ביטול קנס חניה בירושלים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול קנס חניה בירושלים: 1. המערער הורשע בבית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (תיק מק. 422/92, בפני כב' השופט ש' ברעלי), בעבירה של חניית רכב במקום שהחניה בו נאסרה, על-פי תמרור, בניגוד להוראות סעיף 5(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א1960-. על המערער הוטל קנס של 700 ש"ח, שהוא פי עשרה מהקנס שנקבע לעבירה לפי צו התעבורה (עבירות קנס) - אם המערער היה בוחר לשלם את הקנס ולא לבקש להישפט בבית-המשפט. 2. המערער לא חלק על העובדות שבכתב האישום. אולם, במשפטו הוא העלה טענות שונות, אשר מן הדין ולפי ההלכה יש בהן, לטענתו, כדי להביא לזיכויו או לביטול האישום נגדו. בין היתר, טען המערער, כי אמנם הוא ביקש להחנות במקום מוסדר לחניה בתשלום אגרת הסדר, אולם בשל כך שהיה בדרכו עם בתו לרופא ומשלא מצא מקום חניה פנוי, הוא ביקש לרכוש כרטיס חניה במכשיר אוטומטי, ומשום שאצה לו הדרך, נאלץ להחנות במקום שבו החניה אסורה. כל אלה, לטענות המערער, יש בהם כדי ליצור מצב של "זוטי דברים", ומשום כך יש לבטל את האישום נגדו. המערער אף העלה טענת השתק, מן הטעם שמוטל על המאשימה לדאוג למקום חניה פנוי, ליד המכשיר האוטומטי, למי שמבקש לרכוש כרטיס חניה מן המכשיר האוטומטי המצוי בקרבת מקום, ולפרק זמן סביר של רכישת הכרטיס, אין לבוא בטרוניה למי שחונה במקום אסור. המערער אף טען, כי נסיבות העניין צריכות להביא למסקנה של זיכויו ואף להטלת הוצאות על המאשימה בשל הגשת אישום סרק. פסק הדין של בית-המשפט קמא 3. בית-המשפט קמא התייחס לשלוש הטענות הללו ודחה אותן, ולנוכח אופן ניהול ההליך על-ידי המערער, שכוונתו לפי האמור בהכרעת הדין, לא היתה אלא "נסיון סרק" להיבנות מאפשרות תיאורטית של טעות של התביעה או בית-המשפט, כאשר הנאשם נמנע מלנצל את הברירה שניתנה לו על-ידי המחוקק וכפה על הציבור קיום דיון זה שלא היה קיים בו מאומה" - ראה בית-המשפט קמא להשית על הנאשם קנס של פי עשרה מהקנס הקבוע לעבירה - לפי הברירה. הערעור 4. בערעור זה חזר המערער וטען אותן טענות שהעלה בפני בית-המשפט קמא והוסיף לכך נימוק נוסף שעניינו "אופן ניהול המשפט על-ידי כב' השופט". 5. נקדים ונאמר, כי באת-כוח המשיבה הודיעה בפתח הדיון כי היא נכונה לקבל את הצעת בית-המשפט שלערעור להעמיד את סכום הקנס על הקנס המקורי הקבוע לעבירה, דהיינו - 70 ש"ח, אם המערער יחזור בו מערעורו. אולם, המערער לא היה נכון לחזור בו מערעורו והוא חזר על עיקר טיעוניו בבית-המשפט קמא אף בפנינו. הסדרי חניה 6. סמכותה של רשות מקומית להתקין חוקי עזר בכל הנוגע להסדרי חניה בתחום רשות מקומית, קבועה בסעיף 77(א)(2) לפקודת התעבורה, שזו לשונו: "(א) מועצה של עירייה או של מועצה מקומית, רשאית, בהסכמת שר הפנים ושר התחבורה, להתקין חוקי עזר בדבר - (2) הסדר כלי רכב העומדים בתחום תחומי העירייה או המועצה המקומית בדרך איסור או בדרך אחרת". סעיף 2 לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א1960- (קובץ תקנות 1075, התשכ"א1960-, עמוד 445, על תיקוניו הרבים) (להלן - "חוק העזר"), מסמיך את ראש עיריית ירושלים להסדיר חניית רכב בתחומי העיר ירושלים. סעיף 3 לחוק העזר, הסמיך את ראש העירייה לקבוע מקומות חניה בעיר כמקומות חניה מוסדרים על-ידי סדרן, או באמצעות מכשירים מכניים או אלקטרוניים או באמצעות כרטיס חניה. הלכה למעשה, חוק העזר לירושלים שעניינו הסדר