קשר סיבתי בין אירוע מוחי לבין שירות במשטרה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע קשר סיבתי בין אירוע מוחי לבין שירות במשטרה: א. בפנינו ערעור על פסק הדין של וועדת הערעורים לפי חוק הנכים אשר ליד בית משפט השלום בחיפה (בראשות כב' השופט י. דר), בערעור נכים 94 / 49 מיום 15.1.98, אשר לפיו נדחה ערעורו של המערער על דחיית התביעה להכרתו כנכה. ב. אין חולק שהמערער שירת בתפקידים שונים במשטרת ישראל מאז שנת 1965. תפקידו האחרון היה סגן מפקד בית המעצר קישון. בחודש מרץ 1993 אושפז המערער בבית החולים רמב"ם בחיפה, זאת לאחר שנקבע כי עבר ארוע מוחי. לטענתו נגרם לו הארוע במהלך שירותו ועקב שירותו. ג. בתצהירו של המערער מיום 30.10.95 נאמר כי הינו יליד אפריל 1946, וכי הצליח במילוי תפקידיו השונים, לרבות תפקיד של מפקד תחנת פרדס חנה ומפקד תחנת שכם בה פיקד על 120 שוטרים. ביום 9.3.90 זומן המערער לראיון אצל מי שהיה אז מפקד המחוז הצפוני של המשטרה, שהודיע למערער כי לאור הצלחתו בתפקידו, ומכיוון שרואים בו בעל פוטנציאל לקידום לתפקיד הצמוד לדרגת סגן ניצב, הומלץ עליו ליציאה לקורס פיקוד ומטה וכן ללימודים אקדמאיים באוניברסיטה, כך אכן עשה המערער שסיים בהצלחה את הקורס, ואף הוענק לו תואר ראשון באוניברסיטה. ביום 19.7.92 הופיע המערער לראיון אצל מפקד המחוז כדי לשמוע על קידומו, אך בראיון הוא נתבקש למלא תקופה קצרה נוספת תפקיד הנחות, יחסית לנתוניו, מתוך הבטחה שייעשה מאמץ ליתן לו תפקיד הכרוך בקידום. משחלפו חמישה חודשים והמערער טרם קיבל את הקידום, הוא ביקש ונתקבל לראיון ביום 13.12.92 אצל מפקד המחוז. בראיון זה הביע המערער את מורת רוחו על הפרת ההבטחות ביחס לקידומו, מפקד המחוז הבטיח למערער שהוא יהיה מועמדו לקידום, הן באזור השרון והן במחוז הצפון, אך הפעם עמד המערער על קבלתו לראיון על ידי מפכ"ל המשטרה, דבר שאכן התבצע ביום 11.1.93. מפכ"ל המשטרה הביע הערכה לתפקודו של המערער, וסוכם כי יש להעדיפו בקידום עתידי לתפקיד סגן ניצב באזורי שומרון, עמקים, חיפה והשרון. לאחר הראיון המשיך המערער למלא תפקידו כסגן מפקד בית המעצר קישון, בהמתנה לקידום המובטח, אך ביום 5.2.93 נקרא המערער במפתיע למפקד המחוז שהודיע לו כי התקיים דיון במטה הארצי לגבי מינוי מפקד לתחנת טייבה, בדרגת סגן ניצב, וכי המערער היה המועמד מטעם המחוז לתפקיד זה, אלא שבמהלך בדיקת המועמדים המתאימים, תמכו במועמדות המערער 7 ניצבים, ואילו שניים התנגדו, משהועבר הענין להכרעת המפכ"ל, החליט המפכ"ל למנות לתפקיד זה מועמד אחר, שנופל מן המערער בכישוריו, למרות שמפקד המחוז העיר למפכ"ל כי בכך מפר הוא הבטחתו למערער. בסעיף 9 לתצהירו מציין המערער כי הוא חש אותה עת שעולמו חרב עליו ושהדרגים הבכירים ביותר במשטרה מפרים באופן בוטה הבטחתם המפורשת, דבר שגרם למערער לפגיעה נפשית קשה ושיבשה את יכולת תפקודו. בו במקום ביקש המערער ממפקד המחוז לקבוע לו ראיון חוזר אצל המפכ"ל, מתוך החלטה שאם לא יקבל הפעם את הקידום המובטח יפרוש מיד מן המשטרה. לאחר דברים אלה לא היה המערער מסוגל לתפקד לא בעבודה ולא בבית, וציפה בקוצר רוח לראיון החוזר עם המפכ"ל. תוך תקופת המתנה זו החל לחוש בכאבי ראש וכן רדימות ביד וברגל ימין. תחושת