פיצויים בגין התנכלות שוטרים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים בגין התנכלות שוטרים: 1. התובע הגיש תביעה זו נגד הנתבעים שבה משולבים עילות לפי פקודת הנזיקין, עקב נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, וכן עילה בגין נזקי רכוש עקב נזק שנגרם לו, לטענתו, כתוצאה ממעשיהם של הנתבעים 1-5 כפי שנטען בכתב התביעה. לטענת התובע, החל מחודש ספטמבר 1989 או בסמוך לו ועד שנת 1996 התנכלו לו, הנתבעים שהם שוטרים בתפקידם. במהלך ההתנכלויות גרמו לו הנתבעים נזקי גוף ונזקים כלכליים אשר יתוארו להלן. 2. בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו, היה התובע הבעלים והמפעיל של בית הקפה בכפר בקה אל-ג'רביה (להלן: "בית הקפה"). הנתבעים מספר 1-4 הינם שוטרים בתחנת המשטרה עירון - ואדי ערה של משטרת ישראל (להלן: "השוטרים"). הנתבע 5 היה מפקדם של השוטרים והנתבעת 6 הינה מדינת ישראל, אשר לטענת התובע חייבת באחריות ישירה למעשי השוטרים כפי שנטענו בכתב התביעה ע"י התובע. טענות התובע: 3. לטענת התובע, הסיבה לביקורים התכופים בבית הקפה ע"י השוטרים, הוסברה על ידם כתוצאה מהכרזת בית הקפה כמאתר מודעיני ומאורת סמים. 4. תחילתה של הפרשה מתוארת בכתב התביעה, כאשר בתאריך 24.9.89 הגיעו שלושה שוטרים ובהם הנתבע 4 ודרשו תחילה שהתובע יציג רשיון עסק ולאחר מכן התפתח במקום דין ודברים שבהם איים הנתבע 4 על התובע כי "ישבור לו את העצמות" וכן כי "יסגור לו את העסק". התובע פנה למפקד תחנת עירון וזה הנחה אותו להגיש תלונה וכך הוא עשה ולאחר מכן הנתבע 4 חזר אליו ושום איים עליו והפעם על כי הגיש תלונה וכן כי למחרת היום כאשר התייצב התובע עפ"י דרישה בתחנה והמתין לנתבע 4 חזר וטען נתבע זה כי התובע שקרן וגנב ועוד כל מיני תאורים בסגנון זה, וכן כי מאז כמעט מידי יום ביומו הופיע נתבע זה בבית הקפה וחזר ואיים על התובע, דרש תעודות זהות מיושבי בית הקפה וחזר ודרש שוב ושוב לראות את רשיון העסק. 5. המשך האירועים מתוארים גם הם בכתב התביעה כאשר ביום 12.12.89 כאשר התובע נעדר מבית הקפה, וחזר לשם ראה התקהלות גדולה, ובמקום היה הנתבע 1 אשר התנהג בגסות לתובע וציווה עליו לסתום את הפה ואף עצר את התובע. כאשר התובע בקש לדעת על מה עוצרים אותו, דחף אותו הנתבע 1 בפני כל באי בית הקפה ואף גרם לו לנזק גוף כאשר גופו נחבט במכונת השוארמה ובמקרר והמשיך לדחוף אותו גם כאשר התובע נכנע והיה מוכן לגשת לניידת מרצונו הטוב. 6. התובע הוכנס לניידת ובפרשת התביעה הוא ממשיך ומתאר את שעבר עליו בנסיעה זו כאשר הוכה בידי השוטרים וכאשר הנתבע 1 חבט באגרופו בעינו של התובע וכן חבט בו במרפקו והפליא בו את מכותיו בכל חלקי גופו. במהלך הנסיעה, נהג הניידת, הנתבע 2, אף הוא השתתף מפעם לפעם במכות והיכה את התובע, כאשר הניידת יצאה מהכפר היא אספה את הנתבע 3 אשר התיישב ליד התובע והרים את ברכו והנתבע 1 תפס את ראשו של התובע והטיח אותו בעוצמה אל ברכו של הנתבע 3. לטענת התובע כל זמן הנסיעה קיללו אותו הנתבעים 2 ו3- עד אשר הגיעו לתחנת המשטרה בואדי ערה שם נכבל התובע למעקה המדרגות באופן שעוברי אורח ראו אותו. בשלב זה הגיע נתבע 4 אשר אמר לתובע שהוא יהיה עכשיו במעצר למשך שנתיים. 7. התובע הטוען כי מצבו הגופני והנפשי היה לא טוב בעקבות המכות שחטף, ביקש לקבל טיפול רפואי, והוא הועבר לביה"ח עד למחרת בערב לאחר מכן הוחזר לחקירה והועבר לבית המעצר קישון כאשר כל אותו זמן הוא סובל מכאבי תופת בכל חלקי גופו ודורש לקבל טיפול רפואי. למחרת היום הובא התובע בפני שופט מעצרים בחדרה אשר עצר אותו לבקשת המשטרה למשך 15 יום. התובע הגיש ערר על החלטת ביהמ"ש השלום וביהמ"ש המחוזי שחרר אותו. לדבריו בעת מעצרו לא רצה שוטר בשם אגברייה לגבות ממנו את תלונתו לגבי מעשיהם של הנתבעים 1-4. 