קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לפירוק שיתוף במקרקעין בין בני זוג: 1. התובע עתר לפירוק שיתוף במקרקעין בדירה המשותפת לו ולאשתו, היא הנתבעת מס' 1 (להלן - הנתבעת) ובשתי חלקות קרקע בבעלות משותפת לו ולנתבעת עם נתבעים 2 ו3- (להלן - השותפים). אין מנוס מפתיחת פסק הדין בפירוט השתלשלות הענינים החריגה בהליך, שמקורה בדרך בה נהגה באת כח הנתבעת. 2. ה ה ל י ך 2.1 בכתב ההגנה העלתה באת כח הנתבעת טענות בעובדה ובמשפט, ובכללן טענת חוסר סמכות ענינית של בית המשפט לדון בהליך. בישיבת קדם המשפט הודיעה כי היא עומדת על טיעוניה, וקיבלה על עצמה להגיש סיכומים בכתב. משלא עשתה כן, נתתי החלטה מנומקת. ציינתי שההחלטה ניתנת לאור טענת חוסר הסמכות הענינית (ולא מחמת אי הגשת סיכומים), דחיתי את הטענה. 2.2 התובע והנתבעת העידו. באת כח הנתבעת ביקשה לדחות את המשך הדיון כדי לאפשר לה להביא עדים נוספים. וכך נימקה את אי הבאתם לאותה ישיבה: "יש לנו עוד עדים, ולא הבאתי אותם להיום, כי לא חשבתי שהיום נגמור את החקירות כל כך מהר"  (עמ' 22 ש' 10). דחיתי את הבקשה וציינתי שבישיבה הקודמת, אליה התייצבו התובע ובא כוחו ובא כח השותפים, לא התייצבו הנתבעת ובאת כחה. עוד כתבתי שהיה זמן בין שתי הישיבות לזמן את העדים, וההנמקה המבוססת על סברת באת כח הנתבעת כי לא כל העדים יישמעו באותו יום, אינה עילה לדחית המשך הדיון. 2.3 לאחר שנסתיימה שמיעת העדים הוסכם כי באי כח הצדדים יסכמו טיעוניהם בכתב, ויצרפו לסיכומים מסמכים. בא כח התובע הגיש מסמכים וסיכומים. משחלף המועד שנקצב להגשת סיכומים על ידי באת כח הנתבעת, הגיש בא כח התובע בקשה בכתב (בש"א 98 / 9629) ועתר לסעדים שונים בעקבות אי הגשת הסיכומים. בהחלטה שנתתי פירטתי את השתלשלות הענינים, ובחרתי להביא אותה כאן, בשינויים קלים. 2.4 באת כח הנתבעת העלתה בכתב ההגנה שהגישה טענות טרומיות, ובכללן טענה לחוסר סמכות ענינית. משהבהירה שהיא עומדת על טענותיה, נצטוותה להגיש סיכומים ולא עשתה כן. בגלל הטענה להעדר סמכות ענינית, לא ראיתי לנכון לדחות את הטענות המקדמיות מחמת העדר סיכומים, ודחיתי אותן בהחלטה מנומקת. 2.5 לישיבה הראשונה שנקבעה לשמיעת ראיות לא התייצבה באת כח הנתבעת. בישיבה שלאחר מכן, ביום 1.5.97, נשמעו הראיות ובסיומה הסכימו באי כח הצדדים להגיש סיכומים בכתב לאחר שבאת כח הנתבעת תגיש, תוך 30 יום מאותו יום, מסמכים שנזכרו בפרוטוקול, אם תרצה בכך. מועדי הסיכומים שנקבעו הם: תוך 60 יום בא כח התובע, 45 יום לאחר מכן באת כח הנתבעת ו45- יום לאחר מכן בא כח השותפים. באת כח הנתבעת לא הגישה מסמכים. 2.6 ביום 27.5.97 ביקש בא כח התובע להורות על עיכוב המשך הדיון, לאור התפתחויות שחלו בהליך שניהלו התובע והנתבעת בבית המשפט המחוזי בחיפה. נעתרתי לבקשה וקבעתי את התיק למעקב יום 15.7.97. משלא היתה בתיק הודעה במועד המעקב, נשלחה לבא כח התובע התראה בדבר מחיקה, על פי תקנה 156 לתקנות סדר הדין האזרחי. 2.7 ביום 8.10.97 הגיש בא כח התובע בקשה (המ' 97 / 19033) להגיש מסמכים נוספים, לרבות חוות דעת של שמאי. הבקשה נומקה בכך שהמסמכים נוצרו בעקבות הדיונים בבית המשפט המחוזי בחיפה. ביקשתי תגובת הצדדים האחרים לבקשה. באת כח הנתבעת לא הגיבה. בא כח השותפים הודיע עמדתו, וביום 20.11.97 קבלתי את הבקשה, וציינתי שהמשיבים רשאים להגיש חוות דעת שכנגד לחוות דעת השמאי. 2.8 בקשתי תגובת הצדדים האחרים לענין זה תוך זמן קצוב. באת כח הנתבעת לא הגיבה ובא כח השותפים הודיע שהם אינם מתכוונים להגיש חוות דעת שכנגד ושומרים על זכותם לטעון נגד חוות הדעת שהוגשה. בהחלטה שנתתי קבעתי תחילת מנינו של המועד להגשת סיכומים, בפרקי הזמן שנקבעו בהסכם בין הצדדים. 