חניית רכב וקביעת הגבלות על חניה, הותקן על-ידי מועצת עיריית ירושלים עוד בשנת 1960. אולם, מאז ועד עצם היום הזה, תוקן חוק העזר האמור פעמים רבות, ולענייננו נקבעה אפשרות להסדיר את החניה באמצעות מכשירים מכניים או אלקטרוניים, ובין היתר רכישת כרטיסי חניה לפרק זמן נתון, באמצעות מכשירים, שהחפץ בכך ישלשל מטבעות וירכוש כרטיס לפרק הזמן המבוקש (וראה סעיף 11 לחוק העזר, כפי שתוקן בשנת התשנ"ג1993- לענין אגרת הסדר להעמדת רכב וחנייתו במקום חניה מוסדר). בחוק העזר ובהחלטות מינהליות שנלוו לו, אף התאפשרה, בשנת 1993, חניית רכב בלא תשלום אגרה ובלא כרטיסי חניה, לתושבי איזור מגורים באיזור נתון ומוגדר (וראה לעניין זה: בג"צ 441/97 יוסף צנוירט נ' ראש עיריית ירושלים, תקדין עליון 99(2), עמ' 704). הנה כי כן, פקודת התעבורה, התקנות לפיה וחוקי עזר בדבר העמדת רכב וחנייתו, קבעו היתרים והגבלות על חניית רכב ברחובות הערים, בעיקר, ולענייננו בירושלים, בדרך של הסדרי חניה. מקור הסמכות הוא פקודת התעבורה, ועל פי תכליתם של החיקוקים האלה, רשאית הרשות המקומית לשקול קביעת איסורים והגבלות על חניה במקום פלוני ועל היתרי חניה במקומות מסוימים כנגד תשלום אגרה בדרכים שונות: בכרטיסי חניה או בתשלום מטבעות למכשירים שונים (מדחנים), או רכישת כרטיס ממכשיר מכני או אלקטרוני. על העירייה לשקול שיקולים שונים בקביעת הסדרי חניה, ובין היתר שיקולי בטיחות ושיקולים של זרימת התנועה, מחד גיסא, ושיקולים של איכות החיים ורווחת תושבי העיר ונוחותם, מאידך גיסא. לעתים, שיקולים של זרימת תנועה ובטיחותה מתנגשים בשיקולי הנוחות והרווחה של התושבים - בעלי הרכב, המבקשים להגיע, לעתים, לפתחו של היעד עם רכבם, במיוחד במרכזי הערים (מע"ר). על הרשות המקומית מוטל הנטל לאזן בין האינטרסים השונים, תוך ראיה כוללת אשר תבחן את השפעת הסדרי החניה בעיר, בכלל, ובאיזור פלוני, במיוחד, והשפעת הסדרי החניה כאמור על איזורים ומקומות אחרים בעיר (וראה בג"צ 4419/97 הנ"ל, עמ' 6). 7. המערער אינו חולק על הסדרי החניה שנקבעו בעיר, ואינו חולק על הצורך בהסדרת החניה או על הצורך בתשלום אגרה בעד החניה במקום פלוני - אם על-פי כרטיס חניה ואם בדרך אחרת. הסוגיה שהמערער מעלה היא, שיש ליחד מקום חניה בלא תשלום עבור רכב או מספר כלי רכב שבו יחנה נוהג הרכב את רכבו לפרק זמן סביר כדי לאפשר לו להגיע למקום שבו ניתן לרכוש כרטיס חניה או לשלם בעד אגרת חניה. זו המחלוקת העיקרית שיש בפי המערער, בצד טרוניה על אופן ניהול ההליך על-ידי בית-המשפט קמא, ועל הישענות על הגנה של השתק וצורך, שהן טענות מתחום ההגנות הפוטרות מאחריות פלילית. זוטי דברים 8. טענה זו מעוגנת בהוראות סעיף 34יז לחוק העונשין, התשל"ז1977-, שזו לשונו: "לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". 9. בית-המשפט קמא קבע בהכרעת הדין, כי "אין צורך להרבות מלל כדי לדחות את טענתו הסתמית של הנאשם, שכן מדובר בהליך שהנאשם הוא זה אשר מבקש להישפט בגין דו"ח אשר נרשם כלפי רכב בו הוא נהג...". נימוקו של בית-המשפט קמא לדחות את טענת המערער, לפיה מדובר בעניין של מה בכך, בבחינת "מילתא זוטרתא", הוא, שלא ניתן לעלות על הדעת כי בית-משפט יפסול הוראות חוק העזר האמור או כל חוק עזר דומה, כאשר האפשרות היחידה להסדיר את התנועה והחניה נגזרת מקיום הוראת חוק העזר בצד הוראות פקודת התעבורה והתקנות לפיה. עוד אומר בית-המשפט קמא, כי במצוקת החניה, בכל מקום, ובכל מדינות העולם המערבי, לא ניתן לקבל