המרצת פתיחה להכריז על ידועה בציבור

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המרצת פתיחה להכריז על ידועה בציבור: 1. לפני תובענה שהוגשה על דרך של המרצת פתיחה שבה עותרת המבקשת - "להצהיר כי המבקשת היתה בכל מועד רלבנטי מאז 1946 ועד לפטירת המנוח בשנת 1988 (להלן - "המנוח") או אשתו של המנוח או ידועתו בציבור". 2. התובענה א. בתצהירה, שניתן בתמיכה לבקשה, טענה המבקשת כי נישאה למנוח בשנת 1946 בעת שהמנוח שרת בצבא הבריטי. ב. המבקשת הצהירה כי - "2. סמוך לאחר שחרורו התגלתה אצלו הפרעה נפשית קשה - אשר היו לה השלכות על המשך נישואינו. למרות שהיה אדם מקסים ושובה לב הרי שבהתקפותיה של מחלתו לא ניתן היה להכירו, והתגרשנו בשנת 1949. עם זאת המשכנו להתגורר ביחד בבית מס' 77 שברח' אלנבי בחיפה ואני פרנסתי את המשפחה מעבודה קשה ב2- משרות. פרט להוצאות מחייה רגילות נפלו עלי משלב מסויים ואילך גם הטיפולים היקרים שקבל. תקופות מה במהלך השנים אושפז במוסדות שונים. כמו כן המשיכו חיי האישות בינינו כבעל ואשה לכל דבר ועניין ולנהל קופה משותפת ג"כ. 3. מולה היה מאושפז במוסדות פסיכיאטריים מעת לעת ובאופן קבוע מ1958- לערך וזאת עד לפטירתו ב"נווה שלווה" שבפרדס חנה בשנת 1988. 4. כל אותה עת המשכתי להתנהג כאשתו לכל דבר ועניין וכך הוא התייחס אלי. את דבר גרושינו לא פרסמנו וכמעט כולם "ידעו" (קרי: סברו) שאנחנו עדיין נשואים. הייתי מבקרת אותו במוסדות לעתים תכופות. ובחופשותיו היה בא הביתה לבקרני וגם במוסדרות השונים הכירוני כזוגתו לכל דבר ועניין. 5. ההצהרה הנוכחית דרושה לי בעיקר מאחר ו"עמידר" מנסה לטעון כאילו אין לי זכויות בביתי שברח' אלנבי 77 בחיפה אלא בחדר אחד בלבד ולהיתמם ולטעון כאילו מולה "השאיר" לי בגרושין חדר אחד בלבד ושניים לקח לו ובמותו אלו חוזרים ל"עמידר" ואותי יש לפיכך לזרוק לרחוב ואף איני יכולה להעביר את זכויותי בערוב ימי ולעבור ולהתגורר קרוב יותר לבני - והכל - למרות שאני בתור חיילת בצבא הבריטי הייתי זכאית גם מכח עצמי לדיור האמור ולאו דווקא "מכוחו" של מולה ז"ל". ג. בשלב קדם המשפט בקשה המבקשת להתיר לה להגיש תצהיר משלים ומבוקשה ניתן לה. בתצהירה המשלים ספרה המבקשת כי הכירה את המנוח בעת ששניהם שרתו בצבא הבריטי בחזית האיטלקית. בשנת 1946 חזרו השניים לארץ התחתנו ועברו לגור בעפולה, שם גם נולד, בשנת 1947, בנם מיכאל גיא פרידמן. המנוח עבר אז בנצרת "כמהנדס בצבא הבריטי", והיא עצמה עבדה כאחות בבית החולים "העמק". ד. המבקשת הוסיפה וסיפרה בתצהירה המשלים כי עם פינוי הארץ על ידי הבריטים פוטר המנוח מעבודתו "ולכן החלטנו לעבור לגור לחיפה, שם היו יותר אפשרויות עבודה". לדבריה - "(...) כחברים ב"הגנה" קבלנו הפניה ע"י נציג ה"הגנה" המקומי אל הבית שבדרך אלנבי 77. הבית היה ריק לאחר שבעל הבית, קצין משטרה בריטי, עזב את הארץ. מולה גויס לצבא (חטיבה 8) זמן קצר לפני פרוץ מלחמת השחרור ואת האישור לכניסתנו אל הדירה קבלתי בתאריך 6.5.1948 מהממונה על רכוש אויב נטוש (...) אל הדירה החדשה נכנסנו בתאריך 