חניה ליד תמרור פריקה וטעינה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חניה ליד תמרור פריקה וטעינה: השופט צ' סגל: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופט ב"צ גרינברג), בת"פ 4836/98 מיום 16.5.99, בו הורשע המערער בהחנית רכב במקום שהכניסה אליו היא בניגוד לתמרור ב1- ("אין כניסה"), בצירוף תמרור א43- ("פרט לפריקה וטעינה משעה 06: 00 עד שעה 10: 00")- עבירה לפי סעיף 5(ו)(16) לחוק העזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א- 1960 (להלן: "החוק"), ונגזר עליו תשלום קנס בסך 70 ש"ח או יום אחד מאסר תמורתו. 2. ביום 29.10.98, הוצאה כנגד המערער הזמנה למשפט וכתב אישום (ברירת משפט), בגדרו הואשם בכך, שביום 7.7.98 בשעה 09: 53, במדרחוב בן-יהודה בירושלים, החנה את רכבו במקום שהכניסה אליו היא בניגוד לתמרור. ההזמנה נשלחה אליו לאחר שביקש להישפט, לפי סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב1982-. 3. טוען המערער, כי טעה בימ"ש קמא עת החיל את הלכת הפריקה והטעינה המיידית והבלתי פוסקת מדיני ה"חניה האסורה", המהווה עבירה מתמשכת שנבחנת בכל רגע מחדש, במקום הלכת ה"כניסה האסורה", המהווה עבירה חד-פעמית, שנבחנת בדיעבד אך ורק ביחס לרגע הכניסה, ולגביה השאלה הנשאלת היא, האם נעשתה הכניסה לצורך פריקה וטעינה, וזאת בשונה מהשהיית המכונית במקום לאחר מכן. לטענתו, הדין החל על ה"חניה האסורה" מוגבל לשעות היום בלבד, ולאחר השעה 19: 00 ניתן לפרוק, לטעון וגם להחנות הרכב באין מפריע וללא כל מגבלה הנוגעת למטרת החניה, בעוד שהדין החל על ה"כניסה האסורה" הנו אך ורק לשעות שבין 06: 00 לבין 10: 00, ולאחר מכן חל האיסור באופן מוחלט. לפיכך, יש, לטענתו, לאפשר באותן שעות לפרוק ולטעון ללא כל לחץ. עוד טוען המערער, כי טעה בימ"ש קמא עת פירש את מגבלת הפריקה והטעינה בתמרור המורה על "כניסה אסורה", כ"פריקה מיידית ובלתי פוסקת", שכן פרשנות זו מבטלת את רצון המחוקק להקל ולסייע לבעלי העסקים שבאזור. לטענתו, קביעת התמרור המורה על אפשרות פריקה וטעינה באותן שעות, יש בה משום איזון בין רווחתם של בעלי החנויות והמשרדים, לבין חוסר נוחיותם של העוברים והשבים, שכן באותן שעות תנועת האנשים במקום היא מועטה יחסית. לפיכך, אם נקבע כי באותן שעות ההגבלה הנה לטעינה מיידית ובלתי פוסקת, נפר בכך את האיזון שנוצר ונקשה על המערער ושכמותו לשנות את אורחותיהם הנהוגים על-ידם מזה זמן רב. עוד מלין המערער על אי-השוויון הקיים ביחסם של הפקחים כלפי בעלי משאיות החונות במדרחוב לשם פריקה וטעינה של סחורה, לבין יחסם כלפי בעלי רכבים פרטיים הנכנסים אף הם לאזור על-מנת לפרוק ולטעון סחורה. השוני ביניהם מתבטא בגילוי סובלנות רבה כלפי הראשונים בשונה מזו המופגנת כלפי האחרונים. 