2.9 ביום 27.4.98 מצאתי שלא הוגשו כלל סיכומים. שוב נשלחה לבא כח התובע התראה למחיקה בגין חוסר מעש. ביום 19.5.98 הוגשו הסיכומים של התובע, בצירוף הסבר לעיכוב. 2.10 לאחר שחלף המועד להגשת סיכומי הנתבעת ובאת כח הנתבעת לא הגישה סיכומים, הגיש בא כח התובע בקשה בכתב (בש"א 98 / 9629) ובה הוא עותר ליתן פסק דין חלקי נגד המבקשת ולהורות לבא כח השותפים להגיש סיכום טענותיו ולחילופין, ליתן סעד אחר וכן לחייב את הנתבעת בהוצאות הבקשה, ללא קשר לתוצאות המשפט. ביקשתי תגובת הצדדים תוך 10 ימים מקבלת הבקשה וההחלטה. באת כח הנתבעת קיבלה את ההחלטה ואת הבקשה, על פי אישור המסירה שבתיק, ביום 2.10.98, ולא הגיבה עד למתן ההחלטה (שניתנה ביום 4.11.98). בא כח השותפים ביקש להמנע ממתן פסק דין, העשוי להשפיע על זכויות השותפים והציע מספר פתרונות למצב שנוצר. דרישתו היתה שבשום מקרה אין לאפשר לבאת כח הנתבעת להגיש סיכומים בכתב לאחר שהוא יגיש סיכומיו. 2.11 בהגיע התיק בפני, לא היתה עדיין ראית המצאה לבאת כח הנתבעת, ולפיכך הוריתי לשלוח שוב את ההחלטה. בינתיים, הובאה בפני ראית ההמצאה ואין עוד עילה לעיכוב. עד כאן השתלשלות הענינים בהחלטה. הוריתי לבא כח השותפים להגיש סיכומים תוך 45 יום מקבלת ההחלטה והוספתי: "החלטה על דרך הפעולה בעקבות אי הגשת סיכומים על ידי הנתבעת, תנתן בגוף פסק הדין, ושם גם אתייחס להתנהגותה של באת כח הנתבעת, שדרכה בתיק זה אינה מתיישבת עם דרך הפעולה הצפויה מעורך דין המייצג צד בהליך". 2.12 ההודעות שנשלחו לבאת כח הנתבעת, על פי המען שבמחשב בית המשפט הוחזרו על ידי הדואר בציון הערה "לא נדרש". צריך לציין שההחלטה מיום 14.9.98, בה ניתנה לבאי כח הנתבעים אפשרות להגיב לבקשת בא כח התובע, נמסרה לידי מיכה בן ברק, במענה של באת כח הנתבעת ביום 2.10.98. מיכה בן ברק גם חתם בשמה של באת כח הנתבעת על המצאת מסמך ביום 1.6.98. בא כח השותפים הגיש סיכומים. 2.13 החלטתי ליתן פסק דין על יסוד חומר הראיות שבפני, ולראות את טיעוניה של הנתבעת שפורטו בכתב ההגנה כטיעונים בסיכומים. 3. ה ע ו ב ד ו ת 3.1 התובע והנתבעת נשואים מיום 9.8.71. לשניים תאומים ילידי שנת 1974 ובן יליד שנת 1978. ביום 8.3.79 רכש כל אחד מהם רבע בחלקות 173 ו174- בגוש 11193 (להלן - החלקות). כל אחד מן השותפים רכש באותו מועד רבע בחלקות אלה. ביום 1.2.81 רכשו למגוריהם דירה הניצבת על חלקה 347 בגוש 11192 (להלן - הדירה). 3.2 יחסי התובע והנתבעת התערערו ובחודש אפריל 1993 עזב התובע את הדירה והנתבעת נשארה לגור בה. הצדדים החלו בנקיטת הליכים בבתי המשפט ובבית הדין הרבני. בית המשפט המחוזי בחיפה אישר בפסק דין הסכם בדבר מזונות. הליך נוסף שיזמה הנתבעת בבית המשפט המחוזי בחיפה לפירוק השיתוף בנכסי בני הזוג, הועבר על פי החלטת נשיא בית המשפט העליון לבית המשפט המחוזי בנצרת, ולבקשת הצדדים, הוחזר לבית המשפט המחוזי בחיפה. בבית המשפט המחוזי בחיפה הצהירו ב"כ הצדדים כי הצדדים שותפים בחלקים שווים בכל הזכויות הממוניות והרכושיות ובכל הנכסים הרשומים על שמותיהם, בנפרד וביחד, והצהרותיהם אושרו בפסק דין (ת"א 93 / 331, ישיבה מיום 5.10.97). 3.3 בהליך שהתקיים בבית הדין הרבני האיזורי בחיפה, נדחתה תביעת התובע לגט (נ / 2). הצדדים נשואים עדיין, אם כי מתגוררים בנפרד קרוב לשש שנים. ילדי בני הזוג בגירים. 4. ה ט ע נ ו ת 4.1 בא כח התובע טוען שהתובע זכאי לפירוק השיתוף בדירה. לדבריו, לא ניתן לחלק את הדירה, הבנויה בשני מפלסים, והדרך היחידה לפירוק השיתוף היא למכור את הדירה. הוא טוען שגם את החלקות לא ניתן לחלק בעין, שכן חלוקה כזו לא תאפשר מימוש על דרך של בניה, ולפיכך יש לפרק גם את השיתוף בחלקות על דרך של מכירה. 