קראו את פסקי הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות רפואית בניתוחים פלסטיים: ##תביעת רשלנות רפואית ניתוח פלסטי להסרת צלקות:## פסק דין בפניי תביעת התובע לתשלום פיצויים על פי פקודת הנזיקין, בגין רשלנות רפואית נטענת בטיפול רפואי שניתן לו במסגרת ניתוח פלסטי להסרת צלקות בעור פניו. מבוא; עובדות המקרה התובע, יליד 7.8.64 ונשוי, נפצע בפניו באזור הלסת השמאלית התחתונה, כתוצאה מאירוע ירי, ביום 20.6.95. בשל פציעה זו, נותרה בפניו צלקת בצד השמאלי של פניו, באזור הסנטר - מתחת לשפה, ופס צלקתי בתחתית הגרון. בגין אירוע הירי ופציעתו, הגיש התובע תביעה בבית משפט השלום בכפר סבא, כנגד משטרת ישראל, באשר הפציעה ארעה במהלך מרדף משטרתי שנוהל אחריו. משך שנים רבות חי התובע עם צלקות פנים אלו, עד שגמלה בליבו ההחלטה לגשת לקבל ייעוץ להסרת אותן צלקות. משכך, פנה התובע לבית החולים מאיר, וזומן לוועדות רפואיות בבית החולים. ביום 8.2.06 הוזמן התובע לוועדה בבית החולים, בה נכחו שלושה רופאים מומחים, אשר בחנו את מצבו, התייעצו בעניינו, ובסופו של דבר, הודיעוהו כי ניתן לתקן את מצב צלקות פניו בניתוח בהרדמה כללית, לכריתת האזור המצולק בלחי שמאל, שבמקומו יושתל מתלה עור משוער. עובר לביצוע הניתוח, הופנה התובע, ביום 9.2.06, למומחה פה ולסת, לוודא כי אין מניעה לביצוע הניתוח, והמומחה אישר כי אכן אין מניעה לבצעו. ביום 12.7.06 אושפז התובע בבית החולים באשפוז יום, ונותח בפניו. התוצאה הסופית שהתקבלה לאחר הניתוח הינה, כטענת התביעה, צלקת עבה ביותר, מגרדת וכואבת, שהינה תוצאה גרועה הרבה יותר מהמצב ממנו סבל התובע עובר לניתוח, ומכאן התביעה דנא. טיעוני התובע לטענת התובע, כאשר נועץ עם רופאי הוועדה המיוחדת שהתכנסה בעניינו בבית החולים מאיר, הוסבר לו כי האזור השמאלי של פניו "יתוקן", כך שיכוסה וכל שיוותר יהיה פס קטן בלבד. מאחר שממילא היה לו פס צלקתי בגרון, שאל התובע את הרופאים לגביו, ונענה כי לאחר הניתוח יישלח לרופא, שיעשה קעקוע בצבע שיער פניו, כך שהפס הצלקתי יטושטש. עוד נאמר לו לטענתו, כי המדובר באשפוז יום, וכי בחלוף יומיים או שלושה, יוכל לשוב לעבודה. התובע טוען כי לא הוסברו לו הסיכונים הכרוכים בניתוח, הסיכויים להצלחתו, לא הובאו בפניו אופציות טיפול חלופיות, ולא נאמר לו כי באפשרותו להיוועץ במנתחים אחרים בבתי חולים אחרים, על מנת לקבל הצעות לדרכי תיקון שונות, ואולי אף עדיפות. לשיטתו, הובטחו לו תוצאות טיפול טובות, ולא הועלתה האפשרות לקבל תוצאה פחותה מכך. על סמך הבטחות אלו, נתן הסכמתו לניתוח. ביום 12.7.06 אושפז בבית החולים מאיר באשפוז יום, ונותח. לטענתו, מצבו לאחר הניתוח הורע משמעותית ממצבו עובר לניתוח, כך שהצלקת נהייתה עבה ביותר, מגרדת וכואבת, והוא חש דקירות ורגישות עזה. לטענתו, צד שמאל של פניו לאחר הניתוח, נותר נפוח מאד, ואילו במורד הצוואר נותרה צלקת גדולה, שלא היתה קיימת לפני הניתוח, וזאת על אף העובדה שכלל לא נתן הסכמתו לנתח אזור זה של פניו. התובע טוען כי לו היו מסבירים לו הרופאים המטפלים כי קיימת אפשרות של כשלון הניתוח, או היווצרותו של עיוות, כפי שאכן נוצר בפועל, לא היה מסכים להינתח. לדבריו, הצלקת לא הפריעה לו בדרגה כזו שהיה מסתכן בהחמרת המצב. התובע סמך תביעתו על ממצאיו של פרופ' שפיר, מנתח פלסטיקאי, כפי שהובאו בחוות דעתו מיום 14.12.07, וחוות דעתו המשלימה מיום 23.1.09. בחוות דעתו, קובע פרופ' שפיר, כי "החטא החמור בו חטאו מנתחיו של התובע" בא לידי ביטוי בכך, שכמועמד לניתוח, נותר באפלה לגבי מהלך הניתוח, הסיכונים והסיבוכים האפשריים בניתוח, וכן בכך שלא הוצעו לו חלופות לשיטת הניתוח שנבחרה, ולא יידעו אותו כי קיימים ניתוחים מורכבים עם סיכויי הצלחה גדולים יותר ושיפור משמעותי יותר של מצבו. מוסיף פרופ' שפיר וקובע בחוות דעתו, כי במקרה דנא, נדרשה כריתה של צלקת קרחת נרחבת בצידי הסנטר, וכיסוי האזור הכרות בקטע נרחב למדי של עור משוער. מנתחי התובע תכננו להעביר את העור המשוער מהצוואר, ואולם, כך לטענת פרופ' שפיר, מאחר שהמדובר באדם צעיר, יחסית, לא קיים עודף עור משמעותי בצוואר, ו"קשה להאמין שיספיק לכיסוי האזור המצולק בלי להותיר עיוות קשה, וצלקת קרחת בצוואר עצמו. כדי לכסות צלקת בממדיה של זו שהיתה, יש צורך במתלה רחב וארוך מאד, ולא במתלה קטן כפי שנלקח במקרה זה". זאת ועוד; פרופ' שפיר קובע גם כי מדברי התובע ומן המסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו, עולה כי האזור ממנו ניטל המתלה בצוואר הושאר לריפוי משני, היינו, לא כוסה במתלה נוסף או בשתל עור ממקום אחר. משכך, התפתחה באזור כוויצה שגרמה לעיוות האזור, ולצלקת היפרטרופית, כפי שנוטה להתפתח בד"כ בפצע עמוק