משאלה להקים מכון כזה, עדיין אינה תחליף ליצור חי ונושם. לפיכך, כשנטלו המערערים נתונים אלה וצרפו אותם למאפיינים של אישיותו של הקובל, כפי שמתבטאת מהרשעותיו בפלילים, "גניבתם" של מאמרים, אופן הצגתו של הביטאון (רשמי או חצי-רשמי), וצירוף שמותיהם של אלופים לצוות המערכת, על אף שחלקם התנגד לכך - מסקנתם של המערערים כי האלופים נפלו בפח אינה נעדרת תוםלב, ומכל מקום קשה ללמוד ממנה כאילו בבסיס כתיבתם קיננה "הכוונה לפגוע". כך או כך, בסופו של דבר הגיע השופט הנכבד למסקנה, אך מחמת-הספק, כי לא היה מכריע את הכף לחובת המערערים, בהתבססו על האמור עד כה, כי הם חוסים בצילה של ההגנה הקבועה בסיפא של ס' 14של חוק איסור לשוןהרע, דהיינו, שהפרטים שלא הוכחה אמיתותם הם פרטי-לוואי שאין בהם פגיעה של ממש. לדידי הספק לא קיים כלל, ולו עמדו העניינים שמניתי עד כה, לבדם, להכרעה - הייתי מזכה את המערערים, זיכוי מלא. .4אחת מכותרות המשנה (בעמ' 8) שבכתבה היתה - "הרשעות קודמות בשפע". המערערים סיפרו לקוראיהם כי במהלך שנות ה- 70הירבה הקובל להסתבך עם החוק. בימ"ש קמא בדק ומצא שהמערערים לא דייקו בהצגת הנתונים, אך אני סבור שאלה הם שיבושים פעוטי-ערך שאין בהם להוסיף על התמונה הכללית (השיבוש במועדים ומספרי תיקים). בית-המשפט קבע כי השימוש במילה "שפע" כדי לתאר את כמות הרשעותיו של הקובל היה שגוי, בין אם המערערים התכוונו לתאר עובדות ובין אם כוונתם היתה להביע דעה. הכותרת הזו היתה אחד האדנים שעליהם ביסס בימ"ש קמא את הרשעת המערערים, כי מסקנתו היתה שאלה לא הוכיחו הגנה כלשהי בסוגיית ה"הרשעות בשפע", וכפי שעוד יובהר - למד השופט מפרשה זו כי למערערים היתה גם הכוונה לפגוע בקובל, שהיא אחד ממרכיבי העבירה לפי ס' 6של החוק. המסמך עליו התבססו המערערים בכתבתם הוא נ/2, אך לדיון בקובלנה הם כבר הצטיידו ב-נ/8, ובזה האחרון יש הרשעה נוספת על אלו שמופיעות במסמך הראשון. בסך-הכל נזקפות לחובתו של המשיב 4הרשעות, כולן בבית-משפט השלום בתל-אביב. בפועל עוסקות ההרשעות ב- 5תיקים, הואיל והרשעה מס' 4היא בגין שני מעשי-עבירה, לפי ס' 41של חוק בתי-המשפט, התשי"ז- 1957(ס' 71בחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). על אף חומרתן של עבירות אלו, הדגש הוא דווקא על שלוש ההרשעות האחרות, כי אלו עוסקות בעבירות שהמכנה-המשותף להן הוא מרמה - וזה התחום שהמערערים בחרו להדגיש בכותרתם. לדידי אין ספק, כי שימוש במילה "שפע" כדי לתאר את עברו הפלילי של המשיב היא לשון-גוזמה וטוב היו עושים המערערים לו נמנעו מלהשתמש בה. הצד האחר של המטבע הוא זה המוצע על-ידי המערערים ומקובל גם עלי, כי את חומרת עברו של אדם ראוי לבחון גם על-פי עיסוקו, ומעמדו. המשיב, על-פי גירסתו, הוא עיתונאי, איש עסקים, איש פרסום ומוציא