את הטענה כי חניה ולו למספר שניות במקום שנאסר לחניה - יכול שתהיה בגדר זוטי דברים. עד כאן נימוקי בית-המשפט קמא לדחיית הטענה של זוטי דברים, ואולם ראוי לה לטענה שנרחיב עליה את הדיבור כדי לבחון אם יש מקום שעבירות תעבורה מסוימות, ונסיבות ביצוען, יכנסו לגדר זוטי דברים לפי סעיף 34יז לחוק העונשין. ההסטוריה המשפטית והלכות קודמות 10. סעיף 34יז לחוק העונשין טומן בתוכו כלל משפטי חשוב בדיני העונשין, לפיו חוק אינו עוסק בזוטות. הכלל האמור מוכר וידוע בספרות ובשיטות משפט שונות כ- De minimis non curat lex, או בקיצור De minimis. הכלל האמור ידוע גם במשפט העברי, מקדמת דנא, והוא מתייחס לעניינים של מה בכך כ"בטלים בששים" (וראו: בבא קמא, קג וכה; סנהדרין, נז, עא ופירוש רש"י לאותו ענין; משנה תורה, שופטים, הלכות סנהדרין, פכ'; ומובאות ואזכורים אחרים המובאים על-ידי השופט איתן מגן במאמרו "זוטי דברים - אך לא מילתא זוטרתא", הפרקליט מג, התשל"ז1996-, עמודים 39-38). העקרון האמור שלא להטיל על בתי המשפט ועל השופט לדון בזוטי דברים, יש שהתייחס לדברים קלי ערך מבחינת הכמות וגם מבחינת המהות והאיכות. כך מצינו, כי איסורים הנובעים מדיני העונשין או מדיני גזילה לא יהיו כאלה כשמדובר בפחות משווה פרוטה (רמב"ם משנה תורה, נזיקין, הלכות גניבה ואבידה, פ"א הא; וכן משנה תורה, משפטים, הלכות טוען ונטען, פג, הו). הנה כי כן, גם אם ענייננו בזוטי דברים בדיני עונשין, הכלל האמור חל גם בדיני הנזיקין. ההגיון שביסוד העיקרון האמור הוא "שקיימים מקרים שבהם למרות שמבחינה טכנית התקיימו יסודות העבירה, אין זה ראוי להטיל על אדם אחריות פלילית בגין מעשהו" (וראו גם: ע"פ 6696/96 בנימין כהנא נ' מדינת ישראל, דינים עליון נג, 809). מצינו גם שעקרון זה עשוי להיות מיושם במגוון רב של שטח המשפט הפרטי כמו בדיני העונשין, דרך משל - הגבלים עסקיים, הגנת הצרכן (וראו: ע"א 6222/97 טבעול (1993) בע"מ נ' מדינת ישראל, דינים עליון נד, עמ' 510). 11. עוד לפני שסעיף 34יז לחוק העונשין בא לעולם, עלו ובאו קריאות להעניק לבית-המשפט שיקול דעת שיפוטי לפטור נאשם מאחריות פלילית בשל זוטי דברים. לשון אחרת, להוסיף לסמכות של התביעה שלא להעמיד לדין נאשם, בנסיבות המקרה או מחמת נסיבות אישיות, מן הטעם של "חוסר עניין לציבור" - סמכות לבית-המשפט לבטל אישום, לאחר הגשתו של כתב אישום. "נושא הדגל" היה פרופ' דניאל פרידמן במאמרו "שיקול דעת שיפוטי בהעמדה לדין בדין פלילי" (הפרקליט, כרך לה, תשמ"ג- 1983, עמוד 155), המבוסס על הרצאה שנשא עוד בשנת 1983. פרופ' פרידמן מביע במאמר את עמדתו כי קיים ריבוי עצום בהליכים פליליים במדינת ישראל, ריבוי בחקיקה היוצרת עבירות פליליות, כמעט בכל תחום מתחומי ההתנהגות של בני אדם, הנורמות המשפטיות, העשיה בכלכלה ובמסחר ואף בתחום המשפט הציבורי היוצר, כשלעצמו, איסורים המשמשים יסודות לעבירות פליליות. בשל ההתפשטות העצומה וההשתרעות של המשפט הפלילי על כל תחומי חיינו ופעילותנו החברתית, במגוון כה רחב - קיימת סכנה כי הוראות עונשיות כלליות עלולות לחול על כל תו ותג של התנהגותנו, אשר ספק אם יש הצדקה להגדירה כעבירה פלילית. ועוד זאת: בצד שיקול הדעת שיש לשוטר ולתובע בכל שלב שהוא - עד להגשת כתב האישום - שלא להגיש כתב אישום בעניין זה או אחר, בעיקר בעניינים טכניים או פעוטים, ולעתים בעניינים הנוגעים להתנהגות בדרך - אם כהולך רגל ואם כנוהג רכב - שלא להגיש אישום אלא לפטור את מי שביצע את העבירה באזהרה או