צו איסור מימוש החלטת אסיפה כללית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו איסור מימוש החלטת אסיפה כללית: .Iההליך .1בבית-הדין האזורי בתל-אביב (השופט הראשי הרניב - דן יחיד) התבררה בקשה לסעד ביניים במסגרת הליך בסכסוך קיבוצי. בבקשה לסעד ביניים עתרו המערערות (להלן - ההסתדרות) שיינתן צו "האוסר על המשיבה (להלן - אל-על), או מי מטעמה, לעשות כל פעולה או מעשה למימוש החלטתה של האסיפה הכללית של המשיבה, כולה או מקצתה, שנתקבלה ביום 24.11.1982ואשר קובעת, כי יש לפרק את עסקיה של המשיבה בהתאם לאמור בסעיף 148(א) (ה) ו-(ז) לפקודת החברות, וזאת עד מתן פסק-דין סופי בהליך העיקרי". בית-הדין האזורי דחה את הבקשה ומכאן ערעור, ברשות בית-הדין האזורי, של ההסתדרות לבית-דין זה. .2העובדות הצריכות לערעור הן: א) ביום 26.11.1982נפתח בבית-הדין האזורי בתל-אביב הליך בסכסוך קיבוצי, בדרך "בקשת צד לדיון בסכסוך קיבוצי" (להלן - ההליך העיקרי). בסעיף "המבוקש" שבבקשה נאמר: "ג. המבוקש .1 בית-הדין הנכבד יתבקש ליתן פסק-דין המצהיר כי המשיבה הפסיקה את המשא-ומתן שלא כדין, ותוך הפרת הוראות הסכמי העבודה החלים. .2 בית-הדין הנכבד יתבקש ליתן צו המחייב את המשיבה להמשיך ולנהל משא-ומתן עם המבקשים בתום לב וללא אמצעי לחץ. .3 בית-הדין הנכבד יתבקש ליתן צו הקובע כי במקרה של חילוקי דעות, המשיבה אינה יכולה לנקוט באמצעי לחץ, והיא חייבת ליישב את חילוקי הדעות בהתאם לאמור בהסכמים הקיבוציים החלים. .4 בית-הדין יתבקש ליתן צו המצהיר כי החלטת המשיבה לגרום לפירוקה נעשתה מתוך כוונה להפעיל לחץ שלא כדין ושלא בתום לב על המבקשים כי יקבלו את עמדתה ללא משא-ומתן הוגן. .5 בית-הדין יתבקש ליתן צו האוסר על המשיבה לממש את החלטת הפירוק לפני מיצוי המשא-ומתן והליכי יישוב חילוקי הדעות הקבועים בהסכמים הקיבוציים"; ב) עם תחילת הדיון בבית-הדין האזורי ביקשה אל-על וביקש נציג היועץ המשפטי לממשלה ש"התערב" בהליך מכוח סעיף 30לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969(להלן - חוק בית-הדין לעבורה), שהבקשה תידחה על הסף מטעמים אלה: "א) לבית-הדין אין סמכות לדון בבקשת ההסתדרות. ב) לחלופין, אפילו אם העניין הוא בסמכותו של בית-הדין ואפילו אם נצא מההנחה שהעובדות הנטענות בבקשה הן נכונות - גם אז בית-הדין לא ייעתר לבקשה לתת את הסעד הזמני המבוקש"; ג) כנגד טענות אל-על ונציג היועץ המשפטי לממשלה טענו הפרקליטים שייצגו את ההסתדרות, כי לבית-הדין האזורי נתונה הסמכות לדון בעניין ולפסוק כאמור בבקשה; ד) בית-הדין האזורי קיבל את שתי הטענות של אל-על. בית-הדין האזורי נתן רשות לערער לבית-דין זה והאריך צו זמני שניתן ביום 26.11.1982, במעמד צד אחד בלבד, עד ליום 3.12.1982ועד בכלל. הארכת הצו הזמני האמור הותנתה "בהמצאת ערובה על-ידי ההסתדרות על סך של 000,000, 10שקל (עשרה מיליון שקל) עבור כל יום שצו המניעה הזמני יהיה בתוקף... ". .3בפני בית-דין זה היתה בקשה של ההסתדרות להאריך את צו המניעה מעבר ליום 3.12.198, ועד מתן פסק-דין בערעור, לבטל את "הערובה" שנקבעה כתנאי לצו הביניים ולקבל את הערעור לגופו, היינו, ליתן צו זמני עד