לשון הרע כותרת בעיתון

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע כותרת בעיתון: נתוני רקע 1. התובע שימש בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה כדובר אגודת "מכבי" חיפה וככתב בטלויזיה הישראלית. בתאריך 8.9.95 פורסמה בעיתון "כלבו", המופק על ידי הנתבעת, כתבה (להלן: "הכתבה"). בראש הכתבה התפרסמו כותרת ראשית וכותרת משנה כדלקמן: " יש לו בעיה בראש יונתן הללי, יו"ר איגוד עיתונאי הספורט, מתחשבן עם דובר מכבי חיפה, גיא פלג". בגוף הכתבה מודפסות שתי תמונות, אחת ליד השניה. מתחת לימנית, היא תמונתו של התובע, רשום "גיא פלג". מתחת לשמאלית, היא תמונתו של מר יונתן הללי, רשום "יונתן הללי" (להלן - "הללי"). בהיות התובע סבור כי הכותרת הראשית המציינת "יש לו בעיה בראש" משמשת לשון הרע כנגדו, הגיש התובע תביעת דיבה כנגד הנתבעת. 2. הנתבעת התגוננה בפני התביעה. מכתב הגנתה נלמד כי שבוע קודם לפרסום הכתבה התראיין התובע בעיתון "הד הקריות". למקרא הראיון עולה כי התובע תקף באורח חריף ביותר את גורמי התקשורת. כותרת המשנה של הראיון הגדירה אותו כ"מתקפה ראשונה מסוגה כלפי התקשורת והגורמים העוינים המנסים לחבל בקבוצה". בגוף הראיון תקף התובע באורח בוטה את עיתונאי הספורט בארץ, ובמילים חריפות ביותר. ממילא הללי, המשמש יו"ר איגוד עיתונאי הספורט בחיפה והקריות, אף הוא לא יוצא נקי משבט לשונו של התובע. הכתבה נשוא התביעה היא ראיון של הללי אשר בא בעקבות הראיון של התובע בעיתון "הד הקריות". הכתבה פותחת ומציינת כי "בשבוע שעבר פורסם במקומון "הד הקריות" ראיון נרחב עם דובר מכבי חיפה, גיא פלג. באותו ראיון ירה פלג לכל הכיוונים. הוא כינה את העיתונאים המקומיים "חלטוריסטים" ו"חובבנים", והאשים את מערכות העיתונים בניסיון לחסוך כסף ובגלל זה גם לא לשלוח איש למשחק של מכבי באיי פארו ועוד כהנה וכהנה. יונתן הללי הוא כתב "מעריב" ויו"ר איגוד עיתונאי הספורט בחיפה והקריות". המשך הכתבה זרוע בשאלות של המראיינת ותשובותיו של המרואיין, הוא הללי. בתשובה לאחת מן השאלות השיב הללי וציין כדלקמן: "טוב, גיא פלג הוא זה שהמציא את החכמה ואת השאלות הנכונות. תשימי לב, שכל הראיון הזה רצוף בהשמצות לכל הכיוונים. הוא לא משאיר חלקה טובה אחת. הוא לא אמר מילה אחת טובה על עיתונאי איקס. הוא לא אמר שלעיתונאי זה יש יתרון או לעיתון הזה יש יתרון. הוא פשוט דיבר בהכללה. הוא אמר: "כולם חלטוריסטים, כולם לא מקצוענים ומפגרים". מי שאומר דברים כאלה, לא רק על עיתונאים יש לו בעיה בראש, והוא עוד עובד עם המפגרים האלה". ברי, איפוא, כי הכותרת "יש לו בעיה בראש" לקוחה מתשובתו של הללי בראיון נשוא הכתבה. 3. התובע אינו רואה לתבוע את הנתבעת בגין מה שנאמר עליו בגוף הכתבה. אמירתו זו של הללי איננה האמירה הבוטה האחת והיחידה אשר בכתבה. הוא אף אינו רואה לתבוע את הללי. התובע מצמצם את תובענתו אך לעניין הכותרת הראשית. לשיטתו כל מי שידפדף בעיתון ועינו תצוד את הכותרת "יש לו בעיה בראש", ומתחת לכותרת הוא יקרא כי "יונתן הללי... מתחשבן עם... גיא פלג" ולכך תחבור תמונתו של התובע בכתבה, יסיק כי הכותרת נסבה אודות התובע ומייחסת כי "יש לו בעיה בראש". 