לאור. אדם מסוגו החוטא בעבירות מרמה - יש בכך כדי להצביע על הפן השלילי של אישיותו - ומשקלו-הסגולי של פן זה, גדול פי כמה מאשר במקרה של אזרח מן השורה. אני שותף לדעה, שגם מי שחטא בפלילים, זכאי להגנה על שמו-הטוב, או מה שנותר ממנו, והוא זכאי להגנה גוברת והולכת, ככל שחולף פרק זמן גדול יותר מאז חזר למוטב. המשיב שבפנינו הורשע בשתיים מן העבירות בתחילת שנות ה- .70אך ההרשעה הנוספת היא מחודש ינואר 76, והחשוב לענייננו, שהפעם עוסקת ההרשעה בעבירות קשות במיוחד, קרי - זיוף מסמך, הפצתו, מרמה - כל אלה בנסיבות מחמירות, וכן עבירה של התחזות לאחר. לו היו מעלים המערערים את אותן הרשעות מתחום הנשייה, בשנת 1982וללא עילה או הסבר - קרוב לוודאי שהיה מקום לשקול בכובד ראש את הטענה שפורסם לשון הרע מתוך כוונה לפגוע במשיב. שנו קדמונינו, ש"כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". ומוסיף בענין זה ד"ר נחום רקובר בחיבורו - "ההגנה על כבוד האדם" [5], כשהוא מתייחס לדבריו של רבי יוחנן בן-זכאי שהסביר את ההבדל בין עונשו של מי שגנב שור לזה שגנב חמור: "הדיבור על כבוד הבריות בהקשר לעבריינים הינו מפתיע, ובכך גדולתו של הרעיון. שהרי בהענקת כבוד למי שראוי לכבוד בשל מעלותיו, אתה מכבדו על סגולותיו המיוחדות, בעוד שמי שנעדרות אצלו תכונות נעלות, שכל מהותו היא היותו אדם - כאן כשאתה מכבדו אתה מכבדו כאדם. זאת ועוד: בעוד שסתם אדם - היינו האדם הבינוני - אין כבודו עלול להיפגע, הרי העבריין, כבודו מחולל בידי עצמו, ומחולל בעיני הציבור. אף-על-פי-כן אין הוא מוצא ממסגרת החוק". האם חטאו המערערים בחילול כבודו של המשיב על-ידי איזכור הרשעותיו והגדרתן כשפע? דעתי היא שהתשובה על-כך, בנסיבות הנדונות בערעור זה, שלילית. משלב זה, לאור עברו, צריך היה להיות רגיש במיוחד לכל מעשה שעלול לדבוק בו, ולו גם רבב, של פלילים בכלל, ומרמה בפרט. המציאות מלמדת שהוא לא למד מלקחי העבר והוצאתו של "פריסקופ", על כל מעשי התרמית וההטעייה הכלולים בו, יש בה כדי להצביע שהוא חזר לסורו (אם לא המשיך בו). גם ענין "המכון הישראלי למחקר איסטרטגי" משתלב היטב בתמונה זו, ואם כך הוא נוהג, לא נהיר לי מדוע הוא מלין על המערערים שהחליטו לחשוף לציבור את הפרשה. אני בהחלט שותף לדעה, כי הסגנון שבו נקטו המערערים ("אלוף הנוכלים") הוא בוטה במידה רבה, וקרוב לוודאי שלתואר מפוקפק זה ניתן היה למצוא מועמדים טובים יותר, שגם למערערים לא היה קשה לאתרם. אך מי שקורא את הכתבה בכללה, גם מבחין שענין "השפע" נטמע ובטל, דווקא משום שהמערערים הוסיפו לפרט את העבירות שלהן רמזו, ולמעשה כל הקטע העוסק בעברו הפלילי של המשיב אינו מהווה מרכיב מרכזי בכתבה, אלא שולי בלבד. גם כאן דעתי היא שאותם ביטויי לוואי אין בהם פגיעה של ממש, כי העובדות