תביעה נגד כפר א-ראם

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד כפר א-ראם: 1. מבוא (ההליכים עד להתגבשות נוסחה האחרון של התובענה). התביעה המקורית הוגשה בתיק זה באוקטובר 93 ומאז עברה גילגולים ושינויים שונים. תמצית המהלכים האלה תפורט להלן והטעם לכך יתברר בסופו של פסק הדין. בראשית נתבעה, כנתבעת יחידה, "מועצה מקומית א-רם". היא לא התגוננה מפני התביעה וב23- בנובמבר 93 - לאחר שהוגש תצהיר מטעם התובעת - ניתן נגדה פסק-דין המחייב אותה לשלם את מלוא סכום התביעה וכן שכ"ט עו"ד והוצאות. ב26- לדצמבר 93 הגישה המועצה הכפרית א-רם בקשה לבטל את פסק-הדין (המרצה 2155/93) וב28- בפברואר 94 החליטה כב' הרשמת (השופטת ד. קובל) להעתר לה. נימוקי ההחלטה היו כי לנתבעת יש הסבר המצדיק את אי הגשת כתב ההגנה במועד וכי קיימת לה, לכאורה, גם הגנה טובה כנגד התביעה. כתב ההגנה לתביעה המקורית הוגש ב4- בפברואר 94 ובו נטען, ראשית לכל, כי יש לדחות או למחוק את התביעה על הסף, מפני שהתובעת: "אינה קיימת על-פי דין" [נמחקה מפנקס החברות ב22- בדצמבר 93]. לאחר מכן, ב26- ביוני 94, הגישה הנתבעת גם בקשה מיוחדת (המרצה 1247/94) לדחות וגם/או למחוק את התובענה על הסף מן הטעם הנ"ל. הבקשה המתוארת נידונה בישיבת קדם המשפט הראשונה שהתקיימה בתיק זה, ב27- ביוני 94, ובאי כח בעלי הדין קיבלו את המלצתי לתת לתובעת ארכה של שלושה חודשים (ואופציה לשלושה חודשים נוספים) להחייאת החברה ולהחזרת רישומה במשרד רשם החברות על כנו. ב13- באוקטובר 94 נענה רשם החברות לבקשת התובעת, החזיר את שם החברה לפנקס החברות, והודעה מתאימה על כך נמסרה לבית-המשפט ב17- באוקטובר 94. בישיבת קדם המשפט הבאה, שהתקיימה ב18- באוקטובר 94, ביקשה התובעת לתת לה אפשרות לתקן את כתב התביעה ואילו הנתבעת (שלא התנגדה) ביקשה לדחות לקדם משפט נוסף על מנת שתוכל להכין ולהגיש, בינתיים, בקשה לחייב את התובעת במתן ערובה לתשלום הוצאותיה, אם תדחה התובענה. לפיכך, בהמשך, ניתנה לתובעת רשות להגיש בקשת רשות לתיקון כתב התביעה וקדם המשפט נדחה ל6- בדצמבר 94. ב30- לאוקטובר 94 הגישה התובעת בקשה (המרצה 2076/94) לתיקון שמה של הנתבעת ממועצה מקומית א-רם למועצה כפרית א-רם לצרף לתביעה את הנתבעים 2 - 4 וכן להוסיף לתביעה עוד עילה אחת והיא: "עשיית עושר ולא במשפט". ב6- לדצמבר 94 החלה להתברר הבקשה הזו אך כשהסתבר שהיא לוקה בפגמים שונים (העדר תצהיר ואי צירוף נוסחו של כתב התובענה המתוקן) ניתנה למבקשת, בהסכמת המשיב, ארכה של 15 יום לתיקון כל הפגמים האלה. כמו כן נקבע, כי אם המבקשת לא תדאג לתיקון במועד, תמחק הבקשה, אך אם תעשה כן ימשך הדיון ב17- בינואר 95. ב17- בינואר 95 התברר, כי על אף הארכה שקיבלה המבקשת נוסח כתב התביעה המתוקן שהוגש על-ידה נמצא חסר, ושוב - לפנים משורת הדין - ניתנה לה ארכה לתקן את המעוות (החלטה מיום 14 בפברואר 95). ב26- בינואר 95 הוגשה התובענה המתוקנת שבה נתבעו 1,210,754 ש"ח. לכתב התובענה הזה אתייחס בסעיף הבא, שכן, גם לאחר הגשתו, עדיין לא בא הקץ לכל