8. בהמשך מתאר התובע בכתב התביעה תלאות נוספות כאשר ביום 15.4.93 הנתבע 4 ביחד עם שוטרים אחרים ערכו חיפוש בבית הקפה, כאשר בסופו של דבר התברר כי החיפוש נערך על פי צו שופט שניתן ביום 1.4.93 והחיפוש כאמור נערך 15 יום לאחר מכן, לדברי התובע שלא כדין. התובע הגיש תלונה לנציב תלונות הציבור עם העתקים לשר המשטרה, מבקרת המדינה ומפקדי תחנות המשטרה עירון ובקה אל גרבייה וראש מועצה מקומית בישוב זה, וכי כל הענין התפרסם בסופו של דבר בעתונות ועל אף זאת, ועל אף העובדה שבתקופה זו הורשע כבר הנתבע 4 בבית הדין המשמעתי, מסר הנתבע 5 עובדות בלתי נכונות לפרסום, לפיהם בית הקפה של התובע משמש מקום ריכוז לערבים מהשטחים ולכן מחובת השוטרים לבדוק את זהותם ולא רק את רשיון העסק. 9. על אף האמור בתאריך 29.12.93 חזר לטענת התובע והציק לו הנתבע 4 בכך שעקב אחריו ואף רשם דו"ח לנהג, חבר שהסיע את התובע. התובע חזר והגיש תלונה נגד הנתבע 4 ואזי בוטל גם הדו"ח נגד אותו נהג. 10. בתאריך 11.1.96 חזרו השוטרים וגרמו נזק לבית הקפה וגם סגרו אותו כאשר נער מהשטחים עבר דרכו בעת מנוסתו מהשוטרים. לטענת התובע השוטרים כבלו אותו וערכו חיפוש בבית הקפה בעזרת כלב. לאחר מכן עצרו אותו והביאו אותו לתחנת המשטרה בעירון והודיעו לו כי הוא מואשם כי מי שמעסיק פועלים מהשטחים. בצו החיפוש שהוצג לו באותה הזדמנות, נרשם לטענתו כי ביהמ"ש הוציא את הצו על סמך עילה של סמים מסוכנים. בחיפוש האמור לא נמצאו כל סמים. 11. התובע טוען כי נתבע 5 התבטא בביטויי גזענות כלפיו. כנגד הנתבעים 1-3 הוגש כתב אישום לביה"ד המשמעתי של המשטרה. 12. לטענת התובע, עם הגשת כתב התביעה דנן הופסקו ההתנכלויות והראיה לכך שהמקום לא היווה מאתר מודעיני, היא עדות נתבע 4 בבית הדין המשמעתי לפיה: "... בית הקפה בוטל כמאתר באמצע שנת 1991...". זאת ועוד, חרף העובדה שלטענת הנתבעים המקום היווה מאורת סמים לא הוגש כל כתב אישום נגד התובע. כמו כן, אין כל רישום פלילי כנגד התובע המראה כי נדרשה ביקורת אינטנסיבית בבית הקפה. 13. התובע טוען כי נתבע 2 טען בתצהירו כי לא ראה דבר עת התובע נעצר מעצר שווא. זאת ועוד, הנתבע 2 אינו מעיד כי התובע לא הוכה אלא העיד כי לא ראה דבר. הנתבע 2 זוכה בבית הדין המשמעתי מחוסר ראיות ולא מחוסר אשמה. 14. לגבי נתבע 4, טוען התובע כי אינו מכחיש את היכרותו עם מוחמד עויסאת - הגורם לכך שהחלו להציק לתובע וזאת לגרסתו. זאת ועוד, לטענת התובע, אין כל רישום המראה ו/או המחזק את טענת הנתבע 4 כי בית הקפה הוכרז כמאתר מודיעיני. לטענת התובע, הנתבע הנ"ל סותר עצמו, מחד טען כי לא ביקר הרבה פעמים בבית הקפה ומאידך, בעדותו בבית הדין המשמעתי העיד כי ביקר הרבה פעמים. 15. בעדותו בפני בית הדין המשמעתי, העיד הנתבע 4 כי התובע סילק מבית הקפה את סוחרי הסמים עוד 12.89 (עמ' 4, ישיבה מיום 16.8.92). התובע מציין כי חרף העובדה שהדיון בבית הדין המשמעתי קרוב לקרות הארועים, הנתבע 4 משתמש 24 פעם במילים "לא זוכר", "נדמה לי", "לא יודע". באותו אופן מתייחס ב"כ התובע אף לעדות הנתבע מס' 3. לגבי הנתבע 5 טוען ב"כ התובע כי נתבע זה בעת שמסר ידיעות לא נכונות לעיתונות, גרם לנזק לתובע. 