האחרות שפורטו בסוגייה זו הן היוצרות את התמונה וממלאות אותה בתוכן. .5ירחון "חדשות המשטרה" הקובל (המשיב) הוציא לאור, עם אחרים, ירחון שטיפל בנושאי משטרה ופשיעה, ועל-כך אמרו המערערים בכתבה כדלקמן: "היכרותו הארוכה והצמודה של ישראלי עם זרועות-החוק והיכרותו את הווי בתי-המשפט האסירים והפושעים, העלתה במוחו הפורה רעיון מבריק: מדוע לא להוציא עיתון, שייוחד רובו ככולו לעניינים מסוג זה - יחסי שוטרים וגנבים, הווי החיים של פרקליטים, סחטנים ופרוצות". בהמשך הכתבה נטען כי השותפים להוצאתו לאור של ירחון זה פנו למשטרת ישראל והציעו לה לפרוס חסותם על הירחון ובלבד שתבטיח לו קהל מנויים רחב מקרב שוטריה. ואכן, העיסקה יצאה אל הפועל, שני קציני משטרה בכירים היו עוברים על כל גליון לפני פירסומו ומצנזרים את החומר, ובתמורה אולצו 000, 7שוטרי ישראל לחתום על הירחון, ודמי החתימה נוכו משכרם. והכתבה מסכמת: "למעשה היתה זאת עיסקה של שוחד ציבורי: המשטרה קנתה בכסף את שתיקתו של העיתון - ובעליו מכרו את עצמם ברצון. העיסקה של המשטרה עם בעל ההרשעות היתה מוזרה - בלשון המעטה". השופט המלומד של בימ"ש קמא קיבל בסוגייה זו את גירסתם של המשיב ועדיו, קרי - משנת 1978נפסק הנוהג להעביר את הכתבות למטה הארצי לבדיקה, ובאשר לצירוף השוטרים כמנויים - לתלושי שכרם צורפו עלונים של הירחון, ובעקבות כך הצטרפו כ-500, 2מנויים. כאן ראוי להעיר כי הערכאה הראשונה הרבתה לאזכר ולצטט מתוך פסיקתם של בית-המשפט המחוזי ובית-המשפט העליון בעניינו של יגאל ביב, שבו נדון גם ענין "חדשות המשטרה". טוב היה עושה השופט המלומד לו נמנע מכך. מבין השיטין עלולה לעלות טענה על השפעה של הערכאות האחרות על מסקנותיו העובדתיות, ורק לאחר ששוכנעתי כי בסופו של דבר החלטתי התבססה על הנמקה שונה ועצמאית, לא אוסיף לעסוק בסוגייה זו (למעט בענין "המניע" בו אדון להלן). בימ"ש קמא בחן את העובדות בפרשת "חדשות המשטרה" ו"ההרשעות הפליליות בשפע", לאורה של הכתבה כולה, וקבע כי - "בכללותה, מבחינת צורתה, סגנונה ואותו תוכן שאמיתותו לא הוכחה, היא ללא ספק משפילה ומשמיצה". (כלשון ביהמ"ש בס' 54של הכרעת-הדין). השופט המלומד הוסיף ומצא כי המערערים התכוונו לפגוע במשיב ואף הצביע על מניעים אפשריים לכך - א. יריבות מתחת לפני השטח בין בעלי-הדין שבפנינו, אך קביעה זו עומדת בסתירה מוחלטת למה שטענו המערערים והמשיב בעדותם בבית-המשפט, ולפיכך יש להתעלם מ"יריבות" זו. ב. יריבות בין המשיב ליגאל לביב. על-פי גירסה זו, מסר לביב את המידע למערערים לצורך כתבתם, מתוך מגמה ברורה לפגוע במשיב. אלא שגם בענין זה היתה בפניו של בית-המשפט עדותו של לביב שהכחיש מכל וכל כאילו מסר חומר למערערים. מעיון בהכרעת-הדין (ס' 60) ברור לחלוטין כי בענין זה תומך בימ"ש קמא את