תביעה ייצוגית בנושא כרטיסי נסיעה ברכבת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לאישור תביעה ייצוגית בנושא כרטיסי נסיעה ברכבת: 1. לפני בקשה לאישור הגשתה של תביעה ייצוגית לפי פרק ו'1 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א1981- (להלן - "החוק"). 2. התביעה א. המבקש, עורך דין במקצועו, טען כי ביום 14.8.97 בקש לנסוע מחיפה לתל-אביב ובחזרה באמצעות הרכבת. כוונתו היתה לחזור לחיפה בו ביום, אם כי לא ידע מראש באיזו שעה יבקש לעשות כן. ב. סמוך לפתח תחנת הרכבת בבת גלים שבחיפה היה מוצב שלט גדול כהאי לישנא: "לבחירתך: מקום שמור (לרכבת הקרובה בלבד)". ברם, טען המבקש, הוא כלל לא היה מעונין במקום שמור. ג. המבקש רכש כרטיס הלוך ושוב ושילם את מלוא התמורה שהיתה נקובה בכרטיס - 32.50 ש"ח. ד. משבקש לשוב לחיפה, מתחנת הרכבת בארלוזורוב בתל-אביב ("ת"א מרכז - סבידור"), התברר למבקש כי הרכבת הבאה לחיפה תצא בשעה 13.15 וכי רכבת זו תהיה רכבת ישירה. הרכבת שלאחר רכבת זו אמורה היתה לצאת בשעה 14.00. ה. המבקש טען כי עלה לרכבת הישירה. סמוך לאחר תחילת הנסיעה בקשה כרטיסנית את כרטיסו. המבקש מסר לה את הכרטיס שרכש בבוקר בחיפה ואז, לדבריו - "להפתעתו", נדרש לשלם תוספת של 2 ש"ח "מאחר ומדובר ברכבת ישירה" ומאחר ולדברי הכרטיסנית "המקומות ברכבת ישירה הינם מקומות שמורים". המבקש שילם את תוספת שני השקלים כפי שנדרש. ו. המבקש טען בתביעה שהוא מבקש לאשר כתביעה ייצוגית כי לא נאמר לו, עם רכישת הכרטיס כאמור לעיל, על מגבלה כלשהי הנוגעת לכרטיס. גם על הכרטיס עצמו לא היתה רשומה מגבלה כלשהי. המבקש הוסיף וטען בתביעתו כי אף בלוח זמני הנסיעות של הרכבת לא נאמר דבר על כך שרכבות ישירות הינן, על כל מושביהן, רכבות עם מקומות שמורים וכי אין בהן מקומות שאינם שמורים. ז. עוד טען המבקש כי גם בתקנות מסילות הברזל (דמי נסיעה), התשמ"ט1989- (להלן - "תקנות מסילות הברזל"), בנוסחן שהיה בתוקף עד לאוגוסט 1997 "אין כל הוראה הקושרת רכבת ישירה לכך שהינה כולה, על כל מושביה, רכבת של מקומות שמורים". ח. המבקש טען בכתב התביעה כי תוספת עבור מקום שמור צריכה להינתן, "לפי ההגיון הפשוט" לנוסע המבקש לשריין לעצמו, מראש, מקום מסויים המיועד אך ורק לו - "(...) על שום מה ולמה יש לחייב נוסע אחר, שלא שריין לעצמו במחיר נוסף מקום שמור, לשלם עבור מקום פנוי בו התיישב ואשר לא היה שמור לאף אחד אחר?" ט. מסתבר, טען המבקש, כי גם ברכבות רגילות נוהגת רכבת ישראל לייעד קרון למקומות שמורים ולגבות ממי שמתיישב על מקום בקרון האמור, תוספת מחיר "על אף שהתיישב במקום פנוי באותו קרון". "אין זאת אלא שבניגוד לתקנות מסילות הברזל וההגיון הבריא, הפכה רכבת ישראל קרונות מסויימים לקרונות בהם הנסיעה יקרה יותר וזאת בלא שהשירות הניתן בקרונות אלה שונה במאומה מהקרונות האחרים ואין מדובר במחלקה עדיפה". י. המבקש טען בכתב תביעתו כי - "(...) בפועלם (של אנשי רכבת ישראל. ע.