פיצויים מוגדלים לעובדים בגין הפרת הסכם קיבוצי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים מוגדלים לעובדים בגין הפרת הסכם קיבוצי: .Iההליך .1בבית-הדין האזורי בירושלים (אב-בית-הדין - השופט הראשי גוטמן; נציגי הציבור - ה"ה גיספאן ויואלי; תב"ע מג/1-4) התבררה "בקשת צד בסכסוך קיבוצי", שהוגשה על-ידי ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל (להלן - ההסתדרות) ושהוגדרה על-ידה בתור "תביעה לפי סעיף 37ד לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז 1957(להלן - חוק יישוב סכסוכי עבודה), לפיה בית-הדין מתבקש לחייב את המשיבה לשלם לעובדי הביטוח הלאומי פיצויים מוגדלים בגין הפרה של הסכם קיבוצי שהוסכם בין הצדדים". .2העובדות הצריכות לערעור, כפי שהן עולות מחומר הראיות ומפסק-הדין שבערעור, הן: א) בתחילת שנת 1979נחתם מסמך, שכינוהו "הסדר", בין מינהלת המוסד לביטוח לאומי (להלן - "המוסד"), לבין הוועד הארצי של עובדי הסניפים והוועד של עובדי המשרד הראשי של המוסד (להלן - מסמך 179); ב) המוסד לא פעל על-פי האמור במסמך 1979ופרץ סכסוך עבודה; ג) ביום 23.5.1979נחתם הסכם בין המוסד לבין הוועד הארצי של עובדי המוסד (להלן - מסמך מאי 1979) בדבר יישובו של סכסוך העבודה שפרץ במוסד, אשר שינה את התנאים שבמסמך .1979 בסעיף 1שבמסמך מאי 1979הצהיר הוועד הארצי, כי בכוונתו להגיש תביעה לבית-הדין לעבודה בעניין תוקפו של מסמך .1979 בסעיף 8שבמסמך מאי 1979נאמר: "אם על-פי פסק-דין סופי בתביעה כאמור בסעיף 1ייקבע שההסדר הקודם הינו בר-תוקף, יבוא ההסדר הקודם במקום הסכם זה והסכם זה יהיה בטל מעיקרו ולא תהיינה לעובדים זכויות אישיות לפיו וכל תשלום, זכות או הטבה, שניתנו לעובדים על-פי הסכם זה יהיו על חשבון יישום ההסדר הקודם"; ד) בתחילת שנת 1980פנו ההסתדרות ומספר עובדי המוסד לבית-הדין האזורי לעבודה בתביעה "ליתן פסק-דין הצהרתי הקובע, כי ההסדר הוא בר-תוקף ומחייב וכי על המשיב לנהוג על פיו" (תב"ע שם/1-6); ה) בסוף פסק-הדין אמר בית-הדין האזורי: "אנו מצהירים כי ההסדר הוא הסדר קיבוצי בעל תוקף וניתן היה לצפות שיכובד" (סעיף 12לפסק-הדין); ו) המוסד ערער על פסק-הדין של בית-הדין האזורי. בפסק-הדין שבערעור (דב"ע מב/10-4) פסק בית-הדין הארצי, כי: "פסק-הדין שבערעור אינו מסתפק באותה הצהרה וממשיך ומצהיר כי 'ניתן היה לצפות (שאותו הסדר קיבוצי) יכובד'. למעשה לפנינו 'פסק-דין הצהרתי' הקובע כי הסדר קיבוצי הוא בעל תוקף, וממשיך ומצהיר שמצפים מהצדדים כי יכובד. טען פרקליטו של המערער, כי משלא חלקו על כך שב'הסדר קבוצי' ולא ב'הסכם קיבוצי' מדובר, היינו במסמך שכשלעצמו אין לו נפקות משפטית, כלל לא היה מקום ליתן 'פסק-דין הצהרתי'. כנגד זה טען פרקליטם של המשיבים, כי אין כל מניעה לכך שיינתן פסק-דין הצהרתי, אלא אם אין מדובר בהסכם שניתן לאוכפו בהליך שיפוטי. אין בית-דין זה נוהג לקמוץ ידו כאשר מדובר בסעד הצהרתי, עת מדובר בסכסוך קיבוצי. במה