קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נזקי ביוב למשק חקלאי: 1. התובע הינו בר רשות בנחלה הידועה כמשק 17 במושב שדה עוזיה (להלן: המשק). 2. בתביעה שבפני עותר התובע לפצוי בסך 88,833 ש"ח, בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מפעולות הנתבעת בהתקנת תחנת שאיבה לביוב בסמוך למשק וצנרת ביוב מתחת לדרך העוברת בחלקה במשק (להלן: תחנת השאיבה), וכתוצאה מעבודות התחזוקה שהיא מבצעת בתחנה. ראשי הנזק הנטענים ע"י התובע הם כדלקמן: ירידת ערך המשק - 21,200 $ אובדן שטח של 100 מ"ר בתחום חלקת החצר - 4,000 $ אבדן שטח קרקע חקלאית של 35 מ"ר 175 $ הוצאות עריכת חוו"ד מומחה 2,633 ש"ח עגמת נפש 5,000 ש"ח 3. טענות התובע א. התובע הוא בעל הזכויות במשק 17 במושב שדה עוזיה. במשק מצוי בית מגורים, מאחוריו מצויים בית אריזה, לולים, מחסן וחממה ומאחוריהם יתרת חלק א', כ10- דונם סה"כ. ב. בשנת 93 נכנסה הנתבעת למשק התובע ולמשק הסמוך של משפחת בוארון (להלן: בוארון) והקימה תחנת שאיבה לביוב בקצה המרוחק של המשק, וקו צנרת ביוב שמוביל לתחנה. ג. קו הביוב הונח מתחת לדרך כורכר ברוחב של 5-4 מ', דרך שהיתה קיימת קודם לעבודות, ושירתה את התובע ואת בוארון. לאורך הצנרת הוקמו בריכות ביקורת שאחת מהן בולטת על פני השטח. ד. דרך הכורכר שנסללה עם סיום העבודה גבוהה מהדרך הקודמת וגורמת לבעיות בניקוז מי הגשמים במשק התובע. ה. התובע דרש את הפסקת העבודות עד שיתן הסכמתו לביצוען. ו. במהלך העבודות פגעו קבלני הנתבעת בלול, בסככה ובחממה של התובע, וביום 20.1.94 נדרש ועד המושב לתקן נזקים אלה. ז. הנתבעת פיצתה את התובע בסך של 7,600 ש"ח, בגין הנזקים שפירט השמאי זקצר, מטעם התובע, בחוות דעתו שנשלחה לועד, ואשר עניינה הנזקים שנגרמו ללול, לשלד הסככה, לסככת הצל ולחלקה א'. התשלום נמסר לתובע ביום 9.8.94 בשיק נספח נ/1 ג'. ח. לאחר קבלת הפיצוי האמור לא חתם התובע על כתב ויתור ואין כל מניעה שיתבע את נזקיו הנוספים בגין הקמת תחנת השאיבה. ט. ביום 26.10.95 נערכה פגישה בין התובע לנציג הנתבעת וסוכם כי התובע יפוצה (ת/1 ח') על נזקיו, ואולם כל פיצוי לא שולם לו. י. לתובע נגרמים נזקים בעקבות הנחת קו צנרת הביוב וסלילת דרך הכורכר כדלקמן: בדרך עובר רכב הנתבעת לפחות פעם ביום ובכך ניתנת זכות מעבר לרכבים בשטח משקו; מעבר הרכב גורם לאבק בבית התובע; במכון השאיבה יש גנרטור הגורם לרעש; עם תחילת פעולת מכון השאיבה מגיע ריח רע לבית; במרכז הדרך יש בריכת ביוב בגובה של כמטר המפריע למעבר משאיות רחבות; עקב הגבהת הדרך נוצרו במשק התובע בעיות ניקוז שימנעו יכולת לגדל גידולים חקלאיים במשק בעתיד. יא. בתביעתו עותר, כאמור, התובע לפיצוי בסך השווה בש"ח ל25,000- $ בצירוף שכ"ט השמאי ופיצוי על עגמת נפש. בקביעת סכום הנזק נסמך התובע על חוות דעת השמאי עמיר עזר. בחוות דעתו קובע השמאי, כי כתוצאה מהקמת מכון השאיבה והנחת קו הביוב