ג.) להפוך באופן גורף רכבות שלמות לרכבות בהן יגבה התשלום העודף עשו מעשה מטעה, רשלני ושאינו על פי הדין כלפי רוב רובם של הנוסעים שלא חפצו בשמירת מקום מראש. פעולתם הפכה מקור בלתי מבוטל לגביית כספים רבים מהציבור, תוך הטעיה לכאורה של הצרכן הנוסע וניצול לא הוגן ורשלני של המצב בו עומד הצרכן-הנוסע המצוי כבר על הרכבת הנוסעת או עומד ליסוע (כך במקור! ע.ג.) ברכבת היחידה המיועדת לצאת בשעה מיועדת ורכבת זו במקרה הינה ישירה, בדרישה לקבלת סכומים נוספים שאין כל הצדקה לגבייתם, לא עניינית, לא הגיונית, ולא חוקית אפילו במסגרת התקנות הנ"ל". יא. עוד טען המבקש כי הרכבות הישירות אינן בגדר "שירות דלוקס" הניתן בנוסף לשירות הרגיל של הרכבות הרגילות. הרכבות הישירות אינן יוצאות במקביל לרכבות הרגילות. בשעה היעודה לרכבות הישירות "מדובר בד"כ ברכבות היחידות האפשריות בין ת"א לחיפה". יב. המבקש טען כי הוא מוכן לצאת מן ההנחה כי ההוראה בתקנות מסילות הברזל המאפשרת לגבות תשלום על מקום שמור עומדת במבחן הסבירות. אך, לדבריו, גם אם הנוהג לגבות תשלום עבור מקום שמור ברכבות רגילות שאינן רכבות ישירות "הינו תקף ועל פי הדין" "הרי הפיכה סיטונית של רכבות שלמות לרכבות מקומות שמורים, הינה מעשה חסר תום לב ו/או רשלני שהביא להעשרת רכבת ישראל בכספים אותם לא הורשתה לגבות בתקנות הנ"ל שנקבעו לכך. וזאת, תוך ניצול מעמדה של הרכבת כנותנת היחידה של השירות שהיא מספקת". יג. המבקש טען כי להערכתו נמשכה תופעת התשלום "העודף והגורף" ברכבות הישירות בתקופה שבין 22.10.94 ועד ל31.8.97-. לטענת המבקש נוגעת התביעה האמורה "לכל אותם נוסעים אשר נסעו ברכבות הישירות שבין ת"א לחיפה (בשני הכיוונים) בשנים אלה". להערכתו, מדובר, בממוצע, בציבור של "כמה מאות איש לרכבת שרובו הגדול חפץ בנסיעה מבלי לשמור מקום מראש". יד. המבקש טען כי רכבת ישראל הטעתה את "ציבור הצרכנים-הנוסעים" הנ"ל ו/או נהגה כלפיהם בהתרשלות, בכך שלא ניתנה כל אזהרה מראש כי הנוסע, שכבר רכש כרטיס עבור אותה נסיעה, יחוייב בתשלום נוסף כאמור. רכבת ישראל, טען המבקש, נהגה "בהתרשלות ו/או הטעתה" את ציבור הנוסעים הנ"ל בהביאה אותו לסבור שאכן ניתנה לה הרשאה על פי דין להפוך רכבות שלמות לרכבות בהן כל המקומות שמורים "בעוד שלא כך הם פני הדברים". בפעולותיה הנ"ל, טען, היה "משום השפעה בלתי הוגנת ורשלנית על ציבור הנוסעים הנ"ל, בכדי לקשור עמו עיסקה של הסעה במחיר עודף ותוך קבלת תמורה העולה על התמורה המקובלת לפעולת הסעה זו". טו. המבקש טען כי העובדה שרכבת ישראל לא דאגה לגלות "באופן בולט, מודפס וברור" את העובדה שהפכה רכבות שלמות, שכל ייחודן בכך שהן ישירות מתל-אביב לחיפה, ומחיפה לתל-אביב, לרכבות שכל המושבים בהן שמורים, הינה בגדר - "(...) אי גילוי פרט מהותי לגבי שירות הנסיעות בין ת"א לחיפה וההיפך, גילוי הנדרש מרכבת ישראל הן על פי הוראות הדין והן מקיום חובת הזהירות של