האם קיימת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין גוף שלטוני המפעיל סמכות סטטוטורית (כגון: עירייה או מועצה מקומית) לבין ניזוקים שנפגעו (בגופם וברכושם) בשל אי שימוש רשלני בסמכות הסטטוטורית או בשל שימוש רשלני בה ? האם גוף שלטוני כזה "צריך" לקחת בחשבון שהתרשלותו תפגע בניזוק ? עקרון השוויון בפני החוק מחייב הטלת אחריות ברשלנות על הרשות הציבורית, על פי אותן אמות מידה החלות על הפרט. דין השלטון המזיק כדין הפרט המזיק, והוא חייב, כמו כל מזיק אחר, לנקוט אמצעי זהירות סבירים, כדי למנוע נזק. רשות שלטונית, המפעילה סמכות סטטוטורית, אינה חסינה מאחריות ברשלנות בגין הפעלה רשלנית של סמכות זו. הסמכויות הסטטוטוריות יוצרות תפקיד ציבורי ומעניקות מעמד של שליטה ופיקוח. כל אלה יוצרים תשתית עובדתית, אשר ממנה ניתן להסיק, כי הגוף השלטוני צריך לצפות, ששימוש או אי שימוש רשלני בכוחותיו עשויים לגרום נזק מהמבנים המסוכנים לאנשים המצויים בקרבתם כנגד פגיעה שכזו צריך גוף שלטוני, שבידו הכח למנוע את הפגיעה, לנקוט אמצעי זהירות.   ##להלן פסק דין בנושא תביעה בגין חסימת גישה לעסק עקב עבודות בכביש - הפסדים כספיים:## א. מבוא   שלושה התובעים בתיקים המאוחדים שבכותרת, הינם בעלי עסקים ברח' העצמאות ביהוד, והם תובעים את עיריית יהוד בגין נזקים שקרו להם, לטענתם, בעקבות עבודות שיפוץ שעשתה עיריית יהוד ברחוב העצמאות ביהוד. לטענתם, נמשכו העבודות מעבר לזמן סביר - במשך למעלה משנתיים, ובעקבות כך נגרמו להם הפסדים כספיים.   הדיון פוצל כך שבתחילה נדונה שאלת האחריות.   ב. עיקרי העובדות הצריכות לתביעה   ב.1. בין התאריכים יוני 1996 עד נובמבר 1998, עסקה עיריית יהוד (להלן: "הנתבעת") בשיפוץ רחוב העצמאות ביהוד, אשר כלל החלפת התשתיות התת-קרקעיות, צנרת המים, ניקוז, ביוב, חשמל, בזק, הסדרת תאורה, בניית מדרכות והרחבת וסלילת הכביש מחדש (להלן: "הפרויקט"). במסגרת הפרוייקט הורחב הכביש מ- 10 מ' ל- 22 מ' (פרוט' עמ' 22, ש' 13, 22. עמ' 35 שו' 1-2).   ב.2. בתי העסק של כל שלושה התובעים (להלן: "התובעים"), נמצאים בגדה הדרומית של רחוב העצמאות ביהוד, במתחם הפרויקט האמור.       ב.3. התובע בת.א. 5084/00 הינו בעל עסק למוצרי מאפה - קונדיטוריה הידועה כ"קונדיטוריה עלמת", ברחוב העצמאות 16, יהוד.   התובע בת.א. 5085/00 הינו בעל עסק לעיצוב שלטים ותפאורה, הידוע בשם "עיצובית", ברחוב העצמאות 52, יהוד.   התובע בת.א. 5809/00 הינו בעל עסק לייצור והרכבת חלונות אלומיניום, הידוע בשם "אלום נוי", ברחוב העצמאות 40, יהוד.   ג. עיקר טענות התובעים   ג.1. התובעים טוענים כי במשך התקופה שבה עסקה הנתבעת בשיפוץ רח' העצמאות, היה הכביש "אתר עבודה". כל התקופה הזו היו שיבושים חמורים בהסדרי התנועה, והיו תקופות שהרחוב כולו היה סגור לתנועה לחלוטין.   ג.2. התובעים טוענים כי בעקבות השיבושים שהיו בהסדרי התנועה ברח' העצמאות, נגרמו לעסקים שלהם קשיים כלכליים והפסדים כספיים. כאמור לעיל, התביעה פוצלה כך שנושא הנזקים הכספיים והקשר הסיבתי בין העבודות לנזקים הנטענים, אינם נדונים בשלב זה, אלא רק נושא האחריות.   ג.3. התובעים טוענים, כי הנתבעת החליטה לפטור את כל בעלי העסקים שגבלו ברח' העצמאות מתשלום ארנונה למשך תקופה של 12 חודשים בתקופת ביצוע הפרוייקט, והחלטה זו מאשרת את טענות התובעים נגד הנתבעת. אלא שמשרד הפנים לא אישר החלטת הנתבעת.   ג.4. התובעים טוענים כי הנתבעת חבה כלפיהם חובת זהירות, וכי היא הפרה את חובת הזהירות כלפיהם במקרה נשוא התביעה, ועל כן הנתבעת אחראית לפצותם על הנזקים שנגרמו להם, ככל שנגרמו כאלה.   ד. עיקר טענות הנתבעת   ד.1. הנתבעת טוענת, כי אין להטיל עליה אחריות במקרה דנן, הן מן ההיבט הנורמטיבי והן מן ההיבט הקונקרטי. לטענת הנתבעת, היא לא יכלה לצפות מראש את הבעיות שהתעוררו במהלך הפרוייקט.   ד.2. הנתבעת טוענת לחילופין, כי היא פעלה כראוי ובאופן מקצועי, וכי התובעים לא הוכיחו שהיא התרשלה במעשה או מחדל כלשהו, שגרם להתארכות משך זמן ביצוע הפרוייקט.   ד.3. הנתבעת טוענת כי התובעים לא התריעו בפניה על חסימת הדרך לעסקם, ועל כן היה בידם למנוע את הנזק שנטען על ידם, אם היה נזק. מאחר והם לא עשו כן, הם אחראים באשם תורם של 100 אחוז.   ד.4. הנתבעת טוענת כי הכביש שבו נעשה השיפוץ הינו בבעלות המדינה והיה באחריות מע"צ, ועל כן אין להטיל על הנתבעת אחריות, אלא על הגופים הנ"ל.   ד.5. הנתבעת טוענת כי העובדה שהנתבעת הסכימה לפטור את התובעים מתשלום ארנונה למשך תקופה של 12 חודשים, נעשתה על ידי נבחרי הציבור בעיריה שהיטו אוזן קשבת לתובעים, מבלי שנכנסו לעצם הדברים, ואין בכך כדי לאשר את טענות התובעים.   דיון   ה. עוולת הרשלנות   ה.1. התובעים העמידו בסיכומיהם את הנקודות שבמחלוקת, על שתי שאלות:   א. האם הנתבעת חבה כלפיהם בחובת זהירות.   ב. האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפיהם במקרה הקונקרטי. (סע' 2 בסיכומי התובעים).   ה.2. טענת התובעים הינה להטלת אחריות על הנתבעת, כרשות ציבורית, בגין פעולה רשלנית שבוצעה על ידה. התובעים לא טענו בסיכומיהם להפרת חובה חקוקה או לעוולת המטרד, וענייננו, איפוא, הינו בעוולת הרשלנות בלבד.   ו. חובת זהירות מושגית   ו.1. הלכה היא כי ניתן לחייב רשות שלטונית בגין אחריותה למעשה או מחדל רשלניים מצידה.   בע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וציפורה בע"מ נ' עירית תל אביב יפו ואח', דינים עליון, נ"ז, 269 (להלן: "פס"ד מרכז ברוך"), נקבע: "עקרון השוויון בפני החוק מחייב הטלת אחריות ברשלנות על הרשות הציבורית, על פי אותן אמות מידה החלות על הפרט. דין השלטון המזיק כדין הפרט המזיק, והוא חייב, כמו כל מזיק אחר, לנקוט אמצעי זהירות סבירים, כדי למנוע נזק".   בע"א 429/82 מדינת ישראל נ' תמר סוהן, פ"ד מ"ב (3) 733, 736, נקבע: "...רשות שלטונית, המפעילה סמכות סטטוטורית, אינה חסינה מאחריות ברשלנות בגין הפעלה רשלנית של סמכות זו".   ו.2. בע"א 243/83 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר ואח', פ"ד ל"ז (3) 757, 766, נקבע: "האם קיימת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין גוף שלטוני המפעיל סמכות סטטוטורית (כגון: עירייה או מועצה מקומית) שעניינה בטיחות הציבור בכלל... לבין ניזוקים שנפגעו (בגופם וברכושם) בשל אי שימוש רשלני בסמכות הסטטוטורית או בשל שימוש רשלני בה? האם גוף שלטוני כזה "צריך" לקחת בחשבון שהתרשלותו תפגע בניזוק? אין כל קושי להשיב בחיוב על שאלה זו, מקום שהמבנה המסוכן מצוי בבעלותו ובחזקתו של הגוף השלטוני. הבעלות והחזקה במטלטלין או במקרקעין, אשר יש בהם סיכון, יוצרות חובת זהירות מושגית כלפי מבקר".   