השופט נ' ממן ערעורים אלה הוגשו כנגד פסק-דינו של בית-משפט השלום בנצרת מיום 9.8.2001. פסק-הדין דן בתביעה בגין נזקי שיטפונות והצפות שנגרמו למשיב בע"א 1203/01 (המערער בע"א 1218/01) (להלן – הקיבוץ) בשנת תשנ"ב, בחורף של סוף 1991 ותחילת 1992. הקיבוץ טען כי באותה תקופה נגרמו נזקים לשטחים חקלאיים שברשותו, וכי האחריות לכך מוטלת על המערערת בע"א 1203/01 (המשיבה בע"א 1218/01) (להלן – רשות הניקוז) ועל המשיבה 2 בע"א 1203/01, אפיקי מים אגודה שיתופית בע"מ (להלן – אפיקי מים).  בית-משפט השלום שמע טיעונים ארוכים וממושכים וקיבל ראיות רבות, ובסופו של דבר נתן פסק-דין שתוצאתו הסופית הייתה כדלקמן: סך כל נזקיו הניתנים לפיצוי של הקיבוץ הם 204,458 ש"ח. אלמלא העוולות שעשתה רשות הניקוז היה הנזק מצטמצם ב-40%, כך שיש לחייבה ב-60% מהנזק שהוכח, דהיינו 122,674 ש"ח. התביעה כנגד אפיקי מים נדחתה. לעניין הוצאות המשפט הורה בית-המשפט כי כל צד יישא בהוצאותיו.  על פסק-הדין חולקים הן הקיבוץ והן רשות הניקוז. הראשון טוען כי יש להגדיל באופן משמעותי את הפיצוי שנפסק לו, ואילו רשות הניקוז מבקשת מבית-המשפט לבטל כליל את חיובה.  בית-המשפט קבע, כי:  "העובדה שבחורף 91-92 ירדו כמויות גדולות של גשמים היא בידיעה שיפוטית כפי שהיא מן הסתם בידיעתו ובזיכרונו של כל אדם בגיר שהתגורר בארץ באותה תקופה. באותו חורף נגרמו שיטפונות ונזקי שיטפונות במקומות שונים בארץ ובין השאר גם באזור עמק בית שאן. התביעה כאן נסובה כאמור על נזקי השיטפונות הנ"ל. אומנם השתמשתי במונח נזקי שיטפונות שכן ברור שהנזקים נגרמו על רקע הכמויות הגדולות של הגשמים שירדו באותו חורף, אולם טענת התובע היא שניתן היה למנוע את הנזקים הנ"ל וכי בשל מחדליהן של הנתבעות לא נמנעו הנזקים שניתן היה למונעם כאמור".  טענות הקיבוץ כנגד הנתבעות התבטאו בעיקר בשני אלה: (א) תחזוקה לקויה של מערכת הניקוז שגרמה לסתימות ולצמצום כושר ההולכה של תעלות הניקוז, דבר שגרם להן לעלות על גדותיהן, להציף שטחי חקלאות ולגרום נזקים לגידולים; (ב) אילו ננקטו צעדים מתאימים, היה ניתן למנוע את הנזקים או להקטינם באופן משמעותי על-אף התראות בדמות "מיני הצפות" שהתרחשו עובר להצפות הגדולות נושא התובענה. על-פי הראיות שהובאו בפני בית-משפט קמא עולה כי מערכת הניקוז וההשקיה באזור כוללת את המתקנים האלה:(1) תעלת הניקוז האזורית, שהיא התעלה הראשית לניקוז מי הגשמים באזור;  (2) תעלת "המודע", המובילה מי מעיין ממקום נביעתם בקיבוץ רשפים השכן לקיבוץ שלוחות אל תחנת המיהול, תעלה המתופעלת ומתוחזקת על-ידי אפיקי מים מכוח תפקידה כאגודת המים של יישובי האזור; (3) תעלות פנימיות, לרבות תעלות מדגה.  