דברים אמורים? כאשר מתן הסעד ההצהרתי אינו נוגד את העקרונות הצריכים לדבר, אולם עת מביאים בחשבון את המיוחד שביחסי עבודה קיבוציים, וכאשר אין במתן אותו סעד כדי לשנות מיסודם את הכלים להסדרת יחסי עבודה קיבוציים, היינו להביא לטשטוש בין 'הסכם קיבוצי' ובין 'הסדר קיבוצי'. אין לשכוח שפסק-דין הצהרתי אינו הצהרה בעלמא בבחינת מתן ביטוי לרצוי בעיני בית-משפט. פסק-דין הצהרתי הוא אחד ה'סעדים' שבתי-משפט, ורק בתי-משפט, בכוחם לתיתם. עת נותן בית-משפט פסק-דין הצהרתי, הוא מתכוון לכך שהצדדים יקימוהו. משברור שפסק-דין הצהרתי הוא אחד ה'סעדים' או אחת ה'תרופות' שבידי בית-המשפט, ברור גם שאין לתת את אלה לשם 'מימוש' 'זכות' 'הבטחת זכות', או הצהרה על עצם קיומה של ה'זכות'. הלכה פסוקה היא, שבהעדר נסיבות מיוחדות כעולה מהפסיקה, אין 'הסדר קיבוצי' מקנה 'זכות', בין הצדדים להסכם, ו'זכות' פירושה 'זכות במשפט' (legal right) ואינטרס פירושו אינטרס מוגן במשפט או מוכר במשפט (legally protected or recognized intrest) ובאין זכות או אינטרס כאמור, לא יוכל להינתן פסק-דין הצהרתי, שאינו בנסיבות שלנו אלא 'תחליף' לפסק-דין אכיף. מכל האמור לעיל עולה, כי אין להשאיר את סעיף 12בפסק-הדין שבערעור בלשונו ובמקומו ייאמר ש'ההסכם שבו מדובר, אתו אלא הסדר קיבוצי, על כל העולה מכך מפסיקת בית-דין זה ובמיוחד מהעולה מדב"ע לו/1-4, [1]'"; ז) בית-הדין הארצי לא מצא לנחוץ לדון בשאר הטענות של המוסד בערעור, ביניהן הטענה שטעה בית-הדין האזורי בכך, שדחה את הטענה כי ההסדר הינו בטל וחסר תוקף מבחינה משפטית, בשל היותו נוגד את האמור בסעיף 210(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, ועלפי סעיף 30לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973; ח) בסוף שנת 1982הגישה ההסתדרות לבית-הדין האזורי "בקשת צד בסכסוך קיבוצי", היא הבקשה נשוא פסק-הדין שבערעור זה. .3המבוקש מבית-הדין האזורי בבקשה שפתחה בהליך הנוכחי היה: א) בסעיף הפותח בבקשה נאמר: "בקשת צד בסכסוך קיבוצי בעניין: תביעה לפי סעיף 37ד לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957, לפיה בית-הדין מתבקש לחייב את המדינה לשלם לעובדי הביטוח הלאומי פיצויים מוגדלים בגין הפרה של הסכם קיבוצי שהוסכם בין הצדדים"; ב) בסעיף העתירה בבקשה נאמר: " .1בית-הדין מתבקש לחייב את המוסד לשלם לעובדים, עליהם חל ההסכם. פיצויים בשיעור הנזק שנגרם להם בשל אי-קיומו של ההסכם. .2לחייב את המוסד לשלם לארגון העובדים או לעובדים פיצוי מוגדל כפי שייראה לבית-הדין באופן שירתיע וימנע מן המוסד לא לקיים הסכם עליו הוא חתום. .3להעניק למבקשת ולעובדים כל סעד אחר שייראה לבית-הדין, בנוסף לסעדים המבוקשים לעיל". .4סעיף 37ד לחוק יישוב סכסוכי עבודה, שעליו סמכה ההסתדרות בבקשה שפתחה בהליך, אומר: "מעביד בשירות הציבורי שהפר הוראה שבהסכם קיבוצי, רשאי בית-הדין לעבודה לבקשת העובד שלגביו הופר ההסכם או ארגון העובדים שבו הוא