המוביל אליו - בנחלתו של בוארון, נסללה דרך כורכר אשר בתחילתה לאורך של כ80- מ' עוברת בתחום שטחי משקי התובע ובוארון, ומנקודה זו והלאה, רק במשק, של בוארון. לאורך הדרך נבנו בריכות ביקורת מבטון שאחת מהן גובהה כ70- ס"מ מעל פני השטח. השמאי קובע, כי כתוצאה מן העבודות הללו נגרמו למקרקעי התובע הפגיעות דלקמן: 1. צמצום שטח חצר המשק, בתחום שני הדונמים הראשים המהווים את חלקת החצר של התובע - בכ100- מ"ר, ואובדן קרקע המיועדת לעיבוד חקלאי בתחום חלקה א' של כ35- מ"ר. 2. הענקת "זכות מעבר" לעובדי תחזוקת המכון לביצוע תחזוקה שוטפת. 3. דרך הכורכר שנסללה והמכון עצמו גבוהים מפני השטח, עובדה שפגעה במבנה הטופוגרפי של האזור וגרמה לניקוז מי נגר עיליים אל תוך השטח החקלאי הסמוך ובכך נפגע איוורור הקרקע. 4. מפגע רעש סביבתי - עקב הגנרטור הפועל במכון השאיבה. 5. ריחות רעים - כאשר מכון השאיבה פועל ויש משבי רוח מקומיים. בהמשך חוות דעתו קובע השמאי, כי שווי הנחלה מוערך על ידו ב350,000- $. חלקות ב' וג' שלא נפגעו מוערכות על ידו בסך של 85,000 $. שווי חלקה א' הוא 265,000 $. ירידת הערך בשווי הנחלה עקב פגיעה בפרטיות, הרעש והריח הוערך על ידו ב8%- משווי חלקה א', דהיינו בסך של 21,200 $. אובדן שטח הקרקע בחלקה א' הוערך על ידו ב4,000- $ ואובדן הקרקע החקלאית הוערך על ידו בסך 175 $ סה"כ 25,000 דולר במעוגל. 4. טענות הנתבעת א. לתובע לא נגרם כל "אובדן קרקע" - כקביעת שמאי התובע, ועל כן אין לפצותו בגין ראש נזק זה. ב. דרך הכורכר שעל קו הביוב היתה קיימת כדרך שירות בין משקי התובע ומשקו של בוארון גם קודם להנחת קו הביוב, והיא שימשה את שני המשקים, במשותף זמן רב קודם לכן. דרך זו היא דרך הגישה היחידה המשמשת את משקי התובע ובוארון, ודרך הגישה היחידה למפעל הצינורות שמנהל בוארון במשקו שמול משק התובע מעבר לדרך. ג. לאחר הנחת קו הביוב הושבחה הדרך ע"י סלילתה בכורכר, ובכך הושבחו מקרקעי התובע. ד. שימוש הנתבעת, לצרכי מעבר, בשטח של כ130- מ' משטח התובע, המשמשים כחלק מדרך הגישה לתחנת השאיבה, אינו פוגע בשווי נכס התובע. ה. מעבר עובדי הנתבעת בדרך השירות, אינו פוגע בתובע, והוא בלתי משמעותי, בהתחשב במשאיות החולפות בדרך למפעל הצינורות של בוארון, וכן בהתחשב בעובדה שמדובר בביקור יומי אחד בן כ5- דקות. ו. אין מפגע רעש בתחנה, שכן בתחנה אין גנרטור. הרעש הסביבתי האמיתי הנגרם לתובע הוא ממפעל הצינורות שבמשקו של בוארון, הקרוב לביתו יותר מאשר תחנת השאיבה, ואשר מקיומו התעלם שמאי התובע. התובע הודה כי בדרך חולפות מידי יום משאיות לצורך פריקת צינורות והעמסתם, וכי דרך זו היא דרך הגישה היחידה למפעל. ז. טענת התובע, כי שימוש הנתבעת בדרך פוגע באפשרותו התאורטית להזיז את גדר חלקתו היא טענת סרק, שכן לתובע הנאה יתרה מהדרך הואיל ורובה עוברת בנחלת שכנו ורק רצועה ברוחב של 1.5 מ' הינה בחזקתו. ח. טענת התובע, כי הדרך החדשה גורמת