4.2 באת כח הנתבעת טענה בכתב ההגנה טענות רבות נגד הפירוק. בין השאר כפרה בסמכותו של בית משפט השלום לדון בתביעה, ונימקה זאת בקיומו של עיקול שהוטל במסגרת תיק המזונות, ואשר מטרתו לייעד רכוש להבטחת חיובו של התובע במזונות. לטענתה, לא ניתן יהיה לפרק את השיתוף, ואם ינתן סעד כזה, הוא יפגע בפסק דין תקף של בית המשפט המחוזי בחיפה. טענת חוסר הסמכות מסתמכת גם על התביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה לפסק דין הצהרתי בדבר הרכוש המשותף. עוד היא טוענת שאין להורות על פירוק השיתוף כל עוד לא תוכרע שאלת המדור של הנתבעת "והילד". 4.3 בכתב הגנה נטענות עוד טענות שבעובדה, שענינן ויתור של התובע על זכותו לעתור לפירוק השיתוף. לענין הדירה נטען שהוסכם בין התובע והנתבעת שכל עוד היא וילדי בני הזוג מתגוררים בדירה, לא תמכר הדירה. לענין החלקות נטען שבין בני הזוג הוסכם שזכויות בני הזוג בחלקות נועדו להבטיח את עתידם של ילדי בני הזוג. 4.4 בא כח השותפים טען שלא היה מקום לנקוט בהליך נגד השותפים, שכן, התובע לא פנה אליהם כדי להציע ניהול משא ומתן בדרך מקובלת ובתום לב. עוד טען שהשותפים אינם מעונינים למכור זכויותיהם בחלקות. הוא העלה אפשרות לחלוקה בעין על דרך של מיזוג החלקות וחלוקתן מחדש, או למכירת חלקו של התובע בחלקות או גם של הנתבעת, מבלי לשנות בזכויות השותפים. 5. ה ר א י ו ת 5.1 התובע העיד על מערך היחסים בינו לבין הנתבעת ועל עזיבת הדירה. התובע לא הכחיש כי הסכים שהילדים יוכלו להתגורר בדירה עד הגיעם לגיל 18 "ואחר כך נמכור את הדירה" (עמ' 11 ש' 25). בחקירה נגדית אישר שהגיש את התביעה כאשר הבן הצעיר היה בן 16, שכן העריך שמדובר בהליך ארוך. לדבריו, אפילו היה נפסק על פירוק השיתוף קודם הגיע הבן הצעיר לבגרות, היה עומד על כך שפירוק השיתוף בדירה ידחה עד הגיע הבן לגיל 18. 5.2. לענין החלקות אמר שדובר על כך שהן נועדו להבטיח את עתידם של הילדים, כמו כל רכושם של בני הזוג, אך הדברים לא סוכמו ואין על כך מסמך. 5.3 הנתבעת העידה על הסכמה מפורשת (שלא בכתב) בין בני הזוג שכל עוד היא והילדים מתגוררים בדירה, זו לא תמכר. לדבריה, נאמרו הדברים על ידי התובע במעמד הוריה. לענין החלקות, העידה שהוסכם שהן מיועדות לילדים, והתובע אף קיבל עליו לדבר על כך עם הילדים. 5.4 שתי הטענות בפיה של הנתבעת, שונות באופיין. ביחס לדירה, היא טוענת להתחייבות של התובע להימנע ממכירת הדירה "...כל זמן שאני והילדים מתגוררים בבית..." (עמ' 20 ש' 3). נוסח זה תואם את הנוסח של סעיף 40א. לחוק (אליו אתייחס בהמשך), בתיקון אחד - שההגדרה "הילדים" בדברי הנתבעת אינה מסוייגת על פי גילם של הילדים. ההבדל בין גירסותיה של ההתחייבות אינו גדול; בין "כל עוד אני והילדים בבית" בפי הנתבעת, לבין "כשהצעיר יגיע לגיל 18" בפי התובע. 5.5 צריך לזכור שחובת ההוכחה מוטלת על הנתבעת. על פי גירסתה קשר התובע את ההתחייבות ביחס לדירה להחלטת הילדים (ובמידת מה, גם להחלטת הנתבעת, ביחס לתקופת מגורי הילדים בדירה) ולא למועד (בהגיע הצעיר לגיל 18). התחייבות כזו מוציאה את השליטה במועד פירוק השיתוף מידיו ומותירה את קביעת המועד בידי הנתבעת וילדיה; כל עוד יגור מי מן הילדים בדירה, לא יפורק השיתוף. קשה לקבל שהתובע קיבל עליו התחייבות כזו (ובוודאי שהיא אינה מתיישבת עם תאוותו להימורים, לה טוענת הנתבעת). 5.6 אשר לחלקות, הנתבעת מדברת בעיסקה במקרקעין (כהגדרתה בסעיף 6 לחוק). ככזו היא מחייבת מסמך בכתב (סעיף 8 לחוק), ומסמך כזה לא הוגש ואין טענה שנעשה. הסברו של התובע לדברים שאמר בענין זה, כי בסופו של דבר כל רכושם של בני הזוג יגיע לילדיהם, נראה לי מגירסתה של הנתבעת. סיכום הדברים, בכל הנוגע להתחייבויות הנטענות, אני מעדיף את גירסת התובע על פני גירסת הנתבעת. 