שנותר ללא כיסוי על ידי תפירה או השתלה. מומחה התובע קובע עוד כי הגם שניתן לנסות ולתקן את המעוות באמצעות הכנסת מותחני עור ללחי או לצוואר משמאל, הרי שבמקרה דנא סיכויי הצלחת ניתוח מעין זה, קטנים משמעותית מאלו שהיו עובר לניתוח שעבר התובע. בסיכומו של דבר, קובע המומחה כי הניתוח שעבר התובע כשל, מצבו החמיר, ונגרם לו עיוות של אזור הסנטר והלסת התחתונה, אשר בגינם יש לקבוע נכותו בשיעור 20% לפי סעיף 75[2]ג'. פרופ' שפיר מסר את חוות דעתו המשלימה כאמור, המתייחסת לחוות דעת מומחה הנתבעת, ועל כך התייחסות בהמשך. לפיכך טוען התובע להעדר הסכמה מדעת, תקיפה, והתרשלות מצד הנתבעת כלפיו במהלך בחירת דרכי הטיפול בו, בשל העובדה כי נטעו בו הבטחות שווא, לפיהן המדובר במקרה פשוט שניתן לפתור בניתוח, וכי התוצאה היחידה שניתן להשיג הינה שיפור במצב הקיים, בלי להעמידו על הסיכונים הקיימים, ובלי לפרוש בפניו את שאר דרכי הטיפול הקיימות במקרה כגון דא. טיעוני הנתבעת הנתבעת הכחישה מכל וכל את טענות התובע כלפיה, לרבות חוות דעת המומחים מטעמו. לשיטת הנתבעת, אין כל בסיס לטענת התובע לפיה עובר לניתוח מדובר היה בצלקת קטנה ופס צלקתי דק באזור הגרון, אלא מדובר היה בצלקות משמעותיות ביותר, נרחבות ומכוערות בפנים ובצוואר, שגרמו לעיוות פניו וצווארו, וגרמו לו לסבל רב. לשיטתה, זו הסיבה בעטייה פנה התובע מלכתחילה לבירור האפשרות לתקן את מראה פני הצלקת. הנתבעת טוענת כי אין להתעלם מהעובדה שהתובע הגיש תביעה בבימ"ש השלום בכפר סבא כנגד משטרת ישראל בגין פציעתו, וכי לתביעה זו צרף התובע שתי חוות דעת רפואיות; האחת מטעם ד"ר ברק בתחום פה ולסת, והשניה מטעם ד"ר פריד, בתחום הכירורגיה הפלסטית. לשיטתה של הנתבעת, אין להתעלם מחוות דעת אלו שהוגשו מטעם התובע, ואשר בהן נרשם מפורשות כי המדובר בצלקות נרחבות בפנים שגורמות לא-סימטריה בולטת בפנים, חוסר תחושה בשפה וסנטר שמאל, וכאבים בלסת התחתונה המקרינים למחצית הפנים השמאלית והראש כולו. הנתבעת טוענת כי התובע ניסה להסתיר מידע ממנה ומבית המשפט, ולא סיפר כי בעברו נבדק על ידי מומחה, ואף הגיש חוות דעת במסגרת אותו הליך שניהל בבית המשפט בכפר סבא, ולשיטתה אין להתעלם מהמשמעות של דרך התנהגותו חסרת תום הלב של התובע. לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי התובע נבדק על ידי צוות של שלושה מומחים בבית החולים, ובמהלך הבדיקה קיבל הסברים מלאים ומפורטים אודות ההליך הנדרש, ואף הופנה למומחה פה ולסת. בחלוף כחצי שנה, זומן לניתוח, אשר עובר לו חתם על טופס הסכמה לביצועו, לאחר שקיבל הסברים פעם נוספת, והדבר מעיד על כי ידע גם ידע את מהות הניתוח שהינו עתיד לעבור, ונתן הסכמה מלאה ומדעת לביצועו. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר גולן שם קובע המומחה כי "לאחר הניתוח נוצרה היפרדות חלקית של המתלה, וכיום הוא מכסה חלק מן הצלקת הישנה, ולא את כולה. היפרדות של מתלה עור איננה בבחינת רשלנות ותיתכן בכל ניתוח. השיטה בה נקט המנתח בבית החולים מאיר, העברה של מתלה עור משוער, היא סבירה ומאפשרת שיפור של מראה הצלקת ה'קרחת' תוך עלות מינימאלית במונחים של סבל, זמן ניתוח וזמן החלמה. ניתן היה להמשיך ולבצע עוד ניתוחים בהמשך, מסובכים יותר, על פי מידת רצונו של התובע, בבחינת מן הקל אל הכבד". עוד קבע ד"ר גולן בחוות דעתו, כי רובה של הצלקת הקיימת כיום בפניו של התובע, הינה הצלקת הישנה שנגרמה בשל הפציעה והניתוחים המשחזרים שעבר התובע לאחריה, בשנים 1995-1999, וברי כי למנתחים במחלקת כירורגיה פלסטית, אין כל קשר להיווצרותה. ד"ר גולן העמיד את נכותו האסטטית והצמיתה של התובע בשיעור של 10% בגין הצלקות בפניו, על פי סעיף 75[2]ב', אך קבע כי הצלקות אינן נובעות מרשלנות הגורמים שטיפלו בתובע, והן תוצאה של הפציעה הקשה שחווה באירוע הירי, והניתוחים שעבר לשחזור עצם הלסת והעור. השאלות שבמחלוקת הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות, הן בשאלת הקשר הסיבתי והן בשאלת שיעור הנזק. בכל הקשור לשאלת האחריות, יש לבחון האם, כטענת התובע, התרשלה הנתבעת בכך שרופאיה בחרו בשיטת טיפול לא מתאימה אשר הביאה להרעה במצבו, לא יידעו אותו באשר לסיכונים הטמונים בניתוח שבחרו לבצע בו, לא קיבלו את הסכמתו המודעת להליך הנבחר, ולא פרשו בפניו אפשרויות טיפול אחרות. או שמא, כטענת הנתבעת, מלכתחילה היה מצב צלקות הפנים של התובע נרחב וגרם להפרעות בתפקוד, ולהפרעה אסתטית, שיטת הטיפול שנבחרה היתה המתאימה ביותר בנסיבות העניין, וזו נבחרה לאחר שהוסברה לתובע על פרטיה, ולאחר שנשלח התובע לבדיקת מומחה פה ולסת, וכי הצלקות שנותרו כיום, אינן תוצאת רשלנות רופאיה, כי אם אירוע הירי שחווה התובע בעברו. חבות הנתבעת – הדין