למתן פסק-דין בהליך העיקרי שבפני בית-הדין האזורי. .4פסק-הדין המובא בחלק iiשלהלן הוא על דעת רוב חברי המותב. לדעת שניים מחברי המותב יש לקבל את הערעור. הנימוק העיקרי של השניים הוא, שהתשובה לשאלת הסמכות ברורה לחלוטין. הליכי הפירוק אינם מתחילים אלא עם הגשת בקשה לבית-המשפט המחוזי וכל עוד לא הוגשה הבקשה - נשארת הסמכות בידי בית-הדין האזורי לעבודה. כל עוד לא הוגשה הבקשה לבית-המשפט המחוזי, לא קמה סמכות לבית-המשפט האמור, ולא תהיה פגיעה בסמכותו, אם בית-הדין לעבודה יזדקק להליך הנדון עתה. גם מידת "הריסון העצמי" לעניין הסמכות הנקוטה בידי בית-הדין לעבודה אינה מחייבת דחיית הערעור, שעה שניתן לומר באופן סביר כי בית-הדין לעבודה הוא המוסמך. אחד משני חברי המותב, שדעתם מובאת בזה, מבקש להוסיף: השתכנעתי כי דרך הפעולה של חברת אל-על אינה לפירוק בתום לב, אלא, נשק התקפי במאבק שנועד לכפות על העובדים הסכם הנראה לה. למיטב הבנתי יש לראות בפעולות אלה של החברה משום פעולה התקפית אשר עד כמה שידוע לי לא הוכרה על-ידי בתי-הדין לעבודה. זאת ועוד, העובדים בפעולות הפירוק יהיו חשופים לשרירות לב של ההנהלה ללא היכולת להתגונן בבית-המשפט בשל העדר מעמד. מאחר שהמדובר בצו מניעה זמני בלבד כשמשקל הראיות הבאות הוא בשלב של ראיות לכאורה, וכיוון שאל-על אחראית לנזק הנגרם לה וזאת בשל אי-הפעלת החברה מחד-גיסא, ומאידך-גיסא - הנזק שייגרם לעובדים עולה לאין ערוך על זה של החברה נראה לי כי עלינו לקבל את הערעור ולתת צו מניעה זמני עד אם יוכח לבית-הדין האזורי כי פעולות החברה הינן בתום לב ואינן בבחינת נשק התקפי שנועד לכפות הסכם על העובדים. .Iiפסק-דין .1עם ראשית הדיון בערעור דן בית-הדין בבקשה לבטל את תנאי "הערובה" לתוקפו של צו הביניים שנתן בית-הדין האזורי ולהאריך את אותו הצו עד למתן פסק-דין בערעור. במהלך הדיון בערעור החליט בית-הדין בשני אלה. בית-הדין לא נעתר לבקשה להאריך את צו הביניים מעבר ליום 3.12.1982, אך נעתר לבקשה לבטל את תנאי "הערובה". באותו שלב לא נימק בית-הדין את החלטתו. אי-הארכת צו הביניים מעבר ל- 3.12.1982אינה צריכה נימוקים; ביטול תנאי הערובה -צריך. הנימוק לביטול תנאי "הערובה": מאז הופעלו בתי-הדין לעבודה היתה זאת מדיניות שיפוטית לעודד מיצוי הליכים משפטיים בסכסוכים קיבוציים. הדבר מצא את ביטויו גם בעמדת בית-הדין למחיקות על הסף של בקשות לדיון בסכסוך קיבוצי, במקום לדון בגופו של עניין, ומצא את ביטויו גם באי-פסיקת הוצאות בהליכים בסכסוכים קיבוציים. דרך זאת מתיישבת עם מדיניות רצויה בתחום יחסי העבודה במסגרת שלטון החוק המחייבת עידוד פניה לבית-הדין במקום לנקוט בפעולה ישירה. בענייננו, לא מצאנו כל הצדקה לפגוע בגישה זאת. אפשרות ללכת בדרך זאת באה גם מהוראה מפורשת של המחוקק בסעיף 33לחוק בית-הדין לעבודה, אשר קבע מפורשות "חופש סדרי דין כך שינהג בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק". בענייננו, כשמדובר בסכסוך קיבוצי, "משפט צדק" - בקונטקסט של יחסי עבודה קיבוציית. נוסיף לאמור, כי מתן ערובה בסכומים שבהם מדובר, כמוה כמניעת הליכים משפטיים, שקיים אינטרס ציבורי לעודדם. .2אשר