4. אין חולק, כי המערער, עו"ד במקצועו, החנה את רכבו במקום לצורך פריקת ספרים עבי כרס למשרדו. לגרסתו, הוא נכה ברגלו ובשל מוגבלותו הפיזית הוא אינו יכול לשאת את המשא ממקום חנייתו הקבוע למשרד. בשל כך, הוא החנה באותו מועד רלוונטי את רכבו לצורך פריקת הספרים. כאן ועתה נציין, כי עם מלוא ההבנה למצבו האישי הבלתי נוח של המערער לא נוכל לבחון המקרה דנן באספקלריה פרטנית וסובייקטיבית. המבחן הנו אובייקטיבי וכללי. 5. בעניין דידן, קמה ומזדקרת לה אפוא השאלה, האם דיני "איסור החניה" ו"איסור הכניסה" זהים במהותם ומשלימים האחד את השני, כך שההלכות הפסוקות החלות על האחד זהות לאלו החלות על השני? לשון אחרת: האם ההלכה הפסוקה, לפיה על הפריקה והטעינה להיות מיידית ובלתי פוסקת, החלה לעניין החנית רכב במקום אסור, מוחלת גם לעניין איסור כניסה למקום פרט לפריקה ולטעינה? נבהיר את דברינו: הרעיון הבסיסי המונח מאחורי תמרור איסור הכניסה למעט "פריקה וטעינה", בשעות מוגבלות, תואם לרעיון העומד מאחורי הגבלת החניה למעט "פריקה וטעינה", שעיקרו בא לשרת את אינטרס הציבור הכולל בחובו הן את קהל העוברים ושבים באזור בו הוצב התמרור (בענייננו - במדרחוב), והן את האינטרס של בעלי החנויות והמשרדים הנמצאים באזור המשרתים את אותו קהל יעד. אל רעיון זה, המהווה את תכלית החקיקה, ניתן להגיע לא רק בדרך של בחינת ההיסטוריה החקיקתית ויישום העקרונות המשפטיים הרלוונטיים, אלא גם באמצעות השימוש בשכל הישר ובניסיון החיים (ראו: ע"פ 2940/94 צבי לוין נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 545). לשון אחרת, יש לפרש את התרת הכניסה רק לשם "פריקה וטעינה" בהתאם לפירוש ההגיוני ההולם את תוכן האיסור. בהקשר זה נקבע: "... (ש)אין טוענים ופורקים אלא מטען... מטען הוא משא. ומשא הוא נטל שקשה לשאת אותו". (ראו: ע"פ 2940/94 הנ"ל, עמ' 549) פירוש זה מאפשר להבחין בין נהגים שעיסוקם בהובלת מטענים, הרשאים להנות מן ההטבה הנ"ל המאפשרת להם פריקת מטענם, לבין נהגים אחרים, שעיסוקם אינו כזה וההטבה הנ"ל אינה מותרת להם. בע"פ 2940/94 הנ"ל (עמ' 552), נקבע בהקשר זה (כמו גם בהקשר לטענת המערער, כמצוין לעיל, בדבר ההפליה ביחס הפקחים כלפי נהגי משאיות לעומת יחסם כלפי בעלי רכב פרטיים), כלהלן: "...שונה המצב לגבי נהג שאינו עוסק בהובלת סחורות לבתי עסק. אמנם תמרור המתיר העמדת מכונית לצורך פריקה וטעינה אינו מוגבל, לא במפורש ואף לא במשתמע, לנהגים שעיסוקם בהובלת סחורות או למכוניות מסחריות בלבד. הוא יכול לשמש גם נהג שאין עיסוקו בהובלה, המוביל במכונית פרטית, לדוגמא, רהיט לביתו או לבית חברו. עם זאת, יש הבדל לעניין זה בין נהג שעיסוקו בהובלת סחורות, והוא נוהג מכונית לצורך זה, לבין נהג של מכונית פרטית הנוהג במכונית לצורך אחר. האם ראוי לומר, מן הבחינה