בדברי "תוכחה והסברה" - כך יש לעשות גם בעבירות הנכנסות לגדר זוטי דברים, שאין לציבור עניין להעסיק בהם את בתי המשפט. פרופ' פרידמן אף מפנה להצעת "ועדת אגרנט" שהציעה, בזמנו, להסמיך את בית-המשפט לפטור אדם מאחריות פלילית במקרה של "העדר עניין לציבור", לאמור, שבית המשפט מוצא שהנאשם ביצע את העבירה ורק אז יפטור אותו מן האחריות, אך, לעומת הצעה זו, פרופ' פרידמן סבור במאמרו כי כבר, מלכתחילה, משבא בפני בית-המשפט עניין שאין לציבור עניין בו, יפטור את הנאשם ולא ימשיך בדיון. הצעתו של פרופ' פרידמן לא נתקבלה על-ידי המחוקק בסעיף 34יז לחוק העונשין, אשר לפי נוסחו קיימת לנאשם טענת הגנה העשויה להביא לזיכויו ולפטור מלא מאחריות פלילית בסוף הדיון המשפטי. 12. פרופ' פלר נותן הסבר מפורט למטרה ולתכלית של סעיף 34יז, במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין, לעניין זוטי דברים. בספרו על דיני העונשין, אומר פרופ' פלר, בהאי לישנא: "לא כל שליליות התמונה במעשה שנתפס בהגדרת סוג זה או אחר של עבירה פלילית, עשויה להיחשב כמצמיחה סכנה לציבור, האופיינית לעבירה פלילית. דרושה מידה מינימלית של סכנה לציבור, או ביתר דיוק, דרושה מידה מסוימת של שליליות לפי הקריטריון לפיו לו היו כל המעשים מתחת למידה זו של סכנה לציבור, לא היו כלל נזקקים להגדרתם כעבירה פלילית... לפיכך נדרש פתרון נורמטיבי: יש ליצור עבור הרשויות המוסמכות את הכלים החוקיים כדי לבצע את ההתאמות הנדרשות, תוך הנהגת הסייג הענייני לפליליות המעשה של 'העדר עניין לציבור' - בלעז הסייג של דה מינימס" (כרך א', סימן 7, עמוד 58). מסקנתו של פרופ' פלר היא, כי הסייג האמור הוא מהותי ולא פרוצדורלי, גם אם ביטויו בסדרי הדין מאפשר שיופעל על-ידי הרשות החוקרת או התובעת, וגם זאת בשלבים פרוצדורליים מסוימים. פרופ' פלר חוזר על העקרונות שהביע כאמור דלעיל, בספרו "יסודות בדיני העונשין", התשמ"ז1987-, והוא מוסיף כי הכלל של De minimis נועד להתאים את ההגדרה הפורמלית של העבירה הפלילית לתוכנה הענייני מבחינת סף האנטי-חברתיות בה מותנית תופעה עבריינית (שם, כרך ב', עמ' 615). ועוד זאת: "אין לנו ספק כי לשם הסדרת מיסוד מסודר של הכלל, לפיו הזוטות אינן בגדר עבירה, על מנת שהרשויות, ביחוד הרשות השופטת, תוכלנה להכילו, הוא טעון בעיגון החוק החרות, תוך הגדרה מפורשת ומפורטת בנורמה מטריאלית" (שם, עמ' 616). 13. גם פרופ' מ' גור-אריה בחנה את הסוגיה במאמרה (משפטים, כד, תשנ"ד, עמודים 70-69), והיא מחרה-מחזיקה אחרי העקרונות שהתווה פרופ' פלר, תוך פירוט דוגמאות להגדרה פורמלית של עבירה שאין בה מידה מזערית של סכנה לציבור (אב שנתן לבנו הקטין לטעום מיין לקידוש ובכך עבר עבירה פורמלית לפי חוק העונשין, או דוד שנשק ללחיו של אחיינו חרף סירובו, ובכך עבר פורמלית עבירה של תקיפה, ועוד כיוצא באלה). 14. לא נרחיב עוד את הדיבור על זוטי הדברים, ולא נשווה את שיטתנו המשפטית עם שיטות משפט זרות, אך, נציין, כי עקרון זה ידוע ומוכר בקודקסים של החקיקה הפלילית בשבדיה, בשוויצריה, ברפובליקות שהרכיבו את ברית המועצות, בצ'כסלובקיה, בקודקס של רומניה, יגוסלביה וב - Model penal code האמריקאי, לפיו יש סמכות לבית-המשפט לבטל תביעה בנסיבות מסוימות התואמות, בעיקרן, את אמות המידה שלפיהן יופעל הכלל של זוטי דברים. חברינו השופטים: מ' רובינשטיין וי' גרוס בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב ומ' הס, בבית-המשפט המחוזי בחיפה - הרחיבו את הדיבור על עניין זה בפסקי דין שנתנו (ע"פ 1720/95 (ת"א) מדינת ישראל נ' מנשה יוסף, דינים מחוזי, כרך כו, עמ' 13; ע"פ 1339/96 (ת"א) ע.