הליכי הביניים שהוגשו בתיק זה. ב27- בנובמבר 94 הגישה הנתבעת הראשונה (להלן - המועצה) בקשה לחייב את התובעת במתן ערובה לתשלום הוצאותיה, אם וכאשר תדחה התובענה. בקשה זו נידונה ב14- בפברואר 95 ובהמלצת בית-המשפט הוסכם והוחלט כי מר מוחמד קאסם באדר, המנהל והבעלים העיקרי של התובעת (להלן - באדר), יתן ערבות אישית בסכום של 25,000 ש"ח לעניין זה. וכך נעשה. ב22- בפברואר 95 הגישה המועצה את כתב הגנתה המתוקן. הנתבעים מס' 2 ומס' 4 לא התגוננו ואילו הנתבע מס' 3 הגיש מסמך קצר שנכתב בלשון הערבית, בכתב יד. גם לכל אלה אדרש בסעיף הבא. באין כתב הגנה מצד הנתבעים מס' 2 ו4- ניתן ב29- במרס 95, לבקשת התובעת, פסק-דין המחייב אותם הדדית בסכום הנתבע בצירוף הוצאות. פסק-דין זה, ככל שהוא נוגע לנתבע מס' 2 (להלן - ראש המועצה) בוטל בהסכמה ב15- ביוני 95, בעקבות בקשה שהגיש (המרצה 20680/95). פסק-הדין שניתן כנגד הנתבע מס' 4 נותר בעינו עד עצם היום הזה. השלב הבא, לאחר הגשת כתב ההגנה של ראש המועצה, היה בקשה לדחות וגם/או למחוק את התובענה על הסף בטענת חוסר סמכות מקומית (המרצה 23330/95). בקשה זו הוגשה ב5- באוקטובר 95 - ונדחתה לאחר דיון - בהחלטה מיום 16 בפברואר 96. ולבסוף, ב26- במאי 96, שוב ביקשה התובעת לתקן את כתב התובענה במחיקת הסעיפים 25 ו26- שבה וצימצום הסכום הנתבע (מטעמי אגרה) ל820,754- ש"ח (נכון ליום הגשת התביעה המתוקנת). באין התנגדות תוקנה התובענה כמבוקש. ומכאן לגוף העניין. 2. (א) בכתב התובענה המתוקן טוענת התובעת כי היא השתתפה וזכתה במכרז שפירסמה המועצה להנחת צינורות ביוב באלראם וסביבתה סמוך לחודש מרס 89 (להלן - המכרז). ב1- במרס 89 נחתם עימה הסכם (נספח א' לתובענה) לביצוע העבודות האלה (להלן - העבודות) והיא החלה בביצוען. מהנדס המועצה (להלן - המהנדס) בדק וביקר את העבודות ואישר אותן ("דו"ח המהנדס" צורף לתובענה כנספח ב'). התובעת הגישה לנתבעת חשבונות שונים בגין ביצוע העבודות, אך שולמו לה רק 75,075 ש"ח מתוך הסכום שאושר על-ידי המהנדס (252,525 ש"ח בתוספת מע"מ). באשר ליתרת המגיע, הודיעה המועצה לתובעת כי, לצערה, אין לה די כסף לשלם, אולם היא עושה מאמץ לגייס אותו והפצירה בה להמשיך בינתיים בעבודות. ברם, התובעת, כלשונה: "... הגיעה לכדי מיצוי כל משאביה הכספיים..." (סעיף 12, שם), ולכן נאלצה להפסיק את המשך העבודות בפברואר 90. היתרה המגעת בגין אותן עבודות שבוצעו וטרם שולם עבורן - ובנוסף עליו 388,151 ש"ח כשיפוי עבור מניעת רווח מן העבודות שלא הושלמו - מסתכמים ב820,754- ש"ח. המועצה נתבעת כמי שהוציאה את המכרז והתקשרה בהסכם עם הנתבעת, כמבואר לעיל. הטעם להגשת התובענה גם כנגד הנתבעים מס' 2 - 4 ניתן בסעיף 5 שבכתב התובענה בנוסח הבא: "א. המשא ומתן עם התובעת נוהל על ידי הנתבעים 2 - 4 אשר התיימרו לפעול בשם המועצה, הציגו עצמם כבעלי תפקידים בכירים במועצה, הפועלים בשמה ומטעמה והם או מי מהם חתמו על ההסכם עם התובעת, כמוסמכים לחתום בשם הנתבעת מס' 1 [המועצה]. ב. לחילופין, הנתבעים 2 - 4 אחראים באופן