נפילה במדרגה שבורה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה במדרגה שבורה: 1. התובע, יליד 1959 הגיש תביעתו בתיק זה בשל נזקי גוף שנגרמו לו כשנפל ביום 26.2.94 עקב מדרגה שבורה במבנה השייך לעיריית חיפה. המבנה, לטענת התובע עמד כמבנה נטוש שנים רבות והוא נכנס לבנין על מנת לברר מה מתרחש שם שכן כלב במקום נבח. 2. התובע הועבר לבי"ח בני ציון בחיפה, שם אובחן שבר בקרסול ימין. בוצע שיחזור השבר ורגלו גובסה עד מעל הברך. התובע שוחרר באותו יום. ביום 9.3.94 אושפז התובע עקב "עמדה גרועה" של השבר, נותח ובוצע קיבוע פנימי של הקרסול. התובע שוחרר מביה"ח ביום 13.3.94. דר' סודרי, מומחה מוסכם אשר בדק את התובע קבע כי לתובע 5% נכות בגין הסבל והנפיחות הקלה בקרסול ו10%- נכות בגין הצלקות. 3. למי שייך הבנין? התובע טוען כי הבנין בו נפל "שייך לנתבעת". ענין זה הוכחש בכתב ההגנה. לבעלות בבנין או החזקה בו לא היתה כל התיחסות בתצהיר התובע או בתצהיר עד אחר מטעמו. הענין עלה בחקירה הנגדית של התובע בו נשאל התובע - "בשנת 1994 ידעת למי שייך הבנין?". והתובע משיב - "ידעתי שהוא של עיריית חיפה". הנתבעת לא הביאה מצדה כל ראיה להפריך שייכות הבנין לעירייה, ואני יוצאת מהנחה כי הבנין נשוא הדיון הינו בבעלות העירייה. 4. האם אחריות הנתבעת - טענות הצדדים 4.1 התובע טוען כי הנתבעת נושאת באחריות לתאונה, מכח הפרת חובה חקוקה ומכח עוולת הרשלנות. 4.1.1 הפרת חובה חקוקה התובע טוען כי על העירייה הנתבעת חובות הקבועות בחוק לתקן את המבנה ולמנוע בו תאונות. *ס' 236(א)(7) לפק' העיריות [נוסח חדש] *ס' 2(א) לחוק עזר לחיפה (מבנים מסוכנים) תשמ"ג 1983. *ס' 2(א), 3, 53(א) לחוק עזר לחיפה (שמירת הסדר והנקיון) תשמ"ב 1982. 4.1.2 רשלנות עוד טוען התובע כי הנתבעת, כתופסת מקרקעין הפרה את חובת האחריות והזהירות כלפיו על אף היותו מסיג גבול, שכן נכנס למקום בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה (ס' 37 לפק' הנזיקין). 4.2 הנתבעים טוענים כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה להראות כי נכנס למקרקעי הנתבעת בתום לב ושלא על מנת לבצע עבירה או עוולה, ובשל כך אין לנתבעת אחריות כלפי התובע. עוד טוענים הנתבעים כי המדרגות היו במצב סביר, דהיינו לא הופרה החובה ולחלופין לתובע רשלנות תורמת בשיעור גבוה. הנתבעים טוענים כי העירייה לא הפרה חובה חקוקה שכן יש להביא בחשבון שהשבר במדרגה היה מזערי ויש לראות זאת על רקע העובדה שהבנין לא היה מיועד לכניסת הציבור ועל רקע המדיניות המשפטית לענין חיוב רשות מקומית במקרה מסוג זה. 5. הנסיבות העובדתיות לנפילה 5.1 ביום 26.2.94 כשהתובע בקר אצל הוריו שגרים בקרבת מקום לנכס נשוא הדיון, שמע לפתע נביחת כלב מתוך הבנין. התובע נגש לבנין כי חשב "שהכלב בבעיה", עלה במדרגות וראה כלב קשור. התובע מצא שהכלב "בסדר", ירד במדרגות, ואז לטענתו נפל ונחבל. התאונה היתה במהלך ירידת התובע באותן מדרגות עצמן בהן עלה קודם לכן. 5.2 לארוע הנפילה לא היו עדי ראיה. היחיד שיכול היה לתמוך בעדות התובע באופן חלקי היה עד בשם נג'מי עבד אל