4. בהתאם להחלטתי מיום 4.11.98, ולאור הסכמת ב"כ הצדדים, הוריתי על הגשת סיכומי טענות כאשר סוכם כי אין מקום לשמוע ראיות על מנת להכריע במחלוקת שבין הצדדים. סיכומי טענות ב"כ הצדדים, מכח ההסכמה האמורה, מונחים לפניי. הערת מבוא 5. המחלוקת המתעוררת בפרשה האמורה אינה פשוטה כל עיקר והיא גרמה לי ללבטים והתחבטויות כפי שעוד יפורט. ואולם לא אסתיר כי תחושתי האינטואיטיבית הראשונית היא להתייחס לתובענה במורת-רוח. הגע בנפשך: התובע "כובש" את עלבונו בגין הכותרת תקופה של כשנתיים עד אשר הוא מגיש את תובענתו לבית המשפט. הגם שהכתבה זרועה בהתקפות בוטות כנגד התובע הוא אינו רואה לתבוע מאן דהוא בגינה אלא מצמצם תובענתו אך בגין הכותרת של הכתבה. בכתב התביעה לא רואה התובע לציין כי הכתבה היא פרי תגובה לראיון שניזום על ידו שבוע קודם לכן בו הוא תקף, באורח חריף ובוטה, את עיתונאי הספורט ובהם את הללי, העומד בראשם. ממילא למדתי כי הכתבה היא מענה לראיון האמור, אך למקרא כתב הגנתה של הנתבעת. התובע הוא עיתונאי ספורט. הוא מוחזק כמי שיודע שמתאגרף העולה לזירה צפוי לא רק להלום ביריבו אלא "לחטוף" חבטות אגרוף כחלק "אינהרנטי" של משחק האיגרוף, מעצם טבעו והגדרתו. כך בכל ענפי הספורט. לא זו אף זו: התובע הוא דובר ועיתונאי. אני מניח כי היו נהירים לו "כללי המשחק" על פיהם בעקבות הראיון בו הוא תקף את עיתונאי הספורט הוא אמור היה לצפות כי תושב מלחמה שערה. במצב דברים זה, ולו מוסרית, מקוממת תובענת התובע בגין כתבת-תגובה על התקפתו שלו כנגד הללי ועיתונאי הספורט. 6. עם זאת, כאמור, בתחושה אינטואיטיבית ראשונית לא סגי. במבט מעמיק יותר תובענת התובע מעוררת שאלות הצורכות פתרון שיפוטי. פרופ' אהרון ברק, בספרו "שיקול דעת שיפוטי" סבור כי "אין להתעלם מתפקידה וחשיבותה של האינטואיציה בהכרעה השיפוטית... אכן, האינטואיציה ממלאה תפקיד בשיקול הדעת השיפוטי. השופט הוא יצור אנושי, והאינטואיציה ממלאת תפקיד חשוב בפעולתו של כל אדם" (עמ' 197). ואולם ברי כי אך באינטואיציה אין די. "אינטואיציה יכולה להיות ניצוץ המאיר את הדרך הראויה. היא אינה הדרך עצמה. אינטואיציה אינה תחליף לאינטלקט. היא אינה יכולה להחליף, איפוא, את אמות המידה הראויות להפעלת שיקול דעת שיפוטי..." (עמ' 198). לאחר שהשופט רואה כי קיים פער, אם קיים, בין חשיבתו הרציונלית לבין האינטואיציה שלו לעולם "עליו להעדיף את חשיבתו הרציונלית... בסופו של דבר שיקול הדעת השיפוטי חייב למצוא ביטוי בחשיבה הרציונלית, ולא בתחושה הסובייקטיבית. זו האחריות המתבקשת מהתפקיד השיפוטי" (עמ' 198). 7. כך בדעתי לילך בפרשה זו. חרף תחושתי האינטואיטיבית הראשונית בדעתי לנתח את הסוגיות הדרושות לצורך הכרעתי בכלים שיפוטיים מקצועיים. כזו היא חובתי. היבטים טקסטואליים 8. כבר ציינתי כי בראיון שהעניק התובע לעיתון "הד הקריות" הוא לא חסך שבט לשונו. כך, למשל, ציין התובע כי "התקשורת בארץ מפגרת אחרינו"; העיתונאים "נותנים יד לכל מיני בלופים, סקופים רכילותיים ושקריים שאין להם אחיזה במציאות"; "העיתונאים הארציים של חיפה לא רק שמפגרים אחרי מכבי חיפה בשנות דור, הם גם לא מדביקים את עמיתיהם ממרכז הארץ". הגם שלא מקובלת עלי פרשנות הנתבעת כי מן הראיון עולה כי העיתונאים הם "מפגרים" ו"שקרנים", אלא כי הם נותנים ידם לידיעות שקריות וכי רמתם המקצועית "מפגרת", נהיר לכל קורא כי התובע לא העניק דברי שבח לעיתונאים. אף הללי, בכתבת התגובה, לא טומן ידו בצלחת. מן הכתבה עולה כי "המושג חלטורה מקפל בתוכו את מה שגיא פלג עושה במכבי חיפה"; התובע "משמש ככלי ריק לאדוניו. לעיתים הוא מדברר את הקבוצה בצורה מאוד לא אמינה"; התובע "היה נער טלפון של אחד מאנשי המקצוע של הקבוצה"; התובע "העביר לי במהלך שלוש השנים האחרונות ידיעות כוזבות". עינינו הרואות: אף הללי לא נקט לשון "נקיה". הוא השיב לתובע כגמולו, ובביטויים חריפים. 