א.א חברה קבלנית בע"מ נ' מדינת ישראל, דינים מחוזי, כו, עמ' 7 וע"פ 629/98 (חי) מדינת ישראל נ' אפרים שטרית, דינים מחוזי כו, עמ' 15), ודי לנו בכך. אמות המידה להגנה של זוטי דברים 15. מנוסחו של סעיף 34יז, עולה, בבירור, כי ההגנה בגין מעשים שיש בהם משום זוטי דברים מבוססת על ארבעה אלה: טיב המעשה, נסיבותיו, תוצאות המעשה והאינטרס הציבורי להחלת ההגנה, אם לאו. עוד לפני שנדון בעניין אמות המידה האלה, נקדים ונאמר כי מנוסחו של סעיף 34יז, אין עולה מי רשאי להעלות את הטענה של זוטי דברים. אולם, ברור הוא, כי מי שרוצה לחסות תחת כנפי ההגנה ולפטור עצמו מן האחריות הפלילית למעשהו - הוא הנאשם, והוא זה שרשאי להעלות את הטענה. ברם, אף בית-המשפט רשאי מיוזמתו לעורר את השאלה של החלת ההגנה, במיוחד בבחינת "פתחון פה לאילם", כאשר הנאשם אינו מיוצג. על כך עומד השופט מגן במאמרו (הפרקליט מג, שם, עמ' 47). לדידנו, כל צד לדיון רשאי להעלות את הטענה בדבר זוטי דברים, הגם שבדרך כלל הנאשם הוא זה שיש לו אינטרסים ברורים להעלאת הטענה ולפרישת כנפי ההגנה עליו. שאלה נוספת היא, אם יש להעלות את הטענה בשלב המוקדם של הדיון או אם רשאי מי שטוען לזוטי דברים להעלותה בשלבים מאוחרים עד למתן פסק הדין. בענין זה נראה לנו, כי בהעדר הוראת חוק בעניין זה, רשאי מי שמעלה את הטענה להעלותה אף בשלב מאוחר יותר. זאת, חרף העובדה שהעלאת הטענה בשלב מאוחר יותר, עשויה להעלות ביקורת שיפוטית של בזבוז זמן שיפוטי על דיונים משפטיים, כאשר סופם בפסק דין המבוסס על הגנת זוטי דברים, בעוד שמלכתחילה אפשר היה לחסוך את ההתדיינות והיה אפשר להחליט כבר בתחילתו. 16. השיקולים שצריכים להנחות את בית-המשפט בבואו להחליט על תחולת ההגנה של זוטי דברים, קשורים לטיב המעשה ולאינטרס הציבורי. בדרך כלל, יקבל בית-המשפט טענת הגנה כאמור, במקרים שבהם "אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה ענינית את המושג של עבירה פלילית" (ע"פ 1720/95 (ת"א) הנ"ל, בעמ' 7/13). יישום אמות המידה של ההגנה על המקרה הקונקרטי 17. ומן הכלל אל הפרט; טיב המעשה, משמעו, מהותו ונסיבותיו, שאליהם מכוונות הוראות סעיף 34יז - עניינם באופן ביצוע המעשה, זמנו ומקומו, במסגרת העבירה ויסודותיה; התוצאות של המעשה מתייחסות, דבר מובן מאליו, לנתונים עובדתיים, ויש לנתונים העובדתיים השלכות בעלות משמעות רבה על הגדרת המעשה כעבירה פלילית, הראויה להידון, ומבצעה ראוי להיענש עליה, או על הגדרת המעשה כקל ערך כדי זוטי דברים. דרך משל, אם תוצאת המעשה היא פגיעה בקורבן עבירה - בגופו או ברכושו - ספק אם מעשה כזה יראה קל ערך. אולם, אם אין פגיעה בקורבן עבירה אלא פגיעה בציבור בכללו מחמת הפרה של נורמה משפטית, כמו בענייננו, הרי היסוד של "האינטרס הציבורי" הוא זה שמייצג את הרכיב המחייב את בית-המשפט לבחון את המעשה לפי "ערכו הסגולי" בכלל הנורמה והמעשים העבריינים, נוכח גישת המחוקק וגישתו של הציבור הרחב. שאלה אחרת שעוד נעמוד עליה בהמשך הדברים, היא, האם עבירות תעבורה ככלל, ולענייננו עבירת חניה בפרט, הבאות להסדיר את כללי ההתנהגות בדרך על-ידי עוברי דרך, ראוי שיוגדרו, כשלעצמן, זוטי דברים. 