חבר, לחיובו בתשלום פיצויים מוגדלים בנוסף לכל סעד אחר, והוא רשאי לפסוק פיצויים גם בהפרה שאין עמה נזק ממון". בסעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה נאמר: "לעניין פרק זה - 'הסכם קיבוצי' - ... לרבות הסדר קיבוצי אחר, ובלבד שנעשו בכתב ונקבעו בהם שיעורים לשכר העבודה". .5עיקר טענות ההסתדרות בבקשה שפתחה בהליך הנוכחי היו: א) בהליכים בגלגול קודם, הן בבית-הדין האזורי והן בבית-דין זה, נקבע מעמדו של מסמך 1979והמוסד הודיע "כי אינו מתכוון לקיים את פסק-הדין" של בית-הדין הארצי בדב"ע מב/10- .4את תמצית הפסיקה בגלגול קודם ראה הטוען ב"הצהרת" בית-הדין האזורי, כי "ההסדר הוא הסדר קיבוצי בעל תוקף וניתן היה לצפות שיכובד", ובדברי בית-דין זה בערעור על פסק-הדין של בית-הדין האזורי (סעיף 2, פסקה ו', לעיל); ב) סירוב המוסד לפעול על-פי מסמך 1979מקנה להסתדרות את הזכות לבקש מבית-הדן לחייב את המוסד לשלם לעובדים פיצויים מוגדלים כאמור בסעיף 37ד לחוק יישוב סכסוכי עבודה; ג) "הפיצויים לפי סעיף 37ד לחוק יישוב סכסוכי עבודה באים לפצות את העובדים על הנזק שנגרם להם כתוצאה מאי-קיומו של ההסכם במועד על-ידי המוסד; ובנוסף לכך זכאית המבקשת (ההסתדרות), כי בית-הדין יחייב את המשיב (המוסד) בפיצויים מוגדלים שיהיה בהם כדי להרתיע ולמנוע מהמוסד שהוא מעביד ב"שירות הציבורי' לא לקיים הסכם שהוא חתום עליו"; ד) "את הפיצויים המוגדלים יש להעריך בהתאם לרווח שהמעביד עשוי להפיק מאי-קיומו של ההסכם". .6עיקר טענות המוסד ב"תשובה לבקשת צד לדיון בסכסוך קיבוצי" היו: א) מסמך 1979"הינו 'הסדר קיבוצי' נטול תוקף משפטי מחייב, על-פי ההלכה הפסוקה מלפני בית-הדין הארצי לעבודה"; ב) המוסד לא הפר הוראה שבהסכם קיבוצי כאמור בסעיף 37ד לחוק יישוב סכסוכי עבודה, שכן לא ניתן להפר הסדר קיבוצי הנעדר תוקף משפטי. .7בסיכומים בכתב שהגישה ההסתדרות לבית-הדין האזורי נטען, בין השאר: א) "כל מה שנקבע בפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה בכל מה שקשור בתוקפו המשפטי של הסדר קיבוצי הוא, שאין הוא מתן לאכיפה במישור האובליגטורי. אולם עצם העובדה שהמחוקק קבע בסעיף 37א לחוק כי: הסכם קיבוצי הוא גם הסדר קיבוצי, פירושו שהמחוקק העניק להסדר קיבוצי תוקף משפטי ובשל הפרתו ניתן לתבוע פיצוי על-פי סעיף 37ד - לחוק, בדיוק כשם שמעביד יכול לבקש להכריז על שביתה כבלתי-מוגנת בזמן שחל הסדר קיבוצי. האם לכך ניתן לטעון כי הוא חסר תוקף משפטי?!"; ב) "המבקשת תטען כי מנוסח סעיף 37ד לחוק ומעצם העובדה שהמחוקק מדבר בפיצויים מוגדלים, עולה כי הנפגע מהפרת ההסדר זכאי, כדבר המובן מאליו, לפיצוי הממשי והישיר שנגרם לו. במקרה הנדון הפיצוי הישיר והממשי הוא תשלום בעבור אובדן הכנסה לכל אחד מהעובדים ובשווי שאינו שנוי במחלוקת בין הצדדים לדיון זה. בנוסף לפיצוי הממשי העניק המחוקק לבית-הדין שיקול דעת לקבוע פיצוי בסכום כזה שייצור מצב שיהפוך את הפרת ההסכם על-ידי המעביד לבלתי-כדאי בשבילו