של תכלית החקיקה, על נהג של מכונית פרטית היורד מן המכונית כדי למסור מסמך למשרד סמוך, כפי שהמערער עשה, שהוא פורק מטען? לו כך אמרנו, לא היה לדבר סוף. שהרי כך היינו צריכים לומר גם לגבי נהג החונה כדי למסור מכתב למשלוח בבית דואר סמוך, או כדי למסור בגד לניקוי במכבסה... קיצורו של דבר, לו אמרנו כי העמדת מכונית כדי להוריד ממנה מסמך ולמסור אותו למשרד סמוך, הרי היא פריקה של מטען, נמצאנו מכשירים העמדת מכוניות פרטיות ליד תמרורים האוסרים חניה פרט לפריקה וטעינה, לצרכים אישיים רבים ומגוונים מאוד. תכליתו של תמרור כזה היא, שהמקום בו ניצב התמרור יהיה בדרך כלל פנוי, ולא ישמש אלא לחניה קצרה מפעם לפעם, באופן שאין בו כדי לגרום שיבוש חמור לתנועה. אם כל מי שנזקק לחניה לצורך סידור עניין מענייניו, כמו מסירת בגד למכבסה או משלוח מכתב בדואר, יורשה לחנות באותו מקום, יש לחשוש שאותו מקום יהיה תפוס רוב הזמן, כשזה יוצא וזה בא. יתירה מכך. יש אף לחשוש כי נהגים אשר עיסוקם בהובלת סחורות, שיבואו לשרת את בתי העסק הסמוכים, ימצאו כי אותו מקום, שנועד בראש ובראשונה עבורם, תפוס על-ידי מכוניות פרטיות" תימוכין לאמור לעיל, ניתן למצוא גם בסעיף 1 לפקודת התעבורה, התשכ"א- 1961, המגדיר מהי "חניה": "העמדת רכב לזמן כל שהוא, שלא לשם העלאת אנשים או הורדתם או טעינת מטען או פריקתו מיד, בלי הפסקות, בין שיש ברכב נהג או אנשים או מטען ובין שאין". (ההדגשה לא במקור - צ' ס'). לשון אחרת: עצירת הרכב שלא למטרת חניה אלא לשם פריקה וטעינה חייבת להיות מיידית ובלתי פוסקת. 6. מן המקובץ לעיל אנו למדים, כי תכלית החקיקה הנה לגרום לכך, שהחניה במקום האסור תהיה לזמן קצר ככל שניתן, כדי לצמצם את השיבוש הנגרם עקב כך להולכי הרגל במקום. איזון שכזה מתבטא בהגבלת הפריקה והטעינה רק לשעות מסוימות. 7. ובחזרה לענייננו, נוכח העובדה, לפיה העבירה של "איסור חניה" הנה אף "קלה" יותר מעבירה של "איסור כניסה", שהרי בעבירת "איסור חניה" רשאים בעלי הרכבים לחלוף באותו מקום אך אין מותרת להם החניית רכבם אלא לשם פריקה וטעינה, וזאת בשונה מאזור בו אין מותרת כלל כניסה לתוכו אלא לשם פריקה וטעינה; ומאחר ובשני המקרים האיסור הנו לשם הגנה או לשם מציאת איזון מסוים בין עוברי אורח במקום לבין הצורך בפריקה וטעינה של סחורה - נראה לנו, כי ההגנה על האינטרס הציבורי במקום בו אין כלל מותרת הכניסה, למעט כניסה לשם פריקה וטעינה של סחורה, גבוהה יותר ובעלת נפקות חזקה יותר מאשר במקום בו עקרונית כן יש מעבר לכלי רכב אך החנייה שם אסורה למעט במקרים של פריקה וטעינה. לפיכך, מקל וחומר, אם במקרה האחרון על הפריקה להיות מיידית ובלתי פוסקת, בודאי שכך הם פני הדברים גם לעניין המקרה הראשון. 