יתדותיו בפסק-דינם של בית-המשפט המחוזי ובית-המשפט העליון במשפטו של יגאל לביב. זו קביעה שבית-המשפט היה צריך להימנע ממנה כי היא מתבססת על עדות מכלי-שני, ובמשפט שבו אף אחד מבעלי-הדין הנוכחיים לא נטל חלק (כבעלי-דין). מכאן גם התוצאה, שגם את "המניע" הזה יש לסלק מעל שולחננו. ג. פגיעה בכוונה להוציא את ביטאון "הליכוד" - בימ"ש קמא סבור כי המערערים ושבועון "העולם הזה" ניצבים בקצה הנגדי של המפה הפוליטית בישראל, ובקצה האחר ניצב הליכוד, ומכאן המסקנה שהם ירוו נחת אם תסוכל כוונת הליכוד להוציא ביטאון מטעמו. ב"כ המערערים סבורים כי גם למניע זה אין בסיס, הואיל ולא היו בפני בית-משפט קמא ראיות לכך. אך בענין מסוג זה, אין בית-המשפט חייב לתור אחר ראיות דווקא, הואיל והוא חי בתוך עמו, וקביעתו היא מתוך הכרת המפה הפוליטית בישראל, וזו בבחינת "ידיעה-שיפוטית". ואכן, כשקראתי גם אני את הכתבה שוב ושוב גברה בי ההכרה כי יעדה הוא אחד - ביטאון הליכוד (ולא המשיב). אך כדי להשיג את המטרה, בחרו המערערים לדון בעומדים מאחורי הביטאון, וכך נפל הפור על המשיב. הם החליטו להתעכב על מספר אבני-דרך בחייו של המשיב, ובנו את הכתבה כך, שתלך מן הקל לכבד - א. עברו הפלילי של המשיב. ב. "חדשות המשטרה". ג. "פריסקופ". ד. ולבסוף - ביטאון הליכוד. ובמילים אחרות, לאחר שהמערערים פרסו תמונה מלאה של כל מעשי התרית שהמשיב נטל בהם חלק, הם יכלו להגיע ליעדם, לאמור - אם זו הרוח החיה שמאחורי ביטאון הליכוד, הרי שהצפייה כי הביטאון החדש יהיה רציני ויביע דעות מקוריות היא צפיית-שווא, וקרוב לוודאי שתחזור על עצמה התמונה המוכרת ממעורבות המשיב בביטאונים אחרים בעבר. .6הייתי בדעה, כי גם אם הדברים שנאמרו על המשיב בסוגיית "ההרשעות בשפע" מהווים לשון הרע, הרי עומדת למערערים ההגנה הקבועה בס' 14של החוק. מאידך גיסא, בסוגיית "חדשות המשטרה", ספק אם היה צריך לקבוע כי מדובר בפרסום לשון הרע, ואז כמובן, אין עוד מקום לעסוק בענין "ההגנות" העומדות למערערים. המשיב סבור כי העיסקה שביצע עם משטרת ישראל, כשרה למהדרין, ולמען האמת, גם מי שקורא את הכתבה עשוי להצטרף לאותה דעה. ועל אף זאת, הטריד אותי שם-התואר שבחרו המערערים להצמיד לעיסקה זו - "שוחד ציבורי", אך משהוספתי ובחנתי את המונח הזה, ובנסיבות שהובאו בערעור הנוכחי, הגעתי למסקנה שאין בכך כדי לבסס הרשעה של המערערים. רבות נכתב בזכות חופש הביטוי בכלל ושל העיתונות בפרט, ויהיה נכון לאמר שזכות יסוד זו הכל חרדים לקיומה, כי היא בנשמתו של משטר דמוקרטי. הכתיבה והביקורת צריכות להיות הוגנות, מרוסנות וענייניות (כלשון כב' השופט עציוני בע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל [1]), כי היא עלולה לפגוע בעקרון-יסוד אחר - זכותו של אדם לשמור על שמו הטוב. ואומר על-כך ביהמ"ש העליון בע"א 90/49 בנטוב נ' קוטיק [2] בעמ' 597, מפיו של כב' השופט אולשן: "...