הכעס, המרירות, והתסכול החמירו את מצב המערער, וביום 2.3.93 אושפז בבית החולים רמב"ם כשבמהלך האשפוז לקה גם בהפרעה בדיבור, ונקבע כי סבל מארוע מוחי. ד. לביסוס עמדתו הגיש המערער את חוות דעתה של הרופאה הנוירולוגית ד"ר בלה גרוס מיום 11.3.95 שציינה כי המערער לא סבל לפי המסמכים שבידה, לפני הארוע, מיתר לחץ דם, וגם לא היה ידוע על סכרת, עודף שומנים, או כל מחלה וסקולרית אחרת. לדעת ד"ר ב. גרוס תקופת המתחים הנפשיים שעבר המערער, כמתואר לעיל, יכולה לעורר ולזרז ארועים מוחיים, ולענין זה מפנה ד"ר ב. גרוס למאמר של EKCER משנת 1954 שמצא כי שכיחות המתחים הנפשיים הקשים גבוהה יותר גם כחודשיים ושלושה חודשים לפני הארוע. כמו כן מתבססת ד"ר ב. גרוס על מאמר של HARSMAN משוודיה מצא כי אצל גברים בגיל 47-55 מתח נפשי הוא אחד מארבעת גורמי הסיכון המשמעותיים הגורמים לארוע מוחי איסכמי. ה. מטעם המשיב ניתנה חוות דעת ראשונה של הנוירולוג ד"ר מ. שוורץ, המציין כי ברקע של המערער קיים עישון כבד עוד לפני הארוע, כמו כן יתר לחץ דם שהתגלה בזמן האשפוז, והיפר-כולסטרולמיה, שלא היתה ידועה בעבר, ולדעת ד"ר מ. שוורץ אין קשר בין שירותו של המערער לארוע המוחי, כשבתוספת מיום 20.11.93 מציין ד"ר מ. שוורץ שלא היתה אצל המערער התרגזות יתר שקדמה מידית להופעת הארוע המוחי. מסכם ד"ר מ. שוורץ עמדתו ולפיה התרגזות יתר אצל חולה ביתר לחץ דם, יכולה אכן לגרום לעליית לחץ הדם ולהופעת ארוע, אך לא כך היה הדבר אצל המערער, שאצלו התרחש הארוע על רקע גורמי סיכון וסקולריים, כמתואר בחוות הדעת הראשונה וללא קשר לעבודתו במשטרה. ו. ד"ר ב. גרוס מתייחסת לדברים אחרונים אלה בחוות דעתה מיום 11.3.95 ומציינת שעישון כבד מהווה גורם סיכון, אך הגברת העישון לכשעצמה נובעת, לדעתה, ממתחים נפשיים בהם היה המערער מצוי תקופה ארוכה, ואילו עליית לחץ הדם התגלתה רק תוך כדי אשפוזו, ויתכן שמס' ימים קודם לכן. לדעתה עליית לחץ דם בתחילת ארוע מוחי היא תהליך הגנתי מפני הנזק האיסכמי, וכן מציינת ד"ר ב. גרוס שכאשר שוחרר המערער מבית חולים רמב"ם לחץ דמו היה תקין, והוא לא קיבל טיפול בגין לחץ הדם, וגם לא היתה הגדלה של החדר השמאלי. בניגוד לד"ר שוורץ סבורה הד"ר ב. גרוס שאין צורך בהתרגשות מיידית בטרם הופעת הארוע. לדעתה גם ארועי התרגשות ולחצים נפשיים שהיו מס' שבועות טרם הארוע, יש בהם כדי להיות גורם מאיץ להופעת הארוע. מכאן שגורמי הסיכון היחידים אצל המערער בטרם הארוע, היו עישון כבד ומתחים נפשיים, ולדעתה יש קשר סיבתי בין הארוע שעבר המערער לבין תנאי שירותו במשטרה, בחודשים האחרונים טרם הארוע. ז. ביום 18.4.96 ניתנה חוו"ד נוספת של הרופא הנוירולוג מטעם המשיב, ד"ר מ. שוורץ. לדעתו כשמדובר במתח נפשי כבד, הכוונה היא למתח נפשי שמכביד באופן רציני על חיי היום יום, עם קושי בתפקוד התקין, וכפי שמציין ד"ר מ. שוורץ הרי לפי שני מאמרים שפורסמו בשנת 1990 רק מתח נפשי מסוג כזה יכול להיות גורם סיכון לארוע מוחי. מציין ד"ר מ. שוורץ שדעתם של מחברים אלה, אינה נתמכת על ידי הספרות המקצועית המקובלת בנוירולוגיה. מוסיף הד"ר מ. שוורץ שכל אדם נחשף למתחים כאלה או אחרים בעבודתו ובחייו היום יומיים, ומתח נפשי אינו נחשב בין גורמי הסיכון לארועים