כניסה לצומת תוך התעלמות מתמרור תן זכות קדימה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כניסה לצומת תוך התעלמות מתמרור תן זכות קדימה: 1. המערער הואשם בנהיגה בחוסר זהירות, באי מתן זכות קדימה בצומת, בכניסה לצומת שלא בבטחה ובאי ציות לתמרור - לפי תקנות 21(ג), 64(ג), 65 ו22-(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א1961- - כסדרן. לפי כתב האישום, נהג המערער, ביום 10.12.97, סמוך לשעה 08: 10, מכונית מסחרית, כשהוא נוסע מכיוון היציאה מהישוב אלעזר לכיוון ירושלים, ומשהגיע לצומת שבו מוצב תמרור המציין חובה לתת זכות קדימה לרכב בדרך החוצה - לא ציית להוראות התמרור ולא נתן זכות קדימה לרכב הנהוג על-ידי המתלונן, שנכנס לצומת משמאל לימין בכיוון נסיעת המערער. בשל חוסר זהירותו של המערער, נגרמה תאונה שבה נחבל המערער ונגרם נזק לשני כלי הרכב המעורבים בתאונה. 2. בית-משפט השלום לתעבורה בירושלים (כב' השופט י' ריבלין), הרשיע את המערער בהכרעת דין מנומקת שניתנה ביום 22.11.98, וגזר עליו קנס 750 ש"ח, פסילה מהחזיק או מקבל רשיון נהיגה בפועל לתקופה של 5 חודשים ושלושה חודשי פסילה על תנאי לשנתיים. 3. המערער סבור כי בית-המשפט קמא שם עצמו מומחה וקבע ממצאים עובדתיים בלא חוות דעת של מומחה, הכל על סמך השערות מקצועיות ללא בסיס, שאינן בתחום הידיעה השיפוטית. המערער תוקף כל אחת מקביעותיו של בית-המשפט קמא - הן הממצאים העובדתיים והן המסקנות המשפטיות, ומשום כך טוען כי עולה ספק לגבי אחריותו לתאונה, ומשום כך מן דין לזכותו, ובכל מקרה מן הראוי להתערב בעונש שגזר בית-המשפט קמא ובהתחשב בנסיבות האישיות של המערער ולבטל את עונש הפסילה שהשית עליו בית-המשפט קמא. 4. בית-המשפט לתעבורה הוא טריבונל מיוחד לדיון בענינים הנוגעים לתעבורה בדרכים. במשך השנים צובר השופט בבית-המשפט לתעבורה נסיון וידיעות מיוחדות, לרבות ידיעות הנוגעות לבחינת תאונות דרכים, גורמי תאונה, מרחקי עצירה ובלימה, זמן תגובה, ידיעות כלליות על מכשירים מיוחדים - אם מכשירים המשמשים לאכיפת "חוקי התנועה" או לאיתור עבירות תעבורה. בהתחשב במומחיות המיוחדת שצובר לו שופט התעבורה, אין לאמר כי אל לו להזדקק לנסיונו ולידיעותיו שצבר במהלך כהונתו השיפוטית, משום שאין אלה ידיעות שיפוטיות, אלא יש לאפשר לשופט התעבורה להשתמש בנסיון ובמומחיות שצבר, ואין להחיל לגביהם את הכלל שלפיו אין שופט, בדרך כלל, נזקק לידיעות ולנסיון שאינם בחינת ידיעה שיפוטית. לענין זה יפים הדברים שנקבעו בע"א 4868/90 אברהם אנג'ל, עו"ד נ' קוליה בודסקי, פ"ד מו(4), 434, 438-427. סבורני, כי אין כל הבדל לעניננו בין ידיעות ומומחיות שצבר שופט בבית הדין בתחום השכירות והגנת הדייר, לבין ידיעות ומומחיות שצבר שופט תעבורה בעניני תעבורה. וכך אומר בית-המשפט (כב' השופט ת' אור) בפסק הדין האמור: "לכלל הנזכר, שעל פיו אין שופט רשאי להיזקק לנסיונו ולידיעות שצבר, להבדיל מענינים אשר לגביהם קיימת 'ידיעה שיפוטית' במובן האמור, יש חריגים. אחד מחריגים אלה שהוכר בפסיקה, והוא