רכבת ישראל כלפי ציבור נוסעיה, שהופרה על ידה". המבקש טען כי "אי הגילוי הרשלני" הנ"ל מהווה "הטעיה רשלנית בפרסומת עליה אחראית רכבת ישראל, אשר אף הטעתה בפועל את ציבור הצרכנים-הנוסעים הנ"ל". פעולת גביית התשלום הנוסף בנסיבות הנ"ל, טען המבקש, הינה בגדר "ניצול לא הוגן ורשלני של מצב הנוסעים החבים בחובת ציות לפקיד הרכבת-הכרטיסן". טז. על שום כל אלה עתר המבקש לכך שבית המשפט יקבע כי פעולותיה הנ"ל של רכבת ישראל הינן "בניגוד לפרק ב' של חוק הגנת הצרכן, תשמ"א וכי דינן כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש)". בית המשפט התבקש - "(...) להכיר בכך שהתובענה מגלה התרשלות של רכבת ישראל בעוולתה, וכי פעולותיה של רכבת ישראל כמפורט בכתב תביעה זה אינן מתיישבות עם חובת הזהירות הנדרשת מגוף דוגמת הנתבעת תוך כדי עיסוקה המקצועי כלפי ציבור נוסעיה. כב' ביהמ"ש מתבקש בזאת להזמין את רכבת ישראל לדין ולחייבה בתשלום פיצויים לנוסעים - הצרכנים בתביעה זו בשיעור גובה התשלום העודף אותו גבתה מכל אחד מהם בסך 2 ש"ח לכל נוסע-צרכן ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לביצוע התשלום בפועל. כמו כן ביהמ"ש מתבקש לחייב את רכבת ישראל בהוצאות המשפט לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ". 3. בהתייחסו לשאלת הקשיים בביצוע פסק הדין, אם ינתן, טען המבקש, בסיכומיו, כי עצם העובדה שציבור התובעים הינו כה גדול, אינה מלמדת על בעייתיות לענין ביצוע פסק הדין. המבקש הצביע על הוראות סעיף 46ט' (ב) לחוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח1988-, המצוי בפרק העוסק בתובענות ייצוגיות, ועל ההסדר שנקבע בו, לפיו - "46ט. שיפוי ופיצוי מיוחד (א) (ב) ראה בית המשפט כי פיצוי כספי לחברי הקבוצה, כולם או חלקם, אינו מעשי בנסיבות הענין, בין משום שלא ניתן לזהותם ולבצע את התשלום בעלות סבירה ובין מסיבה אחרת, רשאי הוא להורות על כל סעד אחר לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, או לטובת הציבור, כפי שימצא לנכון בנסיבות הענין". המבקש טען כי "עקרונות פרשנות המבוססים על הרמוניה בחקיקה" עשויים להצדיק החלת דין דומה על תביעה ייצוגית לפי החוק קא עסקינן. 4. דיון: האם המבקש הינו "צרכן" כמשמעות מונח זה בחוק? א. בא כוחה המלומד של המשיבה, עו"ד יעקב לירז, בקש לדחות את הבקשה בשל כמה וכמה טעמים. הטעם הראשון לדחיית הבקשה, טען עו"ד לירז, הוא כי המבקש אינו נכנס להגדרת "צרכן" שבחוק. זאת, משום שהמבקש העיד כי נסע מחיפה לתל-אביב על מנת להופיע בבוררות. מכאן שהנסיעה ברכבת היתה לצורך עסקיו של המבקש. המבקש קבל שירות למטרת עסקיו. הוא לא קבל שירות שעיקרו אישי. על שום כך, טען עו"ד לירז, הואיל והזכות להגיש תביעה ייצוגית, על פי סעיף 35א' לחוק, שמורה רק למי שהוא "צרכן או ארגון צרכנים" שלו עילה "אשר בשלה הוא יכול לתבוע בשמו", והואיל והמבקש אינו "צרכן" היכול לתבוע מכח עילה על פי החוק, מן הדין לדחות את הבקשה כבר בשל טעם זה. ב. אין בידי לקבל את טענתו זו של עו"ד לירז. מנגנון התובענה הייצוגית הינו חדש יחסית בשיטת המשפט שלנו. עובדה זו מצריכה פיתוח הלכה. על האופן שבו יש לעשות כן, עמדה כבוד השופטת טובה שטרסברג-כהן בענין ע.