מוחיים. ביחס למערער חוזר הד"ר מ. שוורץ על מסקנתו שהמתח הנפשי בו היה שרוי בטרם הארוע המוחי לא היה הגורם להופעתו של הארוע, ומאידך היו למערער גורמי סיכון בולטים וביניהם עישון כבד, יתר לחץ דם ושומנים בדם (כשהאחרונים לא היו ידועים טרם האשפוז), ומעבר לכך ממצאי בדיקת דופלר של עורקי הצוואר מצביעים אצל המערער על קיום תהליך ארטרו-סקלרוטי בכלי הדם הגדולים. ח. הד"ר ב. גרוס הגיבה בחוות דעת משלימה מיום 20.7.96 בציינה שכיום יותר ויותר חוקרים מדגישים שלמתחים נפשיים, ולאו דווקא לארוע חריג פתאומי, יש השפעה על שחרור חומרים וזואקטיביים שמעלים את לחץ הדם, ומאיצים את דופק הלב ומזרזים את התפתחות הטרומבוס בכלי הדם הגדולים. ד"ר ב. גרוס גם מפנה למחקר שבוצע בפינלנד ביחס לקשר בין אלמנטים נפשיים שליליים לבין התפתחות טרשת בעורק הצוואר. ביחס לעובדה שיתר לחץ דם וכולסטרול גבוה התגלו אצל המערער רק בזמן האשפוז נשוא הדיון שואלת ד"ר גרוס האם אלה היו קיימים באמת קודם לאשפוז, בשים לב לכך שהמערער היה ללא ספק בביקורות רפואיות תקופתיות, וגורמי סיכון אלה לא אובחנו טרם הארוע, וגם עם שחרורו באשפוז נשוא הדיון מבית החולים רמב"ם לא נזקק המערער לטיפול תרופתי להורדת לחץ דם, אלא למעקב בלבד. לדעת ד"ר ב. גרוס המערער לא סבל מיתר לחץ דם משמעותי, גם רמת הכולסטרול לפי סיכום המחלה נשוא הדיון מבית החולים רמב"ם מצביעה על ערכים שאינם בגדר גורם סיכון משמעותי. ד"ר ב. גורס חוזרת על עמדתה שהמערער לא היה לוקה בארוע המוחי אלמלא המתח הנפשי בו היה שרוי, ויש לראות בכך גורם נוסף, ואולי עיקרי, שהאיץ את הופעת הארוע המוחי. ט. על כך הגיב הנוירולוג ד"ר מ. שוורץ מטעם המשיב ביום 27.2.97 תוך הפניה לספרות נרחבת ממנה עולה שמתח נפשי אינו נזכר כגורם סיכון לארועים מוחיים. עוד מפנה ד"ר מ. שוורץ לענין העישון, שהוא גורם סיכון וסקולרי, שגם ד"ר ב. גרוס מסכימה כי הוא היה קיים אצל המערער טרם הארוע, ולדעת הד"ר מ. שוורץ ידוע לנוירולוגים שעישון כבד בלבד די בו כדי לגרום לארוע מוחי, ללא צורך בגורם סיכון נוסף. י. בדיון שהתקיים בפני הוועדה הוגשו חוות הדעת של רופאי שני הצדדים, המערער לא נחקר על תצהירו, אם כי ב"כ המשיב הודיעה לוועדה ביום 20.4.97 שאין המשיב מודה במה שכתוב בתצהירו של המערער, כמו כן הוגשה ספרות רפואית. לאחר מכן ניתן ביום 15.1.98 פסק הדין שלפיו נדחה ערעורו של המערער על דחיית תביעתו להכרת קשר סיבתי בין הארוע המוחי לבין שירותו במשטרה. יא. בפסק הדין מציינת הוועדה שחוות דעתה של ד"ר ב. גרוס איננה מסתמכת על ספרות רפואית, אלא על מאמרים שלא פורסמו בספרות הנוירולוגית, כך שבפנינו, כך סוברת הוועדה, דעה רפואית שאיננה מקובלת על המומחים בתחום הנוירולוגיה, ואפילו לדעת ד"ר ב. גרוס, לפי הכתוב בחוות דעתה, אין הסבירות של קיום קשר בין תנאי השירות מחד, לבין המחלה מאידך, עולה על העדר האפשרות לשלול קשר כזה. הוועדה סוברת, בסעיף 12 של פסק דינה, שקביעת קשר סיבתי כזה יכולה היתה להתאים להליך בו נהנה החייל מחזקת קיום קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין המחלה, אך תנאי כזה לא נתקיים בעניננו. כותבת הוועדה בעמ' 5 סיפא של פסק הדין: "מדובר באיש משטרה המשרת שירות ארוך, ולוקה