16. על רקע האמור מבסס התובע את תביעתו בהתאם להוראות הסעיפים הבאים: עוולת תקיפה - סעיף 23 לפקודת הנזיקין (להלן: "הפקודה"), השגת גבול במקרקעין - סעיף 29 לפקודה, כליאת שווא - סעיף 26 לפקודה, רשלנות - סעיף 35 לפקודה, נגישה - סעיף 58 לפקודה לגבי נתבע 5, נגישה - סעיף 60 לפקודת הנזיקין (צו חיפוש שהוצא בתרמית בעניין הסמים) וכן עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה1965- (נתבעים 1, 2, 4 ו5-). בנוסף, טוען התובע להפרת חובה חקוקה עפ"י הפקודה הנ"ל (נתבעים 1, 2 ו4-). החובות החקוקות הן סעיפים 3, 4 ו5- והתוספת השניה לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א1971- וכן ביחס לנתבע 5 טוען התובע להפרת חובה חקוקה, חובה הקבועה בסעיפים 144א' ו144-ב' לחוק העונשין, התשל"ז1977-. 17. התובע מתבסס על ראשי הנזק הכוללים: הפסד השתכרות בעבר, פגיעה במוניטין של העסק, פגיעה בשמו הטוב, מעצר שווא ונזק בלתי ממוני (כאב וסבל). טענות הנתבעים: 18. הנתבעים כפרו בטענות התובע הן לענין האחריות והן לענין היקף הנזקים הנטענים על ידו. לטענת ב"כ הנתבעים, בית הקפה הוכרז על ידי משטרת ישראל כמאתר מודיעני המצריך ביקורים תכופים לשם בדיקת המקום, פיקוח על חשודים ו/או עבריינים למניעת פעולות פליליות ולאומניות. לשם כך נדרשה נוכחות משטרתית תכופה בבית הקפה. במהלך הביקורים בבית הקפה התובע התנגד לכך באופן אלים תוך נקיטת פרובוקציות. 19. בעקבות תלונת התובע נגד הנתבע 4, נערכה חקירה אשר העלתה כי התנהגות השוטרים ולרבות התנהגות נתבע 4, אשר הייתה סבירה לאור התנהגות התובע. 20. לטענת ב"כ הנתבעים, ביום 12.12.89 בעת שנתבע 1 ערך ביקורת שגרתית בבית הקפה, נכנס התובע וזרק לעברו חבילת טפסים שהיו בידו תוך שהוא פונה אליו בטון תוקפני. כתוצאה מכך הודיע הנתבע 1 לתובע כי הוא עצור בגין תקיפת שוטר והכשלת שוטר בעת מילוי תפקידו. אז החל התובע להשתולל ולקלל והחלה מהומה במקום. 21. בהמשך התנגד התובע למעצר ואף אחז סכין המשמשת לחתוך שווארמה והדף עגלת השווארמה הבוערת לעבר הנתבע 1 בנסיון לפגוע בו. הוזעקה תגבורת והתובע נעצר. במהלך הנסיעה התנגד התובע שיכבלו אותו במקום ולכן נכבל בכוח. נתבע 2 נהג בניידת ואין לקבל את טענת התובע כי גם נתבע זה היכה אותו. 22. ביציאה מהכפר אספה הניידת שוטר נוסף, הנתבע 3, אשר הגיע כתגבורת. בהגיע הניידת לתחנת המשטרה ביקשו שני קרובי משפחתו של התובע, אשר הגיעו לתחנה, כי התובע ישלח לבדיקה רפואית. לשם הזהירות החליטו השוטרים כי התובע יפונה לבדיקה רפואית. 23. במשך תקופה של כשנתיים וחצי מאירוע המעצר ביום 12.12.89, המשיכה המשטרה במעקב אחר בית הקפה ולא היו כל תלונות של התובע. 24. הנתבע 5 לא התבטא כנגד התובע באופן גזעני. מוסיף וטוען ב"כ הנתבעים כי נתבע 5 מוכר בכל מקום, לרבות ישובי ואדי ערה, המשולש וישובים רבים של המגזר הערבי כקצין משטרה ישר, מקובל והגון. 25. בסוף 93, במהלך פעולות מודיעיניות בכפרו של התובע, הבחין הנתבע 4 ברכב המבצע עבירת תנועה ומשהתקרב ראה כי התובע הוא הנוסע שפתח את הדלת במהלך הנסיעה וכן כי אינו חגור. נרשם דו"ח אשר בוטל מסיבה טכנית. 26. בתחילת 1996 התקבלה ידיעה על פעילות בלתי חוקית בבית הקפה. העובד נעצר והתובע איים עליו שלא יספר כי הוא מעסיקו. לפיכך, התובע נעצר בחשד להדחה בחקירה והעסקת פועלים זרים באופן בלתי חוקי. 27. טענה כללית הנטענת ע"י הנתבעת 6 היא כי לאור סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחי (אחריות מדינה), התשי"ב1952-, היא איננה חייבת, שכן כל הפעולות נעשו בתחום הרשאה חוקית. סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח1968-, קובע כי עובד ציבור אחראי באופן אישי לכל עוולה שעשה ואם יתבע, יתבע אישית וכן קיימת הגנה בכל תובענה שאינה רשלנות שאם המעשה נעשה בתחום סמכותו או עשהו בתום לב כסבור שהוא פועל בתחום סמכותו כדין. הנתבעים 5-1 הינם עובדי ציבור. לאור כל הנטען לעיל, הם פעלו כדין ובתחום הרשאתם. כן מפנה ב"כ הנתבעים לסעיפים 5(1), 5(3) ו6-(א) לפקודת המשטרה [נוסח משולב], התשל"א1971-, וכן סעיף 44 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט1969-, הפוטר שוטר מאחריות אזרחית או פלילית בשל מעצר או עיכוב שלדעת ביהמ"ש ביצע אותו בתום לב ולמען שלום הציבור. 