סאלם, חברו של התובע, שהעיד כי שמע צעקות, וכשהלך למקום הצעקות מצא את התובע "על הרצפה" בחקירה הנגדית ציין שמצא אותו "על המדרגות". החבר של התובע העיד כי בא למקום כיוון שהגיע להאכיל את הכלב שלו שהיה בחצר בית הספר, לא קשור. חברו של התובע העיד לגבי זמן התאונה (עמ' 8 לפרטיכל): "לא היה כלום בתוך הבנין בזמן התאונה. המועדון לא השאירו שום דבר בפנים... אין שום דבר בבנין. לא היה כלב קשור בתוך הבנין". התובע ידע במועד שנכנס לבנין שהבנין שייך לעיריית חיפה ושמש בעבר כמועדון שכונתי (עמ' 28-29 לפרטיכל). במועד כניסתו לבנין ידע שהבנין נטוש מזה זמן. כך גם העיד חברו של התובע. 5.4 התובע העיד כי מסביב לבנין קיימת גדר אבן אלא שאין דלתות שם. כך גם אשר בעדותו חברו של התובע. 5.5 המדרגות החצוניות, עליהם טוען התובע שנפל מרוחקות מרחק של כ20-30- מ' מהכביש. מתוך התמונות שהוגשו ניתן לראות כי הבנין עצמו מוקף גדר אבן. בפתח הכניסה לא קבוע שער. על הנכנס לעבור דרך של כ20-30- מ' של גרם מדרגות עד לעליה במדרגות בהן נפל התובע. מפתח המדרגות רחב, ומשני צידיו מותקן מעקה. השלח של המדרגה החמישית מלמעלה שבור בקצהו. בצד ימין של המדרגה ניכר תיקון מבטון למדרגה. התיקון עצמו שבור. כמו כן מדרגה נוספת מתוקנת בתיקון בטון. שם התיקון איננו שבור. 6. האם הפרת חובה חקוקה ע"י הנתבעת 2 6.1 התובע מסתמך על החובה הקבועה בס' 236 לפק' העיריות [נוסח חדש]. סעיף זה קובע כי על עירייה לפקח על הקמת בנינים והריסתם, שינויים ותיקונם. מדובר על פיקוח של ביצוע נאות של עבודות תיקונים של בנין. בבנין נשוא הדיון לא בוצעו עבודות תיקונים ולכן גם לא היה צורך לפקח על ביצועם. גם ס' 236א(7) איננו לענין שכן הוא מתייחס לאמצעי זהירות שיש לנקוט נגד תאונות בשעת תיקון בנין. 6.2 התובע מסתמך על חוק עזר לחיפה (שמירת הסדר והנקיון) התשמ"ב 1981, אותם סעיפים המתיחסים לכך שבעל נכס חייב להחזיקו באופן שלא יתקיים בו מפגע, או לתקן מפגע. חוק העזר דן בנושאי שמירת הסדר והנקיון. המונח "מפגע" מוגדר בס' 1 לחוק העזר וניתן ללמוד ממנו כי הכוונה בעיקר למפגעים מסוג תברואה, שפכים, רטיבות, מזיקים למיניהם חפצים ציבוריים וכו'. מפגעים שיש בהם משום פגיעה בבריאות או שהם מסוכנים לבריאות או מהווים מפגע או מטרד לציבור. עיון בתכלית החוק מלמד על כך שמתקין חוק העזר לא כיוון לסוג מפגע כמו שפת מדרגה שבורה. על אף שמבחינה מילולית ניתן אולי לדחוק את המקרה להגדרות מס' 21 או 22 אין סוג המפגע עולה בקנה אחד עם מטרות חוק העזר. החוק, כשמו כן הוא, בראש מעייניו השמירה על הסדר, והנקיון. לפיכך אין להזקק גם לחוק זה בטענת הפרת חובה חקוקה במקרנו. 6.3 התובע הסתמך על חוק עזר לחיפה (מבנים מסוכנים) התשמ"ג 1983 ס' 2(א) הקובע כי - "בעל בנין חייב להחזיק את הבנין במצב המבטיח את שלום המחזיקים, את שלום הציבור ואת בטחון הנכסים הסמוכים לבנין". בהנחה שהנתבעת אכן הבעלים של הבנין (ראה דיון בס' 3 לעיל) הרי שחלה עליה החובה עפ"י חוק העזר להחזיק את הבנין במצב המבטיח את שלום הציבור. 