החל את חבות הנתבעת יש לבחון בראי פקודת הנזיקין, סעיפי הרשלנות, ובראי חוק זכויות החולה. בכל הנוגע לסעיפי הרשלנות, לשם בחינת הרשלנות הרפואית, ככל רשלנות אחרת, יש לבחון את סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין, לשם בדיקת חובת הזהירות, הפרתה, וגרימת נזק תוך בחינת הקשר הסיבתי שבין הפרת החובה לנזק שנגרם. את חובת הזהירות יש לבחון בשני אופנים; קיומה של חובת זהירות מושגית וקיומה של חובת זהירות קונקרטית [ע"א 145/80 ועקנין נ. עיריית בית שמש]. נקודת המוצא העקרונית הינה, כי ביחסים שבין רופא למטופל, קיימת חובת זהירות מושגית [ע"א 9656/03 עיזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל נ. ד"ר זינגר]. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, יש לבחון את השאלה האם רופא סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק. במידה והתשובה חיובית, יש לבחון האם הרופא הסביר צריך היה גם לצפות את התרחשות אותו נזק, מאחר שרק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. הגישה הרווחת הינה כי מרגע שרופא החל במתן טיפול רפואי, קמה מצידו חובת זהירות קונקרטית כלפי המטופל [א' כרמי רפואה ומשפט (הוצאת מעריב, 1971) 124-129; ד"ר ע' אזר וד"ר א' נירנברג, בספרם רשלנות רפואית (מהדורה שניה – תש"ס – 2000, בעמ' 283]. הפרת חובת הזהירות קמה כאשר קיימת סטייה מחובת הזהירות הסבירה הנדרשת מרופא, ועקב כך נגרם נזק לחולה. ויש לזכור, כי ככל שהנזק חמור יותר, אל מול טיפול שאינו מסובך יחסית, יש בכך כדי להצביע על רשלנות [ד"ר עדי אזר, שם בעמ' 346]. ובנוסף, ככל שעולה רמת הסיכון לבריאותו או לחייו של החולה, כך גוברת רמת הזהירות הנדרשת מהרופא המטפל, אשר באה לידי ביטוי בביצוע בדיקות מקיפות ויסודיות, השגחה נרחבת, מעקב אחר התפתחויות במצב החולה, וקיום התייעצות בעניינו, כאשר זו נדרשת. האם התרשלו רופאי התובע בקביעת סוג הניתוח הנבחר ואופן ביצועו? כאמור, התובע סבור כי היה על הרופאים ליידעו כי מצבו אינו בר תיקון, מאחר שהיה ידוע להם כי אין כל ניתוח שעשוי לשפר את מצבו, ובמקום זאת, נטעו בו תקוות שווא, כאשר הבטיחו לבצע בו ניתוח שיביא להצלחה ושיפור במצב צלקותיו. הנתבעת, מאידך, סבורה כי טכניקת הטיפול שנבחרה עבור התובע הינה הנכונה בנסיבות העניין, וכי מצבו כיום הינו במרביתו תוצאה של אירוע הירי שעבר, ואינו קשור לטיפול שעבר על ידי רופאי הנתבעת. ד"ר ברק, מומחה פה ולסת, אשר מטעמו הוגשה חוות דעת בתביעת התובע בבית משפט השלום בכפר סבא, קבע בחוות דעתו כי לתובע "צלקות נרחבות בפנים משמאל, בסנטר ובצוואר, א-סימטריה בולטת בפנים, נמוש שקט באזור הלסת התחתונה משמאל, פתיחת פה בטווח מוגבל של 30 מ"מ עם סטייה שמאלה, רגישות ניכרת למגע ומישוש...חוסר תחושה מוחלט באזור השפה התחתונה ובסנטר משמאל, חוסר תחושה מוחלט בחניכיים...הפרעה תפקודית בתנועות הלסת...". ד"ר פריד, מטעמו הגיש התובע בתביעתו האחרת חוות דעת בתחום הכירורגיה הפלסטית, קבע כי "הפציעה הותירה צלקות נרחבות באזור לחי שמאל, סנטר, וצוואר שמאל. הצלקות הינן נרחבות ומכערות, ומעוותות את מראה הפנים והצוואר, מצב הצלקות הינו מוגמר, ולא ניתן לשפרן מבחינה כירורגית". כאמור לעיל, מומחה התובע בתביעה דנא, פרופ' שפיר, קובע כי סיכויי הצלחת הניתוח שבוצע לתובע, היו קלושים מלכתחילה, באשר המדובר בבחור צעיר יחסית, ללא עודף עור משמעותי בצוואר, ועל כן קשה להאמין כי האזור שנכרת יספיק לכיסוי האזור המצולק, ללא הותרת עיוות קשה, וצלקת קרחת בצוואר עצמו. בחוות דעתו המשלימה, במענה לחוות דעתו של ד"ר גולן מטעם הנתבעים, מוסיף פרופ' שפיר וקובע כי ד"ר גולן מתעלם לחלוטין מצורתו המעוותת של אזור הסנטר, ושטחן הכולל של הצלקות, שכיום הינו גדול במידה רבה משטחן עובר לניתוח, והשפה השמאלית, שהיתה משוכה קלות מאד מטה, משוכה כיום במידה רבה וניכרת הרבה יותר. עוד מוסיף וטוען הוא, כי אמנם קיימות שיטות טיפול אחרות, הכרוכות בניתוחים מורכבים יותר, אך היה על צוות הרופאים להביאן לידיעת התובע, לרבות פירוט כל הסיכונים והסיכויים הטמונים בכל אחת משיטות הטיפול הקיימות. ד"ר דגן רפאל, מומחה לכירורגיה פלסטית, אשר היה חלק מצוות רופאי הוועדה הרפואית בבית החולים בעניינו של התובע, ואשר העיד מטעם הנתבעת, ציין בתצהיר עדותו, כי מלבדו, ישבו באותה וועדה ד"ר כהנוביץ' וד"ר פריד. לשיטתו, לאחר שנבדק התובע, הוצעה לו טכניקת הניתוח אשר בוצעה לו, וכי במהלך הישיבה, "כמקובל וכנדרש, הוסבר לתובע מה הניתוח המתוכנן לרבות מהלך הניתוח, סיכויי ההצלחה וסיכוני הניתוח, הכל בהתאם למקובל וכנדרש, וניתנה לתובע אפשרות לשאול שאלות". ד"ר דגן מדגיש בתצהירו, כי מעולם לא הובטחו לתובע