השאלה הראשונה שבית-משפט קמא נדרש לה הייתה אם מוטלת על רשות הניקוז ועל אפיקי מים חובת זהירות מושגית כלפי הקיבוץ. בית-המשפט הסתמך, בין השאר, על הוראות חוק הניקוז וההגנה מפני שטפונות, תשי"ח-1958, ולאורן קבע כי כיוון שהקיבוץ עצמו וכן השטחים שהוא מעבד נמצאים באזור שרשות הניקוז מופקדת עליו על-פי צו ההקמה, הרי שמוטלת עליה חובת זהירות מושגית כלפי הקיבוץ. בית-המשפט הגיע למסקנה כי חובת הזהירות הקונקרטית הופרה בנסיבות העניין במובן זה שעל רשות הניקוז היה לצפות שאם לא תְּתַחְזֵק כראוי את מערכת הניקוז שעליה היא מופקדת, עלול הדבר לגרום לשיטפונות ולהצפות של שטחים המצויים בתחומה, ושטחי הקיבוץ בכללם, ואכן זה מה שאירע. באשר לאפיקי מים קבע בית-המשפט כי מוטלת עליה חובת זהירות מושגית, אולם לא הוכח בנסיבות העניין כי התרשלה כלפי הקיבוץ. לכן נדחתה התביעה נגדה. לא נדון עוד באחריותה של אפיקי מים, משום שלמעשה היא איננה צד ממשי לערעורים שבפנינו. היא צורפה כמשיבה פורמאלית לערעור של רשות הניקוז, אך לא צורפה כלל כמשיבה בערעורו של הקיבוץ. לכן אין כל סיכוי שפסק-הדין ביחס אליה ישתנה, והנחתנו היא כי לא הפרה שום חובה ולא עשתה שום עוולה כלפי הקיבוץ. נתרכז אפוא ביחסים שבין הקיבוץ לרשות הניקוז. את מועדי ההצפות והיקפן קבע בית-המשפט בעיקר בהסתמך על תצהירו של מר יוסי קנר, ששימש רכז המשק של הקיבוץ באותה תקופה. בין החודשים דצמבר 1991 ופברואר 1992 אירעו הצפות מספר. באירועים הראשונים, שהסתיימו ב-2.1.1992, הוצפו תעלת הניקוז האזורית ותעלת המודע, אולם אז לא נגרמו נזקים לשטחים של הקיבוץ. בין התאריכים 29.1.1992 ו-4.2.1992 הוצפו התעלות הללו שוב, וכתוצאה מכך הוצפו לולי הודים ושדות סמוכים. באותם ימים הפעיל הקיבוץ מחפרים לניקוז המים לכיוון תעלת המדגה, אולם הדבר לא הספיק לשם ניקוז כל המים, וכתוצאה מכך הוצפו שדות תפוחי האדמה של הקיבוץ. בין התאריכים 6.2.1992 ו-9.2.1992 נגרמה הצפה נוספת, וכתוצאה מכך הוצפו חלקות הגזר של הקיבוץ. בין התאריכים 23.2.1992 ועד 25.2.1992 נגרמה ההצפה הרביעית, שהייתה מסיבית במיוחד, ואשר בה קרסה מערכת ניקוז המים של תעלת הניקוז האזורית ותעלת המודע, וכתוצאה מכך הוצפו שטחים רבים של הקיבוץ. ביום השני של האירוע הרביעי, שהיה האירוע החמור ביותר, שכר הקיבוץ מחפרון, ובנוכחות העדים קנר, שמואל ליטנר (איש תחזוקת המים של הקיבוץ ובעבר מנהל רשות הניקוז) ומר טור (מנהל ומהנדס רשות הניקוז) נפתח מעביר המים העובר מתחת לכביש המחבר בין קיבוץ רשפים ובין צומת שלוחות. בעקבות פתיחת המעביר על-ידי המחפרון פרץ שטף מים אדיר בתוך המעביר, ותוך פחות מיממה נוקזו מרבית המים מהשטחים באזור. על יסוד עדותו של קנר, הנתמכת בעדותו של ליטנר, קבע בית-המשפט כי מעביר המים היה סתום, ועקב כך נפגע במידה משמעותית כושר ההולכה של התעלה האזורית, וכתוצאה מכך לא הצליחה להוביל את כמויות המים שנצברו בה, ועקב כך נגרמו ההצפות נושא התובענה. חפירת המעביר גרמה לשחרור מיידי