6.4 בבדיקת העוולה של הפרת חובה חקוקה (ס' 63 לפקודת הנזיקין). יש לבדוק קיומם של 5 היסודות הכלולים בעוולה, שהתקיימו במקרה זה. העוולה היא עוולת מסגרת, וביהמ"ש תוך הפעלת שיקולים של מדיניות משפטית יוצק את התכנים הראויים לתוך העוולה. (וראה - *ע.א. 80/145 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, דברי כב' השופט ברק. *ע.א. 81/245 חוריה סולטאן נ. חסן סולטן, דברי כב' השופטת נתניהו. *ע.א. 90/2351 לסלאו ואח' נ. אמיל גמל ואח'). מדובר בבית נטוש, העובדה שהבית נטוש מזמינה סקרנים, מטבע הדברים. על בעל הבנין להחזיק את הבנין במצב המבטיח שלום הציבור או שלום כל אחד מפרטיו, דהיינו - לסגור בשער את הכניסה למקום, ולחלופין לוודא תקינות המדרגות המשמשות ככניסה לבנין. מאחר והנתבעת 1 לא דאגה לסגור בשער את הכניסה לבית הנטוש ולא ודאה כי המדרגות המובילות לבנין תקינות - הרי שהפרה חובתה. 7. האם הנתבעת נושאת באחריות בעוולת הרשלנות 7.1 לנתבעת אחריות מושגית כתופס מקרקעין או כבעל מקרקעין כלפי המבקרים במקרקעין. ס' 37 קובע סייג, לפיו אחריות תופס מקרקעין כלפי מסיג גבול לא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה. 7.2 האם הוכיח התובע שנכנס בתום לב? התובע טען כי נכנס לנכס בשל נביחות כלב ששמע ובקש לודא שהכלב אינו במצוקה. חברו, לעומתו טען כי במועד התאונה לא היה כלב קשור בתוך הבנין. הנתבעת בקשה לטעון כי בכך נסתרה גרסת התובע והמסקנה המתבקשת כי נכנס לבנין על מנת לבצע עבירה. הנתבעת טענה כי התובע במועד הסמוך לתאונה צרך סמים, ונכנס למבנה הנטוש על מנת לעשן סמים. הנתבעת לא הביאה כל ראיה, ולו ראיה נסיבתית כדי לתמוך בטענה כאמור. גם אם אקבל כנכונה את העובדה שבאותה תקופה צרך התובע סמים, אין בכך ללמד כי נכנס לבנין על מנת לעשן סמים. העובדה שחברו של התובע לא ידע את העובדה שהיה במקום כלב קשור אין בה ללמד על כך שכניסת התובע לנכס היתה מתוך כוונה לעבור עבירה. 7.3 התובע הרים את נטל הראיה להראות לכאורה שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה ועובדה זו לא נסתרה בכל צורה שהיא ע"י הנתבעת. 7.4 לפיכך, קימת חובת זהירות מושגית של בעל המקרקעין כלפי התובע, בשל היותו מסיג גבול תם לב. 7.5 יש לבדוק אם מתקימת גם חובת זהירות קונקרטית - דהיינו, האם בנסיבות הספציפיות של המקרה, חבה הנתבעת חובת זהירות לתובע למנוע הנזק מהסוג שנגרם. הייתי משיבה על שאלה זו בחיוב. מדובר במבנה נטוש והנתבעת יכלה לצפות לביקור של סקרנים ועוברי אורח במקום. עוד יאמר, כי בענין זה יש משמעות ל"קרבה" שבין הפרת החובה החקוקה וקביעת חובת הזהירות הקונקרטית. העובדה שקימת חובה שבחוק על בעל בנין לתחזקו באופן המבטיח את שלום הציבור יוצרת מציאות עובדתית של תפקוד, הסתמכות וציפיות. "חובת הזהירות אינה קמה בחלל. היא מבוססת על החובה לצפות את הנזק. היא חייבת לקחת בחשבון את נתוניה של הקבוצה, אליה משתייך המזיק, ואת נתוניו של המזיק... אכן הסמכות הסטטוטורית והכח הסטטוטורי מהווים נתונים עובדתיים בעלי חשיבות רבה בגיבושה של חובת הזהירות. הם משפיעים - בצד שיקולים נוספים על השאלה אם בעל הסמכות צריך היה לצפות כי התרשלות מצידו תגרום נזק. הם משפיעים על ציפיותיהם של הניזוק ושאר בני הציבור". (מתוך דברי כב' השופט ברק ב-ע.