18. אפשר שעבירות תעבורה מסויימות, כמו עבירות חניה, אינן נתפסות בקרב נוהגי הרכב ועוברי דרך אחרים כעבירות פליליות "מובהקות". רבים וטובים מבני הציבור בכללו, לא יראו בעבירת תעבורה, שאינה עבירת "תנועה" של ממש - כעבירה פלילית, אלא כ"הכרח בל יגונה", ויש אפילו שיראו גם בעבירות תעבורה, הנתפסות כעבירות חמורות, כמו עבירת מהירות, כהכרח בל יגונה, במיוחד כאשר תוצאת העבירה לא היתה פגיעה באדם. על אחת כמה וכמה, כשמדובר בעבירה של העמדת רכב וחנייתו במקום אסור - אם על-פי תמרור ואם בדרך אחרת, יימצאו תירוצים למכביר מדוע בעל רכב החנה את רכבו במקום אסור לחניית רכב, כדי להצדיק את המעשה. אולם, בכל מקרה, מי שמחנה את רכבו במקום אסור לחניה, במיוחד כאשר החניה לא היוותה הפרעה לתנועה, לא יראה במעשה אפילו גרגר של עבירה פלילית. אנו נמנעים מלהכריע בשאלה, אם עבירות תעבורה מסוימות צריכות להיכנס לגדר ההגדרה הקלסית של עבירה פלילית. המחוקק עדיין רואה בעבירת התעבורה - אף בעבירת החניה האסורה - עבירה הנכנסת לתחום העבירות הפליליות, בין שצריכה כוונה ובין שהיא מסוג העבירות של "אחריות קפידה". לעבירות כאמור נקבעו בחוק עונשים - ולגבי עבירות תעבורה עונש זה עשוי להיות אף מאסר של שנתיים, במקרים הקלים, ועד שבע או תשע שנות מאסר - במקרים החמורים (כמו הפקרה אחרי פגיעה). אחת המטרות של פקודת התעבורה היא הסדרת התעבורה בדרכים וקביעת כללים לשימוש בדרכים על-ידי עוברי דרך - הולכי רגל ונוהגי רכב. פקודת התעבורה והתקנות לפיה, קבעו נורמות - כללי התנהגות - למכביר - רבות ומגוונות. חלקם מכוון להתנהגות בדרך וחלקם כלול בפרקים הנוגעים להכשרת נהגים, כשירות כלי רכב, בטיחות בדרכים ועוד. אולם, בכל הנוגע לקביעת כללי התנהגות בדרך על-ידי עוברי דרך, ראה המחוקק לקבוע הוראות ברורות ומפורטות ובצד האיסורים קבע ענישה כדי שהתנועה בדרכים תזרום באופן יעיל, תקין, סדיר ובטוח. לא נוכל לומר, כי הכללים האמורים הם זוטי דברים בגלל אופיו של המעשה ומהותו, מכיוון שגם דברים קלי ערך, כמו החניית רכב בדרכים, עשויים להיות מסוכנים בנסיבות מסוימות של המקרה. אמת נכון הדבר, שלא הרי החניית רכב בדרך בצורה מסוכנת ופוגענית, כהרי החניית רכב במקום המותר לחניה בתשלום אגרת חנייה, מבלי לשלשל אל תוך המכשיר המכני או האלקטרוני את אגרת החניה או מבלי להציג כרטיס חניה. בעניין זה, המבחן שיש להפעילו לעניין החלת הכלל של זוטי דברים, הוא נסיבות המקרה והשלכותיו מבחינת התוצאה, ומעל הכל האינטרס הציבורי שיש להפעיל. 19. אכן, מצוקת חניה היא בעיה אופיינית לערים המודרניות. היא מעיקה וקשה, במיוחד במרכזי הערים. רשויות התעבורה, בין רשויות מרכזיות ובין רשויות מקומיות, ניסו למצוא פתרונות למצוקות החניה בערים, במיוחד במערב אירופה ובארצות הברית, בדרך של סגירת שטחים רבים במרכזי הערים ואיסור כניסת רכב או איסור חנייתו של רכב במרכזי הערים. נעשו נסיונות רבים לעודד שימוש בתחבורה ציבורית ולאסור כניסת רכב פרטי למרכזי הערים. קיימות גישות שונות בעניין התרת חניה במרכזי הערים, ולעתים - גישות נוגדות, מהן עידוד בניה של שטחי חניה רבים - בתשלום או "חינם אין כסף" - ומהן איסור בניה של מקומות חניה או שטחי חניה כדי למנוע באופן פיזי חניית רכב פרטי ואיסור כניסתו לאיזורים מסוימים. הגישה העולה מחוק העזר שבענייננו, היא קביעת מקומות חניה מוסדרים בתשלום, באופנים הקבועים בחוק העזר, ומכאן איסור החניית רכב שלא במקום מוסדר או מותר לחניה, ועל-ידי תשלום אגרת חניה. מי שבחר להעמיד את רכבו במקום שנאסר לחניה והוסדר על-ידי תשלום אגרת חניה, ידע היטב כי בחטא הוא מעמיד את רכבו באותו מקום, וכי הוא צפוי