תוצאות הניתוח, והודגש בפניו כי "הטיפול הניתוחי יהיה מוגבל רק לאזור צלקתי קטן בלחי שמאל, ולא דובר על שיפור שאר הצלקות הבולטות הישנות אשר נגרמו שנים רבות קודם לכן. התובע הבין את התוצאות המקוות של הניתוח, והביע הסכמתו לביצוע הניתוח במתכונת שהוצעה לו". המומחים נחקרו על חוות דעתם; פרופ' שפיר בעדותו, חזר על כך כי לטעמו, הנכות ממנה סובל התובע כיום, מורכבת מצלקות חדשות ומכערות שלא היו קיימות עובר לניתוח, וכי נכון להיום אפשרות תיקון המצב הינה בעייתית ביותר, והצעתו של ד"ר גולן למשוך עור משוער מהלחי לכיוון מתלה העור, לא תועיל, באשר הדבר יפתור רק צלקת אחת מבין כל הצלקות הקיימות. והדבר בעיקר בעייתי, מאחר שהמדובר בבחור צעיר, ללא עודף עור. [עמ' 9 ש' 2-7, ש' 12-15]. לשיטתו, אפשרות הטיפול שנבחרה לתובע היתה שגויה מאחר ש"מדובר בבחור צעיר, עם עור בכמות מועטה, עם אזור צלקתי גדול שצריך לכסות אותו, שאם מנסים למשוך לשם בכוח ובמתח את המתלה שמרימים, הצפי הוא שהתפרים ייפתחו והצלקות תתרחבנה, וזה מה שקרה פה" [עמ' 9 ש'27-28, עמ' 10 ש' 1-2]. ד"ר גולן בחקירתו אישר כי אכן, בהיות התובע בן 41 ביום הניתוח, הרי שמדובר באדם שדרך כלל, אינו בעל עודף עור, אם כי ישנם כאלה שיש להם [עמ' 30 ש' 10-12]. עוד הוסיף בעניין זה ואמר כי מאחר שבגיל 41, רקמות הפנים הינן אלסטיות מספיק, ניתוחים מעין אלו מתבצעים, ולעתים קרובות מצליחים מאד, ורק לעתים רחוקות ביותר נכשלים; "רפואה הוא לא מקצוע מדויק, ויכול להיות שנפתחו כמה תפרים, אבל להגיד מראש שלא היה סיכוי – זה לא נכון" [ש' 15-20]. עוד המשיך וטען, כי ישנו כלל גדול בכירורגיה הפלסטית ורפואה בכלל, ולפיו "רופאים זהירים הולכים מהקל אל הכבד. אפשר היה לבצע ניתוח יותר גדול, שכרוך בסיכונים וסיבוכים. הם בחרו את האפשרות היותר פשוטה, ואני שטוב עשו בדיעבד" [עמ' 31 ש' 1-3]. לגבי שיטת הטיפול שהוצעה על ידי פרופ' שפיר, מומחה התובע, הסביר ד"ר גולן כי המדובר בניתוח מסובך בו מוכנסים לאזור הלחי והצוואר מותחנים, על מנת להשיג עודף עור, ושימוש באותו עודף עור לשם כיסוי הצלקות. לשיטתו, מדובר בניתוח בן 2 שלבים; "בשלב הראשון מכניסים מתחת לעור הצוואר והלחי משהו שנראה כמו בלון ולאחר מכן מנפחים את הבלון במשך מספר חודשים, מקבלים צורה גרוטסקית לחלוטין, שלא לדבר על הסיכונים של עצב הפנים שנמצא שם, סיכונים של נמק של עור, לכן אני חושב שאם עמדו בפני הרופאים שתי האפשרויות העיקריות האלה, אני חושב שבחרו באפשרות שבעיני לפחות סבירה" [ש' 11-16]. ד"ר דגן רפאל, מומחה בכירורגיה פלסטית, שישב בוועדת הרופאים בבית החולים מאיר בעניינו של התובע, טען בתצהיר עדותו הראשית, כי במהלך הישיבה עם התובע, הוסבר לו מהלך הניתוח, לרבות סיכונים וסיכויים, אם כי מעולם לא הובטחו לו תוצאות הניתוח, תוך שהודגש בפניו כי הניתוח יהיה מוגבל לאזור צלקתי קטן בלחי שמאל, ולא דובר על שיפור שאר הצלקות הבולטות והישנות. בחקירתו הנגדית, נתבקש ד"ר דגן לציין איזה חלק מבין צלקות פניו של התובע, נאמר לתובע על ידי צוות הרופאים, כי יבוצע ניסיון להורידו, והשיב שאין באפשרותו לזכור, שכן "כל הפנים שלו היו מצולקות" [עמ' 35 ש' 20]. ואולם, לא עלה בידי ד"ר דגן להפנות, בתיקו הרפואי של התובע, לכך כי אכן כל פניו של התובע היו מצולקות, כטענתו, והוא אף אישר והודה כי בתיק הרפואי אין תמונות של התובע עובר לניתוח, ואין כל איור של מצבו כפי שהגיע, ואת מצבו המשוער לאחר הניתוח שהוצע לו [עמ' 36 ש' 1-3]. בהמשך, טען ד"ר דגן כי צוות הרופאים בבית החולים מאיר, הציע לתובע להיוועץ בבתי חולים אחרים, וכי רק בבוקר עדותו נוכח לדעת כי התובע אכן עבר את הניתוח בבית החולים מאיר, ולא בבית חולים בלינסון מיד לאחר פציעתו; "אני חושבת שאני זוכר, שאלנו אותו למה הוא לא עושה זאת בבי'ח בלינסון ששם יש מחלקה לכירורגיה פלסטית, והוא התעקש שננסה לעזור לו פה. עוד בתחילת הדיון אמרתי שמדובר במקרה לא פשוט, כל מקרה שהוא לא פשוט אנחנו מביאים לוועדה שנחליט שלושתנו יחד שאולי אנחנו יכולים לתרום משהו קצת או הרבה. הגענו למסקנה שאנחנו יכולים לעשות זה משהו קטן ומוגבל ביותר. לכן כשראיתי את כתב התביעה, חשבתי שיש כאן טעות, שאולי צריך להפנות את כתב התביעה למקום אחר, לא למה שנעשה בבי'ח מאיר, זה מה שסברו הרופאים שאיתם אני עובד". [עמ' 38 ש' 1-12]. שאר עדותו של ד"ר דגן היתה רצופת התחמקויות, באשר להבדלים שבין האמור בתצהירו לבין הסבריו במהלך עדותו, והעד חזר רבות על טענותיו לפיהן איננו משפטן, איננו עו"ד, אינו מנסה להתחכם, אינו מנסה להיות חכם וכיוצא באלה. ד"ר דגן אישר כי אין בתיקו הרפואי של התובע כל אינדיקציה לכך שהומלץ לו לפנות לקבלת חוו"ד נוספת, ואין כל אינדיקציה לכך כי הצוות הרפואי ממתין לקבלת תשובת התובע לאחר שיתייעץ עם גורמים אחרים. לעניין עצם הפעולה הכירורגית שבוצעה לתובע, העיד ד"ר דגן כך: "ש. מאיפה לקחתם את המתלה עור? ת. באזור הניתוח, מצידי הניתוח, למטה, מהצד – קשה לי להגיד. ש. אתה יכול להגיד לי מה היו המידות של מתלה העור שלקחתם? ת. בפירוש לא. ש. תסכים איתי שכדי לכסות את הצלקת שהיתה לתובע, היה צריך מתלה עור רחב וארוך מאד, ולא מתלה קטן? ת. לא, מהסיבה שהכריתה לא היתה גדולה. ש. איך אתה יודע איזה כריתה ביצעתם? ת. כי כתבנו שהניתוח מוגבל ולא ניתוח עצום, הכל בלחי שמאל...