א. 80/862 עיריית חדרה נ. אהרון זהר). 7.6 מסקנתי אם כן כי קימת חובת זהירות קונקרטית בנסיבות המקרה נשוא הדיון. יש עדין לסקור את השאלה האם הופרה החובה האמורה ע"י העירייה. עפ"י התמונות שהוצגו שלח המדרגה שבור כמעט לכל אורכו. נראה בתמונה כי המדרגה כבר תוקנה ע"י יציקת בטון אלא שהתיקון כאמור נראה שבור. הנתבעת לא הביאה כל ראיה מצדה לענין תיקון המדרגה, מתי בוצע ועד כמה שבר השלח הוא ענין חדש, אם בכלל. מצאתי כי הנתבעת הפרה את החובה בכך שלא דאגה לתיקון המדרגה, או לחלופין לסגירת המבנה הנטוש בשער. יש לציין כי התקנת שער או תיקון כאמור הם צעדי מניעה במסגרת האמצעים הסבירים שניתן לנקוט על מנת למנוע נזק, מה גם שהבנין כולו מגודר בגדר אבן גבוהה וכל שהיה להוסיף הוא שער בכניסה או סגירה חלופית אחרת. למרות פשטות הצעדים שניתן לנקוט בהם ומחירם הסביר - לא נקטה העירייה בכל צעד על מנת להבטיח שלום הציבור בכלל והתובע בפרט. (וראה דיון לענין האיזון הנכון בין אמצעים שנוקטת רשות ציבורית מול הסיכון, המאזן בין צרכי הכלל וחלוקת המשאבים לצורך הגברת בטיחות ב-ע.א. 74/343). 7.7 לפיכך, משקיימת חובת זהירות קונקרטית וזו הופרה ע"י הנתבעת נמצאת הנתבעת אחראית לנזק שנגרם לתובע. 8. רשלנות תורמת הנפילה של התובע היתה לטענתו במדרגות. במדרגה מעקה נח לאחיזה משני הצדדים. התובע מכיר את הבנין. הבנין נמצא בסמוך לבית הוריו ושמש קודם נטישתו כמועדון בשכונה. הנפילה התבצעה במהלך ירידה במדרגות. קודם לכן התובע עלה באותן מדרגות ובודאי השגיח בשבר הבולט של המדרגה. התובע לא אחז במעקה. התובע גם לא בחר לרדת בצד המדרגה - במקום שאינו שבור. המקום כבר תוקן פעם אחת - והתיקון והשבר בולטים לעין במיוחד. למרות כל זאת לא נקט התובע באמצעי זהירות כלשהו. כתוצאה מהנסיבות דלעיל אני קובעת כי רשלנותו התורמת של התובע בירידה לא זהירה במדרגות עולה לכדי 70%. גובה הנזק 9. הפגיעה מקרה התאונה הוא מיום 26.2.94. באותו יום נבדק התובע בחדר מיון בבי"ח בני ציון ואובחן כסובל משבר בימלאולרי בקרסול מימין. התובע טופל ע"י שחזור סגור של הקרסול וקיבוע בגבס ארוך. ביום 10.3.94 בוצע ניתוח לקיבוע פנימי של השבר. התובע שוחרר ביום 13.3.94 לביתו עם המלצות להליכה ללא דריכה על רגל ימין עם קביים, וחופש מחלה ל30- יום. הגבס הוסר ביום 20.4.94 (ת/9). 10. נכות צמיתה 10.1 התובע נבדק ע"י דר' סודרי מומחה מוסכם, אשר מצא בבדיקה קלינית כי נשארה נפיחות קלה בקרסול וצלקות מכערות ורגישות. צילומי הרנטגן העדכניים - ללא ממצא. בשל כך, קבע המומחה הרפואי לתובע נכות צמיתה בשיעורים כדלהלן: 5% בגין הסבל והנפיחות הקלה בקרסול 10% בגין הצלקות. לפיכך הנכות המשוקללת בעקבות התאונה 14.5% לצמיתות. נכות אחרת 10.2 המוסד לביטוח לאומי הכיר כבר ב85-/10 לתובע נכות זמנית פסיכאטרית בשיעור של 30% עקב שימוש בסמים קשים והפרעות באישיות. באפריל 86' נקבעה נכות זו כדרגת נכות צמיתה החל מחודש אוקטובר 85' ואילך. 