28. לעניין העוולות השונות טוענים הנתבעים כי אין המדינה אחראית לדבר שנעשה בתחום הרשאה. באופן דומה טוענים הנתבעים לגבי שאר העוולות הן בשל חוסר הוכחות על ידי התובע והן בגין פטור בשל פעולה במסגרת הרשאה. דיון ומסקנות: 29. כאמור, קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים והצדדים נחלקו גם בדעותיהם בשאלת האחריות ולעניין היקף הנזק. בטרם אפסוק לגופו של עניין, נראה שיש להכריע תחילה בטענה הפרוצדורלית שהעלה ב"כ הנתבעים ולפיה צירף ב"כ התובע מסמכים לסיכומיו וזאת כאשר הצדדים הסכימו כי יסתמכו על חומר הקיים בתיק ביהמ"ש. אינני מקבל טענה זו. "החומר הקיים" פירושו לפי תכליתה של ההסכמה שהושגה בין הצדדים, הוא החומר הרלוונטי לנושא הדיון אשר הצדדים גילו זה לזה בגילוי מסמכים. התובע צירף לסיכומיו את החומר מבית הדין המשמעתי שהוא גם רלוונטי וגם היה בידיעה של ב"כ הנתבעת והענין נדון בקדמי המשפט ועל כן אין מקום לבקשת ב"כ הנתבעים. האחריות: 30. בשאלת האחריות, יש לפסוק עפ"י תוצאת הכרעת הדין של בית הדין למשמעת בתיק ביד"מ 91/22 - 92/25. בכתב האישום שהוגש כנגד הנתבעים 1, 2 ו3-, יוחסו לנתבעים אלה העובדות כדלקמן: "1. בתאריך 98/12/12 שרתו נאשמים 1 ו- 2 בבילוש תחנת עירון. 2. סמוך לשעה 19.00 ערכו ביקורת מאתרים בבית הקפה של פהמי אבו מוך (להלן: "המתלונן") בכפר באקה אל גרבייה. 3. בבית הקפה פגשו את העובד של המתלונן ודרשו ממנו שיציג תעודת זהות. כמו כן ביקשו תעודות זהות מהיושבים בבית הקפה. 4. בנתיים הגיע המתלונן ונדרש על ידי הנאשמים להציג רשיון בתוקף של העסק. פרץ ויכוח בין המתלונן לבין הנאשמים כשבמהלכו מחה המתלונן בפני הנאשמים על כך שהם מטרידים אותו כל הזמן ומתנכלים לו במזיד. 5. בלהט הויכוח הודיע נאשם 1 למתלונן שהוא עצור ודרש ממנו שיתלוווה עמו לניידת. תוך כך התערבו בנעשה אחיו של המתלונן, ד"ר זכי אבו מוך וקרוב משפחתם ד"ר זיאד ע. רחמן (להלן: "מתלונן 2") וביקשו מהנאשמים שיזדהו כשוטרים ולאחר מכן שיכנעו את מתלונן 1 שיעלה בלי התנגדות לניידת. 6. הנאשמים העלו את מתלונן 1 לניידת, כבלו אותו באזיקים כאשר נאשם 1 התיישב ליד המתלונן מאחור ונסעו לתחנת עירון. מתלונן 2 וד"ר זכי אבו מוך נסעו בעקבותיהם ברכבו של מתלונן 2. 7. במהלך הנסיעה לתחנת המשטרה החל נאשם 1 להכות את מתלונן 1 באגרופים לבטנו ולפניו כשתוך כך הוא אומר לו "אני אלמד אותך להתלונן נגד שוטרים" כאשר נאשם 2 שנהג בניידת פונה מדי פעם לאחור ומכה אף הוא את המתלונן. 8. ביציאה מהכפר עצרו הנאשמים את הניידת והעלו את נאשם 3, שאותה שעה נקרא לכפר עם צות תגבור של מג"ב כדי לסייע במעצר. 9. נאשם 3 התיישב ליד מתלונן 1 ויחד עם נאשם 1 הכו את המתלונן באגרופים. 10. הנאשמים הגיעו לתחנת עירון כאשר מתלונן 2 וד"ר זכי אבו מוך נכנסים בעקבותיהם לתחנה. כשנאשם 1 ראה את השנים משוחחים עם היומנאי, התפרץ לעברם וצעק שיעזבו את התחנה ותוך כך דחף את מתלונן 2 והפילו על כסא שעמד ברחבת ההמתנה ביומן. 11. הנאשמים במעשיהם המתוארים לעיל השתמשו בכח שלא עדין כלפי מתלונן 1 וגרמרו לו חבלה בעינו ובצלעותיו. כתוצאה מהחבלות נזקק המתלונן לטפול בבית החולים. כמו כן השתמש נאשם 1 בכח שלא כדין כלפי מתלונן 2 כמתואר בסעיף 10 לעיל". לפיכך הואשמו הנתבעים הנ"ל בעבירה של שימוש בכח שלא כדין בניגוד לפיסקה 19א' לתוספת לפקודת המשטרה. 