אישי לפרסום המכרז, הזמנת העבודות, חתימה על ההסכם והתשלומים המתחייבים מכך". (ב) תמצית הגנתה של המועצה היא כדלקמן: (1) הנתבעת מעולם לא פירסמה מכרז להנחת צינורות ביוב; (2) נספח א' הוא מסמך פיקטיבי ועל אף שמתנוססת עליו חותמת: "הנחזית להיות חותמת הנתבעת",ראש המועצה איננו חתום עליו ובמקום המיועד לחתימות ניכרים רק: "שירבוטים בלתי מזוהים"; (3) ככל הנראה, התובעת התקשרה בהסכם עם גוף הנקרא "הועדה המשותפת בעמאן" או "ועדת הפיתוח הירדנית" (להלן - הועדה הירדנית) שהיא התאגדות לא פורמלית של פעילים פלסטינאיים ביו"ש לגיוס כספים לצורך קידום פרוייקטים חברתיים שונים. אחד מפעילי ההתאגדות הזו היה ראש המועצה, קרי, הנתבע מס' 2; (4) ראש המועצה הוא שנשא ונתן עם התובעת באופן אישי, בנסיבות שאינן ברורות למועצה, והמהנדס שלה לא ביקר, לא בדק ולא אישר את העבודות האלה מטעמה; (5) דו"ח המהנדס (נספח ב') - כמשתקף ממנו - נרשם על גבי נייר מכתבים של אחד ממנהלי התובעת וזה, כמובן, מעולם לא היה מהנדס של המועצה; (6) המועצה טוענת כי היא מעולם לא שילמה לתובעת סכום כלשהו עבור העבודות. כל כסף שהתובעת קיבלה עבורן, אם בכלל, נתקבל ממקורות אחרים (ראש המועצה אישית, העברות מירדן, הועדה הירדנית או מכל מקור אחר). אכן, ככל הידוע למועצה, התובעת אמנם ביצעה חפירות באורך של כ600- מ' ובחלק מהן הונחו צינורות. ברם, המועצה איננה חייבת לשאת בכל תשלום שהוא בגין העבודות האלה. (7) ולבסוף, בסעיף 7 שבכתב ההגנה המתוקן (שאין מנוס מלצטט אותו כלשונו) נאמר: "7. הנתבעת תוסיף ותטען "בקליפת אגוז" את הדברים הבאים: 7.1 - מכח חוק הנהלת הכפרים מס' 5 לשנת 1954, החל באזור, סמכויות הנתבעת מצומצמות ביותר, וכמעט בכל פעולה נדרש אישור קמ"ט פנים במינהל האזרחי. הנתבעת כוננה בצו המפקד הצבאי ב1982-. 7.2 - עד ליום 15.6.90 כיהן כראש הנתבעת רישק. [הנתבע מס. 2] בתקופתו של רישק הועלה רעיון של פרוייקט ביוב בא-רם אך המינהל האזרחי לא אישר אותו מטעמים שונים. 7.3 - רישק פעל, כנראה, למימון פרויקט הביוב שלא דרך הנתבעת והמינהל האזרחי אלא באמצעות גורמי מימון מארה"ב וממלכת ירדן. כל פעולותיו של רישק היו בפן האישי שלא במסגרת תפקידו כראש המועצה וללא השתתפות המועצה בפעולותיו. 7.4 -רישק כנראה השתמש בניר מכתבים של הנתבעת בפניותיו האישיות לגורמים השונים, אך לא הביא את פרויקט הביוב אף פעם לאישור במוסדות הנתבעת.רישק אף לא הביא את ענין הפרויקט לאחר ש"קרם עור וגידים" למינהל האזרחי לאישורו. לנתבעת מעולם לא היתה סמכות להתקשר עם התובעת בעסקה המפורטת בכתב התביעה, אלא בהסכמת ובאישור המינהל האזרחי, שלא ניתנו. 7.5 - מעיון במסמכים שונים שהביא ראש הנתבעת הנוכחי מירדן עולה לכאורה כי הפרויקט מומן, לפחות חלקית, מכספי ועדת הפיתוח הירדנית מעמאן לה נשלחו חשבונות וממנה נשלחו כספים. ממכתבים שונים ששלח רישק לועדת הפיתוח הירדנית בעמאן עולה כביכול שפרויקט הביוב הסתיים עוד בתחילת 1989 ובמימון מלא מעמאן. 