10.3 בחודש מאי 1994, כחודשים לאחר התאונה פנה התובע מחדש למל"ל בבקשה לקצבת נכות כללית ונקבע לו (בנוסף ל20%- נכות צמיתה בגין הפרעות באישיות שהיו קימות קודם לכן) - 100% נכות רפואית זמנית מיום 26.2.94 עד 31.7.94 (המוערכת באי כושר של 75% כשזה כולל בתוכו את הנכות הפסיכיאטרית) 50% אורטופדי (זמני) מיום 1.8.94 עד 1.2.95 10% לצמיתות מיום 1.2.95 ואילך. בחוו"ד של המל"ל לענין אי כושר אושרה תקופת אי כושר עד ליום 31.1.95. 11. יכולת ההשתכרות של התובע קודם לתאונה 11.1 כאמור, התובע פנה למל"ל בבקשה לקבלת קצבת נכות כללית, בחודש מאי 1994. בפניה זו מציין התובע כי לא עבד מעולם. דווח זה חוזר בבדיקות השונות. התובע מציין כי השתמש בסמים קשים עד למועד התאונה, חודש פברואר 1994 וכי עד מועד זה לא עבד כלל. גם בפנייתו הראשונה למל"ל, באוקטובר 1985 ובמהלך שנת 1986 הודיע התובע כי מאז יולי 1983 איננו עובד עקב שימוש בסמים קשים. 11.2 בפסק הגרושין המופיע בתיק אבטחת הכנסה, מיום 19.10.93 מופיע כי הבעל (הוא התובע) מובטל, ולא עבד בעבר. מסיבה זו מודיע התובע לבית הדין הרבני, וזה מאוזכר בפסק הדין עצמו, כי אין לו יכולת לשלם מזונות וביה"ד פונה במסגרת הסכם הגרושין למוסדות המדינה לעזור לאשה בהשלמת הכנסתה ואבטחת אוכל לילדים. 11.3 בטופס תביעה להבטחת הכנסה שהגיש התובע בחודש יוני 94' הוא מציין שאין לו רשיון נהיגה. דו"ח חוקר של המל"ל מיום 94/10 מאשר כי אין לו רשיון נהיגה ואין לו רכב. 11.4 באותו טופס מחודש יוני 94' חתום התובע על הצהרה מטעמו שגם קודם לתאונה לא עבד. גם בתביעה מחודשת להבטחת הכנסה שהגיש התובע ביום 1.8.95 הוא חתום על הצהרה כי לא עבד מעולם. 11.5 התובע, בהודעתו מיום 13.10.94 לחוקר מל"ל מציין - "בתקופת הסמים הייתי הרבה בשוק אך לא עבדתי שם". (נ/1) שוב חוזר התובע בהודעתו זו על כך שאין לו רשיון נהיגה ואין לו רכב. 11.6 יש לציין כי בטפסים שהוגשו למל"ל עליהם חתום התובע כמי שלא עבד עד למועד התאונה מעולם, וכמי שצרך סמים קשים עד למועד התאונה, חתימתו מופיעה בסמוך להצהרה על כך שכל הפרטים הינם נכונים וידוע לו כי עפ"י החוק אם דווח על פרטים שאינם נכונים, או העלים פרטים - דינו קנס כספי או מאסר. 11.7 והנה בתצהירו במשפט זה (ת/8) מציין התובע בס' 13 - "כל חיי עבדתי בשוק. לפני התאונה עבדתי בחנות עם אשתי בשוק התורכים, היתה לנו חנות במשך שנתיים, לפני כן עבדתי בשוק התורכים כעובד מזדמן. כל חיי עבדתי כירקן בשוק". לתמיכה בעדותו צרף התובע תצהיר מר פלאח משה, מעבידו בשנה וחצי האחרונות, תצהיר מר צייג דוד, מוכר פרות בשוק הסיטונאי, מר משה לוי, סיטונאי לפרות וירקות ותצהיר מזל, גרושתו. 11.8 מר פלאח שלדבריו מעסיק את התובע בשנה וחצי האחרונות, לא יכול היה לפרט היכן עבד התובע קודם לשנת 94'. הוא ציין באופן כללי כי לתובע היה דוכן במשך שנתיים או 3 שהוא השכיר אותו בשוק התורכי למישהו. מר פלאח לא יכול היה להעיד על עבודה קודמת של התובע. 11.9 גם מר צייג דוד, שהוא מוכר פירות וירקות בשוק הסיטונאי ציין כי עבד הרבה עם אחיו של התובע, הוא זכר את התובע משנות ה80- ולא ידע לציין אם התובע עבד אצל אחיו, אם לאו. העד התיחס לעבודה של התובע רק בתקופה של השנתיים שלוש האחרונות. עדותו היתה מבולבלת, לא עקבית ולא אמינה. 