9. ב"כ הנתבעת סבור, טקסטואלית, כי הכותרת בלבד אינה מלמדת דבר על לשון רע המיוחסת לתובע. הוא אף סבור כי אף כותרת המשנה המלמדת כי "יונתן הללי... מתחשבן עם... גיא פלג" אף היא אינה מלמדת, בהכרח, כי במסגרת "התחשבנות" זו מיוחסת דווקא לתובע "בעיה בראש". אכן ב"כ הנתבעת סבור כי רק כאשר הקורא יקרא את הכתבה במלואה הרי אז, ורק אז, יהיה נהיר לו כי מיוחס שיש לתובע "בעיה בראש". ואולם הדבר יהיה נהיר לנוכח ההקשר של הדברים ודינמיקת הסכסוך שהתפתח בין שני הניצים. הנחה זו מוליכה את ב"כ הנתבעת למסקנה כי תובענת התובע אינה מגלה כל עילה. התובע, כזכור, אינו תובע בגין תוכנה של הכתבה. מכאן, כך טענת ב"כ הנתבעת, "עולות שתי אפשרויות בלבד: האחת היא שהתובע לא רואה בכתבה פרסום לשון הרע ואזי מובן שגם הכותרת אינה לשון הרע... האפשרות השניה היא שהאמור בכתבה הוא אמת ולכן לא הוגשה בגינו תביעה, לאור עובדה זו מובן כי התובע לא ראוי לכל פיצוי. אם אותו משפט בכתבה הוא אמת הרי שכך הדבר גם לגבי הכותרת" (עמ' 3 לסיכומי ב"כ הנתבעת). 10. חרף שנינותה של טענה זו של ב"כ הנתבעת אין בדעתי לקבלה. הנני אף סבור כי יש בה מידה לא מבוטלת של התחכמות והיתממות. ההלכה היא, ועל כך אין חולק, כי רשאי תובע לצמצם תביעתו אך לחלקים מפרסום. ברור, איפוא, כי התובע רשאי היה לצמצם תובענתו אך לעניין הכותרת. אשר לכותרת, היא אינה נמצאת בתוך מרכאות. לא נרמז לא בה, ולא בכותרת המשנה, כי המילים "יש לו בעיה בראש", הן מילותיו של הללי בראיון שבכתבה. כותרת המשנה, המלמדת על כך כי הללי "מתחשבן" עם התובע, אינה יכולה ללמד את הקורא הסביר כי אכן "התחשבנות" זו היא מעשה תגובה לראיון קודם. הקורא הסביר יכול אף להניח כי הללי "פותח בהתחשבנות" ולא "סוגר התחשבנות". ככל שהקורא הסביר לא יקרא את הכתבה במלואה, אכן את המשפטים הראשונים שבה, הוא לא יוכל להבין כי הכתבה היא "כתבת-תגובה". יש, איפוא, רגליים לסברה כי הקורא הסביר יחשוב שמא הכותרת "יש לו בעיה בראש" היא אינה השקפתו של הללי אלא השקפתו של העיתון עצמו. אף הנחתו של ב"כ הנתבעת כי למקרא הכותרת הראשית, כותרת המשנה והתמונות יכול הקורא להיות סבור כי לא לתובע "יש בעיה בראש", אלא לאחר זולתו, ושמא להללי, נראית לי מלאכותית ודחוקה. ככל שהללי "מתחשבן" עם התובע סביר כי הכותרת אכן נסבה אודות התובע. 11. הנה כי כן, טקסטואלית, אוצרת הכותרת בחובה פוטנציאל של לשון הרע כנגד התובע. האמירה "יש לו בעיה בראש", בקונוטציה השגורה בלשוננו, יתכן ויש בה כדי "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם" כמשמעות ההגדרה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן - "החוק"). ברור לי לחלוטין, ואף למקרא הכותרת וכותרת המשנה בלבד, כי הקורא הסביר לא יהיה סבור, למקרא הכותרת "יש לו בעיה בראש", כי היא בבחינת חוות דעת פסיכיאטרית או פסיכולוגית כנגד התובע. אף אילו היה כתוב בכותרת כי התובע הוא "פסיכי", הקורא הסביר לא היה רואה בכך ממצא פסיכיאטרי או פסיכולוגי. ב-ת.