לו להצפה גם היא מופרכת על פניה. לא הובאה לכך כל ראייה, ועדות עד התביעה מררי מפריכה טענה זו. ט. בריכת הבטון הבולטת על פני הקרקע, מצויה בשטחו של בוארון. י. חוו"ד שמאי התובע סתמית ובלתי מקצועית. הנתונים על פיהם נקבע שווי הנחלה - מפוקפקים. השמאי התעלם מכך שהקמת מערכת הביוב העלתה את ערך המשקים במושב. כמו כן התעלם השמאי ממפעל הצינורות ובכך התעלם השמאי מכך שהדרך הינה דרך גישה משותפת לתובע ולבוארון והדרך היחידה למפעל, וכן מכך שהדרך היתה קיימת עוד קודם להקמת תחנת השאיבה. התובע אינו משתמש בחלקה א' לחקלאות ועל כן הטענה כאילו הדרך גורמת להצפת גידוליו החקלאיים - מופרכת. יא. יש להעדיף את חוו"ד שמאית הנתבעת שקבעה, כי לא נגרמה למשק התובע ירידת ערך. יב. התובע אינו זכאי לפיצוי הנתבע שכן פוצה כבר על כל הנזקים שנגרמו לו. השמאי זקצר מטעם התובע העריך נזקי התובע ב7,600- ש"ח וסכום זה שולם לתובע. 4. הבסיס החוקי לתביעה א. על פי חוק הרשויות המקומיות (ביוב) התשכ"ב - 1962 (להלן: החוק), רשות מקומית רשאית להתקין ביוב בתחומה (סעיף 2 לחוק). בהתקנת ביוב, רשאית הרשות, בין היתר, להניח צינורות המחברים נכס לביב ציבורי ולהעביר את הביוב דרך כל קרקע או מתחתה לאחר מתן הודעה על כך לבעלי הנכסים (סעיף 3 לחוק). סעיף 6 לחוק קובע כי "בביצוע עבודות ביוב לפי חוק זה תימנע הרשות המקומית ככל האפשר מגרימת נזק ותשלם פיצויים בעד כל נזק שגרמה בביצוע עבודות אלה". ב. הנתבעת לא חלקה על כך, שבמסגרת החוק ניתן לחייב אותה בפיצוי התובע בגין ירידת ערך משקו, או בגין נטילת חלק ממשק התובע, אילו היו כאלה - דבר המוכחש על ידה. הנתבעת אף טענה, כי הפצוי ששולם לתובע ע"י הנתבעת, כולל פיצוי בגין ירידת ערך משקו (ר' סעיף 9.2 לסיכומי הנתבעת). 5. מיצוי זכות התביעה ע"י התובע א. הנתבעת טוענת, כי התובע אינו זכאי לפצוי הנתבע על ידו, אפילו אם תוכח פגיעה כלשהי בנחלתו, מאחר וכבר פוצה בסך של 7,600 ש"ח. את העובדה, כי פצוי זה מתייחס לכל טענות התובע מנסה הנתבעת ללמוד מת/1 ו', מכתבו של התובע מיום 20.1.94, בו הוא דורש מהנתבעת להגיע עמו להסדר בקשר לפגיעה בנחלתו. אין מחלוקת, כי ביום 9.8.94 שולם לתובע שיק בסכום זה. התובע מצידו מסתמך על ת/1 ח', סיכום פגישה מיום 26.10.95, פגישה מאוחרת לתשלום, בו מזכיר סגן ראש הנתבעת, סיכום על פיצוי כספי שינתן לתובע לסיום העניין. כמו כן מסתמך התובע על העובדה שלא חתם על כתב ויתור כלשהו, ועל כך שהפצוי שניתן הוא בסכום שנקבע ע"י שמאי התובע, זקצר, בחוות דעתו נ/1 ב', ואשר עניינו פגיעות בלול, בסככה ובחלקה א' כמפורט בחוות הדעת, ולא ירידת ערך הנחלה. אני סבורה, כי הצדק עם התובע, מן הטעמים שנטענו על ידו ואשר הובאו לעיל. בנוסף - טענת התובע נתמכת גם בעדויות עדי הנתבעת. מר ברנס אישר, כי אכן לאחר התשלום בסך 7,600 ש"ח, ניהל מו"מ כספי עם התובע (ר' פר' עמ' 25 ש' 17), דבר המלמד, כי גם