7.6 - הנתבעת אינה בעלת הדין הנכונה של התובעת ואין כל יריבות בין השתיים. הנתבעת תוסיף ותטען כי אין כל עילת תביעה נגדה על פי כל דין לרבות על פי דיני הנזיקין ועשיית עושר ולא במשפט". (ג) ראש המועצה (הנתבע מס' 2) טוען ומאשר בכתב הגנתו כי אכן, בשנים 1990 - 1992 הוא כיהן כיו"ר המועצה הכפרית א-רם עפ"י צו הממשל הצבאי. ברם, בתפקידו זה, הוא לא פירסם ולא הוציא את המכרז ולא חתם עליו. למכרז הנטען אין כל תוקף מחייב והשתלשלות העניינים האמיתית - לשיטתו - תוארה בכתב ההגנה כדלקמן: במהלך שנת 89 הוא פנה בשם המועצה למינהל האזרחי ביהודה ושומרון בבקשה לקבל מימון לצורך ביצוע העבודות. בקשתו נדחתה. מנהל התובעת היה איתו בקשרי ידידות והיה מודע למהלכים אלו וכן לתגובה השלילית שהתקבלה מן המינהל. בעקבות זאת, פנה ראש המועצה אל הועדה הירדנית בהצעה כי היא תיטול על עצמה את המימון של העבודות הללו. הועדה הירדנית נענתה בחיוב. ולכן, קישר ראש המועצה בין התובעת לבין הועדה הירדנית וסוכם ביניהן כי התובעת תבצע את כל העבודות בפיקוחה של הועדה הזו. כמו כן, נטלה התובעת על עצמה להשיג את הסכמת עירית ירושלים לחיבור מוצא צנרת הביוב של א-רם למאגרי השופכין של ירושלים, שכן, ללא אישור כזה, לא היה כל טעם לביצוע העבודות. התמורה לביצוע התחייבויות התובעת אמורה היתה לבוא משלושה מקורות: האחד, סכום של 34,000 דינר ירדני מן הועדה הירדנית; השני, תשלום חד-פעמי של 1,000 ש"ח שיגבה מכל בית-אב בא-רם; והשלישי, תשלום חד-פעמי של 500 ש"ח שיגבה מכל בעל חנות בא-רם. גביית הסכומים המגיעים מן התושבים ובעלי החנויות היתה אמורה להתבצע ע"י התובעת, בשם הועדה הירדנית. ומזכר הבנה ברוח זו אף הוכן בין ראש המועצה לתובעת (נספח א' לכתב ההגנה). הכל התנהל למישרין עד אשר ממשלת ירדן הודיעה, באופן מפתיע, כי הגדה המערבית איננה מהווה יותר חלק משטחה והופסקו כל התמיכות הכספיות שניתנו, או שהיו מועברות, דרכה. כתוצאה מכך, נפסק גם המימון הדרוש להמשך העבודות. בעקבות זאת פנה ראש המועצה למינהל האזרחי פעם נוספת בבקשת עזרה, אך שוב נדחה. הנה כי כן, ההסכם שעליו נסמכת התובעת סוכל (עקב הודעתה הפתאומית והבלתי צפויה של ממשלת ירדן על שינוי מדיניותה) ומכל מקום, ראש המועצה, באופן אישי, איננו נושא באחריות כלשהי לאי תשלום התמורה לתובעת. ראש המועצה מוסיף וטוען שהתובעת מעולם לא השלימה את העבודות ואף לא השיגה את האישור שהתחייבה להשיגו מעירית ירושלים. כמו כן, הואיל ועל-פי הסיכום שבין הועדה הירדנית לבין התובעת היתה זו האחרונה האמורה לגבות את המגיע לה ישירות מן התושבים ומבעלי החנויות, אין לה אלא להלין על עצמה על שלא עשתה כן, ובודאי שהיא איננה יכולה לתבוע בעילה של "עשיית עושר ולא במשפט" את ראש המועצה בעצמו. בין כך ובין אחרת, אם ייקבע כי בין התובעת לבין המועצה נחתם הסכם מחייב, כי אז, היתה זו התובעת שהפרה את ההסכם הזה הפרה יסודית, באי קבלת האישור מעירית ירושלים (שבלעדיו, כאמור, אין לעבודות כל ערך). ובהתייחס לאחריות האישית הנטענת כנגד ראש המועצה, מוסיף וטוען הוא, כי לאורך כל הדרך הוא פעל - בידיעת