של כמות גדולה של מים, מה שהביא להנמכה לאלתר של מפלס המים. העד ליטנר העיד כי לפני החפירה ביקר במקום ונוכח לדעת כי צדו המזרחי של המעביר יבש. מתוך התמונות ת/1 עד ת/5 הסיק בית-המשפט כי המעביר היה חסום בשל הצטברות עשבייה וסחף בו, דבר שהביא לירידה משמעותית בכושר ההולכה שלו. השופטת הוסיפה כי אמנם התמונות צולמו בשנת 1997, אולם אין לשלול מהן ערך ראייתי בשל כך. השופטת דחתה את טענתה של רשות הניקוז כי יש לפטור אותה מאחריות משום שהמעביר נמצא באחריות מע"צ. היא קבעה כי כאשר מדובר בשאלה של ניקוז והולכת מים בתעלה האזורית, רשות הניקוז היא האחראית לכך. גם אם נכונה טענתה כי במעברים מסוג זה "אסור לה לגעת", הרי שהיה עליה להתריע בפני מע"צ ולדרוש ממנה לנקוט את הצעדים הדרושים לפתיחת המעביר. השופטת קבעה כי לא הובאה ראיה כי פעולה כזו נעשתה, לבד מ"אמירה מהוססת של מר טור בעניין זה בעמ' 47 לפרוטוקול". לסיכום שאלת אחריותה של רשות הניקוז קובעת השופטת ד' מויאל בעמ' 58 לפסק-הדין, כי: "הוכח שההצפות (או חלק כפי שידון בהמשך) נגרמו עקב סתימה במעברי מים וכי הנתבעת 1 התרשלה בכך שלא דאגה לתחזק את המעברים באופן תקין ולגרום לכך שיהיו פתוחים ומשוחררים מכל חסימה, בעיקר בהתחשב בכך שהתברר כי מדובר בחורף גשום ביותר ולאחר שאירעו מספר הצפות קטנות".  בנקודה זו עברה השופטת לבחון טענות הגנה שהעלתה רשות הניקוז כנגד עצם האחריות. רשות הניקוז הגישה לעניין זה שתי חוות-דעת של מומחה לביסוס הטענה כי כמויות גשם חריגות הן שגרמו להצפות. חוות-דעת אחת הוגשה בידי המומחה מר דוד כצנלסון, בוגר הפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר איגוד שמאי ביטוח בישראל בתחום החקלאות. לאחר שניתח את כמויות הגשמים שירדו באותה תקופה קבע המומחה, כדלקמן:"כתוצאה מכמויות הגשמים החריגות מערכות ההגנה מפני שטפונות (תעלות הניקוז על כל מרכיביהן) הן המערכות המקומיות והן האזוריות, נתמלאו במים, בסחף אדמה ובפסולת צמחית והמים גלשו מנתיבם המתוכנן והסבו לנזקים".  המומחה השני הוא מר יהושוע שוורץ. עד זה בוחן את התאמתן של התעלות לתחזית הגשמים הצפויה באזור. העד מסכם את דבריו, באומרו:"ספיקת התכן בתעלת סמריה בקטע שמעל שלוחות נקבעה בתוכנית משנת 1968 ל-3.5 מ"ק/שניה (מסמך 1). בעת התכנון נחשבה ספיקת תכן זו כספיקת שיא בתדירות של אחת לעשר שנים (מסמך 5). אין דיווחים על עקרונות קביעת ספיקת התכן בתעלה העורקית אך מתוך ההסברים המופיעים בדו"ח התכנון (מסמך 5) נראה שאף היא תוכננה לתדירות של אחת ל-10 שנים. בעת התכנון היו נתוני הגשם והזרימה מועטים. בעבודה שנערכה לאחרונה על סמך השנים הגשומות שחלו מאז, הוצגה (לתדירות של אחת ל-10 שנים) ספיקת שיא של 11 מ"ק לשנייה. דהיינו פי 3 מספיקת התכן. הספיקה התיאורטית בתדירות של 1:100 שנה שהתממשה כנראה בשנת 1992 נאמדת