א. 95/2967 מגן וקשת בע"מ ואח' נגד טמפו תעשיות בירה בע"מ ואח', פד"י נא' (2) עמ' 312 בעמ' 322 (בפיסקה 10 לפסק דינה) לאמור: "תובענות ייצוגיות בכלל ובהקשר לניירות ערך בפרט, הן תופעה חדשה יחסית למקומותינו. תופעה זו מקבלת תאוצה בשנים האחרונות ואנו נתקלים "במשקיע המתוחכם", ב"משקיע המקצועי" ובתופעות אחרות הדורשות הסדר ופתרון נאות תוך נתינת הדעת לכל האינטרסים הראויים להגנה המשמשים בזירה. ההתחפתחויות הכלכליות והסוציו-אקונומיות מקדימות - בנושא זה - את המערכת המשפטית הנקראת לקבוע נורמות ראויות בסוגיה זו, שהיא בעלת חשיבות אישית וציבורית רבה. ההלכה בנושא התובענה הייצוגית נמצאת בשלבי התגבשות בבית משפט זה, שטרם אמר את דברו על מכלול היבטיה, זוויותיה והקשריה, כגון: התנאים להגשת תובענה ייצוגית, העילות שבעטיין ניתן להגישה, זהות המגישים והנתונים הנדרשים מהם, בחינת זכותם לייצג את הקבוצה, סיכויי הצלחת התובענה ועוד. כל אלה מעוררים שאלות נכבדות בדין המהותי, הראייתי והדיוני. ראוי לה להלכה שתתפתח עקב בצד אגודל מבלי ליצור מסגרת נוקשה ורשימה סגורה העשויה להימצא בלתי מתאימה להתפתחויות לעתיד לבוא ולמגוון המצבים שאין לחזותם מראש. דומה שאנו נמצאים עדיין בשלב בו גוברת הנטייה לפתוח פתח רחב לתובע בתובענה הייצוגית, בעוד אשר בארצות הברית - לאור הנסיון המצטבר שם - ננקטה רפורמה בתחום זה ובחקיקה מיוחדת הוגבלה ביותר התופעה של "תובעים מקצועיים" המפיקים רווחים פסולים מהגשת תובענות ייצוגיות בתחום ניירות הערך (...)". דברים באותה רוח נאמרו גם על ידי כבוד הנשיא אהרן ברק בפסק הדין שברע"א 94/4556 רמי טצת ואח' נגד אברהם זילברשץ ואח' (פד"י מט' (5) עמ' 774, בעמ' 791: "אכן, הסוגיה של התביעה הייצוגית היא סבוכה. נמצאים אנו בישראל בתחילת הדרך בעניין זה. בית משפט זה טרם פיתח תורה כללית בשאלת התובענה הייצוגית. מן הראוי הוא איפוא, כי את צעדינו הראשונים בתחום התובענה הייצוגית נצעד בזהירות. אמת המידה אשר צריכה להדריך אותנו היא זו המבטאת את התכלית המונחת ביסוד התובענה הייצוגית: הגנה על אינטרס הפרט ואכיפת החוק לטובת הכלל, תוך מניעת תביעות סרק. במצב דברים זה על בית המשפט לגלות מודעות לתובענה הייצוגית. אין לראות בתובענה הייצוגית מכשיר "מונסטרוזי" (...). אין להרתיע תובעים תמימים משימוש בתובענה הייצוגית. יש לראות בה מכשיר משפטי-חברתי המגן על הפרט והכלל. יש להפעילו בגמישות וביעילות. יש להיזהר מהוספת דרישות מקדמיות לאישורן של תובענות כייצוגיות, העלולות לסרבל הליך במקום לייעלו (...) יש למנוע הפיכת הדיון המקדמי ב"כשירות" התובע הייצוגי לדיון העיקרי. יש למנוע