עומד לדיון אינו, אם הבקשה לפירוק אל-על, בנסיבות שהוגשה ועל רקע העובדות בשטח סמוך לפני ההחלטה על הפירוק ומאז ההחלטה, אם אותה בקשה מתיישבת עם יחסי עבודה תקינים ועם הסכמים קיבוציים תקפים. אשר עומד לדיון הוא רק השאלה, אם במסגרת בקשה לסעד ביניים היתה לבית-הדין האזורי לעבודה סמכות ליתן צו זמני האוסר הגשת בקשה לבית-המשפט המוסמך - בית-המשפט המחוזי - לפרק את החברה, היינו, בקשה לפי סעיף 148לפקודת החברות. .3מכאן לערעור על דחיית הבקשה ליתן צו ביניים עד לגמר הדיון בהליך העיקרי (סעיף 3שבחלק iלעיל). אשר עומד ביסודה של החלטת בית-הדין האזורי הוא פירוש סעיף 24(א1) לחוק בית-הדין לעבודה, פירוש שהוא, כלשון בית-הדין האזורי, מתוך מתן "משמעות רחבה" לסעיף. אותו פירוש הביא לכך, שלבית-הדין לעבודה אין סמכות להעתר לבקשת ההסתדרות, מהטעם שעם החלטת בעלי המניות של אל-על מיום 24.11.1982, החלו הליכי הפירוק ותמה סמכותו של בית-הדין האזורי. יסוד אחר להחלטה נשוא הערעור הוא בקבלת הטענה החלופית של אל-על ונציג היועץ המשפטי לממשלה, כי אף אם נתונה הסמכות לבית-הדין, בית-הדין לא ייעתר לבקשה ליתן את הצו אשר "פירושו למעשה לכפות על החברה להמשיך את עסקיה". .4במסגרת הטענות לערעור הושם הדגש, על-פי הכוונת בית-הדין, על שאלת הסמכות. באי-כוח ההסתדרות טענו שטעה בית-הדין האזורי בפירוש שנתן לסעיף 24(א1) לחוק בית-הדין לעבודה בהקשר לסעיפים הרלבנטיים בפקודת החברות. במוקד עמדה הטענה שהחלטה של החברה להתפרק, אף אם פורסמה כבר ברשומות, אינה מביאה לכך שכבר מתקיימים הליכי פירוק. לטענתם, אין הליכי הפירוק מתחילים, אלא עם הגשת הבקשה לבית- המשפט המחוזי. כנגד זה טענו פרקליטיה של אל-על ונציג היועץ המשפטי לממשלה לתוצאה שאליה הגיע בית-הדין האזורי. עיקר טענתם היתה, שבעצם קבלת ההחלטה, ומכל מקום בפרסום ההחלטה ברשומות, החלו הליכי הפירוק ותמה סמכותו של בית-הדין האזורי. פרקליטה של אל-על הדגיש, שהדברים תופסים במיוחד לעניין סעד ביניים, וכן הדגיש שההליך העיקרי נשאר תלוי ועומד בפני בית-הדין האזורי ובו כל העתירות המנויות בסעיף 2, פסקה א', שבחלק iלעיל. בקשר לטענה זאת הדגישו הפרקליטים שייצגו את ההסתדרות, כי אם לא יינתן סעד ביניים ותוגש בקשת פירוק לבית-המשפט המחוזי, יאבד ההליך העיקרי, במידה רבה, ממשמעותו. .5לפנינו סוגיה הנוגעת לסמכותם של בתי-הדין לעבודה. כבר בראשית דרכו פסק בית-דין זה, כי "מאחר וסמכותו של בית-הדין סייגים לה ובתחום המסויג סמכותו ייחודית, יש לפרש את סעיפי החוק הקובעים את סמכותו העניינית פירוש דווקני, כי על-ידי הענקת סמכות לבית-הדין לעבודה מוצא הרי עניין מסמכות בתי-המשפט האחרים. בית-הדין ינהג אפוא, מידה מיוחדת של 'ריסון עצמי' בבואו לפרש סמכותו העניינית (דב"ע ל/8-3, [1], בע' 131). לדרך זאת יישאר בית-הדין נאמן. מה גם ואולי במיוחד, כשמדובר בסעד ביניים והמדובר בעניין שאינו בתחום המיוחד לבית-הדין לעבודה -משפט העבודה ומשפט הביטחון הסוציאלי, אלא בשאלה מתחום דיני חברות. משבאים לשקול צו מניעה כסעד ביניים, צריך ליתן במיוחד את הדעת לשאלת הסמכות, כך שספק שלא ימנע צו מניעה בפסק-דין סופי, יכול