ב-28 מ"ק לשנייה. דהיינו פי 8 מספיקת התכן של תעלת סמריה. ברור איפה כי באירוע הגשם הנדיר של פברואר 1992 לא ניתן היה לקלוט את השטפונות בתעלות הקיימות באיזור שלוחות ופריצתם הייתה צפויה. אמצעי סילוק מהירים יותר דהיינו תעלות יותר רחבות ועמוקות היו יקרים לביצוע ותחזוקה ועלולים היו לגרום לנזקים גדולים יותר במורד הזרימה. במגבלות הכלכליות המוטלות עליו לא יכול היה המתכנן, להציע פתרון שימנע את ארוע ההצפה בפברואר 1992".  השופטת דחתה את המסקנות הנובעות מחוות-דעת אלה בקובעה כי אינן מסייעות בידי רשות הניקוז להשתחרר מהאחריות להצפות. העובדה שירדו גשמים בכמויות חריגות אינה פוטרת את רשות הניקוז מהחובה לדאוג לתחזוקה תקינה של המערכת, על אחת כמה וכמה לאחר שנוכחה לדעת כי אכן יורדות כמויות חריגות של גשמים. ההצפות נושא התובענה נגרמו, כפי שקובעת השופטת, מכך שמעביר המים היה סתום.  טענה נוספת שהועלתה ונדחתה היא כי הסתימה במעברים אך תרמה להצפה שהייתה מתרחשת בלאו הכי, גם אלמלא הסתימה. לעניין זה הוגשה חוות-דעתו של מומחה מטעם הקיבוץ מר קוסטרינסקי. העד קוסטרינסקי הגיש חוות-דעת של מומחה כעד הזמה בעקבות חוות-הדעת של המומחה כצנלסון. לא את כל טענותיו של מר קוסטרינסקי קיבלה השופטת. היא הסתייגה, למשל, מקביעתו כי כמות הגשמים היומית המרבית באותו חורף הייתה 64 מ"מ, שהיא נמוכה משמעותית מיכולת החדירות למים של הקרקעות הגיריות של הקיבוץ. טענה זו אין לקבל כפשוטה, שכן היא מתעלמת מן העובדה שירדו גשמים גדולים ברציפות במשך תקופה ממושכת עובר להצפה, דבר שגרם לכך שהקרקע כבר הייתה רווּיה, ואין לראותה כקרקע יבשה. מתוך הראיות עולה כי זרמו אל התעלות כמויות מים גדולות של נגר עילי. יתרה מכך, העד קוסטרינסקי עצמו מצא כי סתימת המעברים רק תרמה להצפה, וכי גם אילו היו המעברים פתוחים, לא היה הדבר מונע מכול וכול את ההצפה אלא אך מצמצם את היקפה. מר קוסטרינסקי קבע כי אילו היה המעביר פתוח, הייתה ההצפה מצטמצמת ביותר ממחצית.  רשות הניקוז מצדה לא הביאה ראיות בדבר תרומתה של הסתימה להצפה ובדבר שיעור ההצפה שהיה נמנע אילו היה המעבר פתוח. עדויות אלה הביאו את בית-המשפט לכלל המסקנה שפורטה לעיל והיא שסתימת המעביר גרמה ל-60% מההצפות.  ועוד בשאלת האחריות דנה השופטת מויאל בהרחבה בטענת האשם התורם של הקיבוץ. טענות רשות הניקוז בעניין זה פורטו בתצהירו של מר טור. מר טור טען כי הסתימה במעביר המים מקורה בסחף צמחייה שהגיע אליו ממטע התמרים של הקיבוץ. עדי הקיבוץ העידו כי אמנם הייתה מונחת פסולת של כפות תמרים בחלק העליון הצפוני ביותר של תעלת הניקוז האזורית, אך זה לא הפריע לזרימת המים עקב רוחבה של התעלה באותה נקודה, והא ראיה שהשטחים באותה נקודה לא הוצפו, אלא דווקא השטחים שבמורד תעלת הניקוז האזורית ותעלת המודע, הלאה משם לכיוון דרום-מזרח. השופטת