במחלה, שגורמיה המובהקים הם גיל ויתר לחץ דם, וגורמים נוספים הם תורשה, שומנים בדם ועישון. אם הרפואה אינה מכירה בקשר של מתח נפשי כגורם סיכון מוכר, הרי נמצאים אצל המערער גורמי סיכון מוכרים בשיעור מספיק כדי להסביר את הארוע. הוא בן 46 בזמן הארוע ומעשן כבד.... ". לדעת הוועדה, בסע' 13 של פסה"ד, הדעות שהביאה ד"ר ב. גרוס אינן מגיעות כדי הצבעה על קיום אסכולה רפואית, ולענין זה מפנה הוועדה לע"א 92 / 6274 רזי נגד קצין התגמולים, מ"ח (3) פד"י, עמ' 326, בדברי כב' השופט א. מצא בעמ' 339, וע"א 94 / 2027, קליג' נגד קצין התגמולים, נ' (1) פד"י, עמ' 529 בדברי כב' השופט י. זמיר. מסכמת הוועדה עמדתה בעמ' 8 של פסה"ד בקובעה כי המערער הוכיח שתקופת שירותו האחרונה במשטרה היתה מלווה מתח ותסכול בגלל אי קיום הבטחות לקידומו בתפקיד, אך הוא לא הוכיח הכרה של מדע הרפואה בקשר שבין מתח ותסכול כזה לבין הופעת המחלה. מכיוון שכך לא הוכיח המערער את התנאי של "עקב שירותו", ולכן היה מקום לדחות את תביעתו, כפי שהדבר אכן נעשה. יב. בערעור המונח בפנינו טוען המערער כי שגתה הוועדה כאשר נמנעה מלהכיר בקשר שבין הארוע המוחי לבין השירות במשטרה, כשלדעת המערער לא היה מקום להתבסס על חוות הדעת של הד"ר מ. שוורץ, כן נטען בערעור כי הוועדה פירשה באופן מוטעה את חוות דעתה של ד"ר ב. גרוס, וכמו כן לא פירשה הוועדה כיאות את חומר הראיות שהיה מונח בפניה, ולדעת המערער היה מקום לקבוע כי הארוע המוחי נגרם בתקופת שירותו, ועקב שירותו, במשטרה, ולחילופין שקיימת החמרה. יג. שני הצדדים הגישו בפנינו עיקרי טיעון ותיקי מוצגים. בעיקרי הטיעון חוזר המערער בעיקרו של דבר על הטענות שבערעור. מטעם המשיב נטען בעיקרי הטיעון שאין מקום להתערב בפסה"ד של וועדת הערעורים, ואין מקום להתערב בכך שהוועדה העדיפה את חוות דעת ד"ר מ. שוורץ על פני חווה"ד של ד"ר ב. גרוס שמטעם המערער. נטען עוד מטעם המשיב שאין זו דרכו של בית משפט לערעורים להתערב במקרה שבו מעדיפה וועדת הערעורים חוות דעת אחת על פני רעותה. טוענת עוד ב"כ המשיב שכאשר המדובר בערעור נכים הרי הערעור הינו בשאלה משפטית בלבד. כן נטען מטעם המשיב שתיאור הארועים בתצהירו של המערער מיום 30.10.95 לוקה בהגזמה, לעומת האמור בתצהירו שניתן ביום 24.5.93. כמו כן נטען שאכזבה מאי-קידום או אי-שיבוץ בתפקיד, אינה מהווה "תנאי שירות" שניתן לבסס עליהם הכרה בנכות. כמו כן נטען מטעם המשיב שאין קשר סיבתי רפואי בין תנאי השירות לבין הארוע המוחי, והמערער ידע על אי-קידומו לפחות ביום 5.2.93, בעוד שהארוע המוחי התרחש ביום 2.3.93, דהיינו, חודש לאחר מכן, לכן לא היה זה ארוע חריג בסמוך להופעת הארוע המוחי. מאידך, ספרי הלימוד המקובלים בנוירולוגיה שוללים קשר בין מתח כרוני לבין הופעת ארוע מוחי. לדעת המשיב צדקה הוועדה בכך שחוות דעת ד"ר ב. גרוס, מטעם המערער, אינה מסתמכת על ספרות רפואית אלא על מאמרים בודדים בלבד, שלא פורסמו בספרות הנוירולוגית. גם לא ניתן, לדעת המשיב, להשוות אי-שיבוץ בתפקיד לארועים המוזכרים במאמרים הנ"ל (שעליהם סומכת ד"ר ב. גרוס) ואשר דנים במקרי מתח חמורים וקשים ביותר. לדעת המשיב אין בדעה שהביאה ד"ר ב. גרוס בחוות דעתה משום אסכולה רפואית, ועל מנת שדעה מסוימת תהא בגדר אסכולה