התובעת - אך ורק במסגרת סמכותו כראש המועצה ובכל שלב ושלב: "יידע את התובעת לגבי כל פעולה ופעולה שנעשתה". ולבסוף, לחלופין, טוען ראש המועצה כי גם אם חרג מסמכותו עומדת לו הגנה מלאה מפני התביעה יען כי, לאורך כל הדרך, הוא פעל בתום לב ותוך גילוי מלוא העובדות לתובעת. (ד) הנתבע מס. 3 (להלן גם - זוהיר) רשם בכתב הגנתו הנזכר לעיל (בתרגומו של מתורגמן בית-המשפט) כדלקמן: "בעניין חב' בדר לקבלנות חתמתי על הסכם עם חב' בדר בתור זה שהייתי חבר במועצה הכפרית אל-ראם ובשם המועצה ולא באופן אישי ואני לא אחראי על שום דבר באופן אישי, ותודה, זוהיר פווזי אלסליימה (חתום)". (ה) הנתבע מס. 4, כזכור, לא התגונן כלל. 3. עפ"י הראיות שהוצגו במשפט, אלה שניתן לסמוך עליהן, ניתן לקבוע את העובדות הבאות: עובר לביצוע הפרוייקט נשוא התביעה מנתה המועצה שלושה חברים בלבד (הנתבעים 2 - 4) במקום שנים עשר חברים (זוהיר, עמ' 54). לישוב אלראם ולסביבתו היו בעיות ביוב קשות ושלושת חברי המועצה האלה החליטו לנסות ולפתור אותן (הנ"ל, בעמ' 52). הודעה על ההחלטה ובקשה לסיוע ולאישור הפרוייקט נשלחה לממשל האזרחי באזור יהודה ושומרון אך, כמסתבר, הפרוייקט שהוחלט עליו לא אושר והבקשה לקבלת סיוע נדחתה. (נ12/ פיסקה ד', נ13/ עמ' 2 סיפא, נ15/, העד משה זאגא בעמ' 73 ובעמ' 75, חבר מועצת אלראם מ15- במאי 96, העד צלאח חמדאן, בעמ' 68-67, סעיף 6 (סיפא) שבת/5/א, וראש המועצה בעמ' 84). הנתבעים מס. 2 - 4 החליטו איפוא לבצע את הפרוייקט בדרך אחרת. התובעת טענה, כזכור, כי המועצה פירסמה מכרז לביצוע הפרוייקט. ואולם, הוצאתו ופירסומו של מכרז כזה בדרך המקובלת, מוטלים בעיני בספק רב (וראה: בעדות חמדאן בעמ' 68, ראש המועצה בעמ' 83 לפיה: "אנחנו לא ממש עשינו מכרז" ובעמ' 95: "בכלל לא", ו"לא פירסמנו" ). עם זאת הוכח, כי סמוך לפני תחילת מרס 89 הוזמן באדר אל ראש המועצה לשיחה בעניין פרוייקט הביוב (עמ' 24 ו30-) וכי באותו מעמד מסר לו ראש המועצה "ניירות" (עמ' 24). לאחר מכן החזיר באדר את הניירות האלה והגיש פירוט של המחירים שנדרשו על-ידו עבור העבודות שפורטו באותם "ניירות". התקיים משא ומתן שבו השתתפו הנתבעים מס. 2, 3 ו4- ובסופו הוסכם על המחירים והשלושה החליטו למסור את ביצוע הפרוייקט לתובעת (זוהיר בעמ' 52, ו56- וכן באדר בעמ' 30 - 31). ת2/ הוא ההסכם שנכרת בין התובעת למועצה וזוהיר אף זיהה עליו את חתימתו ואת חתימת הנתבע מס. 4 (עמ' 52 - 53). ואכן, כיום, אין חולק כי המסמך הזה נושא עליו את חתימותיהם של התובעת, מצד אחד, ואת חתימותיהם של הנתבעים מס. 3 ו4- וחותמת המועצה, מצד שני. בהקשר זה, אוסיף ואציין, כי זוהיר העיד שרק הוא ולוטפי (הנתבע מס. 4) חתומים על ת2/ ואילו חתימתו של ראש המועצה חסרה מפני שהוא היה באותו הזמן ברבת עמון. כמו כן העיד, כי לחיוב המועצה נחוצה חתימתו של ראש המועצה, אך כשראש המועצה לא נמצא בארץ, די היה בחתימה שלו ביחד עם חתימתו של נתבע מס. 4 כדי לחייב את המועצה (עמ' 64). ברם, לדידי, אין כל צל של ספק שגם ראש המועצה מחוייב על פי