כל עוד קיים חוק המכיר בזכותו של כל אדם ששמו הטוב לא יוכתם, הרי הציבור כולו מעונין שזכות זו תכובד ולא תיפגע, ואם משהו רוצה ליהנות מחופש הדיבור ומשתמש בו בזדון או שלא בזדון, תוך כדי כך פוגע בזכותו של הזולת - הרי אין זה בלתי-צודק שישא באחריות כלפי האדם הנפגע, אין להתריע שיש בכך משום קיפוח חופש הדיבור של האזרח. אולם אליה וקוץ בה: היות וכל פרסום, המכיל דבר העלול לפגוע במשהו, כרוך בסיכון מסויים, הרי עלול הדבר לבלום כל יוזמה לביקורת או למסירת ידיעות, אף במקרים שטובת הכלל או המדינה דורשת שביקורת כזאת תישמע ושידיעות כאלה תימסרנה. לכן מבדיל החוק בין מקרים רגילים של פרסום לעז ובין מקרים יוצאים מן הכלל, בהם יש להעדיף את טובת הכלל על זכותו של הפרט, אף אם כרוכה בזה מידת-מה של אי-צדק ביחס לפרט". והשופט אגרנט אומר בע"פ 24/50 גורלי נ' היועץ המשפטי [3] בעמ' 1160: "...לכל אדם חופש הדיבור וחופש הביטוי. מטרתו של המשפט הפלילי המקומי. בשעה שהוא קובע את העבירות של הפצת דברי לשון הרע בעלפה ופרסום דיבה בכתב, הוא להגביל זכות יסודית זו במקום שאדם משתמש בה לרעה... ברם, החוק מכיר, כי במסיבות ידועות ובתנאים מסויימים, דורשת טובת הכלל - כדי שזכות היסוד האמורה לא תתרוקן מתוכנה - כי לא ייענש אדם על הפצת דברים המכילים לעז, הואיל והתקלה שתיגרם לציבור מצמצום-יתר של חופש הדיבור וחופש הכתיבה עדיפה בעיני החוק על גרימת נזק פרטי כלשהו". שני הקטעים שצוטטו מובאים על-ידי מ"מ הנשיא לנדוי (כתוארו אז), בד"נ 9/77חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח' [4] בעמ' 341, .342 .7בפרשיית "חדשות המשטרה" שגו המערערים בטענתם כאילו אולצו שוטרי ישראל להיות מנויים על ביטאון זה. אך לתלושי השכר של אותם שוטרים צורפו עלונים של הביטאון, והאם אין בכך יותר-מהמלצה לחתום עליו? ואני ממשיך ותוהה אם היו הממונים על-כך במשטרת ישראל, מתירים לביטאון אחר, דוגמת "העולם הזה" לצרף עלון מטעמו לתלושי השכר של השוטרים? המערערים הם עיתונאים, ובתור שכאלה הם רואים טעם לפגם כשעיתונאי אחר מוותר מרצון, ומשיקולים מסחריים על זכותו להביע דעה עצמאית ולאפשר לאחרים - שני קצינים של משטרת ישראל - לצנזר את כתבותיו. בענין זה נלמדו העובדות מפיהם של הקובל ויגאל לביב שהעידו בפני בימ"ש קמא: "ישראלי, בעדותו בפני, אינו מכחיש כי העיתון היה פרו-משטרתי, כי הביא אינפורמציה מהצד של המשטרה, כי המקורות והחומר בו נבדק ע"י המשטרה לפני הפרסום". ומוסיף יגאל לביב: "תמורת זאת קיבל העיתון הקלות בגישה לאירועים פליליים כדי לכסותם וכן התאפשר לו לפנות באמצעות מחלקת התשלומים של המשטרה... לשוטרים להיות מנויים לעיתון