מחברה נתבעת ומנושאי משרה בה, שאין להם הגנה טובה לגוף התובענה, למקד את מרב המאבק בשלב המוקדם באשר לזהות התובע הייצוגי (...)". ג. בסעיף 1 לחוק, סעיף ההגדרות, הוגדר "צרכן" כהאי לישנא: ""צרכן" - מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי". סבורני כי לאור העקרונות הנ"ל שנקבעו על ידי בית המשפט העליון (אמנם בהקשר לחוק אחר), ראוי שלא להחמיר בפרשנות המונח "צרכן" בחוק הגנת הצרכן. דומני כי פירוש מצמצם, כמוצע על ידי עו"ד לירז, יחטיא את מטרת המחוקק. אינני סבור כי העובדה שהמבקש נסע ברכבת כדי להשתתף בישיבת בוררות בתל-אביב, כפי שהעיד, שוללת את היות השירות שקבל שירות "שעיקרו אישי". פרשנותו המוצעת של עו"ד לירז תביא לתוצאה שכל מי שנוסע לצורך עבודה, בין אם הוא שכיר ובין אם הוא עצמאי, לא ייחשב כ"צרכן" לצורך החוק. פירוש שכזה נוגד, לדעתי, את רוח החוק ואינו תואם את תכליתו. שירות הסעה הינו מצרך חיוני מאין כמוהו לכל אורחות חיינו. כל נוסע המשתמש בשירות ההסעה מקבל בכך שירות שעיקרו הוא אישי. שונה יהיה המצב אם אדם ירכוש, למשל, 50 כרטיסי נסיעה עבור עובדיו. מעביד שרכש כרטיסים עבור עובדיו, אינו "צרכן" כמשמעות מונח זה בחוק. כשלעצמי אני סבור שכפי שלא יעלה על הדעת לומר על עורך דין המחייה את נפשו במשקה צונן ביום קיץ לוהט, במהלך יום עבודתו, ואפילו הוא מצוי בעיצומה של ישיבת בוררות, כי השימוש בנכס-המצרך (המשקה) אינו שימוש שעיקרו אישי, כך גם לא מתקבל על הדעת לומר על עורך דין המקבל את שירות ההסעה כדי להשתתף בישיבת בוררות כי השימוש בשירות האמור אינו אישי בעיקרו. אדם יכול להגיע למקום עבודתו או למקום פגישותיו העסקיות בהליכה רגלית, בנסיעה על אופניים, ברכבו הפרטי, ברכב ציבורי ואפילו ב"טרמפ" שקבל מחבר או מודע. הייתי אומר כי אופן הגעתו של אדם למקום עבודתו או למקום פגישותיו העסקיות הינה עניינו האישי של הנוגע בדבר. על שום כך, עצם הנסיעה בכלי תחבורה, אפילו היא למטרת עבודה, הריהי בבחינת שימוש שעיקרו אישי. לסיכום פרק זה בהחלטתי, אני קובע כי הגדרת "צרכן" בחוק אכן חלה על המבקש. אני דוחה, על כן, את טענתו של עו"ד לירז בעניין זה. 5. דיון: עילות התביעה על פי החוק א. אכן, תמים דעים אני עם בא כוחה המלומד של המשיבה באומרו ש"כתב התביעה נוסח באופן לא ברור". נראה לי כי לא אחטא אל האמת אם אומר כי טענותיו של המבקש בכתב תביעתו אינן ממוקדות דיין. מכל מקום, בחינה מדוקדקת של כתב התביעה מלמדת כי המבקש טוען כי עומדות לו עילות תביעה בגין רשלנות מכח דיני הנזיקין, הפרת חוזה מכח דיני החוזים, עשיית עושר ולא במשפט וכן עילות של הטעיה, אי גילוי וכן (טענה שנטענה רק בשלב הסיכומים) ניצול מצוקה. ב. מצוות המחוקק היא כי תביעה ייצוגית על פי החוק יכולה להיות מוגשת רק בגין עילות תביעה המפורטות בחוק הגנת הצרכן עצמו. הנה, כך מורה סעיף 35א(א) לחוק: "35א. תובענה ייצוגית (א) צרכן, או ארגון צרכנים כמשמעותו לפי סעיף 31(ג) (להלן - התובע), רשאי לתבוע, בכפוף להוראות פרק זה, בשם קבוצת צרכנים בעילה אשר על פיה הוא יכול על פי חוק זה לתבוע בשמו ונגד כל נתבע אשר הצרכן רשאי לתבוע בשמו (להלן - תובענה ייצוגית). (...)". ממילא, על כן, דין הבקשה להדחות ככל שהיא מתייחסת לעילות התביעה בגין רשלנות מכח דיני הנזיקין, בגין הפרת חוזה מכח דיני החוזים ובגין עשיית עושר ולא במשפט. 