ההסכם ת2/ שנכרת, ללא ספק, ביזמתו, בהשתתפותו הפעילה, ועל דעתו. העבודות בפרוייקט הביוב התחילו במאי 89 (המהנדס בעמ' 11) ונפסקו כעבור כמה חודשים. מהנדס המועצה פיקח עליהן (עמ' 5) ובמסמך ת1/, שנערך על-ידו, הוא פירט את העבודות שבוצעו עד להפסקתן. המדובר בחפירה של כ700- מ' (מתוך 1300 - 1400 מ') והנחת צינורות ביוב בקוטר של 8 - 10 אינטש וכיסויים. העבודה התבצעה לשביעות רצונו של המהנדס ("90% לא 100%" - עמ' 6) ולכן הוא קיבל אותה. מעדות המהנדס, שהיתה הנאמנה והאובייקטיבית מכל העדויות שהוצגו במשפט, עלה, כי כל העניין טופל בין ראש המועצה לבין החברה התובעת (עמ' 10). הוא, המהנדס, איננו יודע אם פורסם מכרז על הפרוייקט הזה (עמ' 8, 10 ו17-), על-פי מה ששמע מראש המועצה המימון עבור הפרוייקט צריך היה להגיע מירדן וכן: "זה היה בזמן האינתיפאדה, הרבה לא היה לנו מה לעשות, ראש המועצה הוא שהחליט על מה שהחליט, לא שיתף אף אחד. הוא החליט כפי שהחליט וחילק הוראות גם לי" (עמ' 11). אכן, העבודות נמדדו והדו"ח עליהן הוגש על גבי "ניירות פירמה" של התובעת (ת1/, נספח ב' לתביעה) ותוכנו של זה זהה לחשבון שהגיש באדר למועצה בגין אותן העבודות (נ1/). ברם, אני לא מצאתי כל פגם בדבר והשימוש שעשה המהנדס ב"ניירות הפירמה" של התובעת לרישום הדו"ח שהוגש לראש המועצה על-ידו הוסבר להנחת דעתי (המהנדס, עמ' 12 ו19-). החשבון המגיע עבור העבודות, עד להפסקתן, הסתכם ב252,525- ש"ח ומתוך זה שולמו לתובעת, לטענתה, רק 75,075 ש"ח. ברם, קיימת לפחות ראייה אחת המצביעה על כך שהסכום ששולם לתובעת גבוה יותר (91,703 ש"ח וראה פיסקה 1.ח. בנ12/) וכן לא הובא בחשבון סכום של 44,447 ש"ח ששילמה המועצה עבור רכישת הצינורות (וראה עדות פאוזי בעמ' 61 ו63- ועדות ראש המועצה בעמ' 86). הכספים ששולמו לרכישת הצינורות ולביצוע העבודות התקבלו משני מקורות. האחד, הועדה הירדנית (וראה: במוצג נ8/), והשני, בעלי נכסים ובעלי עסקים (דוגמת העדים ג'ועבר פהמי ומוחמד מחמוד שירתאח אלגאזאוי (עמ' 22, 48 ו49-) שנכסיהם גובלים בקו הביוב הראשי. באשר לועדה הירדנית, כותב קמ"ט פנים דאז, העד משה זאגא (במכתבו נ13/): "5. למועצה אושר הכנסת כספים מועדת הפרוייקטים הירדנית לטובת פרוייקט הביוב. כסף זה לא נכנס לקופת המועצה, למרות שנעשה שימוש מסיבי בציוד המועצה. אגב, פרוייקט זה לא עבר כל הליכי תכנון ולא אושר על-ידי שום גורם ממשלי". ובאשר לאיסוף הכספים מבעלי הנכסים הגובלים הוכח, כי גם איסוף זה נעשה על-ידי המועצה, ללא אישור המינהל האזרחי (חמדאן, בעמ' 70, זאגא, בעמ' 74 ו-נ14/). מנהל החשבונות של המועצה נתן למשלמים קבלות - וככל הנראה - גם זוהיר היה בין האוספים וראה: בעמ' 22, 49-48 וכן בקבלות נ11/). עוד יצויין, בהקשר זה, כי באדר דחה והכחיש את הטענה כי הוא היה זה שאמור היה לאסוף את הכסף מבעלי הנכסים על חשבון המגיע לו (כפי שהעיד ראש המועצה עמ' 89-88) וכמשתקף מטיוטת ההסכם נ18/ (המיוחסת אומנם לבאדר, בעמ' 91) אך לא נחתמה על-ידו. כמו כן, באדר הכחיש את טענת ראש המועצה (בכתב