גם קיבלה את טענת העדים לייטנר וקנר כי כפות התמרים מונחות על קרקעית התעלה ואינן נסחפות בדרך-כלל. בסופו של דבר נדחתה טענת האשם התורם. נקבע כי העד טור לא ראה למעשה במו עיניו כי המעביר היה סתום בכפות תמרים, וגם לא הוכח כי רשות הניקוז התריעה בפני הקיבוץ על סתימת המעביר בכפות תמרים. יתרה מזו, אילו אכן הייתה מודאגת מאפשרות סתימת המעבר, אין להבין מדוע לא נקטה צעדים ממשיים לסילוק הסתימה.  בערעורה טוענת רשות הניקוז כי כמה קביעות בפסק-דינו של בית-משפט השלום שגויות עובדתית ומשפטית. את הטענות כנגד מימצאים עובדתיים אנו דוחים. בית-המשפט קבע את מימצאיו על יסוד שמיעת העדים ועיון במסמכים, ולא מצאנו כי נפלה טעות בהערכת הראיות או בקביעת העובדות. כוונתנו, בין היתר, לטענות בדבר סתימת המעביר בגזם תמרים, בשאלה מתי החלה הַסְתִימָה, מה עשתה רשות הניקוז נוכח מה שהיא מכנה הפרת חובתה של מע"צ לטפל במעברים, האם תעלת הסמריה הוצרה עקב בניית מכון השאיבה, האם הקרקע בצד המזרחי של הכביש הייתה יבשה עובר לפתיחת המעביר וכיוצא בזה. כמו כן יש לדחות את הטענה בדבר העמדת שיעור האחריות של רשות הניקוז על 60% (בהנחה שיש אחריות). מימצא זה מושתת על עדויות המומחים ואין להתערב בו.  טענות משפטיות אחרות הראויות להתייחסות הן אלה: (א) אין לדרוש מרשות הניקוז להתגונן כנגד תופעות טבע חריגות, כגון הסתברות של אחת למאה שנה של ירידת כמויות גשם כה גדולות; (ב) היה פגם בתכנון התעלות; (ג) חוות-דעתו של קוסטרינסקי למעשה קרסה, ולא היה מקום להסתמך עליה; (ד) לא היה מקום שבית-המשפט יעשה שימוש כה נרחב במימצאים או במסקנות שנקבעו בפסק-דינו של השופט ג' גינת בת"א (נצ') 307/93 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' רשות הניקוז עמק זבולון [5], בבית-משפט זה, שניתן לאחרונה, ושעוסק אף הוא בנזקי שיטפונות של אותו חורף גשום; (ה) הקשר הסיבתי בין אשמה של רשות הניקוז ובין הנזק נותק עקב התערבותם הבלתי צפויה של איתני הטבע.  הערעור שהוגש על-ידי הקיבוץ עוסק לא רק בשאלת הנזק, אלא גם בצמצום אחריותה של רשות הניקוז ל-60% בלבד מתוך כלל הנזקים. הקיבוץ טוען כי השינויים הלא מתוכננים שבוצעו בתעלת הסמריה, תעלה שעליה מופקדת ואחראית רשות הניקוז בלבד, פגעו ביכולת העברת המים בתעלה וגרמו לשינוי בכיוון זרימת המים ולגלישת מים בכמויות גדולות לעבר שטחי הקיבוץ, סיבות שהיו גורם חשוב ועצמאי להצפת השטחים של המערער, נוסף על סתימת מעבירי המים, שגם היא גרמה כאמור להצפה. הקיבוץ טוען כי בית-המשפט אכן התייחס לשינויים בתעלת הסמריה, אולם עשה כן רק לשם בחינת אחריותה של אפיקי מים, בשעה שהיה עליו לבחון את הדברים גם בהיבט האחריות של רשות הניקוז. עוד טוען הקיבוץ, כי היה על בית-המשפט להחיל את הוראות סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הדנים בהעברת נטל ההוכחה במקרים מסוימים, ולקבוע כי רשות הניקוז לא הוכיחה שלא התרשלה. לא היה מקום, לדעת הקיבוץ, לקבוע כי אחריות רשות הניקוז היא ל-60% בלבד מהנזק.  