א. 97/3306 בבית משפט השלום בהרצליה (רודיטי נ' רשת שוקן בע"מ, נספח ב' לסיכומי ב"כ הנתבעת) נדון כינויה של התובעת כ"בת זונה". אף בפרשה ההיא לא היה ספק בעיני כב' סגן הנשיא צ. גורפינקל כי "קורא סביר לא ייחס לתובעת את כינוי הגנאי כפשוטו. לקורא סביר לא יתעורר ספק באשר להקשר של כינוי הגנאי" הגם ש"בהחלט יתכן שפרסום השם לצד כינוי הגנאי יעורר אצל אותו קורא סביר תהיות לגבי טיבה ואופיה של אותה מורה". אכן כב' סגן הנשיא אינו סבור כי הפירסום האמור, שהוא כינוי גנאי, הוא בבחינת לשון הרע (עמ' 7 לפסק הדין). בפסק דין חשוב ביותר שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט העליון, והמזכיר בנסיבותיו את הפרשה שבנדוננו, הוא ע"א 96/8735 שמעון ביטון נ' ניסים קופ (פקסדין גיליון 535, עמ' 17 מס' סידורי 4044; להלן - "פרשת ביטון") קבעה כב' השופטת ביניש כי מקום שנאמר על אדם כי הטיפול בו הינו "דרך ספתו של פסיכולוג או דרך קליניקה של פסיכיאטר", הרי אין מדובר באבחנה קלינית... מכאן שלא ניתן לבקר ביטוי זה "על פי "מבחן האמת" שבו, להבדיל משאלת סבירות ומידתיות התגובה" (שם, עמ' 14). 12. ברי כי הביטוי "יש לו בעיה בראש" הוא בבחינת גידוף, או שמא קללה. שאלה מעניינת היא, איפוא, האם גידופים וקללות נחשבים כלשון הרע. עו"ד אורי שנהר בספרו "דיני לשון הרע" (להלן - "שנהר") מציין כי "מצד אחד, קללות וגידופים המופנים כנגד אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות ואולי אף יותר מפרסומי לשון הרע האחרים. מצד שני, קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים אצלנו במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב"לשון הרע" תביא להצפת בתי המשפט בתביעות שזו עילתן" (שנהר, עמ' 131). אכן המחבר המלומד סבור כי עקרונית ניכרת בפסיקה נכונות להכיר בגידופים כלשון הרע. כבר ציינתי כי זו לא היתה השקפתו של כב' סגן הנשיא גורפינקל. להערכתי, עצם הדילמה החריפה בסוגייה האמורה האם, מעיקרא, גידופים כשלעצמם עולים לכדי לשון הרע אף היא אמורה להיות נדבך במסכת שיקוליי והכרעתי בפרשה זו. 13. על מנת לחתום את הדיון בסוגייה "הטקסטואלית" לא למותר לחזור לפרשת ביטון. בפרשה ההיא פירסם ביטון כתבה כנגד חוסר מקצועיותם של עיתונאי בית שמש. ביטון טען כי המשיב, קופ, הוא "שקרן מדופלם ומניפולטור. כפוליטיקאי הוא מוכשר, כי השקר טוב לפוליטיקאי". כעבור שבועיים הגיב קופ בתגובה באותו עיתון בכתבה שכותרתה היתה "ניסים קופ מגיב". בגוף הכתבה ציין קופ כי "מכאן שהטיפול בשמעון ביטון אינו דרך עיתונים, אלא דרך ספתו של פסיכולוג או דרך קליניקה של פסיכיאטר. הואיל ואינני לא זה ולא זה, לא אוכל, לצערי הרב, לתרום במשהו להבאת מזור לתחלואיו". כתבת התגובה האמורה היתה נשוא תביעתו של ביטון כנגד קופ. עוד אדרש, בהמשך, לפרשת ביטון אף בנדוננו ואולם ברי כי במקרה ההוא כותרת הכתבה היתה "ניסים קופ מגיב". מבלי שאני מתיימר להמיר את שיקול דעתו המקצועי של עורך העיתון בשיקול דעתי, הרי בנדוננו יכול היה להיות מוחלף סדר הכותרות בכתבה. כותרת המשנה יכולה היתה, למשל, לציין כי "יונתן הללי מתחשבן עם גיא פלג, בתגובה להתקפתו של גיא פלג ומציין - " ולאחר מכן יכולה היתה לבוא הכותרת הראשית "יש לו בעיה בראש". יכול שניתן היה לערוך את כותרת הכתבה בדרך אחרת אשר היה עולה ממנה, בבירור, כי האמירה "יש לו בעיה בראש" היא אמירתו של הללי