הנתבעת לא סברה שהפצוי הנ"ל מהווה סוף פסוק או מניעות כלשהי כלפי התובע. מר מררי, מפקח העבודה העיד כי "הפיצוי הכספי שניתן לסבן אני לא זוכר בדיוק על מה ניתן. אני לא יודע מי קיבל פיצוי על הקרקע החקלאית אם זה היה סבן או בוארון" (ר' פר' ע"מ 28 ש' 12, 13). אשר על כן אני קובעת, כי אין התובע מנוע, לתבוע את הפצוי הנתבע על ידו בתביעה שבפני, עקב הפיצוי ששולם לו בעבר. 6. הפגיעות במשק התובע להלן אתייחס לטענות התובע והשמאי מטעמו, באשר לפגיעות שנגרמו למקרקעי התובע. א. מפגע רעש - בשל הגנרטור שבתחנה - עדי הנתבעת העידו, כי בתחנה עם תחילת פעולתה היה אמנם גנרטור, ואולם מזה זמן רב מחוברת התחנה לחשמל (ר' פר' עמ' 30 ש' 9). התובע אישר בעדותו כי "היום זה עובד על חשמל אבל שתהיה הפסקת החשמל יפעילו את הגנרטור" (ר' פר' עמ' 9 ש' 1), כן אישר התובע כי "יכול להיות שאם את אומרת אז אין היום גנרטור במכון השאיבה" (ר' עמ' 9 ש' 6). העולה מעדויות אלה הוא, שאין גנרטור במכון השאיבה. לטענת עד הנתבעת אברהמי, הגנרטור עבד מספר חדשים (ר' רפ' עמ' 30 שו' 10), והתובע לא סתר עדות זו, שכן העיד כי איננו יודע אם בעת חתימת התצהיר היה במקום גנרטור (ר' עמ' 10 ש' 7). עוד הסתבר מעדותו של מר אברהמי, מהנדס הנתבעת, כי גם בעת הפסקת חשמל אין צורך בגנרטור בתחנה שכן "המכון ממוקם על תוואי ניקוז, 5 מטר מהמקום עובר תוואי ניקוז, כאשר יש תקלה יש צינור גלישה שמזרים את מי הביוב לתעלת הניקוז עד לחידוש זרם החשמל" (ר' פר' עמ' 30 ש' 13-11). מכל האמור מסתבר, כי מפגע הרעש הנטען, בשל קיומו של גנרטור במקום, אינו קיים. ב. צימצום שטח חצר המשק ואובדן קרקע חקלאית, סה"כ כ- 135 מ"ר - מן העדויות והראיות שהובאו בפני מסתבר כי גם טענה זו אין בה ממש. הדרך שנסללה מעל קו הביוב, אשר בעטיה נגרם כביכול צמצום שטחו של התובע, היתה קיימת במקום גם לפני הקמת תחנת השאיבה, ובאותו רוחב (ר' פר' עדות תובע עמ' 8 שו' 17). הדרך הינה דרך משותפת לתובע ולבוארון, והיא עוברת בחלקה הארי בשטח משקו של בוארון (ר' עדות התובע עמ' 6 ש' 11; ועדות מומחה התובע עמ' 16 ש' 29). בעדותו אישר השמאי מטעם התובע, כי "כל אובדן השטח בתיק הוא אובדן הדרך" (ר' פר' עמ' 17 ש' 6), וכי לא הופקע שטח כלשהו מן התובע וכן לא נגזל ממנו שטח מן החלקה (ר' פר' עמ' 18 ש' 4 ו10-). מן הראיות הנ"ל ברור איפוא, כי לא חל כל שינוי במצב נחלתו של התובע, שעניינו צמצום חצר המשק ואובדן קרקע חקלאית, שכן הדרך שהיא נשוא ה"אובדן" היתה קיימת במקום קודם להקמת תחנת השאיבה, ועל כן שטח נחלתו של התובע שהוקצה לצרכי הדרך, הוקצה לצורך זה לפני הקמת תחנת השאיבה, ללא כל קשר אליה, וזאת לצרכיו שלו ולצרכי שכנו בוארון. ג. בריכת הביוב הבולטת מעל פני הדרך הגורמת הפרעה למעבר - מעדויות עדי הנתבעת וכן מעדותו של מומחה התובע עולה כי הבריכה של הביוב נמצאת על השביל בשטח של בוארון (ר' פר' עמ' 16 ש' 22). משמע - המפגע אם קיים, קיים בחלקתו של בוארון ולתובע אין זכות תביעה כלשהי בגינו. ד. בעיות ניקוז שנגרמה עקב כך שדרך הכורכר שנסללה על קו הביוב, בדרך למכון השאיבה, גבוהה מפני השטח - כאמור, וכפי שהוכח מעדות התובע עצמו, הדרך המובילה למכון השאיבה היתה קיימת ברוחבה הנוכחי, גם לפני הקמת תחנת השאיבה. מעדויות עדי הנתבעת עולה, כי הדרך הושבחה לאחר הקמת מכון השאיבה עקב כך שהונח עליה מצע משובח (ר' פר' עמ' 24 ש' 10), לאחר הנחת קו הביוב. לא הובאה כל ראייה, כי לאחר הקמת תחנת השאיבה הוגבהה הדרך, מעבר לגובהה הקודם. לא הובאה כל ראייה, למעט טענתו הסתמית של התובע, כי אכן קיימת במשק התובע בעיית ניקוז כלשהי, וכי בעייה זו מקורה בגובה הדרך ששונה, ואשר לא היתה קיימת קודם לכן. חוות דעת שמאי התובע בעניין זה, אינה מבוססת שכן המומחה לא ראה את מצב הדרך והניקוז קודם להקמת התחנה (ר' פר' עמ' 19 ש' 17), הוא גם אינו מומחה לבעיות ניקוז, ועל כן עדותו בעניין זה היא סברה בלבד. מהנדס הנתבעת בתצהירו בנקודה זו (ר' ס' 11 ו12- לתצהירו), העיד כי מגמת הניקוז באזור היא מצפון לדרום, כך שהמים אינם חוצים את הדרך. כמו כן העיד , כי הדרך נסללה על תוואי קיים, כפי שהוכח, ועל כן אפילו יש לתובע בעיות ניקוז אין להן כל קשר להקמת תחנת השאיבה. עדותו זו לא נסתרה, והתובע לא עמד בנטל הראיה המוטל עליו לפי מידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, להוכיח קיומה של בעיית ניקוז כלשהי במשקו, וכן קשר סיבתי בין בעיה כזו, אם קיימת, לבין העבודות שביצעה הנתבעת. ה. מעבר רכב השירות של הנתבעת גורם לאבק בבית התובע - טענה זו של התובע הינה קנטרנית וחסרת יסוד. בראיות שהובאו בפני הוכח, כי הדרך המשתופת לתובע ולבוארון והמובילה לתחנת השאיבה משמשת דרך גישה יחידה למעבר משאיות לחלקתו של בוארון בה מצוי מפעל צינורות - וממנה, וכי כל המשאיות הללו חולפות בדרכן על פני ביתו של התובע (ר' עדות התובע עמ' 8 ש' 11, 14). כמו כן הוכח, כי גם קודם להקמת תחנת השאיבה, חלפו בדרך משאיות בדרך ללולי התובע (ר' עדות התובע עמ' 6 ש' 19, 20). לפי עדויות עדי הנתבעת, רכב שירות של הנתבעת אמור לעבור בדרך פעם ביום, פעם בכניסתו ופעם ביציאתו. בנסיבות אלה ובהתחשב בשימוש שנעשה בדרך נשוא הדיון, אני סבורה כי אין במעבר רכב השירות של התובע, מטרד כלשהו. מעבר לכך, מאחר והוכח, כי הדרך סלולה, לא הובאה ראייה כלשהי, כי נסיעה של רכב כלשהו עליה, גורמת לאבק. ו. ריחות רעים מכיוון מכון השאיבה - התובע העיד כי מאז הקמת תחנת השאיבה, הנמצאת כ170- מ' מביתו, הוא סובל מריחות רעים המגיעים לביתו, בעיקר כשיש רוח מערבית (ר' פר' עמ' 10 ש' 22). השמאי שהעיד מטעם התובע העיד גם הוא, כי כשהמשאבה במכון החלה לעבוד "התחיל סרחון של ביוב בסביבה" (ר' פר' עמ' 18 ש' 8). סגן ראש המועצה הנתבעת, מר ברנס העיד בתצהירו, שטענת התובע, כי כתוצאה מן המכון יש ריחות לא