ובהמשך: "הסמכויות הסטטוטוריות יוצרות תפקיד ציבורי ומעניקות מעמד של שליטה ופיקוח. כל אלה יוצרים תשתית עובדתית, אשר ממנה ניתן להסיק, כי הגוף השלטוני צריך לצפות, ששימוש או אי שימוש רשלני בכוחותיו עשויים לגרום נזק מהמבנים המסוכנים לאנשים המצויים בקרבתם... כנגד פגיעה שכזו צריך גוף שלטוני, שבידו הכח למנוע את הפגיעה, לנקוט אמצעי זהירות". (שם, בעמוד 766 ה,ו ).   כן ראה; ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש ואח', פ"ד ל"ז (1) 111, 124, 125. ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד ל"ט (1) 113, 130-133. ו.3. מן האמור לעיל עולה כי הנתבעת חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובעים. הנתבעת הינה גוף שלטוני - עירייה - והתובעים הינם תושבים בתחום הנתבעת. מעצם מעמדה זה של הנתבעת, מעמד שיש בו אחריות, שליטה ופיקוח על הפעולות המבוצעות על ידה, כגון ביצוע הפרויקט נשוא התביעה, נגזרת חובת הזהירות המושגית של הנתבעת כלפי התובעים.   יצויין כי לעניין זה אין חשיבות לכך אם הנתבעת לא היתה הבעלים של הכביש, ואם המדינה היא זו שהיתה הבעלים של הכביש, כטענתה. די בכך שהנתבעת היתה המחזיקה בכביש. די גם בכך שהיא זו שביצעה את העבודות של הפרויקט. בהערת אגב יצוין, כי הנתבעת לא הוכיחה טענתה ביחס לבעלות על הכביש בעת ביצוע הפרויקט על ידה.   ז.                   חובת זהירות קונקרטית   ז.1. בפס"ד ועקנין נקבע כי לא די בקיומה של חובת זהירות מושגית מצד הרשות השלטונית כלפי הניזוק. "עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש... במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה".   ובהמשך: "כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק". (שם, עמ' 125 ה, ז).   ז.2. יש לשאול, איפה, אם עיריית יהוד - הנתבעת, היתה צריכה לצפות את ניזקם של התובעים. נראה לי כי התשובה לשאלה זו הינה חיובית. כאשר עירייה מרחיבה כביש ברחוב מרכזי, ובמסגרת זו היא פותחת את הכביש הישן וסוללת כביש חדש בקטע דרך לא קטן, כשישנם בתי עסק בצידי   הכביש שבו מבצעים את העבודות, וודאי שניתן היה לצפות את הנזק שעלול להגרם לתובעים, במישור "הטכני". בנסיבות העניין שבפנינו, צריכה היתה הנתבעת, וגם יכולה היתה, לצפות את הנזק גם מן הבחינה "הנורמאטיבית". אין מדובר באירוע רגיל או בתיקון קטן כלשהו. מדובר בפתיחת כביש ראשי ובעבודות שונות שנעשו במסגרתו. עבודות אלו נעשו ע"י העירייה מכח כוחה הסטטוטורי, על פי פקודת העיריות, סעיף 235 (2) וסעיף 249 (11), (12). עבודות כאלו עלולות ליצור סיכונים שונים, וביניהם גם נזקים לבתי העסק שנמצאים בסמוך לכביש זה. סיכון מסוג זה, איננו סיכון רגיל ואיננו סיכון סביר. יש להטיל על הנתבעת במקרה כזה, כעניין של מדיניות משפטית, חובת זהירות קונקרטית בגין סיכון כזה.   ז.3. התובעים גם טוענים לכך, שהוראות פקודת העיריות כפופות להוראות חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, וכי אין הנתבעת יכולה לפגוע בחופש העיסוק של תושב בתחום שיפוטה בבואה להפעיל את סמכויותיה ו/או חובותיה לסלילת כבישים, וגם מכאן יש חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת כלפי התובעים.   אני מסכים כי מדובר בחוקי יסוד וזכויות יסוד של התובעים, וכל פגיעה בזכויות כאלה מחייבת, על כן, שתהיה מידתית וראוייה, והיא יוצרת על כן חובת זהירות קונקרטית, ואולי אף מוגברת, כשיש חשש לפגיעה כזו באופן ספציפי, במקרה הספציפי, כמו במקרה שלנו. ח.                הפרת חובת הזהירות   ח.1. התובעים טוענים בסיכומיהם כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שלה כלפיהם במעשים ו/או המחדלים הבאים: א. משך הזמן של ביצוע עבודות הניקוז שנמשכו 8 חודשים במקום 25 ימי עבודה. ב. חוסר תיאום והתארגנות עם גופים כמו בזק, חברת חשמל, מקורות, לפני שהחל הפרוייקט. בעקבות כך, חוסר מיפוי. ג. אי ביצוע עבודות גישוש בשטח לפני התחלת הפרוייקט. ד. עיכובים רבים במהלך העבודה ולפעמים תקופות שלמות שלא עבדו. ה. העיכוב בעבודות נבע מחוסר יכולת של הנתבעת לממן את הפרוייקט. ו. חסימת נתיבים, ולעיתים בשני הכיוונים, ואי בניית רמפות שיאפשרו גישה לבתי העסק של התובעים פרט לשני מקרים. ז. העדר הודעות מוקדמות לתושבים.   ח.2. התובעים מסתמכים בטענותיהם בעיקר על חוות-דעת של מומחה מטעמם, המהנדס מר עופר גלעד (ת/2). מר גלעד כותב בחוות-דעתו: "אני סבור, כי משך ביצוע סביר של פרוייקט בסדר גודל כזה הוא 12 חודשים מרגע מתן צו התחלת עבודה ועד מסירת הפרוייקט למזמין. מתוך תקופה זו בתכנון נכון של הביצוע והקפדה על ארגון האתר בתקופה של כ-6 חודשים, ניתן לסיים את הטיפול בצירי התנועה. יובהר ויודגש כי ביצוע רצוף ויעיל בפרוייקט זה צריך היה לאפשר גישה למתחמים הסמוכים, כל מהלך הביצוע פרט לפרקי זמן קצרים". (חווה"ד ת/2, עמ' 6).   ח.3. מר גלעד, המומחה מטעם התובעים, אמר בבית המשפט כי הוא ביסס את כל הממצאים והמסקנות שלו על יומני העבודה ותוכניות (פרוט' , עמ' 15 , שו' 29-31 ). מר גלעד אמר עוד כי המסמכים שעמדו לנגד עיניו היו יומני העבודה שפורטו בחוות דעתו, ולטענתו הם מציינים ליקויים נקודתיים שבגינם לא ניתן היה לעבוד, וגם ציון של תקופות זמן שבהן הקבלן לא עבד, וזו היתה העילה בתביעה. (עמ' 13 שו' 30-32). מר גלעד הודה כי הוא לא בדק ספציפית את הדברים וכל אשר כתב נלקח מתוך מה שקרה ביומני העבודה (עמ' 15 שו' 18-31).   ח.4. כאשר תובע מעלה טענת רשלנות כלפי נתבע, עול ההוכחה על התובע להוכיח את תביעתו, על כל מרכיביה.   בפס"ד "מרכז ברוך" אומר כב' השופט אריאל, כדלקמן: "ככלל, אין שעון העצר יכול לשמש כלי להקמתה של העוולה... כלומר, מה שנבחן הוא התנהגות הרשות, כאשר הזמן, ארוך ככל שיהיה, אינו אלא פועל יוצא, תוצאה, של התרשלות הרשות, אם ישנה כזו ולא מעשה הרשלנות עצמו".   כב' השופט אנגלרד קובע בפסה"ד הנ"ל, כי: "העקרון הבסיסי בתביעת נזיקין בעילה של רשלנות הוא כי על התובע - הניזוק להוכיח את ההתנהגות הספציפית הרשלנית שגרמה לנזקו". (שם).   