20.5.1948". ה. עוד הצהירה המבקשת כי את חוזה השכירות - "(...) מחברת דרום אפריקה לבניין, שהיתה ממונה על רכוש אוייב נטוש, חדשנו אחת לשישה חודשים, כאשר כל פעם היינו, אני ומולה מתחלפים בחתימה בהתאם ליכולתנו להגיע אל משרדי החברה. כך יש פעמים בהם מולה חתם ושמו מופיע על הדירה ופעמים בהם הדירה היתה רשומה על שמי (...)". ו. לטענת המבקשת - "מספר חודשים לאחר שנכנסנו אל הדירה הופיעו נציגים של ה"הגנה" והודיעו לנו כי מחמת מצוקת הדיור יהיה עלינו למסור חדר אחד ושימוש במטבח ושירותים לברוך ולוטי לוי ניצולי אושוויץ. כתוצאה נלקח מאיתנו חדר אחד ובהמשך נשארנו (אני מולה ובננו מיכאל) עם שני חדרים עד לעזיבתם של הזוג לוי בשנת 1955 ורכישת החדר שפונה על ידי (...)". ז. המבקשת הוסיפה וסיפרה בתצהירה כי למלחמת השחרור היתה "השפעה הרסנית על מצבו הנפשי" של המנוח וכי התפתח אצלו "צורך כפייתי לקנייה ומכירה של דברים. בתחילה הוא היה קונה ריהוט וספרים עתיקים מבלי שהיה ביכולתו לשם את מחירם הגבוה, ואחר היה מוכר הכל במחיר מגוחך". לדבריה - "(...) לאחר זמן, החלו הנושים להופיע אצלנו בבית להחזרת החובות. לנוכח מצב זה (...) החלטנו כי מוטב יהיה אם נתגרש כך שלא ניתן יהיה לעקל את תכולת הבית. וכך התגרשנו בתאריך 17.11.1949 (...). יחד עם זאת, מיד לאחר טכס הגירושין מולה חזר איתי לדירה והמשכנו בחיים ביחד, עד לאישפוזו הכפוי שנים מאוחר יותר. כל אותן שנים בהן חיינו ביחד, לאחר הגירושין, הייתי מפרנסת אותו מעבודתי כאחות (...) ומשלמת ממשכורתי את שכר הדירה עבור כל החדרים. למעשה, פרט להוריו של מולה איש ממשפחתנו, כולל בני, או השכנים לא ידע כי אנו גרושים (...)". ח. המבקשת הצהירה כי המנוח המשיך להתגורר עמה בדירה ברח' אלנבי 77 עד לאישפוזו המלא, לאחר שבשנת 1959 הוצא לגביו צו אפוטרופסות. ממועד זה ואילך היה המנוח מאושפז במוסדות פסיכיאטריים רבים עד לפטירתו, בשנת 1987, בבית החולים הפסיכיאטרי "שער מנשה". לדבריה - "(...) בכל תקופת אישפוזו הייתי מבקרת אותו, שולחת לו חבילות מזון ומצרכים ומציידת אותו בדמי כיס. כמו כן היה מולה מגיע אלי לביקורים ככל שעלה בידו". ט. לטענת המבקשת אירעה פריצה לדירתה ביום 7.11.94 ומספר חודשים לאחר מכן התברר לה כי מרבית מסמכי הדירה, "שהיו בחבילה אחת נעלמו". היא פנתה למשטרה והתלוננה על כך. "מסיבה זו אין ביכולתי להציג את כל המסמכים שהיו ברשותי והקשורים לעניין". 3. צמצום הדיון א. מלכתחילה הוגשה התביעה כנגד שלושה משיבים. ברם, בשלב מאוחר יותר הסכים בא כוחה המלומד של המבקשת, עו"ד דורון רז, למחיקת התובענה כנגד מדינת ישראל וכנגד המוסד לביטוח לאומי (ראו את פסק הדין שניתן ביום 6.10.96 במסגרת ההמרצות 95/4569, 96/2424 ו96-/31285). ב. המחלוקת הדורשת הכרעה הינה, על כן, רק זו שבין המבקשת לבין "עמידר". בכך עוסק פסק דין זה. 4. טענות "עמידר" א. "עמידר" הגישה לבית המשפט תשובה שבה טענה כי תשובתה מפורטת בתצהיר שצורף לה. התצהיר שצורף לתשובה ניתן על ידי גב' רחל שפריר, סגנית מנהל סניף "עמידר" בחיפה. ב. המצהירה