יש להוכיח כי זו מקובלת במרכזים רפואיים חשובים, וע"י מומחים מוכרים בעולם, וכן גם בספרות מתאימה. מסכמת איפוא ב"כ המשיב עמדתה וטוענת שמשלא הוכח הקשר מבחינה רפואית יש לדחות את הערעור. אכזבה מחמת אי-קידום, איננה בגדר ארוע חריג, אדרבא, היא בגדר ארוע שכיח, ואין לאמר שהמערער הצליח להוכיח תביעתו ברמה של "מתקבל מאד על הדעת". מעבר לכך הוכחו אצל המערער גורמי סיכון ללא קשר לשירות, דהיינו, עישון כבד, יתר לחץ דם, רמת כולסטרול גבוהה, והיצרות כלי הדם. בכל אלה יש, לדעת ב"כ המשיב, כדי להסביר את הארוע, והוועדה אכן ציינה שניתן בהחלט להסביר את הארוע על רקע גילו של המערער והעישון הכבד, כשד"ר ב. גרוס עצמה מסכימה שעישון כבד עלול להביא לארוע מוחי. טוענת ב"כ המשיב שהמערער סבל מיתר לחץ דם מאז שנת 1983, כמו כן סבל המערער מכולסטרולמיה והיצרות כלי דם, שהם גורמי סיכון נוספים להופעת ארוע מוחי, ומכל מקום לא עלה בידי המערער להוכיח פוזיטיבית שתנאי השירות גרמו למחלתו. מכאן מסכמת ב"כ המשיב עמדתה ועומדת על דחיית הערעור. יד. ביום 30.6.98, הופיעו באי כח הצדדים לטיעון בערעור אך מפאת העדרו של אבה"ד, הסכימו הצדדים שהטיעון יהיה בגדר טיעון בקדם ערעור וישמש השלמה לטיעונים שבתיק. ביום 16.7.98, זימנו בפנינו שנית את באי כח הצדדים להשלמת טיעון, והבאנו לידיעתם כי לאחר שחזרנו ועיינו בתיק הערעור בשלמותו, ובשים לב למחלוקת הרפואית משפטית שבתיק, ועל יסוד המסמכים שבו, ראינו לנכון להמליץ בפני הצדדים להגיע להסדר במובן זה שהמשיב יכיר בכך שקיימת אצל המערער החמרת נכות עקב השירות, בשיעור של מחצית הנכות. ב"כ המערער הודיע כי ימליץ על ההסדר המוצע בפני מרשו, ולגבי המשיב איפשרנו לב"כ המשיב לשקול ולקבל את עמדת המשיב, וכן איפשרנו לב"כ המשיב השלמת טיעונו בכתב, לפי הצורך, והשלמת טיעון זו אכן מונחת בפנינו. טו. אנו סבורים כי יש מקום לקבל את הערעור ולקבוע כי שירותו של המערער במשטרה החמיר את נכותו של המערער בגין הארוע המוחי בשיעור של מחצית. כמצויין כבר לעיל, המערער לא נחקר על האמור בתצהירו, ומבחינה עובדתית האמור בתצהירו המפורט שמתאריך 30.10.95 לא נסתר. כזכור הומלץ המערער, לפי המפורט בתצהירו, ע"י הממונים עליו לצאת לקורס פו"ם וכן לימודים באוניברסיטה, לאחר שראו בו בעל פוטנציאל לקידום, ומשעמד במטלות אלה הובטח לו כי ייעשה כל מאמץ ליתן לו תפקיד הכרוך בקידום. מי שהיה אז מפכ"ל המשטרה הביע בראיון עם המערער, מיום 11.1.93, הערכתו לאופן תפקודו של המערער, וסיכם את הראיון בכך שיש להעדיף את המערער בקידום עתידי לתפקיד סגן ניצב, אך למרות זאת החליט המפכ"ל למנות מועמד אחר לתפקיד מפקד תחנת טייבה, כשלפי גירסת המערער מי שקיבל את התפקיד נופל בכישוריו מן המערער. דברים אלה גרמו לפגיעה קשה במערער, ושיבשו את יכולת תפקודו, כאמור בסעיף 9 לתצהיר המערער מיום 30.10.95: "הידיעה כי הדרגים הבכירים ביותר במשטרה החייבים לשמש דוגמא לכל אנשי החייל מפרים באופן בוטה את הבטחתם המפורשת, הסבה לי פגיעה נפשית עצומה, ושיבשה כליל את יכולת תפקודי". עיינו בתצהיר המפורט הקודם שנתן המערער ביום 24.5.93, ואיננו סבורים שהאמור באותו תצהיר יש בו כדי לסתור את מהות תצהירו של המערער מיום 30.10.95. האמור בתצהירו