11.10 העד משה לוי, אף הוא מוכר פרות וירקות בשוק הסיטונאי העיד כי ראה את התובע עובד בשוק התורכים לפני כ10- שנים (עד 90-91). העד העיד כי היום התובע עובד אצלו בשעות הבוקר המוקדמות (03.00 או 04.00 לפנות בוקר). 11.11 גרושתו של התובע העידה כי שכרה יחד עם בעלה בשנת 1991 חנות בשוק התורכים עד שנת 1993. חוזה השכירות שהוגש מכסה את התקופה 93/92-6/6 ורשום אך ורק על שם גב' מזל וקנין. גב' וקנין תרצה זאת בכך כי מר טורנר המשכיר, לא סמך על "אנשי השוק" אשר שכרו ממנו בעבר. אך להסכם זה צורף כתב ערבות של מר וקנין אלי, התובע, המלמד על כך שהוא ערב להתחיבויות ההסכם. אם כך - מדוע לא נחתם ההסכם עמו? ועוד, בהסכם השכירות מופיע ס' 5(ב) האוסר במפורש את רשות השימוש במושכר לכל אדם אחר שאיננו צד לחוזה, בין בתמורה ובין בהעדרה. גם גרושתו של התובע, שמעדותה הסתבר כי הקשר ביניהם נשאר אמיץ, לא יכלה לאמר מפורשות היכן עבד התובע קודם לשנת 91'. 11.12 התובע לא הציג תלושי שכר וטען כי לא קבל תלושי שכר. התובע לא יכול היה להראות דיווח כלשהו שמסר לרשויות או לשלטונות על כך שעבד והשתכר. התובע המציא תעודת עובד ציבור מטעם עיריית חיפה המלמד על כך שהתובע קבל מספר דוחות בשל אחזקת סחורה מחוץ לעסק או אחזקת ארגזים מחוץ לעסק במהלך התקופה משנת 87' עד אוקטובר 1991. הדוח שלאחר מכן הוא ממרץ 1991. הווה אומר, גם דו"ח העירייה לא מספק ראיה על כך שהתובע עבד ב3- השנים שקדמו לתאונה. 11.13 בפני הצהרותיו המפורשות של התובע למוסד לביטוח לאומי, לחוקר מטעם המל"ל ובפני הועדות הרפואיות השונות כי לא עבד מעולם. עוד מפורשות הצהרות התובע במסמכים למל"ל כי השתמש בסמים קשים עד למועד התאונה. מאידך מנסה התובע לטעון וגם זאת בתצהיר, כי מאז ומעולם עבד כירקן בשוק, גם כאשר השתמש בסמים, וכי את השימוש בסמים הפסיק כ3- שנים לפני התאונה. התובע לא יכול היה להביא ראיות מוצקות בדבר עבודתו עד למועד התאונה ובודאי שלא בדבר גובה שכרו. נראה שהתובע נחזה להיות אדונה של המציאות, ועובדות המציאות הן ככלי משחק בידיו. ברצותו - יציבם על מפת המציאות וברצותו - יסירם וכל זאת על מנת לשרת את מהלכיו השונים במשחק. התנהגות התובע, בצד העובדה שהיא מהווה עבירה על החוק, מקוממת במיוחד. התובע ציין בעדותו (עמ' 32 לפרטיכל): "היתה לי בעיה בחיים כל הבעיה של הסמים והיה לי הבעיה שלא שלמו לי את הביטוח הלאומי. ולכן אמרתי מה שאמרתי... מה שאני מצהיר פה זה אמת". 11.14 הצהרותיו של התובע למל"ל הן בבחינת הודאת בעל דין שנתנה על ידו מחוץ לכתלי ביהמ"ש והוא מחוייב בה אלא אם כן ימציא ראיות, למעלה מכל ספק שהונה את המוסד לביטוח לאומי ויוכיח גובה הכנסתו. (וראה ע.א. 63/200 צוף נ. אושפיז, פד"י י"ז 2400). וראה ע.א. 81/813 ציון חב' לביטוח נ. עזבון המנוח בוסקילה ל"ח IV 785 שם חוזרת המשנה לנשיא מ. בן פורת על כך: "אין זה מדוייק לומר שהצהרה למס הכנסה או לגוף אחר הסותרת עדות אחרת היא מעין השתק או הודאה מצד המצהיר המחייבת אותו בבואו לתבוע פיצויים". אך מקום שאין לתובע ראיות על הכנסתו לאמיתה, עלול הוא להכשל בהוכחת תביעתו. ובע.