זה מה שאני יכול לענות לך , מעבר לזה – לא יכול להגיד. לא יכול להגיד בוודאות". [עמ' 47 ש' 1-14]. מעדותו של ד"ר דגן עולה, כי את מרבית ההליכים שעבר התובע בבית החולים מאיר עובר לניתוח אשר בוצע לו, ולאחריו, איננו זוכר, זאת בצירוף העובדה, אותה אישר דגן, כי הדברים לא מצאו ביטויים בכתב, לא בתיקו הרפואי של התובע, ולא בכל מקום אחר. יוצא אפוא, כי טענותיו של ד"ר דגן לפיהן לא הובטחו לתובע כל תוצאות שהן מהניתוח, וכי הוסברו לו כל הסיכונים והסיכויים הטמונים בניתוח, והוא הביע הסכמתו לכל האמור, טענות בעלמא הן. זאת ועוד, ד"ר דגן אישר בעדותו, כאמור לעיל, כי הופתע לגלות כי התובע עבר את ההליכים, בסופו של יום, בבית החולים מאיר, ולא בבית החולים בלינסון לאחר הפציעה. ואולם, במכתבו של ד"ר דגן מיום 8.2.06 למחלקת פה ולסת בבית חולים מאיר נרשם כי התובע מועמד לתיקון "צלקת בפנים באזור פציעה לפני שנים. מאחר ועבר שתילת עצם על ידכם, נבקש התייחסותכם לניתוח כריתת אזור צלקת ללא שיער [מעל שתל העצם וכיסוי על ידי מתלה עור משוער...]". עינינו הרואות, כי במכתב ההפניה ששלח ד"ר דגן למח' פה ולסת בבי'ח מאיר, עובר לניתוח התובע, על מנת לקבל אישורם לביצועו, מתייחס הוא באופן ספציפי לצלקת בפניו של התובע שהינה תוצאה של פציעה מהעבר, אשר טופלה זה מכבר על ידי מח' פה ולסת בבית החולים. קשה אם כן לקבל את גרסתו לפיה נדהם לגלות, בבוקר עדותו, כי התובע עבר את הטיפול בצלקות פניו עקב אירוע הירי, בסופו של דבר, בבי'ח מאיר, ולא בבילינסון, כפי שסבר. עוד עולה מכך, כי אכן, כטענת התובע, הטיפול שביקש לעבור הינו אך ורק לאותו איזור מצולק ללא שיער שמעל שתל העצם, והאמור מהווה חיזוק לטענתו זו. התובע צירף תמונות בצבע למצב צלקות פניו עובר לניתוח שעבר על ידי רופאי הנתבעת, ולאחריו; מן התמונות עולה, כי אכן, כפי שטוען הוא, מצב הצלקות נכון להיום הורע, ומצב העיוות בפניו עקב כך, החמיר. הקשר הסיבתי; נושא זה נבחן על פי שני מבחנים – העובדתי והמשפטי. בע"א 916/05 שרון כדר נ. פרופ' הרשינו, אוזכרה ההלכה לפיה "משמעות סיבתית עובדתית בוחנת זיקה פיזיקלית בין הגורם לנזק, אלמלא התנהגות המזיק, הנזק לא היה מתרחש באותה עת ובאותה צורה או כפי שנהוג לכנותה 'הסיבה בלעדיה אין'. קשר סיבתי משפטי בוחן האם ראוי שבגלל אותו סיכון שגרם עובדתית לנזק, ראוי להטיל חבות משפטית. זהו מבחן הצפיות; האם יכול היה לצפות והאם צריך היה. קשר סיבתי משפטי בין הרשלנות הרפואית לנזק מתקיים, כאשר הנזק היה תוצאה צפויה של ההתרשלות". מניתוח חוות הדעת והעדויות שנשמעו בפניי, סבורני כי רשלנות הנתבעת, עובדתית, היא זו שהביאה להחמרה במצב פניו של התובע, באשר רופאי הנתבעת נקטו בשיטת טיפול שלא היתה מתאימה לתובע, לאור גילו, והעדר עודפי עור בפניו. אין חולק כי גם עובר לניתוח היו פניו של התובע מצולקות וסבלו מעיוות, אך מראה פניו לא היה מעוות כפי שנותר כיום, לאחר הניתוח. אינני מקבל את טענותיו של ד"ר דגן לפיהן מעולם לא הובטחו לתובע תוצאות הניתוח. טענה זו משוללת כל היגיון. התובע, שחי שנים עם צלקותיו, החליט בסופו של דבר, בחלוף שנים רבות, לגשת לקבל ייעוץ באשר להטבה במצב הצלקות. לא יעלה על הדעת לקבל את הטענה, כי לא הובטחו לו כל תוצאות שהן לאחר הניתוח, והוא עדיין ניאות לבצעו, בעיקר כאשר מדובר בניתוח בפנים, שהינו האזור החשוף והרגיש ביותר בגוף האדם, שאינו ניתן להסתרה, ומכאן שיש להיזהר שבעתיים בטיפול באזור זה. ראיתי לקבל את חוות דעתו של מומחה התובע, ואת עדותו של התובע עצמו, כי לא הוסברו לו, עובר לניתוח, כל הסיכונים הטמונים בניתוח, והסיכויים להצלחתו, לא נפרש בפניו מלוא המידע והידע הדרוש על מנת לקבל החלטתו, כך שתהא החלטה מדעת, לא הוסברו לו חלופות טיפול אפשרויות, ובסופו של דבר, לא ננקטה השיטה העדיפה ביותר לטיפול בו. כאמור בחוות דעת פרופ' שפיר, המדובר בתובע שהינו צעיר למדי בגילו, ומשכך, איננו בעל עודפי עור משמעותיים באזור צווארו, כאלה שהיה בהם מספיק על מנת לכסות את האזור המצולק, ללא הותרת עיוות קשה, וצלקת קרחת בצוואר עצמו. המתלה שנלקח במקרה