טענה נוספת שבפי הקיבוץ נוגעת להימנעותו של בית-משפט השלום מלהטיל על רשות הניקוז הוצאות ושכר טרחת עורך-דין.  שאלת נטל ההוכחה במשפט זה ותחולתם של סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אינן מתעוררות למעשה. שני הצדדים הביאו ראיות רציניות ולא השליכו את יהבם על העברת נטל ההוכחה. לכן בית-המשפט רשאי להכריע על סמך החומר שהוגש בפניו ולאורו לקבוע את האחריות. אין לומר, כפי שטוען עורך-דין פז, כי רשות הניקוז לא עמדה בנטל להביא ראיות כי לא התרשלה.  נראה לנו כי יש לדחות את טענות הקיבוץ גם בשאלת תעלת הסמריה. אכן, בית-המשפט התייחס בסעיפים 62 ו-63 של פסק-הדין לשאלת תחזוקתה של תעלת הסמריה בהיבט של אחריותה של אפיקי מים בלבד. בית-המשפט סבר כי לא ניתן לקבל את מימצאיו של העד קוסטרינסקי בעניין זה, ואנו מצטרפים להנמקתו. בית-משפט השלום קבע כי חוות-הדעת בנקודה זו אינה מהימנה דייה, משום שלא הובאה כראיה ישירה במועדה אלא כראיית הזמה, נערכה רק בחודש אוקטובר 1998, ומימצאי המומחה לגבי תחזוקת התעלה אינם מתייחסים לתקופה הרלוונטית למשפט ואינם נתמכים בראיות לעניין זה. כך גם לגבי בניית מעביר המים מעל התעלה בשנות השמונים שהביא לצמצום כושר ההולכה שלה. כאמור, איננו מוצאים כל מקום להתערב במימצאים עובדתיים-משפטיים אלה.  שני הצדדים חולקים על קביעת בית-המשפט כי שיעור אחריותה של רשות הניקוז הוא 60%. לא מצאנו מקום להגדיל את חלקה של רשות הניקוז בגרימת הנזק לאחר שדחינו לעיל את טענת הקיבוץ כי רשות הניקוז אחראית גם למה שנעשה ולא נעשה בתעלת הסמריה. עם זאת, לא מצאנו מקום להיעתר לטענת רשות הניקוז כי יש להעמיד את אחריותה על 50% ואף פחות מכך. הנמקתה של השופטת לעניין זה מקובלת עלינו, לרבות מה שאמרה לעניין היעדר נתונים סותרים מצד מומחי רשות הניקוז. לא מצאנו יסוד לטענת בא-כוח רשות הניקוז כי חוות-דעתו של קוסטרינסקי קרסה למעשה.  טענה משפטית רצינית יותר של רשות הניקוז היא שנותק הקשר הסיבתי בין האשם שיוחס לה ובין הנזק שנגרם לקיבוץ. הטענה מושתתת על אותה חוות-דעת האומרת כי הסיכוי שכמות גשמים כה גדולה תרד באזור הזה הוא אחת למאה שנה, ואין לדרוש ממנה להיערך לקראת נזקים שהתרחשותם כה נדירה. אלא שטענה זו לא תוכל להועיל לה מן הטעם שבית-המשפט לא הטיל עליה אחריות בשל תכנון לקוי של התעלות או של אי-צפייה מראש של התרחשות ההצפה. בית-המשפט קבע כי ההצפות נגרמו עקב סתימה במעברי המים ועקב התרשלות בתחזוקה הכללית. הקשר הסיבתי בין רשלנות זו לבין הנזק לא נותק עקב כמויות הגשמים הבלתי סבירות, אלא אולי להפך. לכן גם טענה זו יש לדחות.  