ולא, כאפשרות מסתברת, חוות דעתו של העיתון אודות התובע. מושכלות יסוד 14. התביעה שבפניי, ככל תביעת דיבה, מעוררת במלוא חריפותה את המתח המתמיד בין שני ערכים רבי-חשיבות המתחרים על הבכורה. מצד אחד, העיקרון של חופש הביטוי שהוא ערובה מכרעת לקיומו של משטר דמוקרטי. מנגד, העיקרון של שמירה על שמו הטוב של הפרט שלאור הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, זכה למעמד של עיקרון חוקתי ראשון במעלה. ב-ע"א 93/3199 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2) 843, נקבע כי "במשפט דיבה מתגוששים שני אינטרסים: שמו הטוב של האדם - מזה וחופש הביטוי - מזה. אף ששמו הטוב של האדם הוא ה"נכס" היקר לו מכל, מחייב חופש הביטוי, שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע, שכן האמת שאותה מחפשים היא זו העולה מהחלפה חופשית של דעות והשקפות ולא מדיכוי (עצמי או חיצוני) של דיבור זה או אחר" (שם, עמ' 854). 15. שנהר מורנו כי "דיני לשון הרע מעוצבים לפיכך בדרך של מציאת איזונים בין האינטרסים המתנגשים השונים. לצורך מציאת האיזון יש להעריך את משקלו הראוי של כל אחד מהערכים, כפי שזה בא לידי ביטוי בסוגיות השונות של דיני לשון הרע, ולאזן ביניהם בנקודת החיכוך. איזון זה נעשה בחוק איסור לשון הרע ובפסיקה העוסקת בחוק" (שנהר, עמ' 21). 16. מבט כולל על הוראות החוק מלמדנו כי סעיף 14 לחוק מעניק הגנה מוחלטת מקום שקיימת "אמת בפרסום". סעיף 15 לחוק מונה 12 נסיבות שבהן מוגן פרסום לשון הרע מקום שהנסיבות מתקיימות, ובתום לב. סעיף 16 לחוק מעניק כלים של חזקות ראייתיות מקום שבית המשפט צריך להכריע, שיפוטית, לשם העדפת גירסה של צד זה או אחר. לא אעסוק בסעיף 14. כבר ציינתי כי לא ניתן לבחון את הכותרת ב"מבחן האמת". אף ב"כ הנתבעת לא ראה להתייחס לסוגיה זו. אבחן, איפוא, את התקיימות הנסיבות נשוא סעיף 15, ככל שהועלו על ידי ב"כ הנתבעת. 17. סעיף 15 רישא לחוק מציין כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ". לאחר הרישא מונה המחוקק, כאמור, תריסר "נסיבות". בגין כל אחת מהן חייבת להתקיים, במצטבר, דרישת "תום לב". אשר ל"תום לב" זה נקבע כי "משמעות המונח "תום לב" שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע אינה זהה למשמעות מקובלת זו של המונח". ועוד נקבע כי "אין לדבר על משמעות אחת למונח "תום לב" שבסעיף, אלא על 12 משמעויות שונות, כמספר המצבים המפורטים בו" (שנהר, עמ' 260). הבה נבחן, איפוא, את הנסיבות האפשריות שבסעיף 15 לחוק בפרשה שבפנינו. סעיף 15(1) לחוק 18. סעיף 15(1) לחוק מעניק הגנה לנתבע מקום בו "הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התיחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3". ב"כ הנתבעת סבור כי יש להחיל הגנה זו בנדוננו. לא נתקשה להדוף טענה זו. לא יעלה על הדעת כי הנתבעת, כעורכת עיתון, לא ידעה על קיומו של "הנפגע", הוא התובע. אף לא יעלה על הדעת כי הנתבעת יכולה היתה שלא להיות מודעת למכלול "הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע". סעיף 15(2) לחוק 19. סעיף 15(2) לחוק מעניק הגנה לנתבע מקום ש"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". זאת השעה לציין כי אין חולקין כי התובע הוא אישיות ציבורית. מקום שעסקינן באישיות ציבורית קיימים שיקולים המתגוששים אלו באלו. יש הסוברים כי "גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור ענין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לחופש הביטוי" (ע"א 89/214, אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840, בעמ' 863). אכן, קיימים שיקולים המצדיקים מתן הגנה ואולי אף מתן הגנה מוגברת לאנשי ציבור. שנהר מונה את השיקולים האמורים בעמ' 71 ו- 72 בספרו. נהיר לי כי השיקולים האמורים פחותי-משקל בעיני. אכן ראוי, כך השקפתי, כי אדם המכהן כאיש ציבור יהא חשוף, במגבלות החוק והטעם הטוב, לביקורת ציבורית. 20. הנתבעת, כאמור, היא מפיקה של כלי תקשורת. נשמעה טענה כי "לעיתון יש מעמד מיוחד של מחנך הציבור וככזה מוטלת עליו חובה מיוחדת להתריע כנגד עוולות ציבוריות" (שנהר, עמ' 286). דומה שפסיקת בית המשפט העליון סברה, בתחילה, "שדינו של עיתון לענין הגנת סעיף 15(2) זהה לזה של כל אדם אחר" (שנהר, עמ' 287). ואולם, ברי כי מגמת הפסיקה בשנים האחרונות השתנתה. כב' השופט קלינג ב-ת"א (ת"א) 90/2382 דרעי נ' גילת ואח', פ"מ תשנ"ג(ב) 28, 37 נתן דעתו לסוגיה האמורה. שנהר לומד מפסיקתו של כב' השופט קלינג כי מוצע "לשנות את ההלכה הקיימת, כך שהגנת סעיף 15(2) תעמוד לאמצעי תקשורת שחשף פרשיות הנוגעות לאנשי ציבור בנושאים ציבוריים, למרות שהענין בהם היה ציבורי כללי ולא נגע לאינטרסים האישיים של הפרטים המרכיבים את הציבור" (שנהר, עמ' 292). 21. לתפיסתי, פרסום המחלוקת, ולו הבוטה והסוערת, בין התובע לבין עיתונאי הספורט, היה ראוי ולגיטימי, וזכותו וחובתו של העיתון היתה להביא בפני הציבור מחלוקת זו. אין לי ספק, איפוא, כי הן הראיון שנתן התובע ב"הד הקריות" והן הראיון שהעניק הללי בנדוננו, ראויים להגנת סעיף 15(2) לחוק. ואולם, אף מקום שפרסום הכתבה הוא ראוי ולגיטימי, שומה היה, לכאורה, על העיתון לברור בניסוח הכותרת. כבר הראיתי מעלה כי העיתון יכול היה לנקוט, ולא בדרך אחת, על מנת לנסח את הכותרת בצורה ראויה והולמת. אין בכוונתי לומר כי כותרת עיתונאית חייבת להיות "יבשה" ו"צוננת". לטעמי יכול היה העיתון לפרסם כותרת שתהא גם "עסיסית" דיה וגם שתהא נעדרת פוטנציאל של פגיעה בתובע. סעיף 15(3) לחוק 22. סעיף 15(3) לחוק מעניק הגנה מקום ש"הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו ענין אישי כשר". ברי כי בנדוננו לא מדובר בהגנת "הנתבע". מדובר, לכאורה, בהגנת הענין האישי של עיתונאי הספורט בכלל ושל הללי בפרט. דומה בעיני כי ראוי יהא לבחון הגנה זו שעה שאדון בהגנת סעיף 15(10) לחוק (וראה ע"א 89/334 מיכאלי ואח' נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, בעמ' 566). סעיף 15(4) לחוק 23. סעיף 15(4) לחוק מעניק הגנה מקום ש"הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". כבר ציינתי כי התובע הוא אישיות ציבורית. עוד הבהרתי כי הכתבה היתה "כתבת תגובה" לראיון שהעניק התובע בו הוא השתמש בביטויים בוטים וחריפים. לשיטתי הכתבה בפרשתנו חוסה תחת הגנת סעיף 15(4) לחוק. לא מצאתי במימדיה, בהקשר לראיון ב"הד הקריות", כל חריג. 24. ואולם, אף לענין הגנה זו, ספק בעיני האם כדי להביע דעה על התנהגותו של התובע בתפקידו הציבורי הכותרת היתה ראויה. הדברים נכונים, בבחינת קל וחומר, לאור העובדה כי הכותרת, כמבואר, נחזתה להיות ככותרת המביעה את דעתו של העיתון. אילו הכותרת היתה מצטטת את דבריו של הללי, היא היתה בעיני כשרה למהדרין. סעיף 15(6) לחוק 25. משום מה ראתה הנתבעת להתגדר אף בהגנת סעיף 15(6) שעניינו "ביקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים". 