א. אררט נ. רחל בן שבח 94/5794 קובע כב' השופט אור: "מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר שהרי כבר הראה, שכשנוח לו הדבר הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת". זוהי אם כן לסיכום, ההלכה הקיימת היום, שהצהרות שקריות של תובע לגופים אחרים אינם בבחינת "השתק" לתביעתו הנזיקית גם אם העובדות סותרות. על כך כתב כב' השופט שטרוזמן מהרהוריו בת"א (תל אביב) 88/8 - (שם היה דווח שלא כדין למס ההכנסה על גובה ההכנסות): "מן הראוי היה לשלול מניזוק, לרבות מהתלויים בו, את הזכות לפיצויים עבור אבדן הכנסות שלא דווחו כדין למס הכנסה וזאת מטעמים של תקנת הציבור וכבודו של בית המשפט...". כפי שכבר ציינתי, למרות שדרכו של התובע מקוממת בדקתי לגופו מה הוכיח במהלך המשפט לגבי השתכרותו בעבר. 11.15 התובע טוען כי בשנה וחצי האחרונות הוא מועסק ע"י מר פאלח משה ומשתכר כ600- ש"ח לשבוע וזאת בשל חלקיות משרתו. גם לגבי ענין זה התגלעו סתירות רבות בין עדויות העדים השונים. מר פלאח טען בתצהירו (ס' 9) - "הבעיה עם אלי היא שהוא לא יכול לעבוד משעות הבוקר המוקדמות והוא מגיע מאוחר יותר לעבודה. לכן הוא גם לא יכול לעבוד בעבודות של קניית סחורה ועבודות שצריך לבצע מוקדם בבוקר". מר צייג דוד, מוכר בשוק הסיטונאי העיד כי ב3- שנים אחרונות התובע מגיע לשוק הסיטונאי לעשות קניות. "לפעמים הוא בא גם ב05: 00-" (לפנות בוקר). מר משה לוי אף הוא מוכר בשוק הסיטונאי מציין - "את התובע ראיתי שם, הוא בא לקנות גם אצלי... לפעמים התובע מגיע פעמיים בשבוע, הוא מגיע ב3.00- או 4.00 לפנות בוקר". עדות זו איננה מתיישבת עם עדות המעסיק. התובע עצמו העיד שהמעסיק הוא אשר מבצע את הקניות לדוכן (עמ' 30 לפרטיכל) ואילו המעסיק עצמו ציין כי התובע הולך לסיטונאים לקנות סחורה או - "בדר"כ אלי עושה את הקניה. יש מקרים שקשה לו אז אני עושה את זה אבל זה נדיר". (עמ' 9 לפרטיכל). 11.16 זוהי רק דוגמא לאחת הסתירות בעדויות וקיימות עוד סתירות נוספות, חלקן בוארו בהרחבה בסיכומי הנתבעים. עדותו של התובע לאורך כל הדרך איננה אמינה, איננה עקבית ומלאת סתירות. 11.17 אני מסתמכת על תעודת עובד ציבור של עיריית חיפה המלמדת לכאורה על פעילות עסקית כלשהי של התובע במהלך השנים 88-91, ומסיקה ממנה כי על אף הצהרותיו השקריות למוסד לביטוח לאומי יתכן והיתה לתובע יכולת השתכרות כלשהי. בנסיבות אלו, כשלא הוכחה באופן חד משמעי עבודת התובע בפועל ויכולת השתכרותו, הן במועד הקודם לתאונה והן לאחר מכן, וכשאין ראיה חותכת ומחייבת לגובה שכרו ויכולת השתכרותו, הרי שיש לפסוק באופן גלובלי לתובע בעבור הפסד השתכרות בעבר, ולו בשל הראיה הצדדית על כך שבמהלך השנים 88-91 היתה לו פעילות עסקית כלשהי. בהתבסס על קביעת הנכות הזמנית אני פוסקת לתובע בגין העבר, דהיינו ממועד התאונה ועד היום הפסד השתכרות של 11,660 ש"ח. 12. כאב וסבל בראש נזק זה על בסיס נכות משוקללת של 14.5% ימי האשפוז, אני