6. ה ס מ כ ו ת כאמור, ביום 13.10.96 דחיתי את הטענה לחוסר סמכות לדון בהליך. ההחלטה המנומקת נמצאת בתיק ואיני רואה צורך לשלב אותה בפסק הדין שכן הדברים נכתבו שם. אני מבקש להוסיף כאן הערה אחת, לענין ההסכם שהושג בין באי כח הצדדים בהליך לאיזון המשאבים בתביעת הנתבעת להצהיר שהיא בעלים של מחצית מנכסי בני הזוג (ת"א 93 / 331 הנ"ל). על פי ההסכם, שאושר כפסק דין, נכסי בני הזוג הם בבעלות שניהם, בחלקים שווים. פסק הדין שניתן שם אינו מונע בעד פירוק שיתוף במקרקעין הרשומים בשמות בני הזוג, מה עוד שהזכויות הרשומות בדירה ובחלקות תואמות את המוסכם בין הצדדים. 7. ח ל ו ק ה 7.1 הנתבעת הודתה בכתב ההגנה שלא ניתן לחלק בפועל פיזית את הדירה. התובע העיד כי לדעתו הדירה אינה ניתנת לחלוקה פיזית, ולא נחקר על כך. על פי חוות הדעת של השמאי שפירא שהוגשה לתיק כראיה מטעם התובע (נספח ב' בהמ' 97 / 19033), הדירה היא בת שני מפלסים, יש בה חמישה חדרים (חדר מגורים וארבעה חדרי שינה) ושטחה כ137- מ"ר ברוטו. השמאי קבע שהדירה איננה ניתנת לחלוקה בגלל המבנה שלה. 7.2 הנתבעת והשותפים כפרו בטענת התובע כי החלקות אינן ניתנות לחלוקה פיזית. על פי אישור של המחלקה לתכנון עיר בחיפה (נספח א' לבקשה להגשת מוצגים בהמ' 97 / 19033), אוחדו החלקות למגרש בניה אחד, שמספרו 2,047 ושטחו לצורך חישוב שטח הבניה 708 מ"ר. על המגרש ניתן לבנות בית אחד בן שלוש קומות למגורים. על פי האישור נספח א' שטחו המזערי של מגרש בניה במקום הוא 500 מ"ר, ולפיכך לא ניתן לחלק את החלקות (סעיף 7). 7.3 השמאי שפירא, שחוות דעתו הוגשה כנספח ג' בהמ' 97 / 19033, מפרט את נתוני החלקות שאוחדו ואת אפשרות ניצולן, וקובע, על יסוד מידע שקיבל במחלקה לתכנון עיר, שהן אינן ניתנות לחלוקה פיזית. בא כח השותפים אינו חולק על כך בסיכומים שהגיש. 7.4 המסקנה היא שאם תתקבל העתירה לפירוק שיתוף לגבי איזה מן הנכסים, לא יעשה הפירוק על דרך של חלוקה פיזית. 8. ה ג נ ת ב ן ה ז ו ג 8.1 עד לתיקון 17 בחוק (ס"ח 1507, מיום 2.3.95 בעמ' 138), זכה בן הזוג שישב בדירה להגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב1972- (להלן - חוק הגנת הדייר). על פי הוראת סעיף זה, הוכרה זכותו של השותף היושב בדירה (לעומת השותף שאינו יושב בה) כזכות מוגנת לפי חוק הגנת הדייר. 8.2 בתי המשפט ראו בהפעלת הוראות סעיף 33 משום פגיעה חמורה בבן זוג שנאלץ לעזוב את הדירה, ועידוד לבני זוג שיחסיהם התערערו, להביא לכך שבן הזוג האחר יאלץ לעזוב את הדירה, דבר שיקנה לבן הזוג הנשאר בדירה יתרון כלכלי משמעותי. כדי להתגבר על קושי זה נקבע בפסיקה שמי שמבקש להנות ממעמד של דייר מוגן בדירה, חייב להוכיח שבן הזוג האחר הסכים פוזיטיבית לחזקה היחודית של מי שנותר בדירה, ולא די בעצם עזיבת הדירה. הדברים נקבעו בע"א 82 / 753 פלונית נ' פלוני, פ"ד לז(4) 626, והקביעה אושרה בע"א 83 / 472, נ' אריאלי נ' ז' אריאלי, פ"ד מא(3) 200, 204. השופטת בן פורת הוסיפה והרחיבה שם על דברים שכתבה קודם לכן, שלסעיף 33(א) יש לתת פירוש מצמצם "...וכרגיל (להוציא חריג נדיר) ראוי וצודק הוא, שדירה, שנרכשה במשאבים משותפים של בני הזוג תימכר כפנויה. אם נגרוס אחרת, יחשוש בן-זוג (או בת-זוג) לעזוב את דירת המגורים, גם כאשר החיים בצוותא הופכים קשים מנשוא ואולי אף מזיקים לילדיהם המשותפים. יש להניח לבן-זוג לנטוש את הדירה ללא ויתור פוזיטיבי, כאשר הוא אינו מסוגל, ולו גם מטעמים סוביקטיביים, להימצא בדירה משותפת עם בן-זוגו. מתן פירוש מרחיב לסעיף 33(א) לחוק הנ"ל אינו הולם את תכליתו החקיקתית" (בעמ' 206). 