ח.5. אין די, איפוא, בנטילת יומני העבודה של הנתבעת ובהסקת מסקנה זו או אחרת מהם, בלי שהדברים נבדקו לגופם. לא כל רישום ולא כל הערה ביומן העבודה מצביעים גם על רשלנות. יש צורך לבדוק את סיבותיה של כל הערה שנרשמה, כמו גם כל עיכוב או ליקוי המשתמע מיומני העבודה, ולראות אם יש מאחורי ציון הדברים משום רשלנות באמת. יומני העבודה מציינים רק עובדות יבשות. אין בהם כדי להסביר פשרו של כל אירוע וסיבת כל דבר שנרשם בהם. אפשר שהיתה הצדקה לדברים שנרשמו או סיבה סבירה בנסיבות העניין. כל טענה לרשלנות טעונה הוכחה ואין די בהצבעה על הכתוב ביומן העבודה כדי לצאת ידי חובת נטל ההוכחה בעניין זה . נטל ההוכחה אינו עובר על כתפי הנתבעת בכך שמצביעים על עיכוב כלשהו או ליקוי שמבקשים להסיק מהכתוב. גם אם ישנם רישומים עובדתיים כאלה או אחרים, לרבות פרק זמן הנראה לכאורה ארוך, אין בכך כדי ליצור חזקה כי הרשות התרשלה, אלא אם כן תוכיח היא אחרת. כב' השופט אריאל העלה מחשבות בעניין זה, בפס"ד "מרכז ברוך", אולם אף הוא אמר בהקשר זה כי אין הוא מוצא לנכון לקבוע חזקה כזו. מכל מקום, כב' השופט אנגלרד לא קיבל תאוריה זו וכתב כי אלו הם "רעיונות וניסוחים כלליים שעדיין צריכים לעיון ולדיון נוספים". כב' השופט אנגלרד קבע באופן חד משמעי כי נטל הראיה בעילת הרשלנות נופל ונשאר על התובע להוכיח את הרשלנות הנטענת.   ח.6. האם הוכיחו התובעים את טענותיהם כי הנתבעת התרשלה כלפיהם? כדי לבדוק אם אכן הוכיחו התובעים את טענותיהם בכל הנוגע לרשלנות מצד הנתבעת, יש לבדוק את המעשים או המחדלים הספציפיים שהתובעים טוענים שהנתבעת התרשלה בהם, ולראות אם אכן הוכיחו התובעים את טענתם לגבי כל מעשה או מחדל נטען כזה.   ט. שיבושים בהסדרי התנועה   ט.1 מר ירון אברג'יל, התובע מס' 1, כתב בתצהיר עדותו הראשית, כי במהלך ביצוע העבודות וכתוצאה ישירה מהן, סגרה הנתבעת ו/או מי מטעמה את הכביש לתנועה במשך תקופות ממושכות. לעיתים נסגר הכביש כולו לתנועה, ולעיתים נסגרו קטעים מסויימים בכביש. לטענתו, במהלך כל התקופה בה בוצעו עבודות בכביש, היו שיבושים בהסדרי התנועה בכביש אשר מנעו גישה לרוב בתי העסק שבכביש, בפרט לקונדיטוריה שבבעלותו (תצהיר, ת/1, סע' 4).   ט.2 בעדותו בבית המשפט אמר מר אברג'יל כי העבודות בכביש החלו בחודש ספטמבר 96, שאז חפרו לאורך כל הכביש והרימו את הכביש, וכי בין ספטמבר 96 למאי 97 לא היה ניתן לנוע ברחוב. (פרוט', עמ' 5 שו' 23. עמ' 6 שו' 3-4).   ט.3 נראה לבית המשפט כי מר אברג'יל הגזים מאוד בעדותו הנ"ל. מר אברג'יל הופנה לכתב התביעה המתוקן, אשר בסעיף 5 שבו נכתב כי הכביש נסגר מחודש מאי 97 עד חודש נובמבר 98, דבר הסותר את טענתו לפיה מחודש ספטמבר 96 לא היה ניתן לנוע ברחוב.     בתשובה, ענה מר אברג'יל כי "בספטמבר 96 התחילו לחפור וביצעו עבודות ובמאי 97 הם המשיכו את העבודות" (עמ' 5, שו' 30). אין בדברים הנ"ל משום תשובה לסתירה שנתגלעה בעדותו של מר אברג'יל.   ט.4 מנגד, העיד המהנדס מר יבגני רויטמן, שעבד בחברת ת.פ.נ., משרד מהנדסים יועצים, אשר פיקח על ביצוע העבודות בפרוייקט שיפוץ רחוב העצמאות עבור הנתבעת והיה איש הביצוע בשטח מטעם ת.פ.נ. וליווה את הפרוייקט באופן קבוע. (תצהיר, נ/7, סע' 1).   המהנדס רויטמן הגיש תצהיר עדות ראשית מפורט מאוד לגבי העבודות שנעשו בפרוייקט רחוב העצמאות. מר רויטמן מפרט כי העבודות בפרוייקט נחלקו לשלושה שלבים: עבודות מים, עבודות ניקוז ועבודות סלילה.   ט.1.4 השלב הראשון - עבודות המים: נעשה בתקופה שבין חודש ספטמבר 96 ובין חודש מרץ 97, וכלל הנחת קו מים בחלק הצפוני של הרחוב, בשולי הכביש שברחוב העצמאות. לעבודות אלו לא יכולה להיות שייכות לטענות התובעים שכן בתי העסק שלהם מצויים בחלק הדרומי של הרחוב.   במסגרת השלב הראשון, נעשתה התארגנות לקראת הנחת קו המים, בין חודש ספטמבר 96 לבין סוף נובמבר 96. מתאריך 21.11.96 ועד מרץ 97, בוצעו עבודות תשתית המים והנחת קו המים. (תצהיר ת/7, סע' 9, סע' 11).   ט.2.4 על פי תצהירו של מר רויטמן, שלב ההתארגנות לא מצא ביטוי פיסי בשטח ולכן לא יכלה להגרם הפרעה כלשהי לתובעים בתקופה זו. גם באשר לעבודות הנחת קו המים, אלו בוצעו בעיקר בחלק הצפוני של הכביש ורק חלק קטן מהעבודות בוצע בנתיב הדרומי, באזור שאינו קרוב לבתי העסק של התובעים ולכן לא יכול היה להפריע לתובעים או ללקוחותיהם להגיע לעסקם. (ת/7, סע' 10, 12, 14).   ט.3.4 השלב השני - עבודות ניקוז: נעשה בתקופה שבין חודש מרץ 97 ובין חודש אוקטובר 97.   במסגרת השלב השני הנ"ל, נעשתה התארגנות לקראת עבודות הניקוז בין 1.4.97 לבין 24.4.97. בתאריך 24.4.97 החלו עבודות קו הניקוז. (ת/7, סע' 20, סע' 21).   בתאריך 5.7.97 נסגר לראשונה הנתיב הדרומי בקטע הכביש שבין צומת אוויה לבין כיכר הרצל, כאשר בנתיב הצפוני של קטע זה זרמה התנועה כרגיל. (ת/7, סע' 25).   בתאריך 19.6.97 נסגר הנתיב הדרומי בקטע שבין כיכר הרצל לכיכר סעדיה חתוכה, כאשר הנתיב הצפוני נותר פתוח לתנועה והונחו תמרורים מתאימים. (ת/7, סע' 26).   בתאריך 24.6.97 בוצע תיקון אספלט בקטע שמצומת אוויה עד לכיכר הרצל, כאשר הכביש היה פתוח במלואו לתנועה דו סיטרית והתנועה לא הופרעה. (ת/7, סע' 27).   בתאריכים 12.8.97 עד 13.8.97, בוצעו עבודות מחוץ לכביש שברחוב העצמאות מבלי קשר לפרוייקט. (ת/7, סע' 28).   בסוף חודש ספטמבר 97 הסתיימו עבודות הניקוז והחלו עבודות הסלילה. (ת/7, סע' 29).   ט.4.4 מר רויטמן כותב בתצהירו כי בשלב ההתארגנות לעבודות הניקוז, דהיינו בחודש אפריל 97, לא בוצעו עבודות בכביש, אלא רק סגירת קטעי מדרכה שנסגרו בבוקר ונפתחו בערב, מבלי לגרום לכל שינוי בתנועת הרכבים בקטע הכביש, עד ליום 7.5.97 שבו נסגר לראשונה נתיב דרומי בקטע הכביש שבין צומת אוויה לכיכר הרצל.   מכאן, לדבריו, כי מתאריך ספט' 96, שאז החלה ההתארגנות לקראת העבודות, ועד 7.5.97, דהיינו כשמונה חודשים, לא היתה כל הפרעה לתנועת כלי הרכב בקטע הכביש הרלוונטי, ולא היתה יכולה להיות הפרעה או פגיעה ביכולת התובעים והציבור לנוע ברחוב עצמאות ולהגיע לכל בית עסק שנמצא בו, לרבות בתי העסק של התובעים (ת/7, סע' 22, סע' 23). ט.5.4 השלב השלישי - עבודות הסלילה: נעשה בתקופה שבין 29.9.97 לבין 5.11.98. (ת/7, סע' 56).   במסגרת השלב השלישי הנ"ל בוצעו עבודות הסלילה, כדלקמן:   ביום 29.9.97 החלו החפירות בנתיב הדרומי בקטע שבין כיכר הרצל לכיכר וייצמן, כאשר התנועה בנתיב הדרומי עברה לנתיב הצפוני באופן חד סיטרי. לכל בית עסק בצד הדרומי הוכנה רמפה כדי לאפשר את הגישה אליו וממנו. (ת/7, סע' 58).   ביום 7.11.97 החלו עבודות הסלילה בכיכר הרצל, כאשר החצי הדרומי של הכיכר נסגר לתנועה וזו עברה לחצי הצפוני של הכיכר באופן חד סיטרי. (ת/7, סע' 59).   ביום 8.1.98 נפתחה התנועה בצד המזרחי של כיכר הרצל צפונה (ת/7, סע' 60).   ביום 20.1.98 החלו חפירות בנתיב הצפוני בקטע הכביש שבין כיכר וייצמן לבין סעדיה חתוכה, כאשר בנתיבו הצפוני של קטע זה התקיימה תנועה חד סיטרית על גבי מצעים שהוכנו מראש. (ת/7, סע' 61).   בימים 8.2.98 עד 9.2.98 פוזר אספלט בנתיב הדרומי שבין סעדיה חתוכה לבין צומת אוויה, כאשר בנתיב הצפוני התקיימה תנועה חד סיטרית. (ת/7, סע' 62).   ביום 22.2.98 החלו עבודות חפירה בצד הדרומי של כיכר הרצל ללא הפרעה לתנועה. (ת/7, סע' 63).   ביום 27.2.98 בוצע פיזור שכבה ב' של מצע בצד הדרומי של כיכר הרצל. (ת/7, סע' 64).   ביום 16.3.98 בוצע פיזור אספלט בנתיב הצפוני בקטע שבין כיכר וייצמן לסעדיה חתוכה, כאשר קטע הכביש שבין כיכר הרצל (מקום מושבו של התובע 1) לבין צומת אוויה, נשאר פתוח לתנועה דו סיטרית. (ת/7, סע' 65).   בין 24.3.98 עד 30.3.98 בוצעו עבודות ריצוף בצד הדרומי של כיכר הרצל ללא הפרעה לתנועה. בימים 24.3.98 עד 26.3.98 נפתחה התנועה במערב כיכר סעדיה חתוכה. (ת/7, סע' 66).   ביום 29.3.98 החלו חפירות בנתיב הצפוני שבין כיכר סעדיה חתוכה לבין כיכר הרצל, כאשר הנתיב הדרומי היה פתוח לתנועה חד סיטרית. (ת/7, סע' 67).   ביום 17.5.98 פוזרה שכבת "אגום" - שכבה אחרונה בטרם פיזור אספלט, בנתיב הצפוני של קטע הכביש שבין כיכר סעדיה חתוכה לבין כיכר וייצמן. האספלט פוזר בקטע זה ביום 19.5.98. (ת/7, סע' 68).   החל מיום 19.5.98 נפתח הכביש לתנועה דו סיטרית בכל חלקיו, כשבמקביל המשיכו בעבודות במדרכות שלא היה בהן להפריע לתנועה, למעט בימים 18.10.98 עד 15.11.98, שאז בוצעו עבודות בצד הצפוני של כיכר הרצל, כאשר התקיימה תנועה חד סיטרית בצד הדרומי של הכיכר. (ת/7, סע' 70).   ט.6.4 מר רויטמן טוען בתצהירו כי בעת ביצוע העבודות, חולק רחוב העצמאות לשטחי עבודה, על מנת לאפשר את התנועה בו. כל קטע כביש חולק לשני נתיבים, צפוני ודרומי, ובכל זמן נתון במהלך הפרוייקט, התבצעה עבודה באחד מן הקטעים תוך סגירת נתיב אחד בלבד, צפוני או דרומי, וניתוב התנועה באופן חד סיטרי לנתיב האחר. (ת/7, סע' 94, סע' 95).   לטענת מר רויטמן, גם בשעה שקטע כביש מסויים הפך לחד סיטרי, עדיין התאפשרה גישה לבתי העסק ולבתי המגורים שבצידי הכביש, הן בצד הצפוני והן בצד הדרומי, באמצעות רמפות ומצעים שנבנו במיוחד למטרה זו על גבי הנתיב החסום. (ת/7, סע' 96).   מר רויטמן טוען בתצהירו כי לאורך כל תקופת ביצוע הפרוייקט, לא נוצר מצב שבו לא ניתן היה, בשום דרך, להגיע למקום כלשהו. (ת/7, סע' 97).   ט.7 ב"כ התובעים טוענת כי עדותו של התובע 1, לגבי טענתו שהיו תקופות שהתנועה נחסמה בכביש לשני הכיוונים, לא נסתרה, ולא היא. מר רויטמן העיד בבית המשפט: "בכל שלב ושלב סגרנו חלק של הנתיב, או צפוני או דרומי, אם אנחנו סוגרים חלק של הנתיב הדרומי, התנועה היתה זורמת בנתיב הצפוני, רק חד סיטרי...". (פרוט', עמ' 29 שו' 13-14). מר רויטמן הצהיר מפורשות: "את זה אני טוען בוודאות, לא היה יום אחד שהרחוב היה סגור לתנועה". (עמ' 30, שו' 34).   בהמשך החקירה הנגדית, נטען בפני מר רויטמן שבפועל היו בכביש במשך שנתיים עבודות, ערימות עפר, טרקטורים, צנרות, ואז בעצם הציבור הפסיק לעבור שם. מר רויטמן השיב: "זה כל כך לא נכון, זה היה תנועה של מכוניות ציבוריות ושל מכוניות פרטיות...אנחנו היינו צריכים כל הזמן להתמודד עם התנועה ועשינו הכל כדי לתת לתנועה לזרום יום יומי, לפחות לכיוון אחד, וגם להכנס ....". (עמ' 31, שו' 3-5).   טענת התובעים כי היו תקופות שבהן הכביש היה חסום לגמרי, נסתרה איפוא באופן מוחלט על ידי המהנדס, מר יבגני רויטמן.   ט.8 ב"כ התובעים מבקשת להפנות גם לעדותו של המהנדס מר יעקב חורחה שצ'ופק, שותף במשרד מהנדסים בשם "נתן תומר הנדסה 88", שנתן שירותי תכנון ופיתוח עליון לנתבעת בנושא הסדרי התנועה בפרוייקט.   ט.1.8 ב"כ התובעים טוענת כי מר שצ'ופק ענה "ברוב הגינותו" על הטענה שבסביבות חודש אוקטובר 97 ואילך, היו תקופות שהכביש היה סגור לשני הכיוונים: "אם את אומרת את זה, אני מאמין לך" (פרוט', עמ' 27, שו' 7-11).   ט.2.8 אין בדברים הנ"ל של מר שצ'ופק את אשר מבקשת ב"כ התובעים למצוא. מר שצ'ופק הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי : "הפרוייקט תוכנן כך שבמהלך ביצועו התאפשרה תנועת כלי רכב ועוברי אורח ברחוב העצמאות". (תצהיר נ/6, סע' 13). מר שצ'ופק הצהיר כי תוכנית הסדרי התנועה ושלבי הביצוע תוכננה בקפידה ובמקצועיות וללא כל פגם, והיא תוכננה כך שכאשר נתיב אחד, מבין הנתיבים הצפוני והדרומי, חסום, ניתן ליסוע בנתיב האחר, לעיתים באופן חד סיטרי ולעיתים דו סיטרי. (נ/6, סע' 5, סע' 7.5, סע' 7.9, סע' 7.10).   ט.3.8 גם בעדותו בבית המשפט אמר מר שצ'ופק כי כאשר חסמו את הנתיב הצפוני בשלב א' כדי לעבוד בנתיב הדרומי, היה בנתיב הדרומי נתיב נסיעה אחד של כ-4-5 מטר ובכל רגע נתון היתה יכולה לעבור שם מכונית אחת, וכי בשלב ב' הועתקה התנועה אל המסלול הדרומי ואיפשרו בו נסיעה דו סיטרית. (עמ' 25, שו' 28-34. עמ' 26, שו' 1-2).   ט.4.8 מר שצ'ופק העיד כי הוא ביקר בשטח מידי פעם, אך לא עקב יום יום אחרי הביצוע. הדברים שאמר מר שצ'ופק לב"כ התובעים, דהיינו, שאם היא אומרת שהכביש היה סגור לעיתים, הוא מאמין לה, מתייחסים לזמנים שבהם הוא לא היה בכביש, שכן לדבריו "במהלך הביקורים שלי ראיתי שהתנועה זורמת בצורה כזו או אחרת בעצם לפי ההנחיות שהיו כלולות בתוכניות שהכנו במשרד". (עמ' 27, שו' 5-6).   ט.5.8 ב"כ התובעים מפנה עוד לדברי מר שצ'ופק בעדותו: "ללא קשר שאפשר לנסוע בשני הנתיבים, עדיין האזור הוא אזור של עבודה, בעיקרון אם לציבור אין מה לחפש במיוחד שם, רצוי להפנותו לדרכים חלופיות כי תוך כדי עבודה נגרמו הפרעות...יכולות להיות תקלות בלתי צפויות מראש, היכולות לגרום לחסימה של נתיב פתוח לתנועה. הכל יכול לקרות". (עמ' 26, שו' 25-28).   מר שצ'ופק לא העיד שאכן כך היה, ודבריו הנ"ל באו להסביר מדוע היה רצוי להפנות את התנועה לדרכים חלופיות אם למישהו לא היה מה לחפש שם במיוחד. מר שצ'ופק דווקא הדגיש בתחילת דבריו הנ"ל כי אפשר היה לנסוע בשני הנתיבים. מכאן, כי מי שרצה להגיע למקום מסוים הנמצא בצמוד לפרויקט, יכול היה לעשות כן, בין בנתיב אחד ובין בנתיב השני.   ט.9 אין חולק על כך שכאשר נעשו העבודות במהלך הפרויקט, שימש המקום כ"אתר עבודה", כפי שטוענת ב"כ התובעים. בעניין זה מסכים גם ב"כ הנתבעת . ואולם, ב"כ הנתבעת טוען, ובצדק, כי מדובר בפרויקט רחב היקף ובפרויקט כזה נגרמת אי נוחות והפרעה הן לתנועה והן לעוברי אורח, לרבות אבק ולכלוך, דחפורים,משאיות ופועלים עובדים, שכן בלתי אפשרי לבצע פרויקט כזה אחרת.   אני מקבל כי במהלך ביצוע העבודות בפרויקט, נגרמו שיבושים בהסדרי התנועה. גם מצב שבו נתיב אחד חסום ונתיב אחד פתוח, איננו המצב הרגיל שבו שני הנתיבים פתוחים כאחד. ואולם מכל העדויות של עדי הנתבעת עולה שבכל זמן נתון אפשר היה לנסוע באחד משני הנתיבים. לא הוכח לבית המשפט, למעט עדותו של התובע 1, כי היו תקופות שבהם הכביש היה סגור לגמרי בשני הנתיבים.   ט.10 המהנדס מר פטר ליבוביץ, מנהל בחברת פטר ליבוביץ - מהנדסים בע"מ, אשר סיפק את שירותי תכנון הפרוייקט לנתבעת, אישר כי "מטבע הדברים בכל פרוייקט יש הפרעות. למשל אבק". (עמ' 24, שו' 3). ב"כ הנתבעת מוצאת את אמירתו הנ"ל של מר ליבוביץ "ראויה לציון מיוחד", אולם אין כל דבר מיוחד באמירה זו. ברור הוא כי בזמן שהתבצע הפרויקט היו שלבים שגרמו לטרדה וטרחה של ממש. יחד עם זאת, עדיין אין בכך משום רשלנות. וודאי לא הוכחת רשלנות.   ט.11 התובעים צירפו תמונות אשר מעידות לטענתם על מצבים שבהם היה הכביש חסום בשני צידיו. (תצהיר ת/1, תמונות 1-18). גם כאן, לא ניתן לראות בתמונות את אשר תולים בהם התובעים. ניתן לראות נתיב אחד חסום, אולם אין רואים מצב שבו שני הנתיבים חסומים בעת ובעונה אחת בצורה שלא מתאפשרת נסיעה כלל בנתיב שבו לא עובדים. (ראה בעניין זה את עדותו של המהנדס מר לייבוביץ המתייחסת לתמונות, בעמ' 21 שו' 8-22).   בהקשר זה יצויין כי מר רויטמן העיד שכל שלב ושלב שבו סגרו כביש היה מתואם עם המשטרה, ובכל שלב ושלב הוא עבד עם המשטרה בשטח. (עמ' 29, שו' 24-28).   ט.12 התובעים מפנים גם למכתב שכתבה הנתבעת למר גד פנילי, מנהל הפרוייקט בסולל בונה, ביום 5.11.96, ובו כתבה את נוסח השלט שיש להציב ברחוב העצמאות. בנוסח השלט שהצבתו התבקשה, נאמר: "עיריית יהוד, מינהל הנדסה, מודיע על ביצוע עבודות פיתוח ברחוב העצמאות... הננו מתנצלים על אי הנוחות הזמנית שתגרם לציבור במהלך ביצוע העבודות". מהמכתב הנ"ל לא ניתן ללמוד מאומה, לבד מכך שאכן תגרם אי נוחות זמנית לציבור במהלך העבודות, אולם על כך כבר אמרנו שאין מחלוקת.   י. בניית רמפות   י.1 התובעים טוענים כי בכל פעם שנסגר הנתיב הדרומי, היתה נחסמת הגישה לבתי העסק שלהם, מאחר ולא ניבנו רמפות, דהיינו, דרכי גישה זמניות אל העסקים שתאפשרנה גישה אליהם, אלא במקרים ספורים וזניחים. התובעים טוענים כי ביומני עבודה מצויינים רק שני מקרים שבהם ניבנו רמפות על ידי הנתבעת.   י.2 בכתב התביעה וכן גם בתצהיר התובע 1, אין טענה ישירה לפיה הנתבעת לא בנתה רמפות לבתי העסק של התובעים. יחד עם זאת, ישנה טענה שהנתבעת לא הותירה גישה אפשרית או נוחה למקום עסקם של התובעים , וניתן לראות בטענה זו ככוללת בחובה את הטענה שלא נבנו רמפות על ידי הנתבעת אלא במספר קטן. (סע' 12 ב' בכתב התביעה ובתצהיר ת/1). י.3 הגב' אסתר תריף, מנהלת מחלקת הנדסה אצל הנתבעת משנת 92, ואחראית בתוקף תפקידה זה על ביצוע פרוייקטים בתחום ההנדסה ובכלל זה גם ביצוע הפרוייקט נשוא התביעה, הצהירה בתצהיר עדותה הראשית, כדלקמן: "במהלך ביצוע העבודה לא נמנעו אפשרויות הגישה לעסקים ברחוב העצמאות, הן להולכי רגל והן לכלי רכב. כל אימת שהתעורר הצורך בכך, הקפידה הנתבעת לסלול דרכי גישה לבתי העסק ברחוב העצמאות בין להולכי רגל ובין לרכבים". (תצהיר נ/8, סע' 50.2).   בעדותה בבית המשפט אמרה הגב' תריף, כי "לא היה מצב שהכביש היה סגור לבעלי העסקים". (עמ' 39, שו' 13). הגב' תריף העידה: "לאורך כל הרחוב, לכל בעלי העסקים נעשתה להם גישה זמנית לעסק. אני אומרת זאת מידיעה אישית, אני ראיתי את זה במו עיני". לדבריה, הגישה נעשתה בצורה של "רמפות ממצעים מהודקים שאיפשרו גישה לפועלים, לקליינטים, לכל אחד". הגב' תריף אמרה כי היא מתייחסת לכל השלבים של ביצוע הפרויקט; "לא היה מצב שלא היתה גישה לבעל עסק. לרכב תמיד היתה גישה, הרמפות נתנו פתרון לגישה. בכל השלבים עשו רמפות". (עמ' 37,שו' 1-7).   י.4 גם המהנדס מר רויטמן העיד: "אם הנתיב לעסקים היה חסום עשינו לכל עסק ועסק רמפה כדי לאפשר למכוניות להכנס לעסק. עשינו זאת לכל העסקים". (עמ' 31, שו' 5-7).   לטענה שביומני עבודה נרשמו רמפות רק בשני מקומות, אמר מר רויטמן "לא נכון. אני מראה לך מסמך לפיו ראש העיר דורש מאיתנו לכל עסק ועסק לתת גישה". אמנם לדבריו של מר רויטמן, הגישות של רמפות לבעלי עסקים אמורות להופיע ביומני עבודה, אולם לטענתו צריך להיות שם יותר מאשר פעמיים עד שלוש גישה לרמפות לבעלי עסקים. (עמ' 31, שו' 8-16).   מר רויטמן הוסיף ואמר כי לפעמים נתנו גם רמפות כדי שאנשים יוכלו להכנס לחניה הפרטית שלהם. לדבריו, "אשר לרמפות - אתם יכולים להסתכל בחשבון הסופי של הקבלן, שילמנו שם כסף מאוד גדול. אנחנו שפכנו שם מצעים בלי סוף והקבלן דרש ודרש בזמן החשבון הסופי לדרוש לו (כך במקור) את כל זה". (עמ' 33, שו' 21-22).   י.5 המהנדס מר פטר ליבוביץ הצהיר בתצהיר עדותו הראשית, כי הוא היה המתכנן של הפרוייקט ושימש גם כמפקח עליון, וביצע סיורים בשטח מפעם לפעם. לדבריו: " לאורך כל הפרוייקט שלו, סופקו דרכי גישה ברגל וברכב, הן לבתים ברחוב העצמאות והן לעסקים בו. מעולם לא הובאה בפני בעיה ו/או תלונה כי למי מדיירי הרחוב אין גישה לביתו או לבית העסק שלו". (תצהיר נ/4, סע' 7.18).   בעדותו בבית המשפט, כל אשר נשאל מר ליבוביץ בעניין זה היה - אם דאגתם לספק דרכי גישה לבעלי הרכב, למה העירייה פרסמה כל הזמן דרכים חלופיות? תשובתו היתה כי הדבר נעשה משום שמטבע הדברים לכל פרוייקט יש הפרעות. מעבר לכך, לא נשאל עוד מר ליבוביץ בנושא זה. (עמ' 23, שו' 32-34. עמ' 24, שו' 1-5).   י.6 לא הוכח להנחת דעת בית המשפט, כי לא היו דרכי גישה וכי לא נבנו רמפות לבתי העסק של התובעים. מעדויות המהנדסים שטיפלו בפרוייקט מטעם הנתבעת עולה כי כן נבנו רמפות על מנת לאפשר את הגישה אל העסקים שהיו בצידי הכביש, ואף נבנו רמפות לחניות פרטיות של דיירים במקום. אפשר אולי, גם אם אלך לגירסתם של התובעים, כי ביום זה או אחר הגישה לבית עסקם היתה משובשת, אולי גם המצע ששימש כרמפה לא היה תקין במועד מסויים כזה או אחר, הרי שככלל, אני מקבל את עדויותיהם של כל אנשי הנתבעת שהעידו כי נבנו רמפות כאלה וכי היתה דרך גישה לבתי העסק של התובעים.   אינני מקבל את העובדה שביומני העבודה נרשמו רק פעמיים או שלוש בניית רמפות, כדבר מכריע בעניין זה מול עדויותיהם של עדי הנתבעת שהעידו כי היו במקום וראו את הרמפות שניבנו במו עיניהם.   י.7 בהקשר זה, העלה ב"כ הנתבעת טענה של רשלנות תורמת במאה אחוז מצד התובעים, לפיה אם התובעים טוענים שלא היתה להם דרך גישה, היו צריכים להתריע ולהודיע על כך לנתבעת והם לא עשו כן.   י.1.7 התובע 1 נשאל בחקירתו הנגדית ביחס לטענותיו בדבר חסימת הכביש, מדוע לא שלח מכתב אל הנתבעת שיפרט את טענותיו כך שניתן היה לפתור את הבעיות שהיו לו לטענתו. התובע 1 הסכים שיכול היה לשלוח מכתב. לדבריו, הוא טען את הטענות שלו בפני הנתבעת למה מתבצעות העבודות הרבה זמן ואז אמרו לתובעים בעיריה שיפטרו אותם מארנונה במשך שנה ובזה השתיקו אותם. (עמ' 9, שו' 13-17). י.2.7 ב"כ הנתבעת טוען, כי העדר התראה מצד התובעים בזמן אמת לענין חסימת הדרך אל עסקם, על רקע ההודאה שהדבר היה יכול לפתור את הבעיה, יחד עם עדותם של המהנדס רויטמן והגב' תריף כי כל בעיה שהועלתה ע"י בעל עסק זכתה להיענות מיידית, מביאה לכך שבידי התובעים היה למנוע כל נזק שנטען על ידם ומשלא עשו כן הם אחראים באשם תורם של 100%.   י.3.7 לכך יש להוסיף, כי התובע אמר שהטענות שהתובעים טענו בפני העיריה היו ביחס לשאלה מדוע העבודות מתבצעות הרבה זמן, ולא אמר כי הם העלו טענות בדבר העדר גישה לעסקיהם. כמו כן יש להוסיף עוד את טענת הגב' תריף והמהנדס ליבוביץ לפיה הם לא קיבלו שום תלונה מצד מי מהתובעים (נ/4 סע' 7.18, נ/8 סע' 50.3).   י.4.7 מאחר וכבר נקבע לעיל, כי התובעים לא הוכיחו את טענותיהם לענין חסימת כל הכביש משני צידיו במקביל, ובדבר מניעת גישה סבירה לעסקם, אין צורך להכנס לטענה אחרונה זו של אשם תורם. בכל מקרה, אילו היו הדברים מגיעים לידי כך, נראה לי שהייתי קובע אשם תורם נמוך בלבד על התובעים, אם בכלל, שכן מדובר בבתי עסק במקומות גלויים לעין, בצד הדרומי של רחוב העצמאות, וניתן היה לראותם בנקל, ולא בטוח שהיה צריך כלל שבעלי העסק הם אלו שיביאו הדברים בפני הנתבעת. עובדה היא גם שהנתבעת טוענת שהיא, מיוזמתה, בנתה רמפות עבור התובעים והדיירים שגרו באותו מקום.   יא. חוסר תיאום והתארגנות   יא.1 במסגרת טענתם של התובעים, לחוסר תאום והתארגנות עם גופים כמו בזק, חברת חשמל ומקורות, לפני תחילת הפרוייקט, טוענים התובעים לכך כי לנתבעת היה חוסר במיפוי השטח, וכן כי הנתבעת לא ביצעה עבודות גישוש בשטח לפני התחלת הפרוייקט.   יא.2 בענין הטענות הנ"ל, אין התובעים יודעים דבר משל עצמם. הנתבעים סומכים בענין זה על חוות הדעת של המומחה מטעמם, מר גלעד, אשר נשען מצידו על מסקנות שהוא מסיק מן הכתוב ביומני העבודה בלבד.   יא.3 ואולם, הגב' תריף, מנהלת מחלקת ההנדסה, הכחישה את הטענות בדבר חוסר תיאום עם גופים אחרים. לדבריה, נעשתה עבודת תיאום עם בזק וחברת החשמל, אם כי לא זכרה אם התיאום נעשה על ידה או על ידי משרד "רם אור" שתכנן עבור הנתבעת את תשתיות החשמל והתקשורת, אולם לדבריה: "כולנו ביחד עשינו את התיאום", וכן "נעשו תיאומים ללא ספק. זה אני ומשרד רם-אור". (עמ' 36, שו' 10, 15).   יא.4 המהנדס פטר ליבוביץ, שתכנן את הכביש, העיד כי המשרד שלו תיאם עם הרשויות, כמו בזק וחברת החשמל (עמ' 18, שו' 28-31). לדבריו, התוכניות שהוגשו לבית המשפט הן תוכניות שהוגשו על ידם ובתוכניות אלה הוטמעו כל הממצאים שהתקבלו מהגופים הרלוונטים. מר ליבוביץ לא הביא עימו אסמכתאות בכתב להראות שהיה בקשר עם חברת החשמל או בזק, אולם לדבריו, אפשר לראות בתוכניות שהיו תיאומים עם בזק וחברת החשמל, שכן אפשר לראות בתוכנית שוחות - תאים של בזק, עמודי חברת חשמל, קווי חברת החשמל ועוד ממצאים שונים לרבות כאלה שאינם שייכים לחברת החשמל (עמ' 19, שו' 8-9, שו' 20-22).   יא.5 המהנדס רויטמן העיד כי המשרד שלהם קיבל תוכניות של חברת בזק וחברת החשמל מן העיריה (עמ' 30, שו' 28-31). הגב' תריף העידה מצידה, כי הם קיבלו אינפורמציה מבזק (עמ' 38, שו' 21).   יא.6 התובעים לא הוכיחו, איפוא, את טענותיהם בדבר העדר תיאום עם הגורמים השונים, העדר התארגנות לפני התחלת הפרויקט והעדר מיפוי של השטח. הוכח כי נעשתה התארגנות על ידי הנתבעת לפני הפרוייקט ולפני כל שלב של העבודות. נעשה גם תיאום עם הגופים השונים, והיו גם מפות.   ככל שהטענה היא שהנתבעת ביצעה את העבודות ללא תוכניות, או ללא תוכניות מספקות, הרי שאין שחר לטענה זו. הנתבעת הציגה את התוכניות שנעשו על ידי אנשי המקצוע השונים מטעמה. לא ניתן גם היה להתחיל בביצוע העבודות ולהמשיכן ללא תוכניות מפורטות, כפי שאכן היו.   יא.7 מר רויטמן אמר כי המיפוי של התשתיות שהיה בידיהם לא היה נכון. לדבריו, קרה שהם פגעו בצינור חשמל, קו מים או קו בזק שלא היה אמור להיות במקום (עמ' 31, שו' 29-34). מר רויטמן אמר עוד: "בזמן הביצוע התברר שבתוואי של קו מים, נשארה מערכת ניקוז הישנה שבוצעה בזמן הבריטים, זו מערכת ניקוז שבנויה מלבנים, היא לא הופיעה בשום תוכניות, ואז בזמן הביצוע היינו צריכים לתת פתרונות איך אנחנו יכולים לעבור דרך זה". (עמ' 30, שו' 19-21). גם לגבי קווי בזק, אמר מר רויטמן : "זה בוצע לפני הרבה שנים. זה היה עתיקות שבוצעו לפני 50 שנה ואף אחד לא זכר את זה". (עמ' 30, שו' 25-26).   יא.8 המהנדס פטר ליבוביץ, המתכנן, כותב בתצהיר עדותו הראשית, כי "במקום בו נמצא כיום רחוב העצמאות שכן בעבר כפר ערבי", "הכביש נסלל בשנות השישים", "כל תשתיות העבר אשר הונחו מתחת לכביש הונחו מבלי שמופו כלל או מבלי שמופו כראוי ועל כן ישנן תשתיות עבר שלא ידעו על קיומן או שלא ידעו את מיקומן המדויק", "חלק גדול מתשתיות העבר בכלל ותשתיות בזק בפרט, לא מופה ומיקומו לא היה מתועד". (תצהיר נ/4, סע' 7.1, 7.2, 7.4).   יא.9 נמצא, כי היה בידי הנתבעת מיפוי של השטח אשר התקבל מהגופים השונים, ואולם המיפוי היה חסר, לא מלא, ולעתים לא נכון, מאחר והתשתיות היו ישנות מאוד ואפילו הגופים שנתנו אותם לא כללו במיפוי את אותן תשתיות.   יא.10 האמור לעיל, כרוך גם בנושא הגישוש לפני תחילת העבודות. הגב' תריף העידה : "אי אפשר לגשש במקום שלא יודעים שיש תשתיות, מגששים איפה שיודעים שיש תשתיות, ידענו שיש תשתיות במקום שנאמר לנו זאת על ידי בזק... איפה שידענו שיש, ביצענו עבודות גישוש, ביצענו את עבודות הגישוש על ידי סולל בונה...". (עמ' 38, שו' 27-30).   יא.11 המהנדס ליבוביץ כותב בתצהירו : "לא ניתן היה לצפות שינויים אלה מראש ו/או בכל דרך אחרת מלבד על ידי גישושים מקומיים, להבדיל מגישושים לאורכו של רחוב שלם, כפי שאכן נעשה". (נ/6 סע' 7.5). ובהמשך: "בפרויקטים מסוג זה נהוג לקבל אינפורמציה על קיומן של תשתיות לא מנופות מגופים כגון חברת החשמל ובזק, במקרים כאלה מבוצעים גישושים מקומיים, כפי שבוצע כאמור. אולם בכביש ברחוב העצמאות התגלו תשתיות אשר לא ידעו כלל על קיומן ועל כן לא ניתן היה לאתרן על ידי גישושים מקומיים". (תצהיר נ/6, סע' 7.6).   יא.12 גם המהנדס רויטמן כותב בתצהיר עדותו הראשית כי "בשל העדר מיפוי של תשתיות בזק וחשמל (כפי שראינו מהחקירה הנגדית, הכוונה להעדר מיפוי נכון) נאלצנו לבצע גישושים מקומיים תוך כדי ביצוע העבודה". (תצהיר נ/7, סע' 18). "ביום 26.6.97, במהלך עבודות גישוש, התגלה קו מים לא ידוע..." (נ/7, סע' 37). "...עקב גילוי קוי בזק החלו בעבודות גישוש מסביב רחוב ויצמן. עם התקדמות עבודות הגישוש פנינו למתכנן...". (נ/7, סע' 39). כמו כן ראה גם סעיפים 40, 45, לתצהירו של מר רויטמן נ/7.   מר רויטמן כותב בסיכום ענין זה: "הפרויקט לווה על ידי אנשי המקצוע המתאימים. פעמים רבות נכחו בשטח נציגי בזק וחברת החשמל, לדוגמא - בימים 8.5.97-7 בוצעו מדידות קווים וגישושים בפיקוח נציג חברת בזק...". (נ/7, סע' 46).   יא.13 מכל האמור לעיל עולה כי טענת התובעים שלא היה מיפוי ושלא נעשה כלל גישוש בשטח לפני התחלת העבודה, אינה נכונה. מעדויות עדי הנתבעת שפורטו לעיל עולה כי היה מיפוי וכי נעשו גישושים מקומיים, אולם למרות גישושים אלו התגלו במהלך העבודה תשתיות שלא מופו על ידי הגופים השונים ושלא ידעו על קיומן.   יב. הודעות מוקדמות   יב.1 התובעים טוענים בסיכומיהם כי הנתבעת לא נתנה הודעות מוקדמות לתושבים (סע' 5 לסיכומי התובעים). יחד עם זאת, באותם סיכומים מאשרים התובעים כי במשך תקופת ביצוע העבודות התפרסמו 3 מודעות בעיתון מקומי וכן הוצבו מדי פעם שלטים הקוראים לציבור לנסוע בדרכים חלופיות. לטענתם הנתבעת לא שלחה מכתב לבעלי העסקים הגובלים בכביש מבעוד מועד, ומכתב יחיד שנשלח על ידי הנתבעת הוא סטנסיל מחודש מאי 1997 מאת ראש העיר, שלא ניתן ללמוד ממנו מאומה ולא ברור אם הגיע לידיעת התובעים שלטענתם לא ראו זאת מעולם. (סע' 1.5, 1.7 לסיכומי התובעים).   גם כאן, לא נטען בתצהיר עדותו הראשית של התובע 1 שהוא לא קיבל הודעות או שהוא לא ראה כל מודעות. התובע 1 טוען בתצהירו רק בסעיף הרשלנות הנטענת כלפי הנתבעת, כאחת מן הרשלנויות הנטענות בו, כי הנתבעת לא דאגה לפרסם כדין את מועדי סגירת הכביש לפני ובמהלך ביצוע הפרויקט ובכך להקטין את הנזק. (תצהיר ת/1, סע' 12.13).   יחד עם זאת, התובע 1 צירף לתצהירו פרסומים שונים שפרסמה הנתבעת בעיתון המקומי "גל גפן", המחולק חינם לתושבי המקום, בענין סגירת הכביש. (נספח א' 1 לתצהיר ת/1).   יב.2 בעדותו בבית המשפט אמר התובע 1 כי מן הפרסומות שהתפרסמו בעיתון הוא ידע שהעבודות יתחילו ממאי 1997 ואילך. (עמ' 8, שו' 24-26). נמצא, כי התובע קיבל את המודעות שהתפרסמו בפרסומים בעיתון "גל גפן", ואלו הגיעו לידיו. מהנספחים שצורפו לתצהיר התובע 1 עולה כי מדובר במודעות גדולות ומאירות עיניים.   יב.1.2. מודעה אחת מן הנספחים שצורפו לתצהיר התובע, התפרסמה בעיתון גל גפן ביום 1.5.97. כותרת המודעה הינה "עבודות פיתוח ברחוב העצמאות". במודעה זו נכתב, בין השאר, כדלקמן: "עיריית יהוד מודיעה בזאת על סגירת רחוב העצמאות לצורך ביצוע עבודות התשתית בקטע מרחוב הרצל לכיוון מערב ותנועה תהיה חד-סיטרית ממערב למזרח". באותיות גדולות יותר נכתב במודעה הנ"ל: "תחילת העבודות בתאריך 7.5.97". מדובר במודעה גדולה המושכת את העין, והיא ניתנה שבוע לפני תחילת העבודות, מודיעה על תנועה חד סיטרית בקטע הרחוב שבו בוצע הפרוייקט ועל המועד המדוייק, ואף מפנה לשינויים בתחבורה הציבורית.   יב.2.2. מודעה שניה התפרסמה בעיתון גל גפן ביום 12.6.97, אף היא מודעה גדולה ובאותיות מאירות עיניים, שהכותרת שלה היא: "עבודות פיתוח ברחוב העצמאות". במודעה נכתב, בין השאר, כדלקמן: "עיריית יהוד מודיעה בזאת על ביצוע שלב ב' בעבודות התשתית ברחוב העצמאות. לצורך כך יסגר לתנועה רחוב העצמאות בקטע מרחוב הרצל עד לרחוב ס.חתוכה ממערב למזרח. תאריך ביצוע העבודות בקטע זה מ-19.6.97, עד לגמר העבודה (כחודש)". גם כאן, זוהי מודעה גדולה, אשר ניתנה שבוע מראש לפני תחילת העבודות שאליהן היא התייחסה, מודיעה על סגירת נתיב מסויים ממערב למזרח, ומפנה לדרכים חלופיות.   יב.3.2 מודעה שלישית התפרסמה בעיתון גל גפן ביום 10.7.97. אף היא באותו גודל כמו קודמותיה, והכותרת היא: "עבודות פיתוח ברחוב העצמאות". במודעה נכתב, בין השאר: "עיריית יהוד מודיעה בזאת על ביצוע שלב ג' בעבודות התשתית ברחוב העצמאות. לצורך כך, יסגר לתנועה רחוב העצמאות בקטע מצומת רחוב סעדיה חתוכה ממערב למזרח עד צומת ויצמן. תאריך ביצוע העבודה החל מתאריך 15.7.97 עד לגמר העבודה". הציבור גם הופנה לדרכים חלופיות.   יב.4.2. מודעה רביעית התפרסמה בעיתון גל גפן בתאריך 11.9.97, בגודל כמו הקודמות, כשהכותרת היא: "עבודות פיתוח תשתית ברחוב העצמאות". במודעה נכתב, בין השאר: "עיריית יהוד מודיעה בזאת כי לרגל ביצוע עבודות הפיתוח יחולו שינויים בתנועה בצומת ויצמן העצמאות, וברחוב העצמאות בתאריך 15.9.97. לבאים לרחוב ויצמן דרך כביש 461 תתאפשר התנועה רק לרחוב ויצמן ויתבטלו הפניות האחרות בצומת. ליוצאים מרחוב ויצמן דרומה מתאפשר לצאת ימינה לרחוב העצמאות וישר לכיוון הרמזורים בדרך 461, ותתבטל הפניה שמאלה/מזרחה לאזור המלאכה". גם מודעה זו ניתנה שבוע ימים לפני תחילת העבודות שהיא מתייחסת אליהן, ומפרטת את השינויים בתנועה לרבות שינויים בקווי תחבורה ציבורית במקום. יב.3 הגב' תריף כתבה בתצהירה כי הנתבעת פירסמה את הסדרי התנועה בעת ביצוע הפרוייקט בעיתונות המקומית לידיעת הציבור, וכי העבודות לוו בהודעות מתאימות הן באמצעות שילוט והן על ידי פרסומים בעיתונות המקומית. כן צירפה לתצהירה נוסח השלטים שהוצבו באתר (תצהיר נ/8, סע' 35, סע' 37. וכן נספחים ז ו-י לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).   הגב' תריף הוסיפה והצהירה כי בחודש 5/97 שלח ראש העיר דאז הודעה כתובה לדיירי רחוב העצמאות ובה הסביר להם מה בוצע, מה יבוצע ולשם מה מבצעים זאת. צילום ההודעה שנשלחה לדיירים צורפה לתיק המוצגים (נ/6 סע' 37, וכן נספח יב לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).   בעדותה בבית המשפט אמרה הגב' תריף: "היו הודעות במקומונים, היו פגישות במשרדי העירייה, היתה ידיעה לבעלי העסקים שהולכת להתבצע שם עבודה"... "היו גם שלטים בשטח". (עמ' 35, שו' 26, 32).   באשר להודעה שנשלחה לדיירים ובעלי העסקים בגבולות הפרוייקט, אמרה הגב' תריף לגבי המכתב שנשלח אליהם במאי 97: "זה יצא מלשכת ראש העיר ואני ידעתי על קיומו, אינני יודעת באיזה דרך היא תעשה"... "גם חברת סולל בונה שמה פיסית הודעות בדואר, זכור לי שנציג סולל בונה עבר מתיבת דואר לתיבת דואר בשטח, הייתי שם וראיתי שהוא שם בתיבות הדואר בשטח". (עמ' 35, שו' 29, 34).   יב.4 המהנדס מר רויטמן העיד בבית המשפט: "בכל פעם שסגרנו כביש, שמנו תמרורים ושלטים, היה חץ ובכתב היה כתוב איך לנסוע היום ואיך אפשר להגיע ממקום למקום". (עמ' 33, שו' 15-16)   יב.5 מכל האמור לעיל עולה כי הנתבעת פרסמה מודעות בצורה בולטת בעיתונות המקומית המחולקת חינם לכל התושבים, ובכל פעם עשתה זאת שבוע לפני תחילת העבודה. כמו כן, נשלחו הודעות לדיירי המקום. לדברי מנהלת מחלקת ההנדסה, היא ראתה במו עיניה כיצד שמים את ההודעות בתיבות הדואר של הדיירים, בניגוד לטענת התובעים כי לא קיבלו הודעות כאלה. היו גם שלטים שהוצבו בשטח, וכן תמרורים. תמיד ניתן לטעון, שצריך פרסום נוסף, מודעות נוספות ושלטים נוספים. אין לדבר סוף. ואולם במקרה דנן הראתה הנתבעת כי נעשו על ידה פרסומים, שלטים ותימרור, ונראה כי פעולה זו נעשתה באופן סביר. עובדה היא שהתובעים קיבלו את הפרסומים שפורסמו בעתונים וידעו עליהם.   לא ניתן, על כן, לקבל הטענה כי הנתבעת התרשלה בכך שלא נתנה הודעות מוקדמות לתושבים ולבעלי העסקים, או כי הנתבעת לא דאגה לפרסם את מועדי סגירת הכביש לפני מהלך ביצוע הפרוייקט. מכל מה שפורט לעיל עולה כי הנתבעת עשתה כן.   יג. עיכובים בעבודות - משך הזמן של ביצוע העבודות   יג.1 בפס"ד "מרכז ברוך" קובע כב' השופט אנגלרד, וכב' הנשיא ברק מסכים עימו, כי: "אין די בכך שהניזוק מצביע על משך הזמן שחלף, אלא עליו להראות באופן מיוחד היכן המעשה או המחדל הספציפי, המהווה את הרשלנות המנהלית".   עיקר טענתם של התובעים היא משך הזמן שבו התבצעו העבודות בכביש רח' העצמאות ע"י הנתבעת. לצורך זה גם הגישו את חוות דעת המומחה מטעמם, אשר לפי טענתו: "משך ביצוע סביר של פרוייקט בסדר גודל כזה הוא 12 חודשים, מרגע מתן צו התחלת עבודה ועד מסירת הפרוייקט למזמין. מתוך תקופה זו בתכנון נכון של הביצוע והקפדה על אירגון האתר בתקופה של 6 חודשים ניתן לסיים את הטיפול בצירי התנועה" (ת/2).   ואולם, כפי שראינו מפסה"ד "מרכז ברוך", "אין די להצביע על משך הזמן שחלף", ו"אין שעון העצר יכול לשמש כלי להקמתה של העוולה".   יג.2 התובעים כותבים בסיכומיהם: "נראה כי היו עיכובים רבים במהלך העבודה ולפעמים היו תקופות שלמות שלא עבדו". התובעים אינם מקבלים דברי המהנדס רויטמן שהיו ימי גשם, בטענה שענין זה אינו יכול להסביר המשכות הפרוייקט במשך תקופה ארוכה כפי שהיתה. ואולם ההסבר של ימי הגשם לא בא לענות על משך כל הזמן של ביצוע כל הפרויקט, אף שאכן היה מדובר בתקופת חורף, אלא רק כדוגמא, אם גם חשובה, לתקלות בלתי צפויות שהיו בעת ביצוע העבודות.   התובעים לא יכלו להראות מעשים או מחדלים שנעשו על ידי הנתבעת, אשר בגינם, לטענתם, התארך משך ביצוע כל הפרויקט למן תחילתו ועד סופו, מעבר לזמן שלדעתם היה סביר יותר. אין די, לשם כך, להצביע על תקלה או תקלות נקודתיות, כאלו או אחרות. יג.3 התובעים העלו טענה כאילו העיכוב בעבודות הנטען על ידם היה נעוץ בחוסר יכולת של הנתבעת לממן את הפרויקט. טענה זו לא נתמכה בשום ראיה או הוכחה. התובע 1 אמר את הדברים בעלמא, מתוך דברים ששמע כביכול מאחרים (עמ' 9, שו' 1 - 3). התובע אף לא היה יכול לנקוב כלל בשמו של האיש שאמר לו, לטענתו, הדברים. התובע גם לא כתב טענה זו בתצהירו. מדובר בעדות שמיעה גרידא ואין לעדות כזו כל ערך ראייתי.   התובעים שאלו את הגברת תריף בענין זה, והיא ענתה שאינה יודעת (עמ' 36, שו' 17 - 19).   אין לטענה זו של התובעים כל בסיס ויש לדחותה.   יג.4 התובעים טענו כאילו בעדותו של המפקח, יבגני רויטמן, יש משום הודאת בעל דין, משום שהעיד כי ביום אחד היו עושים 30 עד 40 מטר. מכאן ביקשו התובעים לחשב חישובים בכמה זמן אפשר לבצע את עבודות הניקוז לאורך תוואי הכביש והגיעו למסקנה כי ניתן היה לסיים את עבודות הניקוז בתוך 25 ימי עבודה. אין לטענה זו שחר. זהו חישוב מוטה ומוטעה. הוא לא מביא בחשבון, בין השאר, תקלות ועיכובים שונים כפי שהיו בפועל, כמו העדר מיפוי נכון ומדויק של התשתיות שהתקבלו מהגופים השונים (בזק, חשמל, מקורות), פגיעות בלתי צפויות בקווי טלפון, בקווי מים, בכבלי חשמל, ימי גשם, תשתית אדמה סלעית חריגה, וכו'. (ראה תצהיר המהנדס רויטמן נ/7, סע' 34 - 45. כן ראה בפרוט', בעמ' 32, שו' 1 - 33).   ראה גם עדותו של מר רויטמן, לענין סבירות משך הזמן של עבודות הסלילה, שלב ג' של הפרויקט, שבוצעו במשך שנה, בשל תנאי העבודה במקום שהיו שונים מאד מתנאים רגילים של עבודות כאלה (עמ' 33, שו' 24 - 34).   באשר לשלב א' של העבודות - עבודות המים, עיקר העבודות בוצעו בחלק הצפוני של הכביש ורק חלק קטן בצד הצפוני, באיזור שאינו קרוב לבתי העסק של התובעים, כך שבשלב זה לא היתה יכולה להיות הפרעה לתובעים או ללקוחות להגיע לעסקם (סע' ט.1.4 - ט.2.4 לעיל).   באשר לשלב ב' של העבודות - עבודות הניקוז - כבר נקבע כי בתקופה זו לא היתה סגירה של שני הנתיבים, הצפוני והדרומי, בעת ובעונה אחת, אלא בכל פעם נסגר נתיב אחד בלבד והתאפשרה תנועה בנתיב השני (סע' ט.3.4 - ט.4.4, ט.9.9, לעיל).   יג.5 הפטור מארנונה במשך שנה שהנתבעת רצתה ליתן לבעלי העסקים שנמצאו ברחוב העצמאות, אין בו כדי לקבוע שהעיריה התרשלה במעשיה. הדבר יכול להעיד על רצון טוב של הנתבעת והתחשבות באי הנוחות והמטרד שנגרמו לעסקם של התובעים בעקבות ביצוע הפרויקט. ואולם אין בכך כל הודאה או תמיכה בטענות התובעים לרשלנות מצד הנתבעת, כפי שמבקשים התובעים להסיק.   יד. סיכום יד.1 כפי שכבר נאמר, עול ההוכחה להוכיח כי הנתבעת התרשלה במעשה או במחדל, בכל הנוגע לביצוע פרויקט שיקום והרחבת הכביש ברח' העצמאות ביהוד, הינו על התובעים, למן תחילה ועד הסוף.   טענתם של התובעים מתייחסת לפרק הזמן הארוך שבו נמשך ביצוע הפרוייקט על ידי הנתבעת. אולם פרק זמן ארוך, יהיה משכו אשר יהיה, אינו מקים עוולה. התובעים לא הוכיחו, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, כי הנתבעת התרשלה במעשים או במחדלים ספציפים שגרמו לכך שהפרויקט כולו נמשך מעבר לזמן סביר אחר שהיה צריך להמשך, לטענתם.   יד.2 לאור כל האמור לעיל, תביעת התובעים נגד הנתבעת, נדחית.   יד.3 התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט, וכן בנוסף שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪, בתוספת מע"מ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה למדד מהיום ועד התשלום בפועל.  כבישחסימת גישה