טענה בתצהירה כי המבקשת לא היתה נשואה למנוח בעת פטירתו "ועל כן לא ניתן להצהיר עליה כאשתו של המנוח כפי שמתבקש על ידה בבבקשה נשוא תיק זה". ג. לטענת המצהירה החזיק המנוח, כדייר מוגן, ביחידה אחת שבבעלות המשיבה (אותה כינתה בתצהירה - "הדירה") בהתאם לחוזה שכירות משנת 1958. ד. המצהירה הוסיפה ואמרה כי - "2. (...) (ג) על פי יעוץ משפטי שקבלתי לא מילאה התובעת את התנאים הקבועים בחוק בין היתר, חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב1972- ו/או בחוזה השכירות הנ"ל בכדי לקבל זכויות בדירה הנ"ל. 3. על פי יעוץ משפטי שקבלתי אטען כי התובעת מחזיקה בדירה שלא כדין והמשיבה 3 (היינו, "עמידר". ע.ג.) שומרת לעצמה את הזכות לנקוט בכל הליך משפטי כנגדה לרבות הגשת תביעת פינוי וסילוק יד". ה. בשלב מאוחר יותר הוגש תצהירו של מר אלי חן כתצהיר עדות ראשית מטעם "עמידר". בנוסף לאמור לעיל, הצהיר מצהיר זה כי על פי "חקירה שערכתי" גרה המבקשת עם המנוח בדירה רק עד שנת 1955, כי למבקשת ולמנוח בן משותף בשם גיא מיכאלי "אך בני הזוג התגרשו זה מזו ביום 17.11.1949". לדבריו - "7. המנוח סבל ממחלת נפש ובשנת 1956 נישא בשנית ויש לו בת מאותה אישה ששמה גאי דפנה, כשהתגרש מאותה אשה ב1964-. 8. יצויין כי המנוח היה מאושפז משנת 1955 בבתי חולים לחולי נפש נווה שלוותה ושערי מנשה מדי פעם, ולמעשה התגורר דרך קבע במוסדות טיפוליים עקב מחלתו". המצהיר ציין בתצהירו כי יורשתו היחידה של המנוח, על פי פסיקתו של בית המשפט המחוזי, היא בתו מנישואיו השניים. ו. לדברי המצהיר - "10. (...) בנסיבות מקרה זה ומאחר ולא מדובר בזוג נשוי, כשיש יורשת אחרת למנוח התובעת אינה זכאית להצהרה המבוקשת בתובענה זו כי היא הידועה בציבור של המנוח, מה עוד שמשנת 1956 לא התגוררה עמו ביחד בדירה. (...) 13. עפ"י יעוץ משפטי שקבלתי מאחר והמנוח היה מאושפז בבתי חולים לחולי נפש שנים רבות לפני פטירתו בשנת 1988, הרי שלא מתקיים התנאי של מגורים משותפים עם המנוח חצי שנה לפני פטירתו - ולפיכך התובעת אינה זכאית להחשב לדיירת מוגנת בדירה ולא תצמח לה כל תועלת מעשית מההצהרה המבוקשת על ידה בתובענה זו". 5. דיון א. מטעם המבקשת הוגשו, בנוסף לתצהיריה של המבקשת עצמה, גם תצהיריהן של חברתה גב' אליאונורה ממלסדורף, ושל בת אחיו של המנוח, ד"ר אסתר שוהמי. שתיהן נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהן. ב. גב' ממלסדורף, שהעידה כי המבקשת "היא לא בן אדם, היא מלאך", סיפרה בעדותה כי היא מכירה את המבקשת משנת 1969. (עמ' 10 לפרוטוקול). גב' ממלסדורף סיפרה בתצהירה כי "מתחילת הכרותנו" ידעה כי המבקשת נשואה למנוח "שהיה מאושפז כל אותה עת במוסדות שונים". לדבריה, ידעה כי המבקשת הולכת לבקר את המנוח לעתים קרובות וכי בחופשותיו השונות היה בא לדירתה. לדבריה, המבקשת סבלה כל העת ממצבו הבריאותי של המנוח ומאשפוזו "ולמרות זאת המשיכה לדאוג לו". לדברי גב' ממלסדורף, רק לאחר שנים רבות ספרה לה המבקשת כי היא והמנוח הינם, בעצם, גרושים. ג. ד"ר אסתר שוהמי סיפרה בתצהירה