פוסקת לתובע סך של 25,000 ש"ח. 13. אבדן השתכרות לעתיד מצאתי לנכון לחשב ראש נזק זה על דרך החישוב הגלובלית שכן אין בידי ביהמ"ש נתון כלשהו על יכולת השתכרותו של התובע קודם לתאונה, על בסיס השתכרותו בפועל בעבודה כלשהי, על משטר עבודתו מבחינת מסירות, מוטיבציה וקביעות, ועל יכולת עבודתו בעתיד שכן לתובע עבר של סמים קשים ונכות צמיתה פסיכיאטרית בשל כך. עוד יש להביא בחשבון כי בקביעת נכותו של התובע נתנו לו 5% בשל הנפיחות בקרסול ו10%- בשל צלקות מכוערות ומכאיבות. התובע היום הוא בן 39 ואני מעריכה גלובלית את אובדן השתכרותו עד לגיל 65, בסך כולל של 23,330 ש"ח. 14. עזרה בבית לא מצאתי כי התובע זקוק לעזרה כלשהי בבית בשל התאונה נשוא הדיון ולפיכך אני דוחה דרישת הפיצוי בראש נזק זה. 15. רשלנות תורמת מסכומים אלו יש להפחית שיעור רשלנותו התורמת של התובע. לפיכך יהא פרוט הסיכום כדלקמן: על הנתבעת יהא לשלם לתובע כדלקמן: הפסד השתכרות בעבר 11,660 ש"ח כאב וסבל 25,000 ש"ח אבדן השתכרות בעתיד 23,330 ש"ח 59,990 ש"ח מסכום זה יש לנכות רשלנות תורמת בשיעור של 70% ולפיכך יעמוד הסכום כולו על סך של 17,997 ש"ח. 16. ניכויים 16.1 הנתבעת טוענת כי יש לנכות מהסכומים שישולמו לתובע את תשלומי המל"ל בגין נכות כללית וגימלת הבטחת הכנסה שקבל התובע. 16.2 לענין ניכוי תקבולי נכות כללית הנתבעת הגישה מסמך נ/4 וטוענת כי שולמו לתובע לתקופה 27.5.94 עד 31.1.95 תקבול נכות כללית בסך של 5,142 ש"ח (סכום משוערך להיום). ניכוי של תשלום בשל נכות כללית יותר אם יש באפשרות הנתבע להראות קשר סיבתי בין התשלום לנכות שהיא גם תוצאת התאונה הנטענת בתיק זה (ע.א. 85/16 עזרא נ. ועקנין מ"א I 649). תקבולי הנכות הכללית מבוססים בין היתר גם על נכות פסיכאטרית של 20% שאיננה קשורה לתאונה זו. לאחר שעיינתי במסמכי הביטוח הלאומי הגעתי למסקנה כי יש לנכות במלואם את סכומי גמלת המל"ל ששולמה לתובע עד ליום 31.7.94, ואילו 80% מהגמלה ששולמה לו עד 1.2.95. 16.3 לענין גמלת הבטחת הכנסה התובע קבל גמלת הבטחת הכנסה בחודשים 95/8 עד 95/12. הגמלה השתלמה לתקופה בה הוכרה לתובע 20% נכות פסיכיאטרית ו10%- נכות בגין התאונה נשוא הדיון. לפיכך שליש מכספי גמלת הבטחת ההכנסה שקבל התובע ינוכו אף הם מסכום הפיצויים שכן בשלב החישוב הגלובלי בגין אובדן השתכרות בעבר לא הבאתי בחשבון במודע קבלת גמלת הבטחת ההכנסה מהמל"ל. (וראה ע.א. 91/4180 פלס מבנים וקונסטרוקציות בע"מ נ. יצחק אלימלך (לא פורסם), וכן ע.א. 90/5012 טכנטברג נ. עטיה). 16.4 הנתבעת תגיש בתוך 10 ימים מהיום פרוט הכספים שיש לנכות מתשלומי נכות כללית כאמור בס' 16.2 לעיל וכן מגמלת הבטחת הכנסה, כאמור בס' 16.3, כפסיקתא. הסכומים יועברו לעיון הצד השני קודם הגשתם לבית המשפט. 17. לא מצאתי לנכון לחייב את הנתבעת לשלם סכום הוצאות כלשהו לרבות שכר טרחה עו"ד התובע וזה בשל התנהגותו השקרית של התובע כלפי הרשויות השונות, מה שבין היתר גרם לסרבול מיותר במשפט זה וריבוי עדויות. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום לב"כ התובע.נפילהנפילה במדרגותתאונות נפילה