8. לאור המכלול האמור לעיל, אין לייחד את ההלכה הפסוקה אך ורק למקרים בהם מדובר בפריקה וטעינה של סחורה במקום האסור לחנייה אלא יש להחילה גם במקום בו הכניסה אליו אסורה. בשני המקרים, על הפריקה והטעינה להיות מיידיים ורצופים, שאם לא כן, תסוכל כוונת המחוקק. 9. צדק אפוא בימ"ש קמא עת החיל את הלכת הפריקה והטעינה המיידית והרצופה על המערער, ובאשר לממצאיו העובדתיים בנדון, אין, לסברתי, מקום להתערבותנו. דעתי הנה אפוא, וכך אני מציע לחברי למותב לקבוע, כי יש לדחות את הערעור. השופטת מ' שידלובסקי-אור: אני חולקת על דעתו של חברי הנכבד, כב' השופט צבי סגל. דעתי היא כי יש לזכות את המערער. רח' בן יהודה בירושלים היה רחוב רגיל בטבורה של עיר. משני צידיו היו בתי עסק מסוגים שונים: משרדים, חנויות, בתי קפה ושאר עסקים המצויים כדרך שגרה במרכזה של עיר. עם ריבוי תנועת כלי הרכב, נסגר רח' בן יהודה לתנועת כלי רכב והפך ל"מדרחוב". כדי לאזן בין האינטרסים השונים של בעלי העסקים במקום והולכי הרגל, ועל מנת שבתי העסק יוכלו להמשיך ולקבל סחורות לחנויותיהם, הותרה הכניסה למדרחוב לצרכי טעינה ופריקה בשעות 10: 00-06: 00 בבוקר. המערער הוא עורך דין המנהל משרד עורכי דין במדרחוב. אין חולק שביום 7.7.98 נכנס המערער עם רכבו לאזור המדרחוב במטרה לפרוק ספרי חוק כבדים. בשעה 09:53, נרשם לו דו"ח על עבירת "חניה במקום שהכניסה אליו הוא בניגוד לתמרור, בניגוד לס' 5(ו)(16) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) תשכ"א 1960". הצדדים הסכימו כי השאלה העומדת לדיון היא שאלה משפטית וסיכמו טענותיהם בכתב. בסיכומיהם לא נמצאה התייחסות לעובדות הקונקרטיות של המקרה, המערער והפקח לא העידו, ובית המשפט יצא מהנחה כי אכן המערער פרק במקום ספרי חוק. וכך הגדיר השופט הנכבד את האירוע: "הנאשם מודה כי בתאריך 7.7.98, נכנס עם רכבו לאיזור "מדרחוב בן יהודה" מהכניסה שמרח' המלך ג'ורג', במטרה לפרוק תיקים משפטיים עבי כרס וספרות מקצועית מרכבו ולהעלותם למשרדו, אשר נמצא ברח' דורות ראשונים פינת בן יהודה. לטענתו, העלה הנאשם את החומר הנ"ל למשרדו ומייד לאחר מכן, עד השעה 10:00 לטענתו, הוציא את רכבו מאיזור המדרחוב (זאת מאחר, ולטענתו, היה אמור להתייצב בבית המשפט בסמוך לשעה 10:00)." לדברי השופט קמא, פעולות הנאשם לא קיימו את תנאי המבחן המקובל לפריקה וטעינה, כיוון שהפריקה והטעינה במקרה דנן לא היתה "מידית ובלתי פוסקת". השופט קמא ציטט מע"פ (ת"א) 58/91 שוילי נגד עירית תל-אביב (לא פורסם), לפיו כאשר מדובר בהיתר לפריקה וטעינה, מקום שהחניה אסורה, אין להביא בחשבון את זמן ההליכה למקום היעד, אלא זמן הפריקה או הטעינה הוא רק הזמן הנדרש לפרוק חפצים מכלי הרכב למדרכה (או לכביש), ולהעלותם מהמדרכה או מהכביש. כך גם פסקה כב' השופטת חנה בן-עמי בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בת.פ. 1215/91 (לא פורסם). נראה לי כי יש לפרש את ההיתר לפריקה וטעינה המוסדר בשילוט במקרה דנן באופן שונה. על-פי הוראות סעיף 5א' לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א 1960: "לא יעמוד אדם ולא יחנה, ולא ירשה לאחר לעמוד או להחנות רכב ברחוב במקום שהחניה נאסרה על ידי ראש העיריה לפי ס' 2, והאיסור מסומן בהתאם להודעה בדבר קביעת סוגי תמרורים, צורתם ופירושם (להלן ההודעה), על ידי תמרור אלא לזמן הדרוש להעלאת נוסעים או להורדתם, או לטעינה או לפריקה מיידית ובלתי פוסקת." משמעות הסעיף הוא, כך אני סבורה, שחל איסור על עמידת כלי רכב מכל הסוגים במקום שהחניה נאסרה בתמרור, למעט לפרק זמן הדרוש להעלאת נוסע או הורדתו, ולטעינה או פריקה הנעשים באופן מיידי ובלתי פוסק. בצד האיסור הכולל, כאמור לעיל, קיימים מקומות בהם קיים היתר לטעינה ופריקה. המקומות מסומנים על גבי שלטים במקומות רבים בעיר ירושלים, בעיקר בסמוך לבתי עסק. גם לרח' בן יהודה הסגור לתנועת כלי רכב הותרה כניסה לצרכי חנייה ופריקה בין השעות 10:00-06:00 בבוקר. האם במקומות המותרים לחניה ופריקה על פי השלטים חלה ההגבלה של טעינה או פריקה מיידיים ובלתי פוסקים? דעתי היא שהטעינה והפריקה המותרים בשלט יכולים להיעשות באופן סביר על פי מהות העבודה, ובתנאי שייעשו בדרך המהירה ביותר על מנת למנוע הפרעה לתנועת כלי הרכב הזורמת בכבישים. זהו ההבדל בין טעינה ופריקה במקום האסור לחניה בכלל, שאז על הפעולה להיעשות באופן מיידי ובלתי פוסק, לבין טעינה ופריקה הנעשים מכח שלט המתיר פריקה וטעינה, שאז יש לבחון את פעולת הטעינה והפריקה גם על פי טיב הסחורות הנטענות והנפרקות. כמובן שאין להתיר טעינה ופריקה ממושכים ועם הפסקות, אולם אין לדרוש בכל מקרה מאדם הפורק סחורה בעצמו, כאשר הוא מבצע זאת בהיתר לפי השלט, שיניח החפצים על המדרכה (או הכביש), יחזור לרכבו, יביאו לחניה, ואז יוביל את הסחורה למקום היעד. כך גם אין לדרוש מאדם שיבוא עם עוזר לצורך הפריקה או הטעינה רק על מנת שהדבר ייעשה באופן רצוף, שעה שניתן, מבחינת התנאים הכלליים להוביל את המטען לייעודו ולאחר מכן לפנות את הרכב מהמקום. זוהי המשמעות של פריקה וטעינה הנעשים בהיתר השילוט המצוי במקום. אין לקבוע מסמרות, וכל מקרה יבחן בהתאם לנסיבותיו, וכבר נאמר לא מכבר על ידי כב' השופט זמיר בפס"ד לוין כי הדרך הראשית להגיע לתכלית החקיקה יכולה להיעשות ע"י השכל הישר וניסיון החיים, ומשפט זה נכון גם לענייננו. כך נאמר גם בע"פ (ת"א) 754/63 שפירא נ' היועץ המשפטי פס"מ לט 111 בעמ' 112: "... ברור שהכוונה היא להתרת חניה לצורך פעולה קצרה ומהירה בלבד. אולם קשה לקבוע מסמרות בעניין זה ולהחליט מהו המקסימום של זמן שיש להתיר לפעולת טעינה ופריקה בכלל. הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה..." במקרה