31. לאחר דיון ושמיעת עדויות של כל המעורבים בפרשה, ניתנה הכרעת דין מנומקת ואביא חלק ממנה כלשונה: "באשר לאירועים בניידת בדרך לתחנה אנו דוחים מכל וכל את גירסתם החמקנית המוגזמת הבלתי עקבית וההפכפכה של באשמים 1 ו2-, כפי שפורטו לעיל. כשם שהגזימו והפריזו בתאור הארועים בבית הקפה כך המשיכו בדברי הגזמה והפרזה בתאור הארועים בניידת, גרסתם אף עומדת בסתירה ברוררה ומהותית לגרסת נאשם 3. אנו קובעים, ללא היסוס, כי עדותו העקבית והסבירה של המתלונן בעניין הכאתו בניידת אמינה עלינו, עדותו אף נתמכת בעדויותהם האמינות של ד"ר זכי וד"ר זיאד, שהבחינה במעשיו של נאשם 1 בעת שהניידת התעכבה ליד ביתו של דקה, ביציאה מהכפר. עם זאת לא הוכח במידה מספקת כי נאשם 2 ו3- השתתפו גם בהכאתו של המתלונן בניידת, ונותר בליבנו ספק אם המתלונן ד"ר זכי וד"ר זיאד יכלו לזהות ולהבחין בברור, בתנאי החשכה והאוירה הלחוצה ששררו בניידת, מי בדיוק היכה את המתלונן שעה שישב בניידת בחברת שלשת הנאשמים. גם המתלונן התבטא כפי שציינו לעיל, כי בקושי יכול היה להבחין מי הכהו בניידת בשלב זה. אולם, באשר לנאשם 1 שונים פני הדברים מאחר ואנו מאמינים למתלונן כי נאשם 1 היכהו בניידת עוד לפני שנאשם 3 הצטרף לנסיעה. חרף החשד הכבד כי גם נאשמים 2 ו3- השתתפו בהכאתו של המתלונן, הגענו למסקנה כי יש לזכותם מהכאתו של המתלונן מחמת ספק זה, שציינו לעיל". 32. למטה מזה, בסעיף ג'4 - 6 להכעת הדין, מסכם בית הדין המשמעתי כדלקמן: "4. לאור כל האמור לעיל אנו קובעים איפוא כי התביעה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי נאשם 1 - סמ"ר אלי אלוש היכה את המתלונן בניידת, כפי שתאר ופרט המתלונן בעדותו בפנינו. כמו כן הוכח שנאשם 1 דחף את ד"ר זיאד בתחנת המשטרה. לפיכך, אני מרשיעים את נאשם 1 בעבירה של שימוש בכח שלא כדין לפי פסקה 19(א) לתוספת לפקודת המשטרה (נ"ח) תשל"א, 1971. 5. מאידך, לא הוכח במידת הוודאות הדרושה שהחבלה בעין והסדק בצלע שאובחנו אצל המתלונן, נגרמו דווקא ממכה שהנחית נאשם 1, הספק בעניין זה נובע מהעובדה שסדק זה לא אובחן בצילום שנעשה בבית החולים הילל יפה ביום האירוע (ר' ת/3), אומנם שמענו מפי ד"ר מוסקוביץ כי יתכן שהסדק בצלעות לא יובחן ביום הווצרותו, אולם אין בכך כדי להסיר את הספק לגבי אחריותו של נאשם 1 לסדק זה בצלעו של המתלונן. באשר לחבלה בעין, קיימת אפשרות מסויימת שהיא נגרמה ממכה שהנחית אחד מהנאשמים 2 או 3. 6. כפי שהבהרנו לעיל, נותר ספק בליבנו בקשר למעורבותם של נאשם 2 ו3- בהכאתו של המתלונן בניידת ולכן אנו מחליטים לזכות את נאשם/2 - סמ"ש יואב ברוך ואת נאשם/3 סמ"ש מאזן פארס מהאשמה במיוחסת להם בכתב האישום, מחמת הספק". 33. עפ"י סעיף 42א' לפקודת הראיות נוסח חדש תשל"א 1971, ניתן להסתמך על ממצאים ומסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, במשפט אזרחי כאשר הממצאים והמסקנות הן ראיה לכאורה לאמור בהם. אמנם, להבדיל מהליך פלילי מדובר במקרה זה בהליך משמעתי שהינו הליך מעין פלילי. אולם, לנוכח הסכמת הצדדים להסתמך על המסמכים בלא חקירת עדים, יש להסיק הסכמה גם לגבי הסתמכות על הממצאים והמסקנות של הכרעת הדין בדין המשמעתי הנ"ל. מכל מקום, כאשר המחלוקת בין הצדדים נטושה הן בצד העובדתי והן לעניין האחריות והיקף הנזק, נראה לי כי יהיה זה מן הדין ומן הצדק להסתמך בנסיבות על הכרעת הדין האמורה. 