8.3 כאמור, תיקון 17 בחוק הוסיף את סעיף 40א. שזו לשונו: "(א) החליט בית המשפט לפי סעיף 40 על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה, לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצרכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצרכיהם, לתקופה שיקבע. (ב) הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב1972-, לא יחולו לגבי מי שהיה שותף בדירה שבית המשפט החליט על פירוק השיתוף בה, כאמור בסעיף קטן (א)." כפי שעולה מלשון הסעיף, בוטלה במפורש תחולת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, על פירוק שיתוף בדירת מגורים של בני זוג. 8.4 עוד עולה מן הסעיף, שזכות המדור קמה אך ורק לבן זוג המחזיק בילדים קטינים. פרשנות זו של סעיף 40א. לחוק נדונה בת"א 94 / 4651 אמנון רייז נ' רות רייז, פ"מ(4) 458. באותו ענין פירש השופט גלין את הסעיף כמקנה זכות מדור לבן הזוג, גם כאשר אין לבני הזוג ילדים קטינים. הוא מאזכר שם החלטה שניתנה בבית משפט השלום בת"א ע"י השופטת ע' ברון, וחולק עליה. הוא מרחיב בפסק הדין את שיקוליו בפרשנות הסעיף, תוך הסתמכות על הצעת החוק (בעמ' 462): "הרקע החברתי והמשפטי לחקיקת סעיף 40א וההסטוריה הטרום- חקיקתית והפרלמנטרית של דבר חקיקה זה (...), תומכים כולם במסקנה, כי תכלית חקיקתו היתה להבטיח לא רק את מדור ילדיהם הקטינים של בני הזוג (ואת מדורו המשותף של המחזיק בהם, יחד עימם), אלא גם את מדור בת הזוג הנתבעת, אף בהיותה בגפה." השופט גלין הסתמך על הצעת החוק כדי להסתייע בפרשנותו, ולא מצאתי בנוסח ההצעה תמיכה בפרשנותו. 8.5 אכן, דברי הסבר להצעת חוק ודיוני ועדות הכנסת והמליאה בתהליך החקיקה משמשים אחד האמצעים לפרשנות דבר חקיקה (ע"א 82 / 165, קבוץ חצור נ' פקיד השומה רחובות, פ"ד לט(2) 70, 94). בדקתי את פרוטוקול ישיבת מליאת הכנסת בה נדונה הצעת החוק. כפי שניתן לראות בהצעת החוק (ה"ח 2293 מיום 13.7.94 בעמ' 553), הועלתה ההצעה ע"י חברי כנסת מסיעות שונות מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט. הציג את ההצעה בכנסת היה ח"כ יצחק לוי, וכך פתח: "עניינה של ההצעה לנסות לבודד את אינטרס המגורים של הילדים מאינטרס המגורים של הוריהם בעת משבר במשפחה או בעת גירושין. נוכחנו לדעת, שפעמים רבות, בתוך הסכמי גירושין או בתוך הסכמי חלוקת הרכוש, לא תמיד נשמרים האינטרסים של הילדים, ולא תמיד הדאגה לדירה ולמגורים נאותים לילדים עומדת לנגד עיניהם של האב או האם, או של שניהם יחד. לכן, בהצעת החוק הזאת אנחנו מנסים להציב מסגרת מיוחדת למגורי הילדים, לאמור, פעמים רבות הדירה היא המקרקעין העיקרי שיש להורים, הם מגיעים להבנה על פירוקה, הדירה הזאת נמכרת ואחד ההורים לוקח את הילדים לאחריותו, אך לא תמיד הדאגה למגורי הילדים מובאת בחשבון בהסכם הגירושין. הצעת החוק הזאת קובעת, שבית המשפט לא יורה על ביצוע המכירה של הנכס כל זמן שהוא לא נוכח שלילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצורכיהם." (ד"ה כ"א, ישיבה שט"ו בעמ' 6765). המשך הטיעון הוא ברוח זו, וכל כולו נסב על הצורך להגן על ילדי בני הזוג. עוד צריך להזכיר את הסתייגותו של ח"כ בא-גד (שם), בה הציע להוסיף פיסקה שאם יש חשש לעגינותה של האשה, יעוכב פינויה מהדירה למשך שלוש שנים. ההסתיגות נדחתה. 