תמורת ניכוי דמי המנוי מהמשכורת". (מתוך עמ' 25של הכרעת-הדין). בימ"ש קמא קבע שאין בכל אלה כדי לתמוך בגירסת הנאשמים לפיה פנו המשיב וחבריו למשטרה בהצעה שיפעלו בחסותה ותמורת זאת הבטיחה המשטרה קהל מנויים רחב, תוך כדי אילוצם להיות מנויים. באשר לסייפא של גירסת המערערים כפי שהובאה לעיל, אין ספק שהדין עם בימ"ש קמא, אך גם בנסיבות שהוכחו - צירוף עלוני-פנייה של הביטאון לתלושי השכר של השוטרים - מעיד על "עיסקה" של "קח ותן", כשחלקה של המשטרה באותה "עיסקה" היא ההמלצה המשתמעת מדרך הפצתם של אותם עלונים. ובאשר לענין "החסות", שעל-פי טענת המערערים, נתנה המשטרה לביטאון - אני חולק על מסקנתו של בימ"ש קמא, שהרי אם זו אינה "חסות", אינני יודע חסות מהי. לסיכום פרשייה זו, אני סבור שהביקורת העולה מהכתבה של המערערים, כוונתה לא היתה לפגוע במשיב, אלא לבקר מעשי ממשל מחד גיסא, והתנהגותו של עיתונאי (המשיב), מאידך גיסא. כשאתה בוחן את הסוגייה בדרך זו, אינך יכול להימנע מהמסקנה שגם ביטוי של "שוחד ציבורי", על אף חומרתו, אינו משולל כל יסוד בנסיבות אלה. .8בחינת התנהגותם של המערערים, על-פי ההלכה הפסוקה מלמדת כי אף שהם השתמשו בלשון בוטה, הם התבססו על עובדות-אמת שיש בהן לא מעט שלילה, ושראוי להביאן לידיעת הציבור. המשיב נטל חלק פעיל ומרכזי בכל הפרשיות שנדונו, ואת אופיין של אלה האחרונות קבע המשיב במעשיו, ולא המערערים בכתבתם. מכאן התוצאה, שזהו מקרה שבו גם אם נגרם נזק למשיב, הרי הוא פעוט, ומכל מקום עדיף עליו אינטרס הכלל, שלא לרוקן את זכות חופש הדיבור והביטוי מתוכנה. אני מציע לחברי לקבל את הערעור ולזכות את המערערים מהעבירה שיוחסה להם. השופט דוד בר-אופיר: .1קראתי את פסק-דינו של עמיתנו הנכבד השופט א' א' לוי, וגם אני סבור שדין הערעור להתקבל נגד שלושת המערערים: אורי אבנרי, מרסל זוהר ושלמה פרנקל; ההרשעה תבוטל והם יזוכו מהאישום המיוחס להם. .2אני מצטרף למרבית הנימוקים שהובילו לזיכוי, ומצאתי מקום להוסיף את ההערות הבאות: (א) ההרשעות הקודמות של המשיב והגדרתן כ"הרשעות קודמות בשפע" ההסתמכות על גיליון ההרשעות נ/ 2היתה נכונה וראויה, בעת כתיבת הכתבה, כפי שנכונה היא ההסתמכות - בעת הדיון - על הגיליון המאוחר והמעודכן יותר (נ/8). ראוי להדגיש כי המשיב לא עורר כל טענה עניינית נגד תוכן הגיליון נ/ 8ומהות ההרשעות שנכללו בו, ולא הביא ראיה לסתור את תוכנו וקביעותיו. משום כך יכול מסמך זה לשמש בסיס לקביעה בדבר כמות הרשעותיו ומהותן, גם אם בעת כתיבת הכתבה היה הגיליון נ/ 2(ולא נ/8) מונח בפני הכותבים. לפי גליון ההרשעות נ/ 8ברור שמאחורי המשיב תלויות 4הרשעות קודמות, אלא שכל אחת מהן מבוססת על מספר עבירות. כלומר: אין כאן ארבע הרשעות המתייחסות לארבע עבירות, אלא ארבע הרשעות-גג שבכל אחת