34. איני מקבל את טענת ב"כ הנתבעים כי במקרה של תקיפה ע"י עובד ציבור עומדת לו לעובד הציבור הגנת פעולה בתחום הרשאה חוקית או בתום לב, ועצם העמדת הנתבעים 3-1 לדין משמעתי והממצאים והמסקנות שנקבעו בהכרעת הדין, יש בהם כדי להצביע כי ההיפך הוא נכון. דהיינו, כי בפעולותיהם חרגו נתבעים אלה ממסגרת ההרשאה החוקית ופעולותיהם נעשו בחוסר תום לב. דבר זה ניתן להסיק מעצם כפירתם באירוע כולו או באירועים שיוחסו להם בכתב האישום הנ"ל. אמנם, סעיף 7א' לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), קובע כי עובד ציבור אחראי לכל עוולה שעשה ואם יתבע לדין, הוא יתבע באופן אישי. אולם, בהתאם להוראות סעיף 13 לפקודה, חלה אחריות שילוחית על הנתבעת 6, למעשיהם ומחדליהם של הנתבעים 1-3, בהיותם עובדי הנתבעת 6, אשר ביצעו את המעשים תוך כדי ביצוע עבודתם ויתכן וניתן להסיק מסקנות מעצם התמשכותה של פרשה זו ומעמדת הנתבעת 6 כפי שעולה בכתבי הטענות כמי שהרשתה או אשררה את מעשיהם ומחדליהם של הנתבעים הנ"ל בפרשה (ראה סעיפים 37 ו38- להלן). 35. במקרה שבפני, אמנם אין מדובר בעוולת רשלנות מצד הנתבעים 1-3 אלא בעוולה של תקיפה אשר יש בה את יסוד הנפשי של כוונה והסעיף הרלוונטי לפקודת הנזיקין הוא סעיף 23 המגדיר תקיפה כשימוש בכח מכל סוג שהוא וההגדרה היא כדלקמן: "ובמתכוון נגד גופו של אדם ע"י הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפים, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהוצגה בתרמית, וכן נסיון או איום ע"י מעשה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו". 36. ההגנות בגין תקיפה מצויינות בסעיף 24 לפקודת הנזיקין ובהן ההגנה עצמית (סעיף קטן 1) מניעת כניסה למקרקעין תוך שימוש בכח סביר (סעיף קטן 2) וכדומה כאשר הסעיף הרלוונטי למקרה שבפני, הוא סעיף קטן 4 וסעיף 24 שזו לשונו: "עשה את מעשיו תוך כדי ביצוע, או סיוע כדין מבצע, צו מאסר או חיפוש, צו מסירה לדין, צו מאסר או צו עיכוב שנתנו ע"י ביהמ"ש או רשות אחרת המוסמכת לכך ובלבד שהמעשה שמתלוננים עליו הותר באותם צוים אף אם היה פגם בהם או בנתינתם". לא יכולה להיות מחלוקת כי לנוכח הכרעת הדין הנזכרת לעיל, אין השוטרים, הנתבעים 1-3 יכולים לחסות תחת סעיף ההגנה הנ"ל. הנתבע 1 הורשע בדין המשמעתי ובהכרעת הדין (סעיפים 31 ו32- לעיל), נרשם כי קיים חשד כבד כי גם הנתבעים 2 ו3- השתתפו בהכאתו של המתלונן. לפיכך, הגם שהנתבעים 2 ו3- זוכו מחמת הספק, כידוע נטל ההוכחה במשפט אזרחי אינו כמו במשפט הפלילי ואין צריך הוכחה של מעבר לכל ספק סביר ודי בקביעה כי "מתקבל מאוד על הדעת" כי גרסת התובע הינה נכונה. דהיינו, די במאזן הסתברויות בשיעור של 51% כדי לקבוע כי התובע עמד בנטל ההוכחה על מנת לזכות בתביעתו ובמקרה שבפני לנוכח הדברים הקשים שנאמרו לגבי זיכויים של הנתבעים 2 ו3- ובהתחשב בתצהירים שהוגשו מטעם התובע, יש לקבל כי התובע עמד בנטל ההוכחה כאמור. אשר על כן, יש לחייב את הנתבעים 1-3 באחריות לביצוע מעשי התקיפה המוזכרים בהכרעת הדין. 37. באשר לאחריות הנתבעת 6, למעשי התקיפה, סעיף 25 לפקודה, מסייג את האחריות השילוחית ככל שהדבר נוגע למעשה תקיפה ונאמר בו כי: "על אף האמור בפקודה זו, לא יהיה שולח או מעביד אחראי לתקיפה שתקף שלוחו או עובדו, אלא אם במפורש התיר את התקיפה או אשרר אותה". בתשובה לשאלה האם בנסיבות המקרה אחראית הנתבעת 6 למעשיהם ומחדליהם של השוטרים, יש להשיב בחיוב. אמנם, סעיף 25 חוסם את האפשרות כי אדם שהותקף בידי שוטר יתבע את המדינה (ראה ע.א. 63/358, מדינת ישראל נ' שוורץ, פ"ד י"ז, 2894 וכן ע.א. (חיפה) 64/750, רעד נ' מדינת ישראל, פס"מ סד, 150). אולם, אם המדינה נתבעת לדין והיא מתגוננת בטענה שמעשה התקיפה היה כדין, תחשב הגנתה זו כאישרור המעשה. "מכאן שאם ביהמ"ש דוחה את טענתה האמורה של המדינה, הוא יכול להטיל עליה אחריות" (ראה ע.