כי הכירה את המנוח ואת המבקשת מאז ימי ילדותה, משעה שהיתה כבת 6 שנים, בשנת 1949. לדבריה, היא זכרה את השניים, "כזוג". המצהירה סיפרה בתצהירה כי - "3. שמואל פרידמן, אחיו הצעיר על אבי, עמנואל פרידמן, ביקר בביתנו בירושלים יחד עם רעייתו, קילה, וילדם מיכה. פעמים רבות בקרתי בביתם אשר בחיפה ברח' אלנבי 77, ופגשתים בבית סבי וסבתי בחיפה. ובכל המפגשים הללו הופיעו כמשפחה ולכן זכורה לי ההפתעה הגדולה כאשר בשנת 1959 (בהיותי תלמידת כתה יא') ביקר מולה בביתנו ותוך שיחה עמו סיפר לי כי הוא וקילה התגרשו שנים אחדות לפני כן. 4. במשך השנים הללו לא ידעתי, ולא היתה לי כל סיבה לחשוב, כי קילה ומולה אינם נשואים עוד. בכל האירועים המשפחתיים באותן השנים, וכן בביקורים שונים הופיעו כזוג לכל דבר". ד. במהלך חקירתה הנגדית נשאלה ד"ר אסתר שוהמי אם ידעה שהמנוח התחתן שוב. ותשובתה היתה כדלקמן: "ידעתי. בזמן שהוא היה מאושפז ב"איתנים" הוא היה מגיע לגיחות אלינו, לא כל כך חוקיות. גיחות שהכניסו את כל המשפחה למתח. ואבא שלי היה תמיד (כאן נשמטה מן הפרוטוקול המילה "דואג". ע.ג.) להחזירו למוסד "איתנים". באחת הפעמים הוא סיפר שהכיר אשה שמאושפזת יחד איתו, ושהם ביחד או חיים ביחד. לא ידעתי אם התחתנו או לא. כי שניהם היו חוסים בבית חולי נפש". (עמ' 13 לפרוטוקול). העדה סיפרה כי "בסוף שנות הששים" נודע לה על כך שלמנוח נולדה ילדה מנישואיו השניים. (עמ' 13). 6. גם המצהיר מטעם "עמידר", מר אלי חן, נחקר בחקירה נגדית על התצהיר שנתן. 7. א. סבורני כי בנסיבות העניין אין לי כל סיבה שלא לקבל כעובדה את עדויותיהן של המבקשת ושל שתי המצהירות מטעמה, כמפורט לעיל. ב. השאלה העומדת להכרעה הינה, על כן, אם זכאית המבקשת, על יסוד העובדות שפורטו לעיל, לקבל את הסעד המבוקש על ידה. ג. להלן אחלק את הדיון לשניים: בראשית אדון בעתירתה של המבקשת למתן הצהרה כי היתה - "(...) בכל מועד רלבנטי מאז 1946 ועד לפטירת המנוח (...) בשנת 1988 (...) אשתו של המנוח". לאחר מכן אדון בשאלה אם זכאית המבקשת להצהרה כי היתה, במועדים הרלבנטיים, "הידועה בציבור" כאשתו של המנוח. 8. לעניין העתירה הראשונה: היינו, כי המבקשת הינה "אשתו של המנוח": א. עתירתה של המבקשת הינה, בפשטות, כי בית משפט זה יצהיר כי למרות גירושיה מן המנוח, כאמור לעיל, ולמרות שנשא, מאוחר יותר, אשה אחרת ונולדה לו ממנה בת, למרות כל אלה, היא, המבקשת, עודנה אשתו של המנוח. ב. חוששני כי סעד זה, כשהוא מתבקש באופן ישיר (כפי שביקשה המבקשת במקרה שלפני), ולא כסעד שבגררא, אינו מצוי כלל בתחום סמכותו של בית משפט זה. שהרי - "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים": סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג1953-. ג. לפיכך, ולמרות שבאת כוחה המלומדת של "עמידר", עו"ד גב' אורלי סחייק, לא עוררה את שאלת הסמכות בטיעוניה בפני, אני סבור שמן הדין לדחות את העתירה הראשונה הנ"ל בשל כך שאין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בה. 9. לעניין העתירה השניה: האם היתה