החשוב לעניננו, נוגע להליכים בטריבונלים מיוחדים אשר הוקמו לדיון בנושאים הדורשים מומחיות מיוחדת. לגבי הליכים אלה קבעה הפסיקה, שבהתחשב במומחיותם המיוחדת של חברי הערכאה השיפוטית המיוחדת, ובהתחשב בטיפולה של אותה ערכאה בתחום מסוים, המקנה לה נסיון ומומחיות באותו תחום, אין להחיל לגביה את הכלל האמור, ורשאי מותב בית הדין להיזקק לידיעתו ולנסיונו באותו תחום בו נדרש הוא לפסוק. חריג זה הוכר לגבי טריבונלים שונים הדנים בענייני מסים. כך, למשל, נקבע לגבי ועדת הערר שלפי חוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג1963-, אשר הרכבה כולל שופט מחוזי ושני נציגי ציבור, שבבואה לקבוע את קביעותיה רשאית היא להסתמך גם על ידיעותיה בעניינים שנמסרו להכרעתה. כך נקבע בדעת הרוב בע"א 218/78 (7). בעמ' 425, ובעקבותיו נקבע בע"א 717/85 (8), בעמ' 46), ש'בהעדר נתונים בדבר שווי השוק של הנכס רשאית היתה ועדת הערר לעשות שימוש במומחיותה ובבקיאותה בנושא שמאות מקרקעין ולקבוע את שווי השוק בהסתמך על אלה'". בענין זה נתבקש דיון נוסף, אולם לא ניתנה הרשות לכך, ומכאן שהלכה זו שרירה וקיימת, וכאמור היא טובה לענין מומחיות בשווי נכסי מקרקעין לפי חוק הגנת הדייר, ענייני מסים וועדות ערר שונות המתמחות בנושאים מסוימים, ולענייננו בתי המשפט לתעבורה. 5. בית-המשפט קמא, לאחר ששמע את העדויות ובחן את חומר הראיות, הגיע למסקנה כי המערער לא ציית לתמרור שחייב אותו ליתן זכות קדימה בדרך החוצה שלפניו. להחלטתו זו הגיע מטעמים שפירט בהכרעת הדין ובין היתר מיקום כלי הרכב של המערער ושל המתלונן, המוכיח מעל כל ספק כי התאונה התרחשה במרכז הצומת, ומכל מקום לא במסלול הנגדי - נתיב ההשתלבות כטענת המערער. מכאן הסיק בית-המשפט קמא כי המערער נכנס לצומת שעה שרכב המתלונן התקרב אליו. ועוד זאת: בית-המשפט קמא לומד על ענין זה מפיזור חלקי זכוכית שהתפזרו בעקבות התאונה שנמצאו במרכז הצומת - אחרי סוף קו ההפרדה הרצוף בכיוון נסיעתו של המתלונן. בית-המשפט קמא קבע כי לו היתה התאונה מתרחשת אחרי שהמערער פנה שמאלה ויישר את רכבו לכיוון ירושלים, כטענתו, שברי הזכוכית לא יכלו להימצא במקום שנמצאו, ועל כל פנים לא היתה אפשרות ששברי הזכוכית יגיעו עד לימין הדרך. וגם זאת: בית-המשפט קמא קובע כי משחזור התאונה על-פי הנזקים ושברי הזכוכית ומיקום כלי הרכב - אין לו ספק, קל שבקלים, כי הרכב של המערער החל להיכנס לצומת תוך כדי פניה שמאלה לכיוון ירושלים, ותוך אותו הזמן הגיע הרכב של המתלונן לשמאלו כשהרכב של המערער היה במצב של סטיה שמאלה ואז פגע ברכב המתלונן שרכבו נבלם והמשיך מרחק מסוים קדימה. בית-המשפט קמא מפרט עוד נימוקים נוספים שהביאוהו למסקנה שאליה הגיע, תוך שהתייחס לכל פרט ולכל נקודה שהעלה המערער, שהופיע בעצמו וטען לעניינו במשנה סדורה, תוך שהוא דן בכל ענין ואינו שוכח כל פירור של טענה. 6. הממצאים העובדתיים והמסקנות שקבע בית-המשפט קמא, אכן נובעים, בין היתר, מידיעותיו של השופט ומנסיונו. אולם, ככל שמדובר בממצאים