א. 77/667, דדון נ' אטיאס, פ"ד ל"ב(2), 169 וכן ראה "דיני הנזיקין", תקיפה וכליאת שווא, בעריכת טדסקי, המחבר דוד קרצמר, בעמ' 44). 38. במקרה שבפני, הנתבעת הגנה על עמדת השוטרים בתביעה זו ולמעשה בעצם ההגנה יש לראות אישרור הפעולות ובהם פעולות התקיפה שפעלו השוטרים ולפיכך ועפ"י העקרונות הנ"ל, אחראית הנתבעת 6 למעשיהם של השוטרים. 39. זאת ועוד, עילת התביעה בתיק זה מתבססת גם על עוולת הרשלנות ובגין עוולה זו אין חסינות לנתבעת 6 וזאת מכח סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרח (אחריות המדינה), תשי"ב1992- הקובע כי: "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית או בתום לב, תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה". 40. העדר הפיקוח מצד הנתבעים 5 ו6- או בעלי תפקידים שמחובתם היה לפקח על מעשי השוטרים ועל מעשיהם של הנתבעים 3-1 והעדר כל מסמך בדבר הפעולות שבוצעו לאורך זמן על בית הקפה של התובע, לרבות העדר נוהל עבודה מסודר או רישום כמו הכרזה על בית הקפה "כמאתר מודעיני", יש בהם כדי להצביע כי הנתבעים 5 ו6- ביחד או הנתבעת 6, לא נקטו באמצעי זהירות שאדם סביר היה נוקט בנסיבות המקרה ולא פיקחו על השוטרים כלל. על כן, אין תימה בכך, שהנתבעים פרקו את עול החוק ונהגו כפי שנהגו עם התובע והדברים נרשמו בהכרעת הדין כפי שצוטטה לעיל. עד כאן, בהתייחס למעשים המתוארים בהכרעת הדין, אשר לגביהם אני מקבל את גרסת התובע. 41. באשר ליתר הטענות והעובדות, למעשה אין מחלוקת בין הצדדים כי במשך כשנתיים וחצי ביצעה המשטרה מעקב וביקורים רבים בבית הקפה. המעקב והביקורים לרבות החיפוש שנערך בבית הקפה ביום 15.4.93 נעשו כדין כאשר קיימת אסמכתא של ביהמ"ש המאפשר את ביצוע החיפוש. העובדה שהתובע טוען כי פעילות המשטרה גרמה לו להפסדים, אין בה די שכן נראה שאדם הפותח בית קפה צריך לקחת בחשבון שאם באי בית הקפה הם יעד לחיפושים, למעצרים או לפעילות מודיעינית מצד המשטרה, עשויה להגרם לו, כבעלים, אי נוחות ואף סבל מסויים. 42. במקרה שבפני, התובע בעצמו מאשר כי עצם הגשת התביעה גרמה ל"ריסון" פעילות המשטרה וכי מאז הגשת התביעה ומאז הגשת התלונות נגד השוטרים שבעקבותיהם הועמדו חלק מהשוטרים לדין משמעתי, הניחו לו השוטרים והם אינם מבצעים את אותם פעולות בבית הקפה ואינם מבקרים בו. בעניין זה, לא למותר לציין, שאם אמנם בית הקפה היה יעד כה חשוב למשטרה, עד כי לא ניתן היה לוותר על ביקורים תכופים ובדיקות וחיפושים כפי שבוצעו, כיצד ייתכן שבעקבות פעילות התובע למניעת הדברים לרבות הגשת תביעה זו, והגשת התלונות, גרמה להפסקת הפעילות. יש בכך לדעתי ללמד כי כל אחד מן הצדדים צודק במקצת מטענותיו. מצד אחד פעלו השוטרים במסגרת הסמכויות שניתנו להם וכחוק ומאידך, ריבוי הפעילות והביקורים בבית הקפה, הם אשר בסופו של דבר גרמו לחיכוך ולהתנגשות שבין השוטרים לבין התובע וזאת ככל שהדברים מתייחסים לפעילות שאינה מוזכרת בהכרעת הדין הנ"ל. לפיכך, ניתן לומר כי במקרה זה גם אם ניתן להעלות ביקורת מסויימת כלפי הפעילות של השוטרים בבית הקפה, לא הוכח שהדברים נעשו שלא כדין ועל כן חלק זה בכתב התביעה נדחה. 43. סיכומו של דבר, אני קובע כי הוכח שהנתבעים 1-3 ביצעו את מעשי התקיפה כפי שפורט בהכרעת הדין (סעיפים 31 ו32- לעיל) ובכך גרמו לתובע לנזק וכן כי הנתבעת 6 אחראית באחריות ישירה או שילוחית למעשים ומחדלים אלה. היקף הנזק: 44. התובע טוען להפסד השתכרות בגין העבר, פגיעה במוניטין, פגיעה בשמו הטוב, מעצר שווא, וכן נזק בלתי ממוני (כאב וסבל). התובע אינו טוען לנכות צמיתה כתוצאה מהארועים הנזכרים לעיל. הנתבעים כופרים בהיקף הנזקים הנטענים וטוענים כי התובע לא הוכיח הפסדי השתכרות או פגיעה במוניטין או פגיעה בשמו הטוב וכן כי לא הוכח שמדובר היה במעצר שווא וכן אין התובע טוען לנכות צמיתה ועל כן, יש לדחות את התביעה. 