המבקשת "הידועה בציבור" של המנוח? א. כידוע, "ידועה בציבור" איננה סטטוס ואף לא "מעין סטטוס" אלא - "(...) זהו "מצב עובדתי שלאור הוראת חוק מסויימת יש בו כדי להעניק זכות פלונית לנוגע בדבר, בלי שמעמדו יושפע, עקב זה, למטרות אחרות כלשהן"": פרופ' דניאל פרידמן, "הידועה בציבור בדין הישראלי", "עיוני משפט", כרך ג' (חלק שני, עמ' 459, בעמ' 463). מכאן, שלאור דבריה של המבקשת בסעיף 5 לתצהירה, כמצוטט לעיל, והואיל והמנוח היה דייר מוגן בדירה נשוא הדיון, יש לבחון את פנייתה של המבקשת לאור הוראותיו של חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב1972- (להלן - "החוק"). ב. סעיף 20(א) לחוק קובע לאמור: "(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו". הנה כי כן, המחוקק ראה לפרוש את הגנת החוק גם על בן זוגו של דייר מוגן, בהתקיימם של תנאים מסויימים כמפורט בסעיף 20(א) לחוק. הסעד המבוקש על ידי המבקשת נועד, למעשה, להצהיר על כך שהמבקשת היתה "בת זוגו" של המנוח כאמור בסעיף 20(א) לחוק. ג. דומה שאין צורך להכביר מילים על כך שהעובדה שהמבקשת והמנוח התגרשו לפני עשרות שנים, כשהיא לעצמה, אינה מלמדת בהכרח כי המבקשת אינה בת זוגו של המנוח לצורך סעיף 20(א) לחוק. גם העובדה שהמנוח נשא אשה אחרת, כשהיא לעצמה, אינה מלמדת בהכרח על כך שהמבקשת אינה בת זוגו של המנוח. אדרבא, נסיון החיים מלמד כי הסיטואציה של "ידועה בציבור" או של "ידוע בציבור" מתקיימת דווקא כאשר אחד מבני הזוג עודנו קשור בקשרי נישואין לבן זוג אחר. הנכון הוא כי - "על האשה, הטוענת, כי היא ידועה בציבור כאשתו של פלוני (...) להוכיח מצב עובדתי זה; וכפי שאמר, בצדק, השופט ח. כהן, "יתכנו מקרים אשר בהם לא יהיו דרכי ההוכחה של 'ידיעת הציבור', מן הקלות. אין חילוקי דעות בפסיקה, כי על "הידועה בציבור כאשתו" להוכיח - כדי להיכנס למסגרת הגדרה זו - חיים משותפים כבעל ואשה וניהול משק בית משותף בינה לבין פלוני, הנטען להיות בן זוגה": מנשה שאווה, ""הידועה בציבור כאשתו" - הגדרתה, מעמדה, וזכויותיה", "עיוני משפט", כרך ג', חלק שני, עמ' 484, בעמ' 494-495. ד. מטרתו החקיקתית של החוק היא ליתן הגנה לדיירים לבל ימצאו עצמם חסרי קורת גג. היסוד התכליתי שבהגנת החוק הוא כלכלי וחברתי: ע.א. 82/440 בראקסיל אנדראוס זהר נגד אליאס סאלח סרוג'י ואח', פד"י לח' (4) עמ' 744. את הוראותיו של סעיף 20(א) לחוק יש לפרש, על כן, לאור מגמתו הנ"ל של המחוקק כפי שנקבעה בהלכה הפסוקה של בית המשפט העליון. ה. עיינתי בטענותיהם של באי כח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין והגעתי למסקנה כי המבקשת אכן זכאית לקבלת הסעד שלו עתרה: כאמור לעיל, עדויותיהן של המבקשת והעדות שהעידו מטעמה משקפות את העובדות כהווייתן. על סמך עדויותיהן של העדות האמורות אני קובע כי המנוח המשיך להתגורר עם המבקשת גם לאחר שהשניים התגרשו באופן רשמי. והשניים המשיכו לנהל משק בית משותף ולחיות כבעל ואשה לכל דבר. בשנת 1959 אושפז המנוח בבית חולים פסיכיאטרי לאחר שהוצא עליו צו אפוטרופסות. הוכח