וימנע צו מניעה כסעד ביניים. .6לא נוכל לומר שהטענות שהעלו פרקליטיה של ההסתדרות חסרות כל יסוד. על כל פנים די בהם כדי לעורר ספק בשאלת הסמכות. מאידך, לא נוכל לומר שהמצב המשפטי לעניין הסמכות הוא חד-משמעי ויש לדחות מכל וכל את הטענות של פרקליטה של אל-על ושל נציג היועץ המשפטי לממשלה. .7במצב דברים זה, עת מדובר בצו מניעה בסעד ביניים, יישאר בית-הדין נאמן לדרכו ויפרש את סמכותו על דרך הצמצום. אמרנו וחזרנו ואמרנו שהאמור מתייחס לצו מניעה כסעד ביניים וכי ההליך העיקרי עדיין תלוי ועומד בבית-הדין האזורי. .8מכל האמור אין להסיק שבית-דין זה נכנס לגופה של השאלה, אם כל אשר קרה, ולו טענו, מתיישב עם יחסי עבודה קיבוציים, במסגרת הסכמים קיבוציים תקפים. כוונתנו לטענה של חוסר תום-לב בניהול המשא-ומתן הקיבוצי ולטענה שכל הפעולות שנקטה בהן אל-על לא היו, אלא בגדר פעולה של מעביד על מנת ללחוץ על ארגון עובדים יציג, לשם שינוי של הסכמים קיבוציים. כן לא נכנס בית-הדין לגופן של הטענות שכנגד, במישור יחסי העבודה. בית-הדין גם לא נדרש לטענה החלופית ששימשה להחלטה נשוא הערעור (סעיף 2, פסקה ב', שבחלק iלעיל) ולא יאמץ את המתחייב מקבלת אותה טענה. כל הטענות מתחום יחסי עבודה, כולל המותר והאסור בסכסוך קיבוצי - היו מתבררות, אם היו פונים לבית-הדין בעוד מועד, ולו גם ימים ספורים לפני המועד שפנו. .9לו כך פעלו היה בית-הדין לעבודה נדרש לכל השאלות לגופן, ונותן פיתרון משפטי, במסגרת משפט העבודה הממלכתי ומשפט העבודה האוטונומי - כולל "חוקת ההסתדרות", כי באלה ניתן למצוא תשובה למצב. דברים אלה צריכים הסבר. משפט העבודה הממלכתי - החוק והפסיקה - קבעו מי הוא הצד להסכם קיבוצי, מה כשר ומה פסול כ"אמצעי לחץ" בידי הצדדים ליחסי עבודה קיבוציים (דב"ע לב/6-4, [2]; דב"ע לו/5-4, [3]; דב"ע לח/13-4, [4]) ואלה הם הכלים ליישוב סכסוכים, בזמן תוקפו של הסכם קיבוצי. משפט העבודה האוטונומי, במקרה זה "חוקת ההסתדרות", שבית-דין זה הכיר במעמדה המחייב במסגרת אותו משפט (דב"ע לא/3-4, [5], בע' 105) קובעת מפורשות למי הסמכות הבלעדית לחתום בשם ההסתדרות על הסכם קיבוצי, ואין זה ועד עובדים - זה או אחר. אותה חוקה גם קובעת, כי ועד עובדים, ועד עובדים אחד, "מהווה את הנציגות המוסמכת של כלל העובדים במקום העבודה" (פרק ד' לחוקת ההסתדרות). בית-דין זה היה גם מודע למורכבות הבעיות העולות מ"כלליותה" של ההסתדרות, ופסק, כי זכותה וחובתה לעשות לאיזון האינטרסים של הסקטורים השונים שלמענם היא פועלת (דב"ע לז/17-4, [6], בע' 331). מחובת האיזון מתחייב, בראש ובראשונה, למנוע מצב שבו הרבים יצאו נפסדים בגלל דרישת מעטים, דרישה שלדעת ההסתדרות חורגת מהאינטרס הכללי. כל זה היה ודאי עומד לעיני בית-הדין לעבודה, לו פעלו בעוד מועד והעניין היה נדון לגופו. משאין הדבר כך - עדיין אין זה מאוחר ש"ההסתדרות" תיקח את חוקתה היא לידיה ותפעל כמתחייב מהחוקה ומחובת "האיזון". יש להניח שהצד השני לא יכביד על "ההסתדרות" הליכה בדרך זאת, דרך שככלות הכל יש בה חידוש. .10משלדיון עומדת רק שאלת סמכותו של בית-הדין - דין הערעור להידחות. אין צו להוצאות.צוויםאסיפה כלליתדיני חברות