מבחינה כלכלית. כאשר אין אמות מידה ברורות לחישוב הפיצוי הזה ניתן ללמוד עליו ממקרים שנדונו בבתי-המשפט בנושאים דומים". .8בסיכומים שבכתב שהגיש המוסד לבית-הדין האזורי נטען, בין השאר: א) "'הסדר קיבוצי' לעניין הפרק הרביעי לחוק יישוב סכסוכי עבודה יכול להיות רק אותו 'הסדר קיבוצי' אשר - על-פי פסיקת בית-הדין הארצי לעבודה - יש לו תוקף מחייב בעולם המשפט. בית-הדין הארצי - במסגרת ההלכה שנקבעה על-ידו לעניין אי-תוקפו המשפטי של הסדר קיבוצי - קובע כי הסדר קיבוצי 'יכול ויהווה חוזה בין הצדדים, אם להתקשרות אכיפה במשפט כוונתם...' (דבע לה/7-3, [2], בע' 139- מול האות ו') וכי הסדר קיבוצי יכול להיות תקף ואכיף במשפט 'אם במסמך נאמר בפירוש כי הינו מהווה חוזה בין הצדדים, והכוונה היא לחוזה אכיף במשפט' (דב"ע לט/5-4, [3], בע' 293- מול האות ז'). אמור מעתה - הוראות הפרק הרביעי יחולו על אותם הסדרים קיבוציים שיש להם תוקף בעולם המשט על-פי פסיקת בית-הדין הארצי לעבודה, לאמור - אותם הסדרים בהם נאמר במפורש כי הצדדים מתכוונים ליתן להם תוקף של חוזה אכיף במשפט. ההסדר בו עסקינן אינו כזה: ראשית - לא נאמר בו דבר וחצי דבר לעניין תוקפו המשפטי המחייב, ושנית - וזה העיקר - בית-הדין הארצי קיבל את ערעור המשיב על פסק-הדין של בית-הדין הנכבד בבקשה הקודמת וקבע כי ההסדר הינו 'הסדר קיבוצי על כל העולה מכך מפסיקת בית-דין זה...' ובכך פסק שאין לו תוקף משפטי"; ב) "השאלה, אם נגרם נזק ומה שיעורו, הינה שאלה עובדתית מובהקת, דא עקא - אך המבקשת לא המציאה כל הוכחה לכך שאכן נגרם נזק למי מן העובדים ומה שיעורו: לא רק שאין בעניין זה כל עדות עצמאית או נתונים כלשהם, אלא שאפילו התצהיר, התומך בבקשה, אינו מתייחס כלל לשאלת הנזק ומידת שיעורו ובאין כל הוכחות בפני בית-הדין הנכבד לא ניתן לפסוק כל פיצוי כספי. הצורך בהוכחת הטענה בדבר נזק ומידת שיעורו אינו טכני בלבד, אלא הוא עניין מהותי ביותר והמקרה הנדון יוכיח: אין חולק על כך שההסדר לא הופעל ולא בוצע ונניח, לצורך הדיון, שניתן לטעון כי יש להעניק פיצוי בגובה 'שווי' ההסדר. גם אם כך, לא ניתן להתעלם מההסכם מיום 23.5.1979, אשר קבע לעובדים תנאים כאלה ואחרים לאותה תקופה אליה התייחס ההסדר ולא הובאו בפני בית-הדין הנכבד כל ראיות או נתונים מה היחס בין ההטבות שניתנו בהסכם האמור לבין ההטבות שנקבעו בהסדר. התעלמות המבקשת מההסכם מ- 23.5.1979משמיטה במיוחד את הקרקע מן הטענה שנגרם נזק לעובדים כתוצאה מאי-ביצוע ההסדר, הן לעניין עצם קיומו של הנזק ובעיקר לעניין שיעורו"; ג) "המשיב טוען שלמבקשת אין כל מעמד לתבוע פיצויים לעצמה". .9לאחר הגשת הסיכומים מטעם המוסד ראה לנכון בית-הדין האזורי לאפשר לבא-כוח ההסתדרות להשיב לטענות בא-כוח המוסד בדבר אי-הוכחת הנזק (סעיף 8, פסקה ב', לעיל). .10בתשובת ההסתדרות נאמר, בין השאר: "הנזק הוכח. ולמעשה אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים... הנזק הוא הפער הכספי בשכרם