8.6 המסקנה מכך היא שהוראת סעיף 40א. לחוק נועדה להקנות זכות מגורים בדירה אך ורק כאשר מחזיק בה בן-זוג ועמו ילדים קטינים. ההוראה אינה ישימה לעניננו, שכן ילדי בני הזוג בגירים. בשולי דברים אלה, אפילו הייתי מקבל את הפרשנות לפיה זכאית הנתבעת למדור, לא היה בכך כדי למנוע את פירוק השיתוף, אלא לעכבו, עד שימצא מקום מגורים מתאים לתובעת, כפי שאעשה לאור הכתוב להלן. 9. ז כ ו ת מ ד ו ר 9.1 הקביעה לפיה אין הנתבעת זכאית למדור מכח סעיף 40א. לחוק, אינה פוגעת בזכותה למדור, כזכות נלווית לזכותה למזונות. בתיק אישות 93 / 505 הגיעו התובע והנתבעת להסכם, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 3.3.94 (נ / 1). על פי המוסכם, קיבל עליו התובע לשלם לנתבעת מזונות, וחוייב לעשות כן. התובע טען במהלך החקירה החוזרת כי הגיש בקשה לביטול המזונות, אולם לא הובאה ראיה שהחיוב בוטל. 9.2 ההלכה בענין זכות המדור של בת הזוג קיימת במשפטנו זה מכבר, כדברי השופט ד' לוין בבר"ע 81 / 258 טילי ליפשיץ ואח' נ' משה ליפשיץ, פ"ד לז(3) 645, 650: "הלכה פסוקה היא, כי כחלק מזכות האישה למזונות עומדת לה זכותה למדור, ודין הוא שהאיש, החייב במזונות אשתו, חייב גם ליתן לה מדור. כשם שיכול שתהיה האישה זכאית למזונותיה אף מחוץ לבית בעלה, כן יכול שתהיה זכאית למדור נפרד בנוסף על מזונותיה; 'כאלה כן זה נותן לה הבעל משלו' ע"א 72 / 731, בעמ' 616; ע"א 77 / 235; ע"א 79 / 458; ע"א 80 / 410." זכות המדור היא אישית לבת הזוג מבן הזוג, והיא אינה קנינית או מותנית במקום מסויים (א' רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג (ירושלים, תשמ"ב) בעמ' 169). 9.3 המסקנה היא שהנתבעת זכאית למדור, ועל התובע לספק לה מדור כזה. המדור אינו חייב להיות בעלות בנכס, ודי בשכירות דירה, במקום ובשטח המתאימים למגורי הנתבעת. ענין זה צריך להחתך בהסכמה בין הצדדים, ובהעדר הסכמה, על ידי בית המשפט. 10. ע י ק ו ל י ם נותר עניין העיקולים, וגם הוא אינו קשה במיוחד. כאשר תמכר הדירה, לא יקבל התובע את חלקו בתמורה כל עוד לא יוסרו העיקולים או ימסרו בטחונות אחרים, על פי שיקול דעתו של בית המשפט לעניני משפחה בפניו יובא העניין, שכן במסגרת זו הוטלו העיקולים. 11. ה ח ל ק ו ת 11.1 לא ניתן לחלק את החלקות, שהפכו מגרש בניה אחד. עם זאת, זכאי התובע לפירוק השיתוף בחלקות. מה הדרך הטובה לכך? בניגוד לדירת המגורים, שאינה ניתנת לחלוקה פיזית, ואין אדם שירכוש חלק מן הזכויות בה, הרי ביחס לחלקות המצב שונה. מדובר בשותפות בנכס, וכל שותף רשאי למכור את זכותו בנכס לכל שותף אחר. השותפות היא בחלק בלתי מסוים של החלקות (מושא) ולפיכך לא קיים כאן הקושי העלול להתעורר במקרה שבו יש הסכם ייחוד בנכס. 11.2 השותפים הביעו התנגדות מפורשת למכירת החלקות. בא כחם טען שעל התובע היה לנהל עמם משא ומתן והם היו שוקלים לרכוש ממנו את חלקו בחלקות. איני סבור שעל התובע היה לנהל משא ומתן, כתנאי מוקדם להגשת ההליך, אולם עדיין עלי להתחשב ברצונם של השותפים ובאינטרס הקניני-כלכלי שלהם בחלקות, כמצוות סעיף 37 לחוק: "בית המשפט יתחשב ככל האפשר בדרישת מקצת השותפים לקיים את השיתוף ביניהם ובשאר משאלותיהם של שותפים." 11.3 אף שלא הובאה ראיה לכך, יתכן שמכירת זכויותיו של התובע בחלקות (רבע), תניב לתובע פחות מאשר רבע מן התמורה הצפויה במכירת החלקות בשלמות, אולם מול שיקול זה צריך להציב את הפגיעה בבעלי שלושה רבעים של הנכס, ולפחות בבעלי מחצית הנכס, הם השותפים. 11.4 פירוק השיתוף הוא זכות של כל שותף ואין למנוע אותה ממנו, אולם בדחיית העתירה לפירוק השיתוף על דרך של מכירת החלקות בשלמות, אינני מונע את פירוק השיתוף, אלא מאשר אותו על דרך של מכירת חלקו של התובע בלבד. חלק זה ניתן למכירה נפרדת, ללא קשר לבעלות ביתר חלקי החלקות. 12. ה ת ו צ א ה 12.1 אני מצווה על פירוק השיתוף בדירת בני הזוג, הנמצאת ברחוב הנטקה 42 בחיפה, בקומה ג' (חלקה 7 / 347 בגוש 11192). חלקו של התובע במכירה יובטח עד לסילוק העיקולים מן הדירה. 12.2 אני מורה על עיכוב בפירוק השתוף בדירה עד שיוסדר ענין המדור לנתבעת. לצורך זה ינהלו באי כח התובע והנתבעת משא ומתן, ויגישו לתיק עד ליום 28.2.99, הודעה מוסכמת, ובהעדר הסכמה, הודעה של כל צד בדבר ההתקדמות בטיפול בנושא זה. 12.3 אני ממנה את עורכי הדין מולדבסקי ובר-גיורא ביחד ככונסי נכסים לדירת המגורים, במטרה למכור אותה על פי הוראות פסק הדין. 12.4 אני דוחה את עתירת התובע לחלוקת החלקות בדרך של מכירתן. מאליו יובן שהתובע רשאי למכור את זכותו בחלקות (בכפוף לסילוק העיקולים) למי שימצא לנכון. 12.5 ההוצאות בהליך שבין התובע ובין הנתבעת תפסקנה בפסק הדין, בסיום ההליך ביניהם. אני מחייב את התובע לשלם לשותפים שכ"ט עו"ד בהליך בסך 10,000 ש"ח בתוספת סכום השווה למע"מ. ניתן היום, 99 / 01 / 10. המזכירות תשלח עותקי ההחלטה לבאי כוח הצדדים. י. דר, שופט בבית משפט השלום בחיפה תיק אזרחי 94 / 5177 בפני השופט י. דר א051774ך. חיים כהן - דליה כהן ואח' פ ס ק     ד י ן 1. ביום 10.1.99 ציויתי על פירוק השיתוף בדירת התובע והנתבעת, הנמצאת ברח' הנטקה 42 חיפה (חלקה 7 / 347 בגוש 11192) (להלן - הדירה). קבעתי שחלקו של התובע במכירה יובטח עד לסילוק העיקולים המוטלים על הדירה. דנתי בהחלטה בשאלת דירת מגורים חליפית לנתבעת, וקבעתי "... שהנתבעת זכאית למדור, ועל התובע לספק לה מדור כזה. המדור אינו חייב להיות בעלות בנכס, ודי בשכירות דירה במקום ובשטח המתאימים למגורי הנתבעת" (סעיף 9.3). הוריתי שפירוק השיתוף בדירה יעוכב, עד שיוסדר ענין המדור לנתבעת. קבעתי שלצורך זה ינהלו באי כח התובע והנתבעת משא ומתן ויגישו הודעה מוסכמת, ובהעדר הסכמה - יגישו הודעות בדבר ההתקדמות בתיקים. מיניתי את עוה"ד שייצגו את הצדדים בהליך בפני, ביחד, ככונסי נכסים לדירה, במטרה למכור אותה על פי הוראות פסק הדין. 2. ביום 3.3.99 הגישה באת כוחה הנוכחית של הנתבעת "בקשה לפסיקת מיהות המדור". בבקשה כתבה שהצדדים לא הגיעו להסכמה בדבר המדור "... שהרי התובע מסרב ליתן לתובעת כל מדור שהוא...". היא בקשה לפסוק לנתבעת סכום של 800 דולר לחודש "... תשלום שכ"ד ו / או לפירעון משכנתא כאשר התובע יפקיד הסך של 800$ למשך עשר שנים מראש". 3. קבעתי הבקשה לשמיעה. לקראת הדיון הגיש בא כח התובע תגובה לבקשה, וכן עתר להחליף את כונסי הנכסים. בתגובה פירט פעולותיו שנועדו להגיע להסכמה עם באת כוחה הקודמת של הנתבעת ביחס לדירה החליפית. הוא ציין שפניותיו לא הביאו לתגובה וכי גם באת כוחה הנוכחית של הנתבעת לא פנתה אליו לצורך ניהול משא ומתן. עוד טען לגוף הבקשה. הבקשה להחלפת כונסי הנכסים נומקה בכך שהוא לא יוכל לשמש בתפקיד, וכי התובע מתנגד שעורכות דינה של הנתבעת (הקודמת והנוכחית) תשמשנה בתפקיד זה. הוא הציע מינויו של אדם שאינו מקורב לצדדים למילוי התפקיד. 4. בדיון שהתקיים חזרו באי כח הצדדים על עמדותיהם. באת כח הנתבעת עמדה על זכותה לשמש ככונסת נכסים במקום קודמתה לתפקיד, וכן ציינה שלטענת התובעת מתגוררים בדירה שני ילדיה, והיא זקוקה לדירה של ארבעה חדרים. במהלך הדיון קיבלו באי כח הצדדים את הצעתי, לפיה תתקבל הערכה ממשרד תיווך לגבי דמי שכירות לדירת שלושה חדרים ולדירת ארבעה חדרים, לא מרוהטות, בסביבת רח' הנטקה, שם נמצאת הדירה. באי כח הצדדים הסכימו לשמוע את הילדים לגבי מקומות מגוריהם. דחיתי את הדיון לצורך שמיעת בתם של בני הזוג. 5. לאחר ששוכנעתי שלא ניתן להשיג שיתוף פעולה פורה בין באי כח הצדדים, בטלתי את מנויים ככונסי נכסים לדירה, ומיניתי את עו"ד מנחם לוינסון ככונס נכסים לדירה, לצורך בצוע פירוק השיתוף. 6. לקראת הדיון הוגש לי מסמך של מר אלוני, מנהל משרד התווך "אנגלו-סכסון" בחיפה, ולפיו דמי שכירות לדירות 3 חדרים סטנדרטיות באיזור רח' הנטקה מגיעים ל520-450- דולר לחודש, ולדירות 4 חדרים סטנדרטיות, 600-500 דולר לחודש. 