26. טענה זו של הנתבעת היא חסרת שחר. הראיון שהעניק התובע ל"הד הקריות" אינו בבחינת "יצירה", לא "ספרותית", לא "מדעית", לא "אמנותית" ולא "אחרת". דומה שהנתבעת מעניקה לתובע אשראי שלא מגיע לו כאשר היא מתייחסת אל הראיון ב"הד הקריות" כאל "יצירה". היא מעניקה אותו אשראי שלא מגיע להללי כאשר היא מתייחסת אל הראיון עמו כאל "ביקורת" על "יצירה" אף היא. סעיף 15(10) לחוק 27. סעיף 15(10) לחוק מעניק הגנה מקום ש"הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן". לטעמי אין ספק כי עיקר הגנתו של הפרסום בפרשתנו הוא לאור הוראות סעיף 15(10) לחוק. לשיטתי סעיף 15(10) לחוק נותן ביטוי ראוי וסביר לתגובה טבעית ומתבקשת מקום בו אדם הושמץ וגונה. דומה בעיני הרציונל של סעיף 15(10) לרציונל הנעוץ בהוראת סעיף 18 לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969- המכיר בזכותו של מחזיק במקרקעין "להשתמש בכח במידה סבירה כדי למנוע הסגת גבולו או שלילת שליטתו בהם שלא כדין". החברה אינה יכולה, אף אינה צריכה, לדכא ביטוי מתבקש להגנתו של המותקף. אכן, נהיר כי תגובה לפי סעיף 15(10) עשויה להוות לשון הרע כלשעצמה. בפרשת ביטון נדונה הוראת סעיף 15(10) על ידי כב' השופטת ביניש. כב' השופטת ביניש מטעימה כי "יש לזכור כי דנים אנו בהגנה שנועדה למקרים בהם הוכח בין בעוולה אזרחית ובין בייחוס עבירה פלילית, כי דברים שפורסמו מהווים לשון הרע, וייחודם בכך שפורסמו בתנאים בהם המחוקק הכיר באינטרס להגן על הפירסום. לפיכך, אין לשלול את ההגנה רק בשל כך שבתוכן הדברים יש משום לשון הרע. שאלת הסבירות והמידתיות של אותה לשון הרע תבחן, איפוא, במסגרת התנאי המצטבר השני לתחולת ההגנה הבא לידי ביטוי בדרישת תום הלב" (שם, עמ' 13). שעה שדנה כב' השופטת ביניש, בפרשת ביטון, בשאלת תום הלב, היא ציינה כי הגם ש"תוכן הדברים שפרסם המשיב... מתאר את המערער באופן פוגע ולא מחמיא" (עמ' 14) הרי הם על הגבול שבין "הבעת דעה לבין הטחת עלבון או גידוף" (עמ' 15). היא מצאה כי "גם אם התגובה היתה חריפה הרי שלא חרג הדבר מתחום הסביר ואין לומר כי בנסיבות הענין המשיב נתכוון לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת האינטרס שלו" (עמ' 15). 28. אף בנדוננו כך. אין לי ספק כי הראיון נשוא הכתבה חוסה בצל סעיף 15(10). לא נראה לי כי הוא חורג, מבחינת סבירותו ומידתיותו, מן הנדרש בנסיבות. אף בסוגיה זו הבעייתיות היא בכותרת. דומה שאף אם הכתבה חוסה בצל סעיף 15(10) אין לומר זאת על הכותרת, לאור ההערות שהשמעתי בהרחבה מעלה. סוגיות שונות 29. לא נראה לי, בפרשה שבפניי, כי עלי להתמקד בנטלים האמורים בסעיף 16 לחוק. בתיק לא נשמעו ראיות. הדילמה שבתיק, אותה אפרוס להלן, לא תיפתר תוך שימוש בנטלים האמורים. עם זאת, לא למותר לציין כי סעיף 16(ב) לחוק מציין כי "חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:ו... (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא". בשולי הכתבה נרשם כי "תגובתו של גיא פלג: "את מה שהיה לי לומר אמרתי בראיון בהד הקריות. אין לי ויכוח אישי עם אף אחד". מן האמור בשולי הכתבה אני מסיק כי נתבקשה תגובתו של התובע והוא בחר להגיב כפי שהגיב. מחד גיסא, הדבר שוקל לזכותו של העיתון שהרי הוא ביקש וקיבל את תגובתו של התובע. מאידך גיסא, הדבר אינו מעלה ואינו מוריד, שהרי נהיר לי כי התובע, מן הסתם, לא היה מודע לכותרת הכתבה. אני מניח כי הוא העדיף שלא להגיב על הראיון של הללי לגופו. אין לומר זאת ככל שעסקינן בכותרת לכתבה. 