הגנתו) שהוא התחייב כלפי הנתבעים או מי מהם לדאוג לכך שעירית ירושלים תסכים לחיבור קו הביוב שהוא מבצע אותו למאסף הביוב העירוני של ירושלים. ואכן, שתי הטענות הללו לא הוכחו. בבחירה בין עדות באדר לבין עדותו של ראש המועצה אני מבכר לסמוך על דבריו של באדר ולהעדיף אותם על פני עדותו המפוקפקת של ראש המועצה. זה האחרון העלה בעדותו גירסה חדשה, לפיה באדר עבד במועצה כפקיד והוסכם שהוא יעבוד בפרוייקט ואת התשלום יקבל מן האוכלוסיה. הוא גם כרך בעניין את אחיו של באדר, העד פיירוז קאסם באדר (שהכחיש את עדות ראש המועצה לחלוטין) ולהלן ציטוט שלוש מתשובותיו של ראש המועצה בנידון זה: "הוא [באדר] עבד אצלנו כפקיד, אנחנו הסכמנו איתו שהוא יתחיל לעבוד בפרוייקט, את התשלום היו צריכים לשלם האוכלוסיה". (עמ' 88); וכן: "ברגע שהמינהל האזרחי דחה את בקשתנו לבצע את הפרוייקט, רצינו לרדת מן העניין של הפרוייקט בכלל, לאחר מכן אחיו של מנהל התובעת הציע להכין את הפרוייקט על חשבון התושבים של הכפר. אנחנו לא סיכמנו עם באדר על חשבון, זה היה סידור שלהם עם התושבים"; (עמ' 89). וכן: "אחיו של באדר שהיה עובד אצלנו במועצה, הבין שיש לנו רצון לבצע את הפרוייקט, הציע שאנחנו נקבל החלטה לפיה הם יגבו את הכספים ישירות מן האוכלוסיה, לשם ביצוע הפרוייקט". (עמ' 89). לגירסה הזו אין כל זכר בכתב הגנתו של ראש המועצה (וראה: בסעיף 2 (ג) לעיל) והוא הסתבך בחקירה שכנגד בסתירות לא מעטות. משום כך, ומפני הרושם העגום שעשתה עלי עדותו בחרתי, כאמור, להעדיף את עדותו של באדר בכל הנושאים ששני העדים האלה סתרו זה את זה. ולבסוף. שלוש סיבות ניתנו על-ידי זוהיר להפסקת העבודות. האחת, הפסקת משלוח הכסף על-ידי הועדה הירדנית; השניה, האינתיפאדה שהיתה אז בשיאה ושבמהלכה הושלכו אבנים, בין היתר, גם על בתיהם של מי שכיהנו אז כחברי המועצה; והשלישית, ניסיון שריפת המחפרון הגדול של התובעת מפני החשד שהעבודות המתבצעות עימו נעשות עבור המתנחלים. בדרך שונה ומקוצרת יותר הסביר הנתבע הזה את הפסקת העבודות באומרו כי: "הוא [באדר] ביקש כסף ואנחנו לא שילמנו אז הוא הפסיק" (עמ' 62). הנה כי כן, הוכח איפוא, שהתובעת ביצעה ביישוב אלראם עבודות ביוב על פי הזמנת הנתבעים מס. 2 - 4, לאחר מו"מ שניהלו וסיכמו עם מנהלה, מכח ההסכם ת2/. בגין העבודות האלה מגיעים לה 252,754 ש"ח + מ.ע.מ. (בניכוי הסכומים שנתקבלו על-ידה). וגדר המחלוקת היא, איפוא, מי חייב לשאת בתשלום היתרה המגעת. התובעת עתרה, כזכור, לחייב את הנתבעים גם בתשלום פיצויים עבור מניעת רווח. ברם, התובעת לא הוכיחה עילה זו במשפט זה. המשך רצוף של ביצוע העבודות, עד להשלמתן, היה תלוי בהזרמת כספים מהועדה הירדנית ואינני מקבל את הכחשתו של באדר בנוסח "ככה, שמעתי" (עמ' 36) בנידון זה. הפסקת המימון הזה, ביחד עם האירועים הקשים של האינתיפאדה, סיכלו את המשך ביצוע הפרוייקט ובזה בא הקץ גם לציפיותיה של התובעת לרווחים נוספים ממנו ולא הותירו לה עילה לתביעתם. מאידך גיסא, אינני מקבל גם את טענת ראש המועצה (בסיכומיו) כי בנסיבות הפסקת העבודות, כפי שהתבררו, יש משום הפרה יסודית של ההסכם מצד התובעת. 