בשולי הדברים ייאמר כי לא היה מקום לתרעומת מצד בא-כוח רשות הניקוז כנגד מה שנראה לו כהסתמכות מופרזת של בית-משפט השלום על פסק-דינו של השופט גינת. מאחר שפסק-הדין של השופט גינת עסק בתופעות דומות באותה תקופה, הגם שיש שוני בנסיבות ובמיקום, אך טבעי היה שהשופטת מויאל תעיין בו ותיעזר בדעות שהובעו בו, אולם היא לא עשתה שום שימוש בלתי ראוי במימצאים או בעובדות שנקבעו שם. מסקנתנו היא כי בכל הנוגע לאחריות אין כל מקום להתערב במימצאיו ובמסקנותיו של בית-משפט השלום. החלק הבא של פסק-דיננו יעסוק בשאלת גובה הנזק. את מימצאיה ומסקנותיה בעניין זה השתיתה השופטת מויאל בעיקר על חוות-דעתו של השמאי מר מדר מטעם הקיבוץ. חוות-דעתו נערכה בחודש אפריל 1992, כחודשיים בלבד לאחר ההצפות. הוא ביקר בעצמו פעמים מספר במקום, סקר את השטחים, וגם נכח בהוצאה הידנית של הגזר. משקלה של חוות-דעתו המקצועית גובר עקב הידע האישי שהיה לו כאמור לעיל. רשות הניקוז איננה מערערת למעשה על שום מימצא הנוגע לגובה הנזק, פרט לטענות אלה:(א) חישוב הנזק בגין תפוחי אדמה; (ב) ניכוי הכספים ששולמו על-ידי הקרן לביטוח נזקי טבע; (ג) בכל הנוגע לגידול הגזר, השום והבצל דיווח הקיבוץ על הצפה מיום 20.2.1992 (תאריך שקדם לאירוע ההצפה הגדול מסוף פברואר 1992), ועל-כן הנזק לגידולים אלה לא נגרם עקב ההצפות המיוחסות לנזקי הגידול. לא מצאנו בעיקרי הטיעון ובהשלמות הטיעונים פירוט לטענה זו, ועל-כן יש לראות ברשות הניקוז כמי שזנחה אותה. כדי לעמוד על טענותיה של רשות הניקוז בעניין גובה הנזק נפרט את מימצאי בית-המשפט לגבי הנזקים בגידולים, כדלקמן (כל הסכומים בש"ח): א. גידולי תירס 1,573 ב. שיבולת שועל 7,286 ג. תפוח אדמה רגיל – 60 דונם X 2,561 153,660 ד. תפוח אדמה אורגני – 8 דונם X 2,561 20,488 ה. גזר – נזק מלא: 15X4.7 טון X 1,180 83,190 נזק חלקי: 65 דונם X 50% X 25% X 4.7 טון X 1,180 45,061 איסוף ידני (הפסד יבול) 0.9 טון X 38 דונם X 1,180 40,356 הוצאות איסוף ידני 17,556 סה"כ נזקים בגין גזר 186,163 ו. שום 3,616 ז. בצל 5,820 ח. סה"כ נזקי הקיבוץ 378,606 לאחר שקבעה כי נזקי הקיבוץ עומדים על 378,606 ש"ח, בחנה השופטת מויאל איזה סכום יש לנכות בגין תגמולים שקיבל הקיבוץ ממינהלת הקרן לפיצוי נזקי טבע וממינהלת אסונות טבע במשרד החקלאות. מאחר שלדעתה הקיבוץ לא הסביר כיצד חישב כי הסכום שקיבל מסתכם ב-71,658 ש"ח בלבד, קבעה השופטת כי יש להניח שהקיבוץ קיבל פיצוי, בין מהקרן ובין ממינהלת האסון, בגין מלוא נזקיו בגין גידול תפוחי האדמה. על-פי המוצג נ/4, קיבל הקיבוץ ממינהלת אסונות טבע פיצוי בסך 166,314 ש"ח בגין נזקי תפוחי האדמה, ועל-פי המוצג נ/5, קיבל מהקרן סכום של 358,526 ש"ח, גם זאת בגין נזקי תפוחי אדמה. מאחר שלכאורה קיבל הקיבוץ את מלוא הפיצוי בגין תפוחי האדמה, קבעה השופטת כי יש להפחית מסכום נזקי הקיבוץ בגין כל הגידולים – 378,606 ש"ח – את מלוא סכום הנזק שנקבע בגין תפוחי אדמה – בסך 174,148ש"ח (153,660 ש"ח + 20,488 ש"ח). התוצאה החשבונית הייתה כדלקמן (כל הסכומים בש"ח): סך כל נזקי הקיבוץ שרשות הניקוז אחראית לו 378,606 פחות מלוא הנזק בגין תפוחי אדמה 174,148 (-) יתרה 204,458 מזה חלקה של רשות הניקוז 60% 122,674 סכום זה: 122,674 ש"ח – הוא הסכום שבו חויבה רשות הניקוז.  