45. שקלתי את טענות הצדדים ולקחתי בחשבון כי מצד אחד לא נטען לנכות צמיתה כתוצאה מהתקיפה. אולם מאידך, אין להוציא מכלל אפשרות כי עקב הפרשה, לרבות ההליך המשמעתי והדיונים שהתקיימו שם, יש לזכות את התובע בגין ראש נזק של הפסד השתכרות בגין העבר בלבד בסכום גלובלי לפרקי הזמן שבהם נעדר כתוצאה מההליכים שננקטו (למעט תקופת המעצר שנפסקה כדין ע"י ביהמ"ש המוסמך) וכן פיצוי בגין ראש הנזק הבלתי ממוני (כאב וסבל). 46. באשר להפסד ההשתכרות בעבר בהתחשב במכלול הנסיבות ומאחר ועיון בהיקף השתכרותו של התובע אינה מצביעה על הפסדים, אולם יש בה כדי לקבל אינדקציה לגבי הפסד השתכרות של מספר ימים שהיה על התובע להקדיש לפרשה זו ועקב כך קרוב לוודאי נגרם לו הפסד השתכרות, אני פוסק לתובע באומדן גלובלי סך של 10,000 ש"ח. 47. באשר לנזק הבלתי ממוני (כאב וסבל) בטרם אקבע את הסכום, מן הראוי לומר מספר מילים בנוגע למהותו של נזק זה. כידוע נזק בלתי ממוני נתון לשיקול דעת ביהמ"ש. אמנם השתרש נוהג מסויים בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, כי בתי המשפט אינם פוסקים סכומים גבוהים בגין ראש נזק זה. לאחר מכן השתרש נוהג נוסף והוא כי הסכום בגין ראש נזק זה נגזר מקריטריונים שנקבעו בחקיקה כמו חוק הפלת"ד או חוק האחריות למוצרים פגומים. ברור כי בפסיקתו שלא לפי חוק הפלת"ד או החוק האחר, אין ביהמ"ש מוגבל לקריטריונים שנקבעו בחוקים אלה וחלה רק המגבלה שנקבעה בפסיקה. 48. העקרון לפי פקודת הנזיקין היה ונשאר של "החזרת המצב לקדמותו". דיני הערכת הנזק בנזיקין, לרבות ראש הנזק הבלתי ממוני (כאב וסבל), אינם מבוססים על גבול סטטוטורי עליון או תחתון ואין בהם פשרה מודעת בין הגברת האחריות לבין הקטנת הפיצוי, כמו בחוקים הנ"ל, אלא שהפיצוי יתבסס על התמקדות בנזק האינדיבידואלי שנגרם לניזוק ואשר לגביו אחראי המזיק ובצורך להשיב את המצב לקדמותו כאמור (ר' קציר "פיצויים בשל נזקי גוף" עמ' 698). 49. בשנים האחרונות, במקרים המתאימים, נפסקו סכומים גבוהים יחסית בגין ראש נזק זה כך למשל בענין פסק הדין ע.א. 93/2517, בוים נ' מדינת ישראל (סביר מ"ד 71), מוזכר בספרו של דויד קציר "פיצויים בשל נזקי גוף" עמ' 625. במקרה זה, נקשרה חולה למיטתה ועקב שריפה שפרצה נכוותה קשה ונכרתו שתי רגליה. ביהמ"ש החליט כי כאשר מדובר בהתנהגותו של מזיק שאינה רק רשלנות גרידא, אלא מדובר במקרה שהיתה בו כוונה להרע, יש וביהמ"ש יתקומם נגד תופעה שכזאת ומקום בו התנהגות המזיק עולה כדי סעיפים 23 ו- 26 לפקודת הנזיקין, יפסוק ביהמ"ש סכום בלתי רגיל, שיהיה בו כדי לבטא את סלידתו והסתייגותו של ביהמ"ש מההתנהגות הפסולה ועל מנת לנסות להרתיע מפני השנותה. 50. בהתחשב במכלול הנתונים והעובדות כפי שתוארו בהרחבה לעיל ואין צורך לחזור עליהם שוב, כאשר ברור כי התובע הותקף שלא כדין על ידי הנתבעים 1-3, אני פוסק לתובע סך של 50,000 ש"ח בגין הנזק הבלתי ממוני (כאב וסבל). לסכום הנ"ל, יש להוסיף את הסכום שנפסק בסעיף 47 לעיל, כך שבסה"כ מגיעים לתובע פיצויים בסך של 60,000 ש"ח. יתר הנזקים ובכללם הפסד שכר לא הוכח והם נדחים. התביעה נגד הנתבעים 4 ו5- אף היא לא הוכחה והיא נדחית. 51. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים 1-3 והנתבעת 6 לשלם לתובע את הסך של 60,000 ש"ח, בצירוף שכ"ט עו"ד, בשיעור של 17.5%, בצירוף מע"מ ואגרת משפט. הסכומים ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. שוטרפיצוייםמשטרההתנכלות