הנדון היה קטן מדי, והאזור ממנו נלקח המתלה, הושאר לריפוי משני, ועל כן נוצרה שם צלקת ועיוות נוסף של האזור. הנתבעת אמנם טוענת כי יש ליתן משקל משמעותי לחוות הדעת שהוגשו מטעם התובע בתביעתו בגין הפציעה, ובעיקר לחוות דעתו של ד"ר פריד, שקבע כי מצב הצלקות אינו ניתן לשיפור ולתיקון, אך סבורני כי הדבר עומד בעוכריה; שכן, אם אכן יש לקבל את דבריו של ד"ר פריד לשיטתה, הרי שהיה על רופאיה להסביר לתובע, ברחל ביתך הקטנה, כי אין כל אפשרות להביא לכל הטבה במצבו, וכי אין בידם כל אפשרות לעזור לו, ובוודאי שלא לנתחו, כפי שאכן עשו. בנסיבות כאמור, יש לקבוע כי רשלנות הנתבעת היא שהביאה להחמרה במצבו של התובע כיום, והסבה לו לנזקים. אומדן הנזקים התובע בוגר 10 שנות לימוד, עובר לתביעה דנא עבד בעברו ב"שופר סל" בסניף רעננה במשך שנתיים, כמנהל מחלקת חומר ניקוי. בשנת 2001, עבר לעבוד כנציג מכירות, בחברת "חוגלה קימברלי". התובע טוען בתצהיר עדותו, כי בשל תוצאות הניתוח העגומות סובל מדיכאון, בטחונו ודימויו העצמי נפגעו, עד כי הוא מתקשה להסתכל לאנשים בעיניים, מתקשה ביצירת קשרים, לרבות עם לקוחות חדשים, משדר חוסר בטחון, וחש באופן תמידי כי אנשים נרתעים ממראהו. התובע טוען כי הצלקת שנותרה כיום, הינה עבה ביותר, מגרדת וכואבת, והוא חש דקירות ורגישות עזה במקום. מומחה התובע, פרופ' שפיר, העמיד את נכותו הרפואית בשיעור 20%. סבורני כי בנסיבות העניין, מאחר שמצבו של התובע אינו מגביל פיזית את תפקודו ואת יכולת עבודתו, אך גורם לו לקושי מסוים בהתנהלות המקצועית והבינאישית, ובשל עבודתו כנציג מכירות, והצורך בעבודה מול אנשים, יש להעמיד את נכותו התפקודית בשיעור של 10%. כאב וסבל; 80,000 ₪. פגיעה באוטונומיה; כאשר מטופל אינו מקבל את כל המידע הדרוש עובר לביצוע הטיפול הרפואי, עשוי מחדל זה כשלעצמו להוות עילה להכרה בראש נזק של פגיעה באוטונומיה, וזאת ללא קשר לשאלת הנזק שנגרם מאותו טיפול וללא צורך בהוכחת קשר סיבתי בין אי קבלת הסכמת המטופל לטיפול ובין הנזק. הפיצוי במקרה זה נובע מן ההכרה כי בביצוע פרוצדורה רפואית בגופו של אדם שלא בהסכמתו המודעת ישנה פגיעה בכבודו ובזכותו לאוטונומיה. לחולה זכות לבחור אם לקבל טיפול רפואי ואיזה טיפול רפואי יינתן לו. פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה ניתן בשל הפגיעה בזכותו היסודית של מטופל כאדם לכבוד ולאוטונומיה, גם אם אין לכך ביטוי פיסי, כך שעצם הפגיעה, ללא צורך בהוכחת נזק נוסף, מגבשת ראש נזק נפרד. עצם הטיפול הרפואי ללא הסכמה מדעת הוא התרשלות המזכה בפיצוי והקשר הסיבתי המשפטי נלמד מניה וביה מעצם ההתרשלות. אמת המידה לשיעור הפיצוי בגין כך, הינה בהתאם לנסיבות המקרה הספציפי, ובהתאם לעצמת הפגיעה ממנה סבל המטופל / הניזוק הספציפי. [ע"א 2781/93 דעקה נ' בי"ח כרמל, פ"ד נג(4) 526, עמ' 575 ואילך; ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה, פ"ד נו(4) 746, עמ' 759; ע"א 9871/02 ויינשטיין נ' ד"ר ברגמן [פורסם בנבו] (16.6.05); ע"א 8126/07 עזבון המנוחה ברוריה צבי נ' בי"ח ביקור חולים, [פורסם בנבו] 3.1.10]. במקרה שלפניי, ובהתחשב במהות הטיפול הרפואי שניתן בעניינו של התובע, שללא ספק היה סבוך, ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק בסך של 200,000 ₪. אובדן שכר לעבר; שכרו של התובע עובר לניתוח עמד על 6,467 ₪ לחודש [משוערך]. עקב הניתוח, שהה התובע באי כושר מלא במשך חודש, ולאחריו שב לעבודתו. בגין כך יש לפצותו בסך של 6,467 ₪. התובע פוטר מעבודתו בחודש 11/10, ומאז ועד היום לא הצליח להשתלב חזרה בשוק העבודה. לא הוכח כי פיטוריו של התובע נעשו על רקע הניתוח ותוצאותיו ובעטיים. משכך, אין מקום לפצותו בגין העבר על התקופה שמיום פיטוריו ועד היום. אובדן שכר לעתיד; 6,467 ₪ X 10% נכות תפקודית X מקדם היוון 176.9949 = 114,462 ₪. הפסדי פנסיה; בסך 35,000 ₪. הוצאות רפואיות; סך של 1,500 ₪. סוף דבר; הנתבעת תשלם לתובע את הסך של 437,4299 ₪ בגין האירוע. לסכום יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור20% . הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. הנתבעת תשא בהוצאות המשפט של התובע, ובשכר העדים על פי המצוין בפרוטוקולים ובאגרות המשפט. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מקבלת פסק הדין. ##תביעת רשלנות רפואית שנדחתה## התביעה שלפנינו עניינה הוא תביעה על נזקי גוף עקב טיפול רפואי - רשלנות רפואית בניתוח פלסטי: העובדות שאינן שנויות במחלוקת התובעת עברה בעבר ניתוחים פלסטיים בפניה. לאחר שחל דלדול משמעותי בעור פניה של התובעת, ביקשה לערוך ניתוח פלסטי ופנתה לצורך כך אל הנתבע 2 במסגרת פרטית, תוך שהיא משלמת לנתבע 2 באופן פרטי (שר"פ). התובעת התייעצה עם הנתבע 2, והסכימה לכך שהוא ינתח אותה. כאן היו חילוקי דעות בין הצדדים באשר להיקפו של הניתוח שסוכם בין הצדדים. הניתוח בוצע בבית החולים "שערי צדק". לאחר הניתוח, 9/11/94, הועברה התובעת לאשפוז, כאשר בסופו של דבר, ארך 5 ימים. התובעת טענה כי עקב הניתוח נגרמו לה הנזקים הבאים: כתוצאה ממשיכת העפעפיים התחתונים כלפי מטה, נגרמה לה מחלת ה "אקטיופיין", ועד היום היא סובלת מעיניים לא יציבות, ונאלצת להרכיב משקפיים כהים. כמו כן, בעקבות ניתוח זה, נאלצה התובעת לעבור ניתוחי עיניים נוספים מלבד הפגיעות בעיניים, פניה כוסו בקמטים חדשים ומצב פניה חזר לקדמותו, כך שהניתוח נכשל ללא ספק. כמו כן הטיפולים הפלסטיים בוצעו בעקמומיות, ואף בקרקפתה אבדה הגמישות שהייתה לה. סלע המחלוקת כתב התביעה הוא המכשיר בו התובע ממצה את כל טיעוניו, וממנו יש לשאוב את אותן העילות שלדעתו יעלו לו את הארוכה לה הוא מייחל. בכתב התביעה שלפנינו העלתה התובעת שתי עילות מרכזיות: עילת התקיפה: וזאת משום שהיקף הניתוח שבוצע ע"י הנתבע 2, היה מעבר למה שסוכם עם התובעת, וכלל גם טיפול של "פילינג", אשר התובעת סירבה לקבלו. עילת הרשלנות והפרת חובה חקוקה: בשל כך שהנתבע 2, לא השתמש במיומנות ולא נקט באמצעי הזהירות הנדרשים, וגרם בכך לתוצאות האמורות לעיל. כבר בשלב זה יש להבהיר כי לאור כתב התביעה, אין לתובעת כל טענה בדבר אי קיומם של הסברים קודמים לניתוח, לתוצאות העלולות להיגרם בסבירות רגילה מניתוח שכזה, ולטיפולים נוספים שיתכן שתידרש לעבור עקב הניתוח, על מנת להשיג את שחשקה בו נפשה. לראשונה, טענה עילה מעין זו, בפני המומחה הרפואי, כאשר אמרה לו כי לא הוסבר לה שישארו לה צלקות בעור פניה, אך שוב, אינני רואה מקום להתייחס לעובדה זו, אשר לא נטענה בכתב התביעה כלל וכלל. כיוון שכך, לא תשמע כל טענה של תקיפה בגין פגם בהסכמה שנוצר עקב הסתרת מידע כל שהוא על תוצאות לוואי של הניתוח. לשאלת הרשלנות הצדדים הסכימו בתיק זה למינויו של מומחה רפואי מטעם בית המשפט. בית המשפט מינה את ד"ר קפלן כמומחה לניתוחים פלסטיים. יודגש כבר בתחילה כי דין התביעה כנגד הנתבע 1 להדחות מחוסר יריבות. פשוט הוא לכל בר בי רב, כי כאשר מבוצע טיפול פרטי ע"י רופא פרטי תוך שהוא משתמש בשרותי בית החולים, הרי שלא זו בלבד שרשלנות הרופא הפרטי היא נחלת אחריותו בלבד, ואין הוא שלוח בית החולים, אלא אף אפשר לומר כי בית החולים במובן מסוים הוא שליחו של אותו רופא. כיוון שכך, הרי שמידה וימצא הרופא הפרטי כאחראי, הרי שהוא בלבד ישא בנטל ואין לבית החולים כל אחריות שילוחית שהיא, באשר לטיפול שזה נתן. באשר לפגיעה בעין - לא הובאה בפני בית המשפט אף חוות דעת רפואית כנדרש, בדבר הפגיעה בעיניי התובעת, ולא הובאה בפני בית המשפט כל ראיה בדבר הקשר הסיבתי בין הניתוח שערך הנתבע 2 לבין הפגיעה בעיניה. אף המומחה מטעם בית המשפט כתב כי הפגיעה שם, אינה בתחום מומחיותו. ואף ציין, כי יתרה מזאת, אף נמצאו רישומים קודמים המעידים על בעיות שונות בראיה ובתלונות הקשורות לעיניה, רישומים שהובאו בפני ע"י ב"כ הנתבעים, מהם ניתן ללמוד כי אין כל קשר בין הניתוח למצב עיניה של התובעת. באשר לנזקים האחרים, בעור פניה של המבקשת, הקשורים לניתוח הפלסטי עצמו, נתן המומחה הנ"ל חוות דעת מפורטת אשר לא נסתרה ע"י צד כל שהוא. המומחה אף לא נחקר ע"י מי מהצדדים. המומחה סיכם את תוצאות הניתוח, בקובעו כי הם היו בינוניות אך הושפעו מאפקט דכאוני לכאורה, שהיה לתובעת. באשר לבעיית האקטרופיון (משיכת העפעף התחתון כלפי מטה), הרי שבעיה זו היא סיבוך מוכר של ניתוח עפעפיים. באשר למשיכת האוזניים כלפי מטה, קבע המומחה כי תופעה זו נובעת מהתכווצות העור באזור הקדמי והתחתון לאוזן, לאחר מתיחת עור הפנים. לבסוף קבע המומחה, כי הצלקות מהניתוחים, אינם אלא תוצאה ישירה ובלתי נמנעת של הניתוח שעברה התובעת. אם כן, מכל דבריו של המומחה אינני למד על רשלנות כל שהיא של הנתבע 2, יתרה מזאת, אני למד מחוות הדעת, כי כל הנזקים הינם תוצאות סבירות מניתוח שכזה למנותחת בנסיבותיה של התובעת. כיוון שכך, יש לדחות כל עילה של רשלנות בתיק זה, באשר לניתוח שערך הנתבע 2. עוולת התקיפה כאן אולי נמצאת העילה היחידה ממנה תוכל להיוושע התובעת. התובעת טענה כי לא הסכימה לניתוח בהיקף רחב, כפי שפורט לעיל, אלא לניתוח בהיקף מצומצם יותר לטיפול נקודתי לצורך שיפור מראה הפנים באזור הפה והסנטר. לדבריה, עמדה כל כך, למרות ניסיונות השכנוע של הנתבע 2 שהניתוח יכלול גם "פילינג", כי הניתוח יהיה מוגבל בהיקפו כאמור, כל זאת, על אף האמור בטופסי ההסכמה לניתוח, עליהן היא חתומה, ובהן נכתב במפורש כי הניתוח יכלול את כל שבוצע בפועל. לעניין ההסכמות לניתוח, עליהן חתמה בשתי הזדמנויות שונות בפני הנתבע 2, ולאחר מכן בפני ד"ר שופאני, טענה התובעת כי הוגשו בפניה טופסי הסכמה ריקים שמולאו אחר-כך שלא בהסכמתה. אם אכן טענתה זו נכונה הרי שיש דברים בגו, בכל הקשור לעילת התקיפה, אלא שלאור העדויות והראיות שהובאו בפני, דעתי היא שאין בטענתה זו ולא כלום. ראשית, מלבד תצהירה, אין לתובעת כל ראיה על כך שאכן חתמה על טופס הסכמה לניתוח כשהוא ריק, ואכן מקובל עלי הכלל כי יש צורך בראיה בעלת משקל כדי לסתור את מה שנחזה לראות מתוך טופס הסכמה חתום (כפי שקבע כב' הש' זילברטל בת.