דנן המערער החנה את מכוניתו לצרכי פריקת ספרים כבדים. אין המדובר באיש שעיסוקו בהובלות, המדובר בבעל משרד עורכי דין הלוקח עימו ספרים לבית המשפט לשם ציטוט, או להכנת תיק בביתו, ומחזיר את הספרים הכבדים לאחר שימוש בהם למשרדו. המערער יכול להיחשב כמבצע פעולת פריקה או טעינה לפי הנסיבות. עובדה היא שהכניסה לרח' בן יהודה אסורה אלא בשעות שבין 10:00-06:00 בבוקר על מנת לגרום למינימום הפרעה להולכי הרגל. בקביעת שעות פריקה וטעינה אלה, מאזן מחוקק המשנה בין האינטרסים של כל הנזקקים למדרחוב, בין אם לצורך הליכה ובין אם לצורך פריקה וטעינה על-פי התמרור. פריקה וטעינה כזו במדרחוב צריכה להיות מהירה ככל האפשר, אולם אין צורך שתהיה "מיידית ובלתי פוסקת" שכן המדובר בפעולה מותרת בפרק זמן מוגדר. בפרשת לוין נ' מדינת ישראל (ע"פ 2940/94, פ"ד מח(4) 545), הורשע אדם בחניה במקום אסור, על כך שחנה במקום אסור לחניה פרט לטעינה ופריקה, ויצא ממכוניתו לשם מסירת מסמכים לעורך דינו. בית המשפט העליון שישב כערכאת ערעור עמד על הפירוש שיש ליתן למילים "חניה", "טעינה" ו"פריקה" כמשמעותם בפקודת התעבורה. בית המשפט קבע כי מהות האיסור על פריקה וטעינה הינו לשרת את אינטרס הציבור בשמירה על זרימה כשורה של התנועה, תוך התרת פריקה וטעינה של סחורות לבתי העסק. לפיכך, נקבע בפקודת התעבורה כי על הפריקה והטעינה להיעשות "מיד וללא הפסקות". עוד הבחין בית המשפט בין נהגים שעוסקים בהובלת מטענים לנהגים אחרים. בנוגע לנהגים שעיסוקם הובלה קבע בית המשפט כי: "תנאי הוא, לפי לשון התקנה, שהמוביל החל "מיד" במלאכת הפריקה או הטעינה, ועסק "בלי הפסקות", עד שעזב את המקום. אמנם זמן החניה אינו נתון קבוע, שכן אפשר כי הזמן יהיה קצר או ארוך, לפי עומס המלאכה ולפי העושים במלאכה. אבל הזמן הוא בהחלט גורם קובע, שכן התכלית היא שהחניה תהיה קצרה ככל שניתן, גם כדי לצמצם את השיבוש הנגרם לתנועה הזורמת ברחוב וגם כדי לפנות את מקום החניה למובילים אחרים." (עמ' 551 לפסק-הדין). לנהגים אחרים שאינם עוסקים כדרך שגרה בהובלת מטענים סיכם בית המשפט דבריו כך: "אם כל מי שנזקק לחניה לצורך סידור עניין מענייניו, כמו מסירת בגד למכבסה או משלוח מכתב בדואר, יורשה לחנות באותו מקום, יש לחשוש שאותו מקום יהיה תפוס רוב הזמן, כשזה יוצא וזה בא. יתרה מכך, יש אף לחשוש כי נהגים אשר עיסוקם בהובלת סחורות, שיבואו לשרת את בתי העסק הסמוכים, ימצאו כי אותו מקום, שנועד בראש ובראשונה בעבורם, תפוס על-ידי מכוניות פרטיות." (עמ' 552 לפסק-הדין). יש להבחין בין המקרה הנדון בפרשה הנ"ל לעניינינו. ראשית, המערער הינו בעל עסק במדרחוב בן יהודה והוא פרק ספרים לעסקו. שנית, התמרור שהוצב במקרה דנן מכוח חוק העזר העירוני הינו חריג לכלל הנוגע לעצירת רכבים