30. באי כח הצדדים נתנו דעתם, ובהרחבה, אף לסוגיית הפיצויים שיש לפסוק, ככל שאקבע כי קיימת חבות בתיק. דומה כי איטיב עשות אם אדון בסוגיה זו במשולב עם מסכת התחבטויותיי. לדיון בסוגיה זו אגיע עתה. דיון והכרעה 31. נהיר לי כי שעה שהגעתי עד הנה עלי להכריע, כחוט השערה, בין שתי אפשרויות: האחת, להיענות לתביעת התובע ולזכות אותו בפיצוי מזערי שבמזערי הנמדד בשקלים ספורים. השניה, לדחות את תביעת התובע. לנוכח האמור לעיל, אין ספק בעיני כי איש מבעלי הדין אינו זכאי, אף אינו ראוי, לפסיקת הוצאות. 32. לחובת התובע אחזור ואציין כי עצם הגשת תביעתו גובלת בשימוש לא ראוי בהליכי משפט. בפרשת ביטון ציטטה כב' השופטת ביניש את דבריו של כב' הנשיא שמגר אשר הורה כי "אין הכרח, שכל ענין היכול להיות נדון בבית המשפט, אכן יידון כאמור. ניתן היה להסתפק בחילופי הדברים או בחידודי המילים, הא ותו לא" (שם, עמ' 16). ציינתי, לכאורה, כי הכותרת בכתבה אוצרת פוטנציאל של לשון הרע. לא למותר לציין כי הסבירות שהקורא הסביר היה מסתפק בקריאת הכותרת נראית לי קלושה ביותר. להערכתי מי שמתעניין במה שנאמר על התובע היה קורא, בשקיקה ובענין, את הראיון. והרי אף לדידו של התובע הוא אינו תובע בגין הדברים החריפים שנאמרו כנגדו בראיון האמור. ושמא מבין התובע כי במסגרת הויכוח הציבורי שהוא פתח בו, לא ראוי כי יגיש תביעה בגין מאבק שהוא היה יוזמו. מכאן, איפוא, כי התובע "נטפל" לכותרת ועט עליה כמוצא שלל רב. נזדמנה לו האפשרות להתגדר בכותרת האמורה, והוא סבור כי בגינה, ואך בגינה, ראוי לפצותו, ובסכום של 100,000 ש"ח. גישתו זו של התובע מקוממת היא. היא אינה עולה בקנה אחד עם "כללי משחק" הוגנים, מקום בו מדובר במאבק ציבורי, ראוי ולגיטימי, בין שני אנשי ציבור. היא גובלת בפינוק ואיסטניסיות. למותר לציין כי עלי לשקול לחובת התובע את הראיון שהעניק ב"הד הקריות" אשר היה בבחינת התגרות ופרובוקציה. לכך חוברת העובדה כי התובע ראה להגיש התביעה בחלוף שנתיים. 33. לחובת העיתון אציין כי הוא נכשל בניסוח כותרת אומללה, ושלא לצורך. אינני סבור כי העיתון עשה כן בזדון ובכוונת-מכוון. אין בכך ולא כלום לנוכח קביעתי כי הוא פעל ברשלנות. שנהר מציין כי "כאשר מדובר בתביעה נגד עיתון, ישקול בית המשפט לא רק את תוכן הקטע המשמיץ אלא גם את מיקומו. לפיכך יתחשב בית המשפט בפגיעה המיוחדת הנגרמת כתוצאה מפרסום דברי לשון הרע מעל גבי עמוד השער של עיתון או בכותרות של כתבותיו, במיוחד כאשר כל מטרתם של אלה היתה גירוי הקורא לקריאה" (עמ' 381). העובדה כי העיתון נכשל, לא בגוף הכתבה, אלא בכותרתה, שוקלת לחובתו. 34. הנה כי כן, שני בעלי הדין אינם בבחינת "טלית שכולה תכלת". ראוי היה, כדברי כב' הנשיא שמגר, כי הפרשה האמורה לא תתגלגל לפתחו של בית המשפט. משהתגלגלה הפרשה, ודנתי בה, התחבטתי בין שתי האפשרויות האמורות. סופו של דבר, ולאחר לא מעט לבטים, החלטתי לדחות את התביעה. 35. לפיכך, הנני דוחה את תביעת התובע נגד הנתבעת. אין צו להוצאות. לשון הרע / הוצאת דיבהעיתונות