6. דיון: האם עומדת למבקש עילת תביעה בגין הטעיה? א. עילת ההטעיה מצויה בפרק ב' לחוק ובעיקר בסעיף 2 שבו. מקובל עלי כי חוק הגנת הצרכן דן ביחסים הטרום חוזיים שבין הצרכן לספק: "חוק הגנת הצרכן מתמקד בעיקר בחלק מהנושאים הצרכניים הקשורים לתהליך של התגבשות חוזה בין עוסק לבין צרכן, דהיינו החוק מתרכז במניעת העברה של מידע מטעה או בחיוב מסירה של מידע מלא על ידי העוסק לצרכן. הנחת היסוד היא, כי בתנאים של מידע נאות, יוכל הצרכן לכלכל את צעדיו בתבונה ולהתקשר בעיסקה המשיאה את רווחתו. כוונת החוק הינה להגן "על הצרכן מפני מעשי הטעיה או מרמה"". [ראו מאמרו של משה בר-ניב (בורונובסקי) "גבולה של התובענה הצרכנית היצוגית", עיוני משפט כרך י"ט עמ' 251 בעמ' 260]. וראו גם את החלטתו של כב' סגן הנשיא מ. טלגם, בהמר' (מחוזי ת"א) 96/2617 ארנון גרפי ואח' נ' "פלאפון" תקשורת בע"מ (לא פורסם); וראו גם את החלטתי בהמרצה (מחוזי חיפה) 97/24480 (תיק אזרחי 97/10549) יהודה שועלי ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל (החלטה מיום 27.9.98, תקדין-מחוזי, 98 (3) 965). ב. האמנם נעוצה עילת ההטעיה הנטענת על ידי המבקש בשלב ביצוע החוזה, להבדיל מן השלב הטרום חוזי, כנטען על ידי בא כוחה המלומד של המשיבה? עו"ד לירז טען בסיכומיו כי ההטעיה לה טוען המבקש בתביעתו היא בשל כך שקנה כרטיס הלוך ושוב ברכבת, מחיפה לתל-אביב וחזרה, במחיר רגיל, וכי "הופתע" כאשר נסע בדרכו חזרה ברכבת ישירה ונדרש על ידי הכרטיסנית לשלם תוספת של 2 ש"ח עבור מקום שמור. לדבריו - "המבקש לא טען כי הוטעה על ידי הקופאית עובר לרכישת הכרטיס או ע"י מי מעובדי המשיבה האחרים, כי הוא לא יחויב בתשלום תוספת מקום שמור, אם יבחר בדרכו חזרה לנסוע ברכבת ישירה, שכל המקומות בה שמורים". בא כח המשיבה טען ש"כל טענותיו של המבקש הן להטעיה, כביכול, בשלב שלאחר כריתת החוזה, כאשר נסע ברכבת בדרכו חזרה (...) ובגין עילה כזו לא ניתן לתבוע תביעה ייצוגית על פי חוק הגנת הצרכן". עו"ד לירז הוסיף וטען כי "המבקש ידע, בשעה שקנה את כרטיס הנסיעה כי עבור נסיעה ברכבת ישירה עליו לשלם תוספת עבור מקום שמור ולפיכך לא היה מקום "להפתעתו" ואין כאן כל "הטעיה"". ג. אכן, המבקש העיד על עצמו כי לא התכוון לרכוש כרטיס עם מקום שמור. ברם, נראה לי כי אין זה נכון "להעתיק" את שלב ההטעיה הנטענת לשלב ביצוע החוזה דוקא, על פי שיטתו של בא כח המשיבה. נראה כי לכאורה היה כאן מקום לטענה בדבר אפשרות להטעיית הציבור בשלב הטרום חוזי