במקום אסור אלא לפריקה וטעינה באופן מיידי ובלתי פוסק, והינו הסדר ספציפי האפשר פריקה וטעינה בשעות מוגדרות ומוקדמות בטרם הופך המדרחוב למקום הומה אדם. יש לפרש את ההסדר הספציפי בשונה מההסדר הכללי: על הפריקה והטעינה להיעשות במהירות ותוך זמן סביר, וזאת בשונה מהכלל כי על הפריקה והטעינה להיעשות באופן מיידי ובלתי פוסק. הדו"ח נרשם למערער בשעה 09:53 בבוקר, כנראה שעה שהמערער הניח את "הסחורה" - ספרי המשפט הכבדים במשרדו. לאחר מכן יצא מהרחוב (שאם לא כן - אין ספק בעיני שהיה נרשם לו דו"ח חדש). פריקה כזו - גם אם הפורק מביא את המצרך הנצרך למשרדו - מותרת לדעתי כאשר המדובר בהיתר ספציפי לפריקה וטעינה. אשר על כן, הייתי מזכה את המערער. מיכאלה שידלובסקי-אור, שופטת השופט מ' גל: במחלוקת שנפלה בין חברי, דעתי היא כדעת השופט צ' סגל. אינני סבור, כי מבחני הטעינה והפריקה צריכים להיות שונים, כאשר הם צמודים לתמרור אין עצירה בהשוואה עם תמרור אין כניסה. בשניהם התכלית דומה, למנוע עצירה או כניסה של כלי רכב, זולת לצורך ביצוע טעינה ופריקה מידיים. בכך נשמרת ההרמוניה הנורמטיבית, בין האיסורים השונים ההופכים למותרים לצורך מיוחד של "פריקה וטעינה" (השוו: א' ברק פרשנות במשפט כרך ראשון, תורת הפרשנות הכללית, 215-214; ובכרך השני, פרשנות החקיקה, עמ' 473-472). זהו האיזון בין האינטרסים השונים, של הציבור מחד ושל בעלי העסקים והסוחרים במקום מאידך. עליו יש להקפיד. התרת הרסן בתכיפות ביצוע הפריקה והטעינה, עלולה להוביל במהרה להחטאת התכלית המרכזית שלשמה נועד האיסור. על-פי החומר שהונח לפניו קבע בית-משפט קמא, כי בענייננו לא התקיימה "פריקה וטעינה" באופן מיידי ובלתי פוסק. בקביעה זו לא ראיתי מקום להתערב. עוד מקובל עלי, כי במקרה של עבירה מסוג אחריות קפידה, דוגמת איסור כניסה של רכב לרחוב, ניתן לבחון בדיעבד האם הכניסה מהווה עבירה אם לאו, מעצם מבחן הפריקה והטעינה למעשה. למסקנה זו ניתן להגיע, באין צורך ביסוד נפשי לגיבוש העבירה (סעיף 22(א) לחוק העונשין תשל"ז1977-). לכן, הרצון של אדם, בעת המעבר על פני התמרור, לבצע פריקת סחורה או לטעונה, אינו שולל את קיומה של עבירת הכניסה האסורה, אם מתברר, כי למעשה הפעולה אינה עומדת באמות המידה של מבחני "הפריקה והטעינה", לפי מובנם בתמרור המתלה את תוקף איסור הכניסה. משנכנס המערער עם רכבו לרחוב, שבו מצוי תמרור האוסר כניסה לכלי רכב, למעט לצורך ביצוע פעולות של פריקה וטעינה, אולם בפועל לא עמד בקריטריונים של פעולות אלו - הריהו עובר את העבירה המיוחסת לו. לפיכך דעתי היא, כי יש לדחות את הערעור. משה גל, שופט הוחלט ברוב דעות השופטים צ' סגל ומ' גל, כנגד דעתה החולקת של השופטת מ' שידלובסקי- אור, לדחות את הערעור. חניהתמרוריםתאונת דרכים בזמן פריקה וטעינהמשפט תעבורה