של העובדים בין קיום החוב שהמדינה טוענת שאינה חייבת לקיים, לבין שכרם ללא קיום החיוב...". .11בית-הדין האזורי דחה את תביעת ההסתדרות באומרו: "בסעיף 5לבקשה טוען בא-כוח המבקשת, כי 'הפיצויים... באים לפצות את העובדים על הנזק שנגרם לעובדי המשיב, עקב הפרת הוראות ההסדר הקיבוצי, כנטען על-ידי בא-כוח המבקשת. לעניין זה נתבקש בא-כוח המבקשת להשיב לטענות בא-כוח המשיב בסעיף 30לסיכומיו. בסעיף 1לתשובתו טוען בא-כוח המבקשת, כי משהוסכם בין הצדדים, כי אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים אין הטענה בדבר הפיצויים יכולה להישמע. אין אנו מקבלים טענה זו משני טעמים. האחד: "שיעור דמי הנזק או סכום הפיצוי המגיע על-פי כל עילה... מעולם רואים אותם כשנויים במחלוקת זולת אם הודו בהם במפורש" (תקנה 24(ב) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט-1969). הטעם השני הוא, כי גם אם יש הסכמה לעובדה שנגרם לעובדים נזק בלא שננקב שיעור הנזק אין בכך כדי להביא את ביתהדין לחיוב בתשלום פיצויים ששיעורם אינו ידוע לבית-הדין. פסיקת פיצויים על-פי סעיף 37ד לחוק נתונה לשיקול דעתו של בית-הדין, ובבוא בית-הדין לפסוק פיצויים עליו לשקול מה תהא השלכת פסיקתו על יחסי העבודה במקום העבודה. זאת כשמדובר בשיעור ידוע של הנזק, וכך הוא, על אחת כמה וכמה, שעה שמבוקש, למעשה, פסק-דין הצהרתי, כי נגרם נזק מבלי ששיעורו ידוע. פסיקה כאמור הוא מרשם בטוח לשיבוש יחסי העבודה. בתשובתו מעלה בא-כוח המבקשת טענה נוספת והיא, כי שיעור הנזק מצוי בידיעת המשיב. אף טענה זו אין בידינו לקבלה. אם אכן ידוע שיעור הנזק להטיב (ראה סעיף 31לסיכומי בא-כוח המשיב) ורק למשיב, צריך היה בא-כוח המבקשת לעתור לבית-הדין, במועד, שבא-כוח המשיב יגלה מהו אותו שיעור". .12ביסודו של דבר חזרו באי-כוח הצדדים במסגרת הערעור על טענותיהם בבית-הדין האזורי. .13בא-כוח ההסתדרות הדגיש במיוחד בשלב הערעור טענות אלה: א) שגה בית-הדין קמא בכך שפירש את סעיף 37ד כך שמטרת פיצויים על-פיו הינה לפצות על נזק שנגרם ולא ראה בפיצויים על-פי סעיף זה פיצויים עונשיים, בדומה לאלה הנפסקים בדיני נזיקין כאשר אי-אפשר להעריך במדויק את שיעור הנזק; ב) בית-הדין קמא שגה בכר שלא פסק פיצויים על-פי שיקול דעתו בלא קשר לכך אם ננקב סכום התביעה המדויק אם לאו. בתביעה ל"פיצויים עונשיים" אין צורך בנקיבת סכום התביעה; ג) שגה בית-הדין האזורי בהסתמכו על תקנה 24(ב) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט-.1969 .14בא-כוח המוסד הרגיש במיוחד בשלב הערעור את הטענות האלה: א) יש לפרש את סעיף 37ד לחוק על רקע דיני החוזים הנוגעים להפרת חוזה ולא על רקע דיני הנזיקין. מטרת הפיצוי על-פיו הינה החזרת המצב לקדמותו. אין מכירים ב"פיצויים עונשיים" בדיני חוזים; ב) לא הוכח עצם קיומו של נזק, לא ננקב סכום התביעה ולא הובאו ראיות בדבר שיעור הנזק; ג) על מנת שבית-הדין יפסוק "פיצויים מוגדלים" יש להביא בפניו ראיות על