א. 2403/93 ברגרזון נ' ביאליסטוק , לא פורסם, שם בפסקה 6 לפסק הדין). ב"כ התובעת, ניסה לערער את אמינותו של הנתבע 2 בכל הקשור לעניין טופסי ההסכמה לניתוח המורחב, ובכך לחזק את גרסתה של התובעת: הנתבע 2 לא ערך תרשומות של שיחותיו עם התובעת, שיעידו על ההסכמה לניתוח. הנתבע לא זכר אם התובעת היא שקראה את טופס ההסכמה או הוא. באשר לטענה הראשונה, מתברר כי בגיליון הרפואי מבית החולים, מתוארות לפחות שלוש פגישות מקדימות לניתוח, כאשר בתרשומת מופיע פרוט נרחב של הסיכונים מהניתוח. תרשומת זו מעידה כי לא רק שהנתבע 2, ניהל תרשומת סבירה ביותר, אלא גם מעידה על כך שסיפק הסברים נאותים לתובעת בדבר סיכוני הניתוח. בתרשומת זו ניתן אף למצוא ראיה לכך כי דובר על ניתוח רחב היקף ולא רק באזור הפה והסנטר - בפגישה המתוארכת ליום 16/9/94, מתואר בין שאר הסיכונים: "הפרעות ראיה עד עיוורון", סיכון שוודאי אין לו קשר עם ניתוח באזור הפה והסנטר אלא בניתוח מקיף שכלל תיקון עפעפיים. כמו כן מתואר הסיכון של "הפרעת תחושה בקרקפת", כאשר סיכון זה מתואר בחוות הדעת של המומחה כתוצאה בלתי נמנעת של ניתוח להרמת הגבות והמצח, שוב ללא קשר לסנטר והפה. די בעיון בתרשומת זו, כדי להיווכח מעבר לכל ספק, כי הנתבע 2, הבהיר לנתבעת באיזה ניתוח מדובר ומה היקפו, ודי בכך לא רק לחזק את אמינותו של הנתבע 2, אלא אף לדחות את התביעה כולה. באשר לטענה השניה, גם כאן מקובלת עלי עמדת ב"כ הנתבעים, כי אין לצפות ממי שמקבל מטופלים מדי יום ביומו יזכור מי הקריא למי את טופס ההסכמה בפגישה שנערכה לפני שנים. בטרם אעבור לבחון את עדותה של התובעת עצמה, אציין עוד כי גם בעניין אי העדאתו של ד"ר שופאני, דעתי כדעת ב"כ הנתבעים המלומד, ולו משום שהתובעת היא שצירפה את טופסי ההסכמה לתצהירה, והיא זאת שהייתה צריכה לבקש לחוקרו ולא הצד שמנגד. עדות התובעת בראשית דברי, עלי לומר כי נשגב מבינתי, כיצד זה שילמה התובעת סכום גדול, טבין וטקילין, עבור ניתוח בהיקף מצומצם. ואם תאמר כי זהו מחירו של ניתוח מצומצם, קשה לראות את הנתבע 2, מתנדב, ועוד ללא הסכמת התובעת, לנתח ניתוח בהיקף נרחב יותר, בבחינת "שניים במחיר של אחד". גם אילו הייתי מדלג מעל משוכה זו, הרי שהסתירות הרבות שנמצאו בעדות התובעת אינן מותירות לי ברירות רבות מאשר לקבוע כי לפנינו תביעה ללא ידיים ורגליים: אם בתצהירה קבעה נמרצות כי חתמה פעמיים על טפסים, אזי במהלך המשפט עצמו לא זכרה התובעת שאכן חתמה על טופס ההסכמה ריק (עמ' 2 לפרוטוקול שורות 27-28 וכן בעמ' 3 שורה 1, וכן שורות 5-6). גם במכתבה מיום 15/1/95, לא גרסה בודאות כי חתמה על טופס ריק, אלא טענה כי אם חתמה, היה זה רק על הסרת העור הנפול בין הפה לסנטר, וכל השאר הוסף לאחר מעשה. קשה לומר כי בשתי הזדמנויות ניתן לה טופס ריק לחתימה, מה גם שמדובר באישה שעברה מספר ניתוחים בעבר, וזו בוודאי לא הפעם הראשונה שטופס כזה מגיע לידיה. באשר לניתוחים שבצעה בעבר, סירבה בתחילה להודות כי קודם לניתוח אצל ד"ר רוזנברג (הניתוח שקדם לזה של הנתבע 2), נותחה ניתוח פלסטי כל שהוא, ואף הכחישה זאת בתוקף. מאוחר יותר, במהלך החקירה הנגדית, הודתה כי אכן נותחה פעם נוספת בעבר אצל ד"ר גלעדי. יצוין, כי גם למומחה לא סיפרה על כל עברה הרפואי, אפילו לא על הניתוח הקודם אצל ד"ר רוזנברג. גם לגבי עיניה, טענה בתצהירה כי היו ללא כחל ושרק (תרתי משמע) בטרם הניתוח שערך הנתבע 2, אולם, כפי שפורט לעיל, הרישומים הרפואיים מעברה, מהתקופה עובר לניתוח זה, מעידים כי סבלה מבעיות עיניים לא מעטות. גם המכתב שנשלח מעם ד"ר גולן אל רופא העיניים של התובעת, בטרם הניתוח, מעיד בלשון ברורה, כי התובעת מיועדת לניתוח עפעפיים, שלטענתה לא נכלל בהסכם עם הנתבע 2. סיכום יכולתי להמשיך עוד כהנה וכהנה, אולם ברור כעת כי התובעת אינה אלא מתאוננת לחינם על הטיפול שקבלה מעם הנתבע 2, ואין לה כל עילת תביעה נגדו, כל שכן, כשהוכח מעבר לכל ספק, כי לא חתמה על טופס ההסכמה לניתוח כשהוא ריק, ואף ידעה היטב לקראת מה היא הולכת. ניתוחפיצוייםרשלנות רפואית (ניתוח פלסטי / אסתטיקה)רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות