קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התקף לב בגלל איומים בעבודה: .Iההליך .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בחיפה (אב-בית-הדין - השופט הראשי גרוס, נציגי הציבור - ה"ה מושקוביץ וגור; תב"ע לו/227-0) אשר דחה את עתירת המערער להכיר באוטם שריר הלב שפקד אותו ביום 10.12.1974כמקרה של תאונת עבודה. .2בתביעתו ייחס המערער את בוא האוטם לסדרת אירועים שארעו במהלך עבודתו: א) ניסיון לרצחו נפש על-ידי נכה שהיה בטיפולו ב- 6.11.1974ושוב ב- 18.11.1974; ב) שבירת זרת יד ימינו; ג) ביקור במשרדו ביום 10.12.1974- בעת היותו עדיין בחופשת תאונה - שגרם לו התרגזות ועגמת נפש ועקב כך - לבוא האוטם; בתצהירו ובעדותו הוסיף המערער גורם רביעי, והוא: ד) עבודה מאומצת במיוחד במשך חודש נובמבר .1974 .3את עובדות המקרה קבע בית-הדין האזורי על סמך "ראיות המהימנות עליו(נו)" בסעיף 3של פסק-דינו, פסקות (א) עד (יב): (א) בפסקות (א)-(ו) נאמר כי למערער - מנהל הלשכה לשיקום נכים בחיפה היה עומס עבודה רב מהרגיל בחודש נובמבר 1974בשל העדר עובדים והחלפתם בעובדים חדשים. ב- 6.11.1974וב- 17.11.1974ביקר במשרד נכה שהשתולל, שלף סכין, השמיע איומים, אך לא איים על המערער; (ב) האמור בפסקות (ז)-(י"ב) מובא להלן, כלשונו: "ז) ביום 19.11.1974התובע פנה למשטרת ישראל והגיש תלונה נגד הנכה על השתוללותו בלשכה בימים 6ו- 17לנובמבר 1974ולא הזכיר דבר על איום ברצח עליו ביום 18.11.1974כפי שטען בתביעתו. ח) ביומנו של התובע (ת/א) בדף של יום 18.11.1974נכתב על-ידי התובע 'איומי רצח בסכין על-ידי התובע פיוס'. לא נרשם כי איומים אלה הופנו לתובע. רישום זה נעשה בדיו שונה מזה מהתובע רשם באותו יום בדף זה של היומן ונראה כי רישום זה הוסף לאחר מכן בתאריך בלתי-ידוע. ט) התובע רשם ביומנו כי ביום 21.11.1974ארעה לו תאונת עבודה ובתצהירו (ת/1) ובתצהירה של מזכירת המשרד גב' יניב וכן בכתב התביעה עצמו נטען, כי ביום זה ארעה לו תאונת עבודה באצבע זרת ידו הימנית ולפי הרישם ביומנו של התובע הוא לא עבד לאחר יום זה בכלל, אלא היה בחופשת מחלה עקב התאונה הנ"ל באצבע. מאידך, לפי תעודה רפואית ראשונה לנפגעי עבודה ארעה לו התאונה באצבע ביום 24.11.1974ולא ביום 21.11.1974(ראה נ/13). י) התובע הגיש לנתבע תביעה שארעה לו תאונה באצבע ידו הימנית על מנת להכיר בה כתאונת עבודה ובה כתב כי התאונה ארעה לו ביום .24.11.1974בתביעתו לא טען כי תאונה זו ארעה עקב החרדה וההלם בו לקה כתוצאה מהאיומים ברצח עליו על-ידי הנכה פיוס בימים 6ו- 18לנובמבר 1974ולא טען כי תאונה זו באצבע היתה אחד הגורמים לתאונה שארעה לו ביום .10.12.1974 יא) לפי עדותו של ד"ר זילברמן, התובע קיבל עקב התאונה באצבע חופשה של 4ימים שהוארכה לאחר מכן עד ליום 13.12.1974(ראה נ/13) אם כי לדעתו, עקב התאונה באצבע התובע לא היה צריך לשכב היה יכול להתהלך בבית ובחוץ ולעבוד בעבודה שלא הצריכה שימוש באצבע וכי הוא אינו יודע למה התובע קיבל חופשת מחלה נוספת של 16יום. יב) לפי הרישום בסיכום המחלה של בית-החולים רמב"ם סיפר התובע בעת קבלתו, כי בבוקר היום בו אושפז הופיעו כאבים חזקים בקדמת החזה שהקרינו לגב מלווים בהזעה ובחילות ולא סיפר כי התרגז בעבודתו בלשכה בשעות אחר-הצהריים של אותו יום. התובע בעדותו בפנינו הכחיש כי אמר דברים אלה (ראה נ/11)". .4להלן, כלשונו, סעיף 4לפסק-הדין שבערעור: " .4על יסוד העובדות שקבענו בסעיף הקודם, אין אנו מאמינים לגרסת התובע כי ב- 6ו- 18לנובמבר 1974הנכה פיוס איים לרצוח אותו וכי עקב איומים אלה הוא נתקף בהלם והכניסו אותו למצב של מתח, אי-שקט נפשי וחרדה, ו/או כי עקב מצב זה ארעה לו התאונה באצבע ביום .21.11.1974כמו כן אין אנו מאמינים לתובע כי לאחר התאונה באצבע, אשר ארעה ביום 24.11.1974ולא כפי שהתובע רשם ביומנו, התובע נשאר בביתו עד ליום בו לקה בהתקף וגם אם נכונה טענתו כי בתקופת שהותו בבית ניהל את המשרד באמצעות שיחות טלפוניות עם מזכירתו, היה הוא בביתו נתון במצב של מתח נפשי וחרדה כתוצאה מהאירועים שארעו בעבודתו בימים 6.11ו- 18.11לו גם היו הם נכונים. אין אנו מאמינים כי התובע לא אמר את הדברים כפי שנרשמו בסיכום המחלה וקובעים, כי כל הסיפור של התובע על ביקורו במשרד ביום 10.12.1974לא היה ולא נברא, אלא זו המצאה של התובע כדי להכיר באוטם בו לקה בביתו ללא כל קשר עם עבודתו כתאונת עבודה. התובע במו ידיו רשם ביומנו ביום 10.12.1974מלים אלה: 'החל מהיום אני בחופשת מחלה ממושכת בגלל התקף הלב שלקיתי בו היום בשעה 16.00בערב'. דברים אלה נרשמו על ידו, על-פי הודעתו, לא באותו יום אלא לאחר שחזר לעבודתו. באותו יום אמנם נרשם על-ידו כי היה במשרד בין 2.45ל- .5.15רישום זה גם הוא נעשה על-פי הודעת התובע בתאריך מאוחר יותר ואין הוא מהימן עלינו". .5בית-הדין האזורי התייחס לחוות-דעתו הרפואית של ד"ר קלאוס, אך מאחר שהמומחה הנ"ל סמך על מערכת עובדות שונה מזו שנקבעה בפסק-הדין, התעלם בית-הדין מחוות-הדעת. מסקנתו היתה, שאין לראות את האוטם מיום 10.12.1974כמקרה של תאונת עבודה ואין להזדקק לוות-דעת רפואית בשאלה זו. .6את עיקר חציו, בכתב הערעור, כיוון הפרקליט המלומד נגד אב-בית-הדין אשר "ניהל את הדיון במשוא פנים כלפי (המערער) והדבר בא לידי ביטוי גם בפסק-הדין". טענות נוספות היו, כי בית-הדין שגה בקביעת העובדות, כי לחוסר אמונו בעדות המערער "לא היה בסיס חוקי" וכי בית-הדין שגה בקובעו שהנכה לא איים על המערער. טענות חלופיות נגעו, בין השאר, לסירובו של בית-הדין לשמוע את עדותו של ד"ר קלאוס, לאי-התייחסותו של בית-הדין לחוות-דעתו של הלה, לחריגת בית-הדין מסמכותו בהחליטו, על סמך העובדות שהוא עצמו קבע, שאין קשר "בין העובדות והתקף הלב" ובסירובו למנות מומחה-יועץ רפואי כפי שנתבקש לעשות. .7בהיפתח הדיון בערעור ראה בית-הדין למועיל למנות מומחה-יועץ רפואי, אשר לפניו "תובא גרסת המערער לעובדות, בקטע אחד בלבד, היינו-המתייחס ליום 10.12.1974, וזאת מבלי שבית-דין זה קובע, בשלב זה, עמדתו הוא לאותה גרסה". הנשיא מינה את ד"ר ונדרמן כמומחה מטעם בית-הדין, הביא לפניו את גרסת המערער והציג לו את השאלות המקובלות במקרה של אוטם שריר הלב. .8בחוות-דעתו ציין ד"ר ונדרמן, כי בתיקו של המערער נמצאים החל מ-1968 רישומים המעידים על קיום מחלת לב טרשתית עם תסמונת אנגינוטית. המערער נהג לעשן וגם לקה בעודף משקל. אירועי יום 10.12.1974, לגבי המערער "אינם חורגים מגדר הרגיל". והמסקנה: השפעת האירועים על בוא האוטם היתה פחותה בהרבה מהשפעת הגורמים האישיים. .9משנתקבלה חוות-דעתו של ד"ר ונררמן, הפנה הנשיא את תשומת לבו של המומחה לפסקות מסוימות בחוות-דעתו של ד"ר קלאוס, בהן קבע ד"ר קלאוס שבמערער לא היו גורמי סיכון אישיים. בחוות-דעת משלימה חזר ד"ר ונדרמן ופרט את הנתונים הרשומים במסמכים הרפואיים. ד"ר קלאוס התעלם מעובדות אלה, המראות ללא ספק שהמערער "היה חשוף לאוטם שריר הלב במידה ניכרת מאד". ועל כן חלק ד"ר ונדרמן על מסקנותיו של ד"ר קלאוס. .10לאחר קבלת חוות-הדעת המשלימה, באו בזו אחר זו מספר בקשות מטעם המערער לדחות את המשך הדיון, מטעמים שונים, וזאת במשך יותר משנה וחצי. בהתחדש המשפט, ביום 9.10.1980, ביקש פרקליטו של המערער להגיש חוות-דעת נוספת מאת ד"ר קלאוס ולהציג שאלות לד"ר ונדרמן. חרף התנגדות באת-כוח המוסד לבקשה, בהתחשב במצבו של המערער, ניתנה לבא-כוח המערער שהות להגיש את שאלותיו והוצע שנשיא בית-הדין "יחליט מהן השאלות שתוצגנה לאחר שניתנה הזדמנות לבאת-כוח המשיב להגיב על הצעת בא-כוח המערער". .11פרקליטו המלומד של המערער הכין רשימה רבת סעיפים וסעיפי משנה של שאלות. באת-כוח המוסד התנגדה, במנומק, לרוב השאלות. בא-כוח המערער ביקש שיאופשר לו להופיע ולטעון לאי-פסילת השאלות שביקשו לפסול. בישיבה שהתקיימה במיוחד כדי לדון בבקשה, הודיע בא-כוח המערער, כי הוא מוכן לוותר על שאלה אחת, שעניינה מידת מומחיותו של ד"ר ונדרמן. כל שאר השאלות ( 21במספר) חיוני להציגן בלא לפסוח על אף אחת, באשר הן מהוות חטיבה אחת. באת-כוח המוסד השאירה את ההחלטה לשיקול דעתו של בית-הדין ורק ציינה, שהעובדות עליהן מושתתות השאלות הופרכו בפסק-הדין שבערעור. הוחלט שהנשיא "יקבע סופית את השאלות שתוצגנה למומחה הרפואי". .12בסופו של דבר החליט הנשיא שלא להתיר להציג שאלות נוספות. הצדדים זומנו לטעון בערעור לגופו. בתום הישיבה הוחלט: (א) שהצדדים יסכמו את טענותיהם בכתב "על בסיס מערכת עובדות כפי שקבע בית-הדין האזורי, כשטענת המערער הא, שאותה מערכת עובדות פתוחה לביקורת בית-דין זה מהטעמים הפתוחים במסגרת ערעור"; (ב) "אם בית-הדין יחליט שמערכת העובדות שנקבעה בפסק-הדין עומדת - בכך סוף הערעור; (ג) "אם בית-הדין יראה לשנות מאותה מערכת עובדות, יהיה מקום להשלים חוות-הדעת של המומחה-היועץ הרפואי לאור מערכת עובדות חדשה". .13בסיכומיו בכתב חזר בא-כוח המערער על עיקר הדברים כפי שנטענו בהודעת הערעור, ובכלל זה טענה של משוא פנים וקביעת עובדות מסוימות שלא בדבעי. .14באת-כוח המוסד הגיבה בסיכומיה על "הטענות מרחיקות הלכת והבלתי- מבוססות" של בא-כוח המערער. הפרקליטה המלומדת הצביעה על קביעתו החוזרת ונשנית של בית-הדין האזורי, כי אין הוא נותן אמון בדברי המערער והגיע למסקנה שהאירוע המרכזי במשפט - ביקור במשרד ב- 10.12.1974- הינו פרי המצאה, וממילא לא היה עוד מקום להזדקק למומחה רפואי שיחווה את דעתו, אם לקשור, סיבתית, אוטם שריר הלב עם גורם שלא היה ולא נברא. ואם לא די בכך, הרי שבית-דין זה הלך לקראת המערער, מינה מומחה רפואי, שאל וחזר ושאל שאלות - התשובה ידועה. .Iiפסק-דין .1יש להצטער צער רב, שהמערכה המשפטית בעניינו של המערער תפחה והתנפחה במשך שנים מעבר לדרוש, אולם עתה, משנסגר המעגל ונשוא המחלוקת הוחזר לממדיו "הטבעיים", נראה לעיני כל, שהמדובר בסך הכל בהכרעה בשאלה: האם הוכח "שהשפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים", או בלשון בניאדם, בהכרעה בשאלה - לאיזה גורם היתה השפעה מכרעת על בוא האוטם ביום 10.12.1974: לעבודה או למצב בריאותו של המערער. בדיבור "העבודה" - הכוונה לכך שארע בעבודתו של המערער באותו יום או בסמוך לו דבר "אשר ניתן לקשור אותו סיבתית לבוא האוטם שבא (דב"ע לה/60-0, [1], בע' 336). .2באירוע "באותו יום או בסמוך לו" - הכוונה לאירוע ב- 10.12.1974או בסמוך לו, ולא לאירוע בחודש נובמבר או למתח או למאמץ נפשי ו/או גופני - אם היו כאלה - בתקופה נמשכת. .3בבואו לדון באירועי יום 10.12.1974קבע בית-הדין האזורי, כי סיפור המעשה אודות ביקורו של המערער במשרד, אחרי הצהריים, אינו אמת. עיינו היטב בחומר הראיות ובסיכומי הצדדים בבית-הדין האזורי ואנו סבורים, שאין להתערב במסקנתו של בית-הדין האזורי, שהיתה מעוגנת בחומר הראיות ומנומקת היטב, פרט אחרי פרט. .4בית-הדין רואה להביע את מורת רוחו מהלשון אשר נקט פרקליטו של המערער כלפי בית-הדין קמא. רואים אנו להדגיש, כי בית-הדין קמא עשה מלאכתו נאמנה, ואין יסוד לטענות שהועלו נגדו. .5הערעור נדחה. בהתחשב בנסיבות המקרה - אין צו להוצאות.איומיםהתקף לב / אוטם שריר הלב