הבסיס שאותו יש להגדיל. .15פסק-הדין שלהלן הוא על דעת רוב חברי המותב. לדעתו של אחד מחברי המותב - יש לקבל את הערעור. .Iiפסק-דין .1עד שבית-הדין יידרש לכל השאלות המיוחדות לערעור זה, טוב שיידרש, כללית, להוראת החוק אמר ההליך בנוי עליו. הכוונה היא לסעיף 37ד לחוק יישוב סכסוכי עבודה. סעיף זה בא לראשונה בפני בית-דין זה ומן הראוי שנעמוד על פירושו, כך שנוכל לבנות עליו את המיוחד לערעור. .2סעיף 37ד, כולו, מתייחס להפרת "הוראה שבהסכם קיבוצי", עת "הסכם קיבוצי" מוגדר בסעיף 37א (כמובא בסעיף 4בחלק iלעיל). מאותה הגדרה עולה הרחבה של המושג "הסכם קיבוצי", מעבר למשמעותו הרגילה, כך שנכלל בו "הסדר קיבוצי אחר". ענייננו איננו מחייב ליתן פירוש למלים "הסדר קיבוצי אחר" וללמוד מאותה הגדרה, אם "הסכם קיבוצי" במשמעותו המשפטית מהווה גם הוא "הסדר קיבוצי" או אם התכוונו מנסחי ההגדרה לכך שכל פתק ("הסדר" שנעשה ב"כתב"), יהיו הצדדים לו אשר יהיו, בין שהצד הוא ועד פעולה ובין שהצד הוא מספר עובדים כלשהוא שבחרו "נציגות לעניין" (ad hoc), מהווה "הסכם קיבוצי" לעניין הפרק הרביעי בחוק יישוב סכסוכי עבודה, על כל הזכויות העולות מכך לעניין סעיף 37ד. אין זה טוב שהשלב הראשון לפירוש הדיבור "הסכם קיבוצי" באותו סעיף בוא תוך התייחסות לשוליים - "הסדר קיבוצי", שהוא, מבחינת הדין, יוצא מן הכלל ובגדר "נסבל" - ולא לעיקר, שהוא הסכם קיבוצי כדין. אם כי, ברור שבמהלך הדברים חייבים להתייחס גם ל"הסדר הקיבוצי". .3כשבאים לפרש את הסעיף 37ד לחוק, תוך התייחסות ל"הסכם קיבוצי" במשמעותו הרגילה, יש ליתן את הדעת לשאלה, מה בא אותו סעיף לחדש ולהוסיף על הדין הקיים; כי הרי חייב בית-הדין לייחס כוונה למחוקק, עת כלל בחוק את הסעיף 37ד. כוונתו זאת מוצאת את ביטויה בשניים, ובשניים בלבד, כי אין להניח שהמחוקק התכוון לשינויים יסודיים בכל הנוגע למעמדם בדין של הסכמים קיבוציים ולתוצאות הפרתם. אין לראות בו "קודקס" בפני עצמו. החידושים הם, כאמור, שניים: ראשית הענקת מעמד ל"ארגון העובדים" שבו חבר "העובד שלגביו הופר ההסכם" לתבוע את המעביד, עת מדובר בהפרת "הוראה אישית"; שנית, מתן כוח לבית-הדין לחייב את המעביד "בתשלום פיצויים מוגדלים בנוסף לכל סעד אחר" כולל פיצויים "גם בהפרה שאין עמה נזק ממון". הענקת ה"מעמד" לארגון העובדים לתבוע מעביד לדין במקום שיתבע העובד היא בגדר "מעמד" לעניין "תביעה ייצוגית" - עת מדובר בעובדים רבים, או לעניין תביעה מכוח הרשאה על-פי דין - עת מדובר בעובד אחר, ושניים אלה - מכוח החוק ולא במסגרת סדרי דין מכוח סעיף 33לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, או מכוח תקנות. דרך זאת באה בנוסף לדרך הפתוחה בפני ארגון עובדים לתבוע מימוש "הוראות אישיות" מכוח החלק הנורמטיבי שבהסכם קיבוצי באותם המקרים שבהם דרך זאת פתוחה. מן הראוי להדגיש, כי המדובר הוא בהענקת "מעמד" ותו לא. מסעיף 37ד כשלמות עולה, שהפיצוי שבו מדובר באותו סעיף הוא פיצוי "לעובד" ולא "לארגון העובדים"; כי כך הדבר לומדים מהעובדה, שהזכות לתבוע קשורה בהפרת הוראה "לגבי העובד". יסוד זה עומד, בין שהמבקש הוא העובד ובין שהמבקש הוא ארגון העובדים שאותו עובד חבר בו. החידוש השני מתייחס, כאמור לעיל, לעניין "הפיצויים". החידוש הוא מתחום הזכויות החוזיות ומוצא את ביטויו בכך, שבית-הדין רשאי לחיוב "בפיצויים מוגדלים", באשר בהוראה שאפשר "לפסוק פיצויים גם בהפרה שאין עמה נזק ממון" אין רבותא על פני ההוראות שבחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- .1970מובן שיכול ויטענו, כי יש וקיימת או קמה זכות לפיצויים מכוח חוק - פיצויים סטטוטוריים - אך להקמתה של זכות יוצאת דופן כזאת צריך שתהיה הוראה מפורשת בחוק. לזכות סטטוטורית לעצם הפיצויים לא טענו, ובדין לא טענו. .4משבאים ליישם את האמור ל"הסדר קיבוצי", ייאמר מייד, שאין לייחס למחוקק כוונה להעניק להסדר קיבוצי מעמד עדיף על מעמדו של הסכם קיבוצי. בהסכם קיבוצי החידוש הוא בהענקת מעמד ל"ארגון העובדים" ובאפשרות לחיוב ב"פיצויים מוגדלים" וכן בפיצויים "על הפרה שאין עמה נזק ממון". מכאן, שרק ל"ארגון עובדים" מוענק המעמד ורק לעניין "פיצויים מוגדלים", היינו פיצויים שהם מעבר לפיצויים הרגילים הוא מוענק. לשון אחר: רק באותם המקרים שניתן לפסוק פיצויים, ניתן לפסוק "פיצויים מוגדלים". על כל פנים, בין שיטענו לפירוש הדיבור "פיצויים מוגדלים" כמכוונים ל"פיצויים עונשיים", ל"פיצויים כלליים", ל"פיצויים לדוגמה" ול"פיצויים כפייתיים", דבר אחד ברור: אין עילה לאחד מאלה באין כל פגיעה בזכות של הטוען לפיצויים. האמור מוצא את חיזוקו בכך, שסעיף 37ד פותח במלים "מעביד בשירות ציבורי שהפר הוראה בהסכם קיבוצי" וברור שהכוונה להפרת הוראה שבהסכם קיבוצי הקנה זכות לעובד התובע או שלמענו תובעים. הווה אומר, אף עת מדובר ב"הסדר קיבוצי" הזכות לתבוע היא, בנוסף לעובד עצמו, ל"ארגון עובדים", והעילה לתביעה היא "הפרת הוראה". מכאן ליישום האמור, לענייננו. .5ההליך בבית-הדין האזורי נפתח על-ידי ההסתדרות. לא טענו, וכנראה שלא היה מקום לטעון, שהעובדים שבהם מדובר לא היו חברי ההסתדרות. מכאן, שהתקיים בהסתדרות לענייננו תנאי "הלגיטימציה". אגב יצוין, שהמעמד המוקנה בסעיף 37ד להסתדרות, מתייחס לפעולה למען "חבר" בלבד ולא למען כל אלה, שעליהם חל ה"הסכם הקיבוצי" או ה"הסדר הקיבוצי". מכאן, שכל טענה שלהסתדרות לא היה "מעמד" של צד (סעיף 8, פסקה ג', בחלק iלעיל) אינה יכולה להתקבל. אך עדיין עומדת השאלה, אם העתירה היתה במסגרת שהתווה המחוקק לתביעה על-ידי ההסתדרות. בבקשה שפתחה בהליך בסעיף "המבוקש" (סעיף 3, פסקה ב בחלק iלעיל) מדובר, אמנם, בתשלום ל"ארגון העובדים", אך בעתירות אחרות באותו סעיף מדובר במפורש גם בתשלום לעובדים. לגבי עתירות אלה התשובה לשאלה האמורה הינה חיובית. השאלה הבאה היא, אם "הופרה הוראה בהסכם קיבוצי" ובענייננו הוראה שב"הסדר קיבוצי". אין ענייננו מחייב או מצדיק לחזור ולומר כל אשר