מהן נכללו מספר עבירות. בין העבירות הללו מצאנו שתי עבירות של קבלת דבר במירמה (לפי סעיפי הדין הקודם), התחזות כשוטר, זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, הפצת מסמך מזוייף בנסיבות מחמירות, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, התראות כאחר ושתי הרשעות בעבירה של "סוב יודיצה". שתי ההרשעות האחרונות קשורות קשר ישיר למקצועו של המשיב כעתונאי, ודווקא בכך נעוצה חומרתן; לדעתי, טעה שופט קמא הנכבד (השופט א' סלטון) כאשר נטה להקל בהן ראש, כפי שמשתמע מסעיף 54להכרעת הדין. אין מקום להתייחס אליהן בסלחנות מכיוון שקיומן מצביע על כך שהמשיב זלזל פעמיים, בפרקי זמן קצרים, בחובותיו המקצועיות כעתונאי (סעיף 4לגיליון נ/8), וביצע פרסומים אסורים. התנהגות זו מתווספת למעשים פסולים אחרים שעליהם הורשע ונענש, כפי שנובע מ-נ/.8 .3השאלה, אם כל העבירות - המנויות בגיליון ההרשעות נ/ 8הן "הרשעות קודמות בשפע", היא שאלה-שבהערכה-כמותית, ואני עונה עליה בחיוב. לא מדובר כאן בהרשעה אקראית, מקרית ובודדת אלא בשורה של הרשעות בתחומי מירמה וזיוף שיש בה כדי להאיר באור נכון על אופיו של המשיב, בייחוד כאשר הרשעות אלה מתקשרות במעשי מירמה מאוחרים יותר שעניננם בעיתון "פריסקופ" ובאותו "מכון ישראלי למחקר איסטרטגי" שהוא יצור-נפל ואין בו כלום. שופט קמא הנכבד לא צריך היה לערוך בדיקה מילונית של משמעות המילה "בשפע", שכן זוהי מילה ידועה, מקובלת ויומיומית, ולכן אין לנו עניין במשמעות המילונית שלה אלא במשמעותה הפשוטה והרגילה בחיי יוםיום, כפי שהיא משתמעת מהכתבה מושא הבירור. לשון הרע אין בוחנים על-פי הוצאת מילה אחת מן ההקשר הטבעי שלה בתוך הכתבה, ואין בודקים מילה זו כשהיא עומדת לעצמה. הבדיקה נעשית באופן כולל ולא פרטני, כשהחלק הרלבנטי בכתבה צריך להקרא כחטיבה אחת שחוליותיה קשורות זו בזו ומשלימות זו את זו. כאמור, לא המיבחן המילוני הוא הקובע את משמעות המילה הנבדקת, אלא המובן הטבעי והרגיל שלה בשפת יום-יום, כשהוא מתקשר לתוכן הדברים שפורסמו. .4בחינתו של גליון ההרשעות נ/8, לפי אמות-מידה אלה, מוליכה אל המסקנה הבלתי נמנעת, שהמונח "בשפע" משקף נכונה את כמות ההרשעות שנרשמו שם, ולכן מוגנים הדברים באמצעות הטענה של "אמת הפרסום". השימוש במונח האמור בא כדי להגדיר את כמות הרשעותיו של הקובל ואין בו לשון הרע, שכן על-פי המהות הבסיסית של הדברים המשיב הוא עברייןמירמה-וזיוף, ואותו מונח איננו משנה את מהות הדברים ואיננו מעוות אותם כל עיקר. לכל היותר, ולחלופין בלבד, מהווה מונח-תיאורי-כמותי זה פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש גם אם לא הוכחה אמיתותו, כאמור בסעיף 14סיפא לחוק איסור לשון הרע [5]. לסיכומו של עניין זה: הפרסום המתייחס ל"הרשעות קודמות