4. על אף שטענתו והרגשתו הסובייקטיבית של באדר שהתובעת קיבלה מן המועצה את ביצוע הפרוייקט (עמ' 33) מובנות הן, אין בכך כדי להכריע בהיבט המשפטי של המחלוקת. אינני מקבל את טענות ראש המועצה בסיכומיו לפיהן לוקה ההתקשרות נשוא המשפט בהעדר מסויימות וכי הצדדים להתקשרות הזו לא הגיעו לידי גמירת הדעת בסוגיות חיוניות ומהותיות שהיו נחוצות להשלמת העיסקה ולא נוצר ביניהם הקשר המצופה. אכן הוכח, למעלה מכל ספק, כי התקשרות התובעת עם המועצה וחתימת המסמך ת2/ היו טעונים אישור מוקדם של המינהל האזרחי. ומשלא נתקבל אישור שכזה, אין לתובעת כל עילת תביעה חוזית כנגד המועצה והיא איננה חייבת לתובעת מאומה. כמו כן, התובעת לא הוכיחה, כנגד המועצה, את כל התנאים הנחוצים להקמת עילת "עשיית עושר ולא במשפט" כנגדה ומשום כך אין היא זכאית להיפרע ממנה בעילה זו. כנגד זאת, הוכיחה התובעת את טענותיה שבסעיף 5 שבכתב התביעה, לאמור: שהמשא ומתן עימה נוהל על-ידי הנתבעים 2 - 4 שהתיימרו בלא סמכות לפעול בשם המועצה והתקשרו עם התובעת כשהם מציגים את עצמם כמוסמכים לעשות כן. ועוד הוכח כי התקשרות הנתבעים מס' 2 - 4 עם התובעת נעשתה תוך חריגה מסמכות ואף שלא בתום לב. לפיכך - ומשהתברר, ללא כל צל של ספק, כי כל הנתבעים הללו גם לא פעלו כשהם סבורים בתום לב שהם פועלים בתחום סמכותם, הרי הם נושאים באחריות אישית להזמנת העבודות, לחתימה על ההסכם ת2/ ולפרעון כל התשלומים המתחייבים עבור ביצוע העבודות שבוצעו בפועל (למיצער). 5. יתרת החוב. התובעת טענה בסיכומיה (סעיף 19) כי יתרת החוב המגעת לה עבור העבודות (בניכוי מה ששולם לה על חשבון) עולה כדי 222,904 ש"ח (נכון ליום 3 בפברואר 90). כמסתבר, התובעת הפחיתה מן הסכום המגיע לה, לשיטתה, רק את הסך של 75,075 ש"ח בטענה (בסעיף 11 לתובענה המתוקנת) שרק סכום זה נתקבל על ידה. ואולם, כפי שהוצג לעיל, מסתבר כי לתובעת שולמו על חשבון הפרוייקט 91,703 ש"ח (סעיף 1.ח. במוצג נ12/) וכי המועצה שילמה גם עבור רכישת צינורות לפרוייקט סכום של 44,447 ש"ח. לפיכך, אם מפחיתים מן הסכום המגיע (לפי אישורו של המהנדס) את שני הסכומים הללו, נמצא כי לתובעת מגיעה יתרה של 161,379 ש"ח בלבד (נכון ליום 3 בפברואר 90). 6. סוף דבר וסיכומו. הנני דוחה את התביעה כנגד המועצה מחוסר עילה ומחייב את הנתבעים מס' 2 ומס' 3, הדדית, לשלם לתובעת 161,379 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 3 בפברואר 90 ועד לסילוק מלוא הסכום הזה בפועל. כמו כן, בשים לב לריבוי ההליכים שהתקיימו בתיק זה (כמתואר בסעיף 1 לעיל) ובטרחה הרבה שהיתה כרוכה בעריכת הדין במשפט זה, הנני מחייב את הנתבעים מס' 2 ומס' 3, הדדית, לשלם לתובעת - בנוסף על הוצאות המשפט (אגרות ועדים) - שכ"ט עו"ד בסך כולל של 40,000 ש"ח ומע"מ. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת הראשונה ובשכר-טרחת פרקליטה בסכום כולל של 20,000 ש"ח ומע"מ. 7. המזכירות תשלח לצדדים עותק מאומת מפסק דין זה.