נעימים, היא עורבא פרח, וכי הראייה לכך היא, כי הנתבעת לא קיבלה תלונה כלשהי ממי מחברי המושב על ריחות כאלה. העד לא נחקר בעניין זה בחקירה נגדית (ר' סעיף 6.6 לתצהיר). מהנדס הנתבעת, מר אברהמי העיד בתצהירו כי "תחנת השאיבה היא מערכת חשמלית סגורה המחוברת לרשת החשמל... ואינה גורמת לרעשים ו/או לאבק ו/או לריחות כלשהם..." (ר' תצהירו סעיף 13). גם עד זה לא נחקר על עניין זה בחקירתו הנגדית. מאחר שבעניין זה, כל שהובא בפני ע"י התובע, הן עדותו ועדות השמאי - שאינו מומחה לריחות, ואילו מטעם הנתבעת העיד המהנדס - שהוא מומחה לפחות לגבי טיבה של המערכת שהמכון השאיבה והשלכותיה הסביבתיות, אני קובעת, כי גם בעניין זה לא הרים התובע את נטל הראייה המוטל עליו במידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי. ז. זכות המעבר לעובדי התחזוקה של הנתבעת - מומחה התובע טען, כי הענקת זכות המעבר, החיונית לתחזוקת התחנה, בדרך שהיא בחלקה חלק מנחלת התובע, יש בה משום פגיעה בפרטיות התובע ומטרד לבית המגורים והנחלה. המומחה בחקירתו הסביר עניין זה כדלקמן: "היתה לבן אדם דרך עכשיו היא הפכה לדרך שאינה רק שלו. הדרך שהיתה בתחומו והוא יכול היה לעשות בה כרצונו אותו שטח הפך לשטח ציבורי והוא כבר לא בשליטתו" (ר' עמ' 16 ש' 3 - 5). המומחה אישר כי בעת עריכת חוות דעתו לא היה מפעל בנחלתו של בוארון, וכי הוא לא ראה שעוברות בדרך משאיות. המומחה טען, כי חלה ירידת ערך של נחלת התובע, עקב זכות המעבר האמורה שכן "לדעתי הוא איבד את האפשרות לעשות את רצונו בנחלה שלו" (ר' פר' עמ' 17 ש' 18). המומחה הסביר, כי האופציה להעברת הדרך נגזלה מהתובע (ר' פר' עמ' 17 ש' 29). מר אפרים ברנס, סגן ראש המועצה הנתבעת העיד בעניין זה כי: "זה נכון שאחת ליום או ליומיים נכנסת ניידת שרות שלנו לתחנת השאיבה לדקות ספורות כדי לבדוק שאין תקלה. נכול שלאור כל דרך השירות (כך במקור - מ.נ.) חייבת להיות גישה חפשית בכל שעות היום" (ר' פר' עמ' 24 ש' 15). לשאלת ב"כ התובע אם נכון שהתובע איננו יכול לגדר השטח השיב העד "הדרך צריכה להישאר פתוחה" (ר' פר' עמ' 24 ש' 29). העד גם טען, כי שאלה זו היא תאורטית שכן אם תוקם במקום גדר לא תהיה לתובע ולבוארון גישה למשקיהם (ר' פר' עמ' 25 ש' 3). מהנדס המועצה, מר אברהמי העיד בעניין זה, כי הבקורת השגרתית של המכון מידי יום, לוקחת כחמש דקות (ר' פר' עמ' 30 ש' 4), ופעם במספר חדשים נדרש טיפול שיכול לקחת חצי יום (ר' שם עמ' 6). העד הוסיף גם כי "מה שעובר בשטח של סבן זה חתיכה של דרך. מדובר בשני מטר רוחב ובאורך של 7 מטר. אין מניעה שמר סבן יקים גדר ויכלול בחלקתו את אותם שני מטר, מבחינת המועצה אין כל מניעה. אמרתי לסבן שהוא יכול להקים גדר עם הגבול שלו ונתתי לו את זה בכתב" (ר' פר' עמ' 31 ש' 8-5). מאחר ועדי הנתבעת חלוקים בדעותיהם באשר לחיוניות הדרך כלה, כפי מצבה הנוכחי, לצורך הטיפול במכון השאיבה, ומאחר ולא הוצג