דוקא: שהרי מן החומר שלפני עולה כי המשיבה לא טרחה להבהיר, בשום מקום, כי מי שקונה כרטיס הלוך וחזור עלול להידרש, אם יבקש לחזור ברכבת ישירה, לשלם תוספת של 2 ש"ח משום שברכבת ישירה כל המקומות שמורים. במחדל זה נעוצה ההטעיה הנטענת. ד. בא כוחה המלומד של המשיבה טען כי הן מחקירתו הנגדית של המבקש על תצהירו, והן מן האמור בתצהירו של ד"ר ראובן שרייבר שצורף לבקשה שבהמרצה 98/2479 (בקשה שהוגשה לצירופו של ד"ר שרייבר כבעל דין נוסף בתובענה הייצוגית הנדונה) עולה כי המבקש ידע, כבר ביום 2.7.95 (כאשר היום הרלוונטי לבקשה שלפני הוא 14.8.97), כי נסיעה ברכבת ישירה מחייבת בכרטיס שמור: הכרטיס שהעתקו צורף לתצהיר שבהמרצה 98/2479 הינו כרטיס שמור בקרון 8 מושב 21 שנרכש על ידי המבקש עו"ד בולדו. אין בידי לקבל טיעון זה. בתצהירו של ד"ר שרייבר לא נדונה סיטואציה הדומה לענייננו. שם לא דובר על רכישת כרטיס הלוך ושוב. גם בחקירתו הנגדית של המבקש לא דובר על סיטואציה כאמור. כל שנאמר על ידי המבקש בעמ' 2 לפרוטוקול הוא כי "יכול להיות" שנסע, שנה או שנתיים לפני המקרה הנדון, ברכבת ישירה, וכי "יכול להיות שבקשתי מקום שמור ובמקרה היתה גם רכבת ישירה. אך אני לא זוכר מקרה ספציפי שנסעתי ברכבת ישירה לפני המקרה הזה". אין בדברים אלה כדי ללמד על כך שהמבקש ידע, לפני המקרה הנדון, על כך שאם ירכוש כרטיס הלוך ושוב לנסיעה ברכבת ויבקש לשוב ברכבת ישירה, הוא יידרש על ידי המשיבה לשלם תוספת של 2 ש"ח. על שום כך אני קובע כי לכאורה עומדת למבקש עילת תביעה אישית כנגד המשיבה בשל "הטעיה" כמשמעות מונח זה בחוק. 7. הואיל והגעתי למסקנה כי לכאורה עומדת למבקש עילת תביעה אישית בגין הטעיה, ובכך הוא עבר את המשוכה הראשונה העומדת בדרכו לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, איני רואה עוד צורך לדון בשאלה אם התקיימו התנאים לקיומן של יתר העילות שנטענו על ידי המבקש. אעבור עתה לבדוק אם התובענה ראויה להיות מאושרת כתובענה ייצוגית. 8. דיון: האם ראויה התובענה שלפני להיות מאושרת כתובענה ייצוגית? א. סעיף 35ב לחוק קובע לאמור: "35ב. אישור בית המשפט הגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור בית המשפט, והוא לא יאשרה אלא אם כן שוכנע שנתקיימו תנאים אלה: (1) התובענה הוגשה בתום לב; (2) גודלה של הקבוצה מצדיק הגשת התובענה כתובענה ייצוגית; (3) התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (4) קיים יסוד סביר להניח כי התובע מייצג בדרך הולמת את עניינם של כל הנמנים עם הקבוצה". מלשונו של סעיף 35ב לחוק עולה בבירור כי התנאים המפורטים בארבעת הסעיפים הקטנים שבו הינם תנאים מצטברים. ממילא, על כן, די בכך שאחד מן התנאים האמורים לא יתקיים כדי להביא לדחיית הבקשה. ב. לאחר עיון במכלול נסיבות העניין הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות משום שלא שוכנעתי כי במקרה שלפני מתקיים התנאי כי "התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין" [כאמור בסעיף 35ב(3) לחוק]. על שום כך אני עומד לדחות את הבקשה. להלן אבהיר את טעמי. ג. אכן כן - "11. התובענה הייצוגית (...) נועדה לאפשר לאדם אחד או לקבוצת אנשים, שנזקו של כל אחד מהם קטן יחסית, לתבוע בשם כל הנפגעים האנונימיים שסכום תביעתם הכולל גבוה ביותר נוכח ריבוי מספרם (...)". (דברי כבוד השופטת ט. שטרסברג-כהן בענין ע.