שהמנוח המשיך להיות מאושפז בבתי חולים פסיכיאטריים שונים עד ליום מותו. כשלעצמי אני סבור כי בנסיבות המתוארות לעיל אין העדרותו של המנוח מן הדירה יכולה להחשב ככזו שיש בה כדי לשלול מן המבקשת את מעמדה כ"ידועה בציבור כאשתו" של המנוח. קשריהם של בני זוג אינם נפסקים ואינם חדלים להתקיים רק בשל העובדה שאחד מהם חלה ונאלץ לשהות בבית חולים עת ארוכה. אפילו אם תקופת ההעדרות של בן הזוג נמשכת על פני שנים או עשרות שנים. סבורני כי מקום שהוכח כי שני בני זוג חיו יחדיו במשך שנים תוך ניהול משק בית משותף, (וזהו המצב בעניינם של המבקשת והמנוח), ורק בשל חוליו של אחד מהם נמנעה מן השניים אפשרות המגורים המשותפים בששת החודשים שקדמו לפטירתו של בן הזוג (הדייר המוגן), אך הקשר שבין השניים לא נפסק והוא נמשך, בשינויים המתחייבים מן האשפוז הממושך, אין בחסרונם של המגורים המשותפים במהלך ששת החודשים שקדמו לפטירה, כדי לשלול את מעמדו של בן הזוג שנותר בדירה כ"בן זוג" לצורך סעיף 20(א) לחוק. העובדות שהוכחו בתיק זה מלמדות על כך שהקשר האישי שבין המבקשת לבין המנוח נמשך גם לאחר גירושיהם, והמגורים המשותפים נפסקו רק משאושפז המנוח בבתי חולים פסיכיאטריים. גם כשיצא המנוח לחופשות מבתי החולים האמורים, המשיך לבקר ולשהות בדירה שבה מתגוררת המבקשת. והמבקשת עצמה לא רק שהמשיכה לבקר את המנוח בבתי החולים אלא אף נשאה בחלק מעלויות הטיפול הרפואי שקבל. המבקשת והמנוח נראו בציבור כבני זוג לכל דבר ועניין. ו. זאת ואף זאת: במשך כל השנים המשיכה המבקשת להתגורר בדירה ולשלם את דמי השכירות החלים עליה. איש לא סבר, במשך כל עשרות השנים האמורות, כי המבקשת אינה דיירת וכי יש מקום לפעול לפינויה. אדרבא, העובדה שבמשך כל השנים הארוכות הנ"ל לא נעשתה כל פעולה לפנות את המבקשת מן הדירה מלמדת כי גם "עמידר" ראתה במבקשת בת זוגו של המנוח הממתינה לצאתו מבית החולים כדי שיחזור לביתו למסגרת החיים המשותפים. ז. אכן, המנוח נשא אשה בעת שהותו בבית החולים הפסיכיאטרי. מסתבר כי האשה שנשא המנוח היתה אחת מן החולות שהיו מאושפזות עמו בבית החולים. סבורני כי בעובדה זו, כשלעצמה, אין כדי לשנות מן הממצא הנ"ל בדבר המשך הקשר האישי שבין המבקשת לבין המנוח. ח. לפיכך אני עומד להעתר לבקשתה החילופית של המבקשת. 10. סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן: א. אני דוחה את התביעה להכריז על המבקשת כאשתו של המנוח ז"ל במשך כל השנים שבין 1946 עד 1988 בשל חוסר סמכות עניינית לדון בנושא זה. ב. אני קובע כי המבקשת היתה ה"ידועה בציבור" כאשתו של המנוח ז"ל לצורך סעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב1972-. ג. המשיבה, "עמידר", תשלם למבקשת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000.- ש"ח בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום מלא בפועל. פיסקה 10 של פסק דין זה הושמעה בפומבי בנוכחות עו"ד גב' אורלי סחייק באת כח עמידר, וגב' תמר אוסטרוביצקי, מתמחה ממשרד עו"ד דורון רז בשם המבקשת. ידועים בציבורהמרצת פתיחה