של המערער לא הועמד, מבחינה עובדתית, במחלוקת, כך שגירסתו לפיה קיבל הבטחה לקידום לאור קורס הפו"מ שסיים בהצלחה, ולימודיו האוניברסיטאיים, לא נסתרה, כמו גם העובדה שחרף מה שהובטח למערער בראיון המפכ"ל מיום 11.1.93 [בדבר העדפת המערער בקידום עתידי לסגן ניצב, סעיף 6 בתצהיר המערער], מונה מועמד אחר לתפקיד הקידום, ראה סעיף 8 בתצהירו של המערער מיום 30.10.95. טז. אין חולק כי עסקינן בשירות ארוך שנים. בנסיבות אלה, ובהעדר ארוע חריג, מוטל על המערער נטל ההוכחה בדבר קיום קשר סיבתי בין השירות לבין הנכות, עיין: ע"א 89 / 472, קצין התגמולים נגד רוט, מ"ה (5) פד"י, עמ' 203, דברי כב' הנשיא (בדימוס) מ. שמגר, בעמ' 212, וכן בעמ' 214 בין אותיות השולים ה' - ו': "כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור. העברתו של נטל זה מוצדקת, מקום בו מצביע התובע על ארוע או על שרשרת אירועים חריגים ומיוחדים בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. בהעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשירות הצבאי, הסמוכות לפרוץ המחלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה". יז. בפסק דינה, נשוא ערעורנו זה, סבורה הוועדה שלא עלה בידי המערער להוכיח, באמצעות חוות הדעת של הרופאה הנוירולוגית ד"ר ב. גרוס, קיומה של אסכולה רפואית התומכת בקשר הסיבתי שבין המתח הנפשי והתסכול בו היה המערער שרוי, לבין הארוע המוחי בו לקה, כמו כן מציינת הוועדה שאפילו לפי דעתה של ד"ר ב. גרוס, סבירות הקיום של קשר סיבתי כזה, איננה אלא ברמה של "העדר אפשרות לשלול". כמו כן מציינת הוועדה שקיימים אצל התובע גורמי סיכון אחרים שיש בהם כדי להסביר את הארוע כגון, גילו בזמן הארוע והיותו מעשן כבד. נראה לנו שהמערער לא חייב היה להוכיח קיומה של אסכולה רפואית דווקא אלא די היה בכך שהמערער ירים את נטל ההוכחה הרגיל המוטל על תובע ויוכיח את הקשר הסיבתי שבין שירותו לבין נכותו ברמה של "מתקבל מאד על הדעת". ברע"א 94 / 2027 צביה קליג' נגד קצין התגמולים, נ' (1) פד"י, עמ' 529, מסביר כב' השופט י. זמיר מה התנאים שעל אסכולה רפואית למלא על מנת שתוכל היא לזכות שוטר או חייל בתגמולים לפי החוק (לענין מהות הקשר הסיבתי שבין המחלה לשירות ולענין עוצמת הקשר, עיין האמור בעמ' 538 מול האות ו'). ממשיך כב' השופט י. זמיר ומסביר, שם, בעמ' 539, מול האות ו', שהאסכולה אמורה לקבוע כי "מתקבל מאד על הדעת" שנסיבות כאלה יגרמו למחלה או יחמירו אותה. עד כאן באשר לנסיבות שבהן קיימת אסכולה. יח. מה הדין כאשר אין אסכולה המבססת קשר סיבתי כזה, או כאשר אסכולה כזו מצביעה על דרגת הסתברות נמוכה בלבד? מעיון בפסק דינה של הוועדה, נשוא ערעורנו, עולה כי משהגיעה הוועדה למסקנה שהדעות של ד"ר ב. גרוס אינן מגיעות כדי הצבעה על קיומה של אסכולה רפואית (סעיף 13 של פסק הדין), ומשהגיעה הוועדה למסקנה שלא עלה בידי המערער להוכיח הכרה של מדע הרפואה בקשר שבין מתח ותסכול לבין הופעת המחלה נשוא הדיון אצלו (עמ' 8 של פסה"ד), סברה הוועדה, כך ניתן להבין אל נכון, שדין התביעה להכרה בנכות להדחות, ונראה שלא זו המסקנה ההכרחית הנובעת מן ההלכה הפסוקה. כותב כב' השופט י. זמיר ברע"א 94 / 2027 הנ"ל, בעמ' 539 סיפא: "אכן, אסכולה רפואית אינה משמשת הוכחה נחרצת, לכאן או לכאן, אלא רק הוכחה לכאורה. הוכחה כי קיימת אסכולה מבוססת וכי התובע מקיים את התנאים לפי האסכולה, מספיקה כדי להעביר את נטל הראיה. כלומר, אם התובע הוכיח שקיימת אסכולה מבוססת הקובעת קשר סיבתי בין ארוע מסוים או מצב מסוים לבין מחלה מסוימת, בדרגה של מתקבל מאד על הדעת, או אז עובר אל קצין התגמולים הנטל להביא ראיות כי על אף אסכולה זאת מחלתו של התובע לא נגרמה ולא הוחמרה עקב אותו ארוע או אותו מצב. וכך גם להיפך. אם הוכח לביהמ"ש שאין אסכולה רפואית מבוססת הקובעת קשר סיבתי כזה, או כי האסכולה המקובלת אומרת שקיים קשר סיבתי כזה בדרגת הסתברות נמוכה, שאינה מגיעה לדרגה של מתקבל מאד על הדעת, עדיין פתוחה הדרך לפני התובע להוכיח כי במקרה שלו המחלה נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות. כך או אך, נטל ההוכחה שמחלת התובע נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות נשאר רובץ על התובע". (ההדגשה שלנו). מן האמור לעיל עולה שקיומה של אסכולה רפואית אין בה כשלעצמה כדי להביא להכרה בתביעה, כי אם להעברת נטל הראיה אל קצין התגמולים, כשם שהעדרה של אסכולה רפואית, או העובדה שאסכולה רפואית מקובלת קובעת שהקשר הסיבתי בין המחלה לשירות הינו בדרגה נמוכה בלבד, אין בהם כדי להביא לדחיית התביעה אלא יש בהם כדי להעביר את נטל הראיה אל התובע, שעליו רובץ הנטל להוכיח כי מחלתו נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות. מכיוון שבפנינו שירות ארוך וממושך, מוטל הנטל להבאת הראיות על המערער, בהעדר חזקה ראייתית הקובעת כי יש לראות את המחלה כנובעת מן השירות הצבאי כנהוג במקרה של שירות צבאי קצר (ע"א 89 / 472, קצין התגמולים נגד רוט, מ"ה (5) פד"י, עמ' 203). יט. השאלה עתה היא כיצד יבחן בית המשפט בנסיבות אלה את נטל ההוכחה המוטל על התובע. לענין שאלה זו כתב כב' השופט ג. בך בר"ע 83 / 187, רדושיצקי נגד קצין התגמולים, ל"ז (4) פד"י, עמ' 361, בעמ' 366, מאות השוליים ה' ואילך: "עם זאת מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לוודאי", ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה". (ההדגשה במקור). ממשיך וכותב, שם, כב' השופט ג. בך, בהתבסס על דברי כב' הנשיא המנוח י. זוסמן ז"ל, בע"א 73 / 460, (קרויטורו נגד קצין התגמולים, כ"ט (1) פד"י עמ' 288) כי: "משמע, עדות רפואית, המצביעה, לכאורה, ביחד עם יתר הראיות, באופן סביר על קיום הקשר הסיבתי האמור, ואשר לא הופרכה, עונה על הדרישות". לא זו אף זו: כותב עוד כב' השופט ג. בך, שם, בעמ' 367 רישא: "כדי למנוע אי-הבנה ברצוני עוד להבהיר: לא בכל מקרה נזקק התובע לעדות רפואית, שכן יש שהעובדות מדברות בעד עצמן, והקשר הסיבתי מוכח בעליל מתוך נסיבות הפגיעה או מהעובדות המוכחות, האופפות את פרוץ המחלה". ובהמשך, שם: "זאת ועוד: יש שעדות של רופא, לפיה קיימת אפשרות שפרוץ המחלה נבע מתנאי השירות, ביחד עם ראיות, המצביעות על כך שאמנם זה מה שכנראה אירע בפועל, די בהן כדי להצדיק את קבלת התביעה. החשוב הוא, שבסופו של דבר, תוך ראיה כוללת של חומר הראיות בשלמותו, משתכנע ביהמ"ש לא רק שקיימת אפשרות תיאורטית בדבר קיום הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין פרוץ המחלה, אלא שיכול הוא לקבוע, כי גירסה זו נראית לו, ושניתן לאמר לגביה, לפחות, כי היא מאד מתקבלת על דעתו". (ההדגשה במקור). כ. במקרה שבפנינו אכן שירת המערער שירות רב שנים, אך נראה לנו מתוך עיון בפרטי העובדות שבתצהיר המערער מיום 30.10.95 (תצהיר שלא הופרך), בשילוב עם המסמכים הרפואיים הרלוונטיים, כי עלה בידי המערער להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו. נראה לנו כי ניתן לאמר מתוך נסיבות הענין כי מתקבל מאד על הדעת כי הארוע המוחי ממנו סבל המערער התרחש אצלו על רקע המתח אליו נקלע, והתסכול ממנו סבל, לאחר שנוכח לדעת כי הממונים עליו, שהמליצו בפניו לצאת ללימודים ועודדוהו בכיוון של קידום, הפרו את ההבטחות לשיבוצו בתפקיד שיש בו משום קידום, תוך העדפת מועמד אחר הנופל מן המערער בכישוריו (מכל מקום לפי גירסת המערער), וכל זאת חרף הצלחת המערער בלימודים, כשהפרת ההבטחה מצד גורמים בכירים שהיו ממונים על המערער הם שהביאו לאותה הרגשת זעם, מתח ותסכול. ראוי לשים את הדגש על סמיכות הזמנים כמתואר להלן: הראיון אצל מפקד מחוז הצפון של המשטרה התקיים בתאריך 5.2.93 , וכותב המערער בתצהירו מיום 30.10.95, סעיף 8, כי בתחושת אי נוחות הודיע לו מפקד המחוז שהתקיים דיון לגבי מינוי מפקד תחנת טייבה, ולמרות שהמערער היה המועמד מטעם המחוז, החליט המפכ"ל למנות לתפקיד זה מועמד אחר, הנופל מן המערער בכישוריו, זאת לאחר שביום 11.1.93, סיכם המפכ"ל בראיון עם המערער כי יש להעדיפו בקידום עתידי לתפקיד סנ"צ. המערער דרש באותו מעמד אצל מפקד המחוז, ביום 5.2.93, לקבוע לו ראיון חוזר אצל המפכ"ל. החל מאותו שלב לא יכול היה לתפקד בעבודה ובבית, ציפה בקוצר רוח לראיון החוזר עם המפכ"ל, ותוך כדי המתנה זו אושפז ביום 2.3.93 בביה"ח רמב"ם, שם גם לקה בהפרעה בדיבור, ונקבע כי הוא לקה בארוע מוחי. כא. עולה מן האמור לעיל שבמסגרת אותו שירות רב שנים של המערער במשטרה התרחש ארוע חריג, סביב אותה הבטחת קידום שניתנה למערער, כשהפרת אותה הבטחה, למרות דברים מפורשים שנאמרו ע"י גורמים בכירים במשטרה למערער (שגרסתו לא נסתרה), גרמה למערער לזעם, מתח ותסכול, ובתוך כארבעה שבועות מן המועד בו התברר לו ממפקד המחוז כי הוא לא קודם, חרף הבטחת המפכ"ל, ובהיות המערער שרוי בתקופת המתנה מייסרת (כטענתו בסעיף 12 לתצהירו), התרחש הארוע המוחי וזאת בסמוך לאשפוזו ביום 2.3.93. המדובר בעניננו בנסיבות עובדתיות שלא הועמדו, למעשה, במחלוקת, ושעיון בנסיבות אלה בשלמותן, תוך שימת דגש על סמיכות הזמנים שבין הודעת מפקד המחוז מיום 5.2.93 כי המערער, בניגוד להבטחה, לא קודם, לבין מועד האשפוז, מיום 2.3.93, יש בהם בשלמותם כדי להוביל למסקנה המתבקשת מעיון בחוות דעתה של הרופאה הנוירולוגית ד"ר ב. גרוס, בדבר קיום קשר סיבתי בין הארוע המוחי לבין שירותו של המערער במשטרה. כב. יחד עם זאת, ולאור גורמי הסיכון האחרים הטמונים במערער (כעולה גם מחוות דעתה של הד"ר ב. גרוס, לרבות השלמת חווה"ד), אנו סבורים כי יש מקום לקבוע כי השירות במשטרה החמיר את נכותו של המערער בגין הארוע המוחי בשיעור של מחצית, וכך אנו מחליטים. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. אירוע מוחיקשר סיבתימשטרהZZ