7. שמעתי את שירה, בתם של בני הזוג, שהיא בת 24. לדבריה, תסיים השנה לימודי מחשבים במכללת תל-חי, ותחפש מקום עבודה בחיפה. ידוע לה שאין קושי למצוא עבודה בתכנות, והמשכורת הממוצעת למתחילים היא כ6,000- ש"ח נטו. לדברי שירה, תתקשה לממן דירה בשלב הראשון, שכן יש לה חובות בבנק. היא מעונינת להתגורר בדירה עם האם. עוד העידה שאחיה הצעיר, כבן 20, מתגורר אף הוא עם האם, ועובד בסופרמרקט במשרה חלקית. 8. בסעיף 8 של ההחלטה דנתי בהוראות חוק המקרקעין הנוגעות לזכות המגורים בדירה, וקבעתי שהסעיף בחוק (40א.) נועד להגן על ילדים קטינים של בני הזוג, ולא על בן הזוג. עוד קבעתי שההוראה אינה ישימה לעניננו, שכן ילדי בני הזוג בגירים. הוספתי וכתבתי "בשולי דברים אלה, אפילו הייתי מקבל את הפרשנות לפיה זכאית הנתבעת למדור, לא היה בכך כדי למנוע את פירוק השיתוף, אלא לעכבו, עד שימצא מקום מגורים מתאים לתובעת, כפי שאעשה לאור הכתוב להלן" (סעיף 8.6). בהמשך דנתי בזכות המדור מכח הדין האישי, וקבעתי שעל התובע לספק לנתבעת מדור. 9. באי כח הצדדים בחרו לבחון גם את מגוריהם של ילדיהם, ולאחר ששמעתי את הבת שירה, נחה דעתי שאין הצדקה להטיל על התובע חובת הספקת מקום מגורים עבורה ועבור אחיה, אלא אם יחפוץ לעשות כן. המסקנה היא שעל התובע לממן עבור הנתבעת דירת מגורים זמנית, ונראה לי שתקופה של שנה תאפשר לנתבעת להערך לרכישת דירה אחרת, לאחר שתקבל את חלקה ממכירת דירת בני הזוג או לשכירת דירה אחרת. 10. על יסוד חוות דעתו של המתווך אלוני, אני קובע שעל התובע לשלם לנתבעת השתתפות בהוצאות דיור בסכום השווה ל500- דולר לחודש לתקופה של שנה אחת. סכום ההשתתפות שקבעתי נמצא בטווח העליון של דמי שכירות לדירת שלושה חדרים, ובטווח התחתון של דמי שכירות לדירת ארבעה חדרים. התקופה של שנה נראית לי מספיקה להערכות לרכישת דירה או לשכירת דירה מאמצעיה של הנתבעת. לא מצאתי לנכון לחייב את התובע בתשלום הוצאות דיור מעבר לסכום זה, עבור שימוש בדירה, שכן הנתבעת נשאה בהוצאות אלה בדירה. 11. הנתבעת היא שתחליט אם רצונה לשכור דירה או לרכוש דירה, ובתנאי שתפנה את הדירה במועד שנקבע להלן. בכל מקרה, ראוי לאפשר לנתבעת לבחור לעצמה את הדירה, ועל פי שיקול דעתה תוכל לשכור דירה גדולה יותר, כדי לאפשר לילדיה לגור בה עמה. עם זאת, אין הדבר צריך לעכב את פירוק השיתוף מעבר לזמן סביר, הנדרש לשכירת דירה. ההשתתפות תחול על התובע ללא קשר לפתרון הדיור שתמצא הנתבעת. 12. אני קובע שעל הנתבעת לפנות את הדירה עד ליום 31.7.99, ולמסור את החזקה בה לידי כונס הנכסים, עו"ד מנחם לוינסון. הנתבעת תשא בכל הוצאות החזקת הדירה, כולל ארנונה, תשלומי מים, חשמל וגז וכן מסי ועד הבית עד למועד הפינוי בפועל. אם יושאר הטלפון בדירה, תשא הנתבעת גם בהוצאות הקשורות להחזקתו ולשמוש בו. 13. ממועד פינוי הדירה, ישלם התובע לנתבעת סכום השווה ל500- דולר מדי חודש, באחד בו, לתקופה של שנה. התובע ימסור לכונס הנכסים ערובות מתאימות, על פי שיקול דעתו של כונס הנכסים, להבטחת התשלום האמור למשך שנה. אין מניעה שהתובע יידרש לחתום כערב לתשלום הסכום האמור בחוזה השכירות של הדירה שתשכור הנתבעת, ובתנאי שערבותו תוגבל לחיוב שהוטל עליו בפסק דין זה. 14. במידת הצורך, יהיה כונס הנכסים רשאי לפנות בכל עת לבית המשפט כדי לקבל סיוע לבצוע פסק הדין. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בהליך בסך 15,000 ש"ח בתוספת סכום השווה למע"מ. התובע לא יהיה רשאי לקזז סכום זה מהשתתפותו בדמי השכירות, אולם יהיה רשאי לגבותו מחלקה של הנתבעת בתמורה שתתקבל ממכירת הדירה. פירוק שיתוףבני זוגמקרקעיןפירוק שיתוף במקרקעיןפירוק שיתוף בין בני זוג