בשפע" הוא פרסום אמת, והיה בו עניין לציבור מכיוון שהקובל התיימר לחדור אל תחומי ציבור חשובים ולהתבסס בהם; והיה חשוב לחשוף את דמותו ועברו כדי למנוע ממנו חדירה זו אל מוקדים ציבוריים מרכזיים ובעלי השפעה. לכן יהיה פרסום זה מוגן לפי הוראת סעיף 14האמור. .5(ב) "חדשות המשטרה" בטרם אתייחס לענין זה ראוי להדגיש שהמשטרה לא היתה צד לדיון זה, ולא הביאה את גירסתה לפרשה זו של ההתקשרות בינה לבין המשיב. כל מה שאומר - ייאמר מזווית ראיה של הצדדים לדיון זה, ולא יותר מכך. בכל העיסקה המתוארת סביב בטאון "חדשות המשטרה" אין לדעתי לשון הרע, אלא תיאור של עיסקה מסחרית דו-צדדית שבה מציעים משקיעים פרטיים להעמיד לרשות המשטרה בטאון קבע שהחומר המתפרסם בו יהיה נתון לפיקוחה ולביקורת שלה, ותמורת זאת תסייע המשטרה למשיב בגישה למקורות מידע ובהשגת מינויים מבין השוטרים. קשירת העיסקה הזו באילוצם של שוטרים להפוך למינויי הבטאון איננה יכולה להתייחס כל עיקר למשיב. מכיוון שברור לכל מי שקורא את הכתבה שאין בכוחו של מר ישראלי לכפות על ציבור השוטרים חתימת מנוי על בטאון זה. הפרט היחיד שלשון הרע יכולה לכאורה להשתמע ממנו. הוא הביטוי "שוחד ציבורי" שבו הכתירו המערערים את העיסקה הזו (גליון "העולם הזה" מס' 2319, עמ' 8). ביטוי זה, שאין לו בסיס בספר החוקים, יוצר אמנם קושי מסויים מזווית הראייה של לשון הרע אלא שראוי לבחון גם אותו בהקשרו הרחב ובמיקומו הנכון וההגיוני בכתבה. לי נראה כי בהקשר האמור, ובנסיבות המתוארות בכתבה, מופיע הביטוי "שוחד ציבורי" בתחומיה של ביקורת ציבורית דו-צדדית המופנית גם כלפי המשטרה וגם כלפי מר ישראלי בשל כריתת העיסקה הזו ביניהם; ומשום כך אין להבין ביטוי זה כפשוטו ועל-פי משמעותו היומיומית, אלא בהקשר המיוחד בו השתלב ובמיקומו הראוי בתוך הדברים שפורסמו. הקורא מן השורה אמור להבין, למקרא הדברים, שנמתחת כן ביקורת חריפה על הצדדים לעיסקה ועל הבטיה הציבוריים, ואין באותו ביטוי (חריף ככל שיהיה) כדי לייחס למשיב עיסקת שוחד פשוטה כמשמעה, על כל המשמעויות המכוערות והשליליות שיש לה בציבור. סיכומו של דבר: בכתבה זו אין בביטוי "שוחד ציבורי" משום לשון הרע, כמשמעותו בסעיף 1לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, ולכן אין כלל בסיס לתלונתו של המשיב ולאישום בעניין זה. השופט מ' בן-יאיר: אני מסכים לפסקי-הדין של חברי הנכבדים, השופטים א' א' לוי ו-ד' בר-אופיר. כמותם, אף אני סבור, שיש לקבל את הערעור ויש לזכות את המערערים מן העבירות שיוחסו להם בכתב האישום. על-פי האמור, אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק-דינו של בית משפט קמא ומזכים את המערערים מן העבירות שיוחסו להם בכתב האישום. לשון הרע / הוצאת דיבהעיתונותקובלנהקובלנה פליליתמשפט פלילי