עובדתיים, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב, אלא במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל. פשיטא, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית לאחר ששמעה את העדים והתרשמה מהם, קיבלה את הראיות ושקלה שיקולי אמינות ומהיימנות. צריך שיהיה מקרה יוצא מן הכלל ונדיר שבו בולטת חריגה ברורה מחומר הראיות או התעלמות מראיה מהותית שבאה בפני בית-המשפט כדי להביא את ערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים (ע"א 359/84 חממי נ' עוקשי, פ"ד מא(4), 19, 22; וכן ראה ע"פ 605/87 המאוזכר בע"א 188/89 עזאיזה נ' המועצה המקומית דבורייה, פ"ד מז(1), 662; 664-663). 7. אף בענייננו, אינני רואה כל מקום והצדקה להתערב בממצאיו העובדתיים של בית-המשפט קמא. גם מסקנותיו של בית-המשפט קמא מבוססות היטב על חומר הראיות ועל הממצאים העובדתיים שקבע, ואין לי כל צורך והצדקה להתערב במסקנות המשפטיות. 8. לפיכך, אני דוחה את הערעור ככל שהוא נוגע להרשעת המערער לפי הכרעת הדין בבית-המשפט קמא. 9. מכאן לעונשו של המערער. המערער מבסס את ערעורו בכל הנוגע לעונש שהושת עליו על כך ש"בהתחשב בנסיבות המיוחדות ובהיותו אדם נורמטיבי", הרי עונש של חמישה חודשי פסילה בפועל - יקפח את פרנסתו, מה גם שהמערער מתגורר בישוב קטן ורכבו דרוש לו לנסיעות רבות לצרכיו ולצרכי פרנסתו. המערער מוסיף, כי אשתו עומדת ללדת (ילד חמישי), כך שהעזרה שיכול היה להיעזר בה בתקופת הפסילה לנהיגת הרכב, לא תתאפשר בשלב הזה. הנה כי כן, נימוקי המערער לענין העונש מבוססים על "קיפוח פרנסה". מידת העונש, ככל שהיא נוגעת לתקופת הפסילה בפועל של רשיון נהיגה, נגזרת מנתונים שונים, ובין היתר נסיבות אישיות של מי שהורשע בעבירת תעבורה. במיוחד אמורים הדברים בעבירה, כמו זו שבענייננו המחייבת בדרך כלל פסילה מהחזיק רשיון נהיגה לתקופת מינימום של שלושה חודשים. בית-המשפט צריך לשקול את חומרת העבירה ונסיבותיה ואת היעילות שיש בעונש הפסילה על המלחמה בתאונות הדרכים ובעבירות התעבורה. נסיבות אישיות יכול שיהיו נימוק שלא להחמיר יתר על המידה עם נוהג רכב שהורשע בעבירת תעבורה, אך אין בהם, כשלעצמן, כדי לשמש נימוק לקולא. אין מקום לטענה כי קיפוח פרנסה הוא נימוק כשלעצמו להקל עם נאשם ולא להטיל עליו את העונש היעיל ביותר בעבירות תעבורה, הוא עונש הפסילה. המערער מדבר בערעורו על היותו "אדם נורמטיבי". יכול שאין ספק בכך, אבל נורמטיביות בענייני תעבורה נבדקת ונבחנת על-פי עברו התעבורתי של נוהג הרכב, כאשר הוא מבקש להתחשב בו לענין העונש. למערער הרשעות תעבורה רבות, ובין היתר: אי ציות לתמרור המחייב עצירה (בפברואר 1997), נהיגה כשהאור ברמזור מחייב עצירה (באוגוסט 1997) ועוד עבירות שתחילתן בשנת 1987. הנה כי כן - אין המערער יכול להסתמך על עבר תעבורתי נקי. 10. העונש שגזר בית-המשפט קמא על המערער אינו חמור כלל ועיקר בהתחשב בנסיבות המקרה, ואינני רואה להתערב בו. 11. לאור האמור, וכעולה מן המקובץ, אני דוחה את הערעור על שני חלקיו. תמרוריםצומתזכות קדימהמשפט תעבורה