נאמר כבר על מקומו ומעמדו של "הסדר קיבוצי" במשפט העבודה (דב"ע לו/1-4, [1], בע' 327). לענייננו, עת מדובר בעתירה של מימוש זכויות עובד כפרט - או בלשון החוק הפרת הוראה "לגבי העובד" - אין חולקים על כך שיכול שהוראות בהסדר קיבוצי תקנינה לעובד כפרט זכויות בגדר "תנאי מכללא" בחוזה העבודה האינדיבידואלי. במה דברים אמורים? עת התקיים הדרוש לתנאי מכללא, וכל עוד אותו תנאי מכללא עומד (דב"ע לה/7-3, [2], בע' 141- 142והאסמכתאות שם). בהסדר הקיבוצי שבו מדובר מצויות, אמנם, הוראות בעניין שכר לעובדים, אך השאלה היא, אם וכמה זמן יכול היה כל עובר ועובד לראות את המוסד, וכמה זמן ראה המוסד את עצמו, חייב בתשלום העולה מאותו הסדר. רק משניתנת תשובה חיובית לשתי השאלות האלה אפשר לקבוע, כי האמור בהסדר היה לתנאי מכללא ועמד בעינו עד לתאריך שטוענים לו. משלא הוכח הדרוש לתשובה לשאלות האמורות - לא הוכח ש"הופרה הוראה", ובאיזה היקף הופרה, היינו מהו הסכום שלא שולם. בטענתו שאמנם "הופרה הוראה" סמך בא-כוח ההסתדרות על מסמך 1979ועל הכוח שבא לאותו מסמך מפסקי-הדין בגלגול הקודם (סעיף 5, פסקה א', בחלק iלעיל). אמנם ניתן בבית-הדין האזורי פסק-דין הצהרתי, והרי פסק-דין הצהרתי בא רק לעניין "זכות", כך שיכול היה לטעון הטוען שאכן הכיר בית-הדין האזורי בפסק-דינו בעצם הזכות ולצידה של זכות - האפשרות של הפרה; אלא מאי? בערעור בוטלה אותה הצהרה ואשר נאמר על-ידי בית-דין זה שונה לחלוטין: "...ההסכם שבו מדובר, אינו אלא הסדר קיבוצי, על כל העולה מכך מפסיקת בית-דין זה..." (סעיף 2, פסקה ו', בחלק iלעיל). והרי העולה מפסיקת בית-דין זה כאמור תלוי תמיד, בחשבון סופי, במהותו של אותו הסדר, כולל מי הם הצדדים של אותו הסדר. .6שאלה אחרונה שתתעורר, בדרך כלל, עת באים ליישם סעיף 37ד לחוק, קשורה בנושא "הפיצויים המוגדלים" שבהם מדובר באותו סעיף (סעיף 3לעיל). האמור בסעיף הקודם עושה שאלה זאת למיותרת, לענייננו. אך מאחר והוקדש לה מקום מרכזי בכל מהלך הדיון, טוב שלא נתעלם ממנה. .7בכל מהלך הדיון, החל מהבקשה שפתחה בהליך בבית-הדין האזורי וכלה בטענות בערעור זה, לא נקב פרקליטה של ההסתדרות בסכום הפיצויים, ומכל מהלך הדיון עולה, שהכוונה היתה לסכום כולל לכל העובדים או לסכום שווה לכל אחד מהעובדים (סעיף 3בחלק iלעיל). בין כך ובין כך אין זה בסיס לקביעת פיצויים, רגילים או "מוגדלים", כאשר מסעיף 37ד עולה ברורות, שמדובר בפיצוי לכל עובד ועובד. הבסיס לפיצוי כזה יכול להיות לענייננו רק השכר שמגיע לעובד ולא שולם והרי לא עולה על הדעת שהשכר אשר הגיע, אם כבר הגיע מכוח תנאי מכללא וכל עוד הגיע, היה שווה לעובד בדרגה הנמוכה ביותר ולעובד בדרגה הגבוהה ביותר. בענייננו מדובר בתנאי מכללא לתשלום כסף. ברור שעת מדובר בתנאי מכללא, מתחום תנאי עבודה שאינו שכר, הבעיות והתשובות תהיינה אחרות. באין "בסיס" אין על מה לבנות את "המוגדל". דין הערעור להידחות. אין צו להוצאות.הסכם קיבוציפיצוייםחוזההפרת חוזה