לעונש הקבוע בצד העבירה. גם המערער ידע היטב את אשר הוא עושה ובחר לעבור את העבירה. לא נוכל לקבל את הטענה כי חניה אסורה, בנסיבות שפירט המערער, היא עניין קל ערך כדי כך, שהיה מקום לזכותו מן העבירה שיוחסה לו בכתב האישום. אין זאת שנסתמו בפני המערער כל האפשרויות להכין את עצמו מראש לאפשרות של חנייה במקומות המותרים לחניה, על-פי כרטיס חניה או בתשלום אגרת החניה. נהג סביר מצטייד, מבעוד מועד, כפי שעושים רבים, בכרטיסי חניה או באמצעים מתאימים להפעלת מכשירים המצויים בקרבת מקום והמיועדים להתרת חניה בתשלום. המערער לא עשה כן, ואין הצדקה לפרוש עליו את כנפי ההגנה של זוטי דברים. בעניין זה גובר היסוד של האינטרס הציבורי על הצורך הפרטי של המערער. 20. על יסוד האמור לעיל וכעולה מן המקובץ, בצדק דחה השופט קמא את טענתו של המערער לעניין זוטי דברים. 21. ואולם, הערה עמנו: עומדת בפני נהגים רבים מצוקה של מציאת מכשירים לתשלום אגרת חניה או רכישת כרטיסי חניה. לעתים קרובות, הדברים אינם מזומנים להם על נקלה, ולעתים אין מנוס מהעמדת רכב כדי לחפש אמצעי חוקי להעמדת הרכב, וראוי להן, לרשויות, לעשות, כל שניתן, כדי לדאוג להעמדת אמצעים כאלה באופן שנוהגי הרכב יוכלו להשיגם ולבחור בדרך החוקית להעמדת הרכב. לעתים, והדבר אינו בבחינת עניין שאינו ידוע לבית-המשפט, בהיותו ידוע לכל נוהג רכב או שהוא טעון הוכחה - מכשירים רבים אינם כשירים, ואו-אז מצוקת הצדיק המבקש להעמיד את רכבו רק במקום מותר לחניה, תוך מילוי הוראות החוק, גדלה שבעתיים. ראוי, אפוא, כי במקרים כאלה, מי שמפקח על הפעלת חוק העזר ורושם את דו"ח העבירה, יוודא כי החניה האסורה נעשתה בקרבת מקום למכשיר המקולקל. לפיכך, ראוי שרשות החנייה ורשויות התימרור ישקלו היטב את הצעתו של המערער לייחוד מקום חנייה לרכב אחד, בכל מקום שבו מותקנים מכשירים אוטומטיים לרכישת כרטיסי חנייה, וזאת לצורך העמדת רכב לדקות ספורות - לצורך רכישת הכרטיס. אנו ערים לקשיים בפיקוח על היתר חנייה זה, אך ההצעה ראויה להישקל בכובד ראש. כל אלה לא נאמרו אלא אגב אורחא, ואין בהם כדי להפוך את המעשה שביצע המערער, לעניין שאינו בר עונשין. גם אם תמצי לאמר, כי נסיבות המקרה האמור, נסיבותיו ותוצאותיו, צריכים להביא למסקנה שאומנם בזוטי דברים עסקינן, הרי מן הטעם של האינטרס הציבורי, וכיוון שמדובר ב"איסור מוחלט" ובאחריות קפידה - שבעבירה לפי תקנות התעבורה או לפי חוק העזר - אין מקום לפטור את המערער מעונש. ועוד זאת: בכל מקרה, דעתנו היא, כפי שנפרט בהמשך, שלא היה מקום, בנסיבות המקרה, להשית על המערער עונש שהוא פי עשרה מן העונש הקבוע לעבירה האמורה כ"עבירת קנס", וניתן היה להסתפק בקנס נמוך מזה. לעניין זה נוסיף, כי ממילא הסוגיה המשפטית היא נכבדה וראוי היה לה שתידון. השתק 22. המערער טען בבית-המשפט קמא טענת "השתק", והוא חזר על טענה זו גם בפנינו, בתורת "הטענה המרכזית" שהעלה בבית-המשפט קמא. עיקרי הטענה, כי החניה מול המכשיר האוטומטי היתה "תפוסה" על-ידי רכב אחר, ועל הרשות המקומית מוטלת חובה להקצות מקום חניה פנוי מול האוטומט שישמש אך לרכב שנוהגו מבקש לרכוש כרטיס חניה במכשיר, ומשכך הדבר "מושתקת" המשיבה בטענותיה כלפיו. לשון אחרת: העמדת רכב מול האוטומט תהיה מותרת לאותו פרק זמן שנוהג הרכב מבקש לרכוש כרטיס ועליו לפנות את מקום החניה מיד לאחר שרכש את הכרטיס באמצעות האוטומט. המערער טוען, כי משנמנעה הרשות מהקצות מקום חניה כאמור, ואינה מאפשרת לנוהגי רכב לממש את זכותם להחנות