א. 95/2967 מגן וקשת בע"מ ואח' נגד טמפו תעשיות, הנ"ל, שם, בעמ' 322-323). ברם, נראה לי שגם כבוד השופטת שטרסברג-כהן לא התכוונה בדבריה המצוטטים לעיל לסכומי תביעה של 2.- ש"ח כל אחד. ד. נראה לי כי הסכום שבו מדובר, לגבי כל תובע פוטנציאלי הנכלל בקבוצה (ולצורך העניין אצא מן ההנחה שאכן קיימת כאן קבוצה מוגדרת וכי גודלה מצדיק הגשת תובענה ייצוגית. כל זאת מבלי לקבוע שכך הוא המצב בענייננו), הינו כה זעום, עד כי ניתן להניח, בסבירות גבוהה למדי, שגם אם התובענה תאושר כתובענה ייצוגית, לא יטרח איש מחברי הקבוצה לבוא ולתבוע את נזקו - שני שקלים חדשים - מן המשיבה. שהרי אפילו ביול הפניה אל עו"ד בולדו, באמצעות הדואר, אמור לעלות כמעט כפיצוי עצמו. נראה שהסכום שבו מדובר הוא כה פעוט וזניח עד כי איש לא היה מעלה על דעתו לתובעו אפילו לא במסגרת תביעה קטנה בבית המשפט לתביעות קטנות. כאשר כאלה הן הנסיבות, מה טעם ומה תועלת יש בקיומו של ההליך? האמנם ניתן לומר, בנסיבות אלה, כי התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת? ה. אכן, אין דעתי נוחה מן המצב שתואר לעיל. אני סבור כי אין זה תקין שנוסע הרוכש כרטיס נסיעה ברכבת, הלוך ושוב, ידרש על ידי הנהלת הרכבת לשלם תוספת למחיר שכבר שילם, אם הוא בוחר לעשות את הנסיעה חזרה ברכבת ישירה. במיוחד הדברים נכונים כאשר לא עומדת לרשותו, בשעה שהוא מבקש לנסוע חזרה, רכבת אחרת, שבגינה לא נדרש תשלום נוסף. מצב הדברים הנ"ל מחייב, לכל הפחות, כי הנהלת הרכבת תתן לרוכשי הכרטיסים, עוד בטרם הרכישה, מידע מלא על הזכויות שמקנה הכרטיס למי שירכוש אותו ועל מה שיידרש ממנו, בנוסף למה שכבר שילם, אם יבקש לנסוע, בדרך חזרה, ברכבת ישירה. חזקה על רשות ציבורית כמו המשיבה שתפנים את הערתו זו של בית המשפט ותעשה לתיקון הדברים. אם אכן כך ייעשה הרי שניתן לומר כי בקשתו של המבקש היא שהביאה לתיקון הליקוי. ו. לסיכום הדברים, אינני סבור כי יש הצדקה, בנסיבותיו של מקרה זה לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית. 9. אחרית דבר א. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. ב. בנסיבות העניין, הואיל ונפל פגם באופן פעולתה של המשיבה, כאמור לעיל, אני נמנע מלחייב את המבקש בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. ג. הואיל והבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית נדחתה, ממילא אין עוד זכות קיום לתובענה שבתיק אזרחי 97/11054 ואני מורה על מחיקתה. תביעה ייצוגיתרכבת