האישור הנטען ע"י מהנדס המועצה, אני מקבלת את עדותו של סגן ראש הנתבעת, כי הגישה למכון השאיבה באמצעות הדרך העוברת בשטחי התובע ובוארון חייבת להיות אפשרית ופתוחה במשק כל שעות היום, וכי הדרך משמשת למעבר עובדי הנתבעת לצרכי תחזוקת תחנת השאיבה, לפחות פעם ביום. 7. פיצוי התובע א. מהאמור עד כאן, ברור, כי הפגיעה היחידה במשק התובע היא זו הנובעת מזכות המעבר הנדרשת לנתבעת בדרך העוברת גם בחלקתו התובע, שיש בה כדי להגביל את חפש הפעולה של התובע, ואת זכותו במשק. ב. סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק היסוד) קובע כי "אין פוגעים בקניינו של אדם". המושג "קניין" בהקשר להגנה חוקתית אינו מצטמצם לזכויות קניין חפציות בלבד, אלא הוא כולל כל זכות בעלת ערך כלכלי (ר' ע"א 91/5209 מדינת ישראל נ. חמיד פ"ד מט (4) 830, ע"מ 835, וכן י. ויסמן "הגנה חוקתית לקניין" הפרקליט מ"ב תשנ"ה - נ"ו 289). אין חולק, כי זכות התובע במשקו הינה זכות בעלת ערך כלכלי, ועל כן היא זכות קניינית לצורך חוק היסוד. הואיל וחוק הרשויות המקומיות (ביוב) חוקק לפני חוק היסוד, הרי שאין חוק היסוד בא לפגוע בתוקפו, ואולם יש לפרשו ברוח הוראות חוק היסוד, כך שינתן בטוי למעמדה של זכות הקניין כזכות יסוד חוקתית, על חוקית. בענייננו, לאור העקרונות הנ"ל, יש לדעתי לפרש את סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) פירוש רחב, המחייב פיצוי התובע בגין פגיעה בקניינו, אפילו הפגיעה קלה היא. יש לציין כי גם לשון החוק עולה בקנה אחד עם פרשנות זו, שכן היא קובעת שהרשות תשלם פיצויים "בעד כל נזק שגרמה" (הדגשה שלי מ.נ.). אני סבורה, כי במכלול השיקולים של קונה מרצון של משק התובע, עשויה להיות לזכות המעבר האמורה השפעה על שווי משק התובע, ועל כן זכאי התובע לפיצוי בגין פגיעה זו. ג. לעניין גובה הנזק שנגרם לתובע והפצוי המגיע לו, אינני מקבלת את חוות דעת שמאי התובע, וזאת משני טעמים. האחד - מכל רשימת הפגיעות המפורטת בחוות דעתו, הכרתי, כפי שפרטתי לעיל, רק בפגיעה שעניינה זכות המעבר בדרך. והשני - שווי הנחלה כפי שנקבע על ידו, לא נסמך על נתונים ממשיים, ומכל מקום, נתונים כאלה לא הוצגו בפני (ר' עדותו בעמ' 11 ש' 15 ואילך ועמ' 12). למרות זאת, ולאור הכלל העתיק, שמקום שיש זכות שם יש סעד, ובית המשפט לא ישלים עם מעוות שנעשה ולא יתוקן (ר' ע"א 76/634 עזבון המנוח משה גרלץ ז"ל נ. שבתאי אהרן פ"ד לג (1) 253, עמ' 255), מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין הפגיעה במשק כפי שהוכרה על ידי. לאחר שהבאתי בחשבון את ההשבחה במשק התובע, עקב מערכת הביוב, שהותקנה במושב, ואת השבחת הדרך, וכן את מהות הפגיעה במשק התובע, אני פוסקת לתובע פצוי בדרך של אומדנא, בסך של 12,000 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בסך 1,800 ש"ח בצירוף דמי מע"מ כחוק.מושבים נחלות ומשקיםחקלאותנזקי מי ביובביובמשק חקלאי