במקום מוסדר באמצעות כרטיס חניה - נוצר השתק והרשות אינה יכולה לעשות שימוש בחיקוק היוצר את העבירה כאשר אין היא מאפשרת לנהוג על-פי הדין. בעניין זה מסתמך המערער על פסק-הדין בעניין ארנסט יפת (ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, דינים עליון, מב, 857). בית-המשפט קמא לא קיבל גם טענה זו. בית-המשפט קמא מתייחס בהכרעת הדין לאמור בפסק הדין בעניין יפת לעניין החדרת תורת ההשתק אל תוך המשפט הפלילי באמצעות העקרון של "הגנה מן הצדק", בבחינת סמכות טבועה של בית-המשפט "לבטל אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית". אמת נכון, כי לבית-המשפט בישראל נתון שיקול דעת לעכב הליכים באין אפשרות להעניק לנאשם משפט הוגן או כשיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן שאומץ בעניין יפת, הוא מבחן "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות, היינו התנהגות שערורייתית". בית-המשפט שם, התייחס להתנהגות שיש בה משום רדיפה והתעמרות בנאשם, אשר בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת "דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו" (שם, עמ' 204). בענייננו, לא מיניה ולא מקצתיה. אנו סבורים כי בצדק לא יישם בית-המשפט קמא את עקרון ההשתק לעניין הנדון. הטלת הוצאות על המאשימה 23. בין יתר הטענות שהעלה המערער בבית-המשפט קמא, והוא חזר עליהן גם בפנינו, כי היה מקום לחייב את המאשימה בהוצאות על-פי הוראות סעיף 80 לחוק העונשין. בית-המשפט קמא דחה טיעון זה. סעיף 80 לחוק העונשין דן במקרה שבו בית-המשפט הגיע למסקנה כי לא היה יסוד לאשמה או שבית המשפט ראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, כי אז רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94ב לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, בסכום שיראה בית-המשפט לפסוק. בענייננו, לא בוטל כתב האישום, לא זוכה הנאשם ולא נוכל לאמר, כלל ועיקר, כי לא היה יסוד לאשמה. משום כך, בדין דחה בית-המשפט קמא את הטענה האמורה. אופן ניהול המשפט בבית-המשפט קמא 24. המערער מבסס את ערעורו על אדני הטענה, כי ניהול המשפט בבית-המשפט קמא לא היה תקין. במה דברים אמורים? לטענת המערער אחרי דין ודברים ארוך, הודיע לו השופט בבית-המשפט קמא, כי כיוון שהודה בעובדות, אפשר להרשיע אותו, זאת גם אם מדבריו והסבריו בתשובה לאישום אין עולה הודייה, אלא ביקש לטעון את טענותיו ולנהל את המשפט כהלכתו. עוד אומר המערער, כי טיעוניו באו אך במסגרת גזר הדין, וכי "פסק הדין ניתן כמחטף וניצול הודאתי בעובדות". אכן, טיעונים לגוף העובדות של כתב האישום, צריכים לבוא לפני מתן הכרעת הדין, הגם שאף במסגרת הטיעונים לעונש רשאים המאשימה והנאשם לשוב ולפרוש את טענותיהם תוך התייחסות לעובדות - לעניין העונש. המערער אינו חולק על כך כי הודה בעובדות שבכתב האישום, ואמנם טענות, ממין הטענות שטען - אם השתק ואם זוטי דברים - יכול שיבואו במסגרת הטיעונים לעונש או הדרישה לזיכוי מחמת השתק או זוטי דברים. בין כך ובין אחרת, משהודה המערער בעובדות שבכתב האישום, אין משקל רב לטענותיו לעניין אופן ניהול הדיון המשפטי, ואיננו רואים לקבל את הערעור על יסוד הטענה האמורה. סיכום 25. על יסוד המקובץ והעולה מפסק דין זה, אנו דוחים את הערעור, ואולם אנו מעמידים את הקנס שהושת על המערער על סכום של 140 ש"ח, וזאת בנסיבות העניין ועל בסיס ההסכמה של באת-כוח המשיבה. דוח חניהחניהקנסירושליםמשפט תעבורה