על צורת חישוב זו משיגה רשות הניקוז, וזוהי תמצית טענתה: משהגיע בית-המשפט למסקנה שהקיבוץ פוצה בסכום של 166,314 ש"ח ממינהלת אסון טבע של משרד החקלאות ובסכום נוסף של 358,526 ש"ח מהקרן לביטוח נזקי טבע (בסך הכל 524,840 ש"ח) מן הדין היה להפחית את מלוא הסכום הזה משומת הנזקים המוכחים של הקיבוץ – 378,606 ש"ח, או לחלופין מהסכום שיוחס לרשות הניקוז, שהוא 60% מסכום הנזק. כך או כך, התביעה כולה נבלעת בתשלומי תגמולי הביטוח. תחת זאת הפחית בית-המשפט את הנזק בגין הפריט של תפוחי אדמה בלבד. כתוצאה מכך נוצר עיוות לוגי ומשפטי. מצד אחד, מקבל בית-המשפט את התביעה בגין תפוחי האדמה, ומצד אחר, מבטל פריט זה. לדעת עורך-דין ניצן, בא-כוח רשות הניקוז, מן הדין היה להפחית מנזקי הקיבוץ את כל התקבולים שהתקבלו ממיטיבים שונים, ולא להפחית מסכום הפיצוי אחד מראשי הנזק. עקרון החזרת המצב לקדמותו, היינו שמצבו של הניזוק יושווה במידת האפשר למצבו לפני אירוע הנזק, הוא עיקרון מהותי, ויש להקפיד כי מצבו של הניזוק לא יהיה גרוע יותר אך גם לא טוב יותר.  לחלופין, רשות הניקוז טוענת כי בית-המשפט טעה בסדר ההפחתה, שכן בניגוד לעקרונות המקובלים בדיני נזיקין, ביצע את הפחתת תגמולי הביטוח לפני ייחוס האחריות בסך 60% למערערת ולא לאחר מכן. לדעתה, בהנחה שהפיצוי לא נבלע בתגמולי הביטוח, היה החישוב צריך להיות כדלקמן (כל הסכומים בש"ח):סך כל נזקי הקיבוץ 378,606 אחריות רשות הניקוז כדי 60% 227,164 הפחתת תגמולי הביטוח 174,148 (-) סך כל הפיצוי 53,016  במענה לטענה זו טוען עורך-דין פז, כי אין הוכחה כי הקרן לביטוח נזקי טבע או משרד החקלאות הם בגדר "מבטחים" שביטחו את נזקי הקיבוץ על-פי פוליסת ביטוח, ועל-כן אין מקום להחיל עליהם את הוראות סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981. לדעתו, מדובר בטענה עובדתית הצריכה הוכחה. מאחר שאין מדובר ב"מבטח", אין לומר שיש לשני הגופים הללו זכות לתחלוף, ועל-כן אין לנכות מהפיצויים המגיעים לקיבוץ את הסכומים ששולמו על-ידיהם. זאת ועוד, זכות התחלוף התיישנה, ואין להתחשב בה.  לחלופין טוען עורך-דין פז כי, אין מקום להתערב בדרך הניכוי שעשתה השופטת, וטענתו מושתתת על הנימוקים האלה: במהלך האירועים של חורף 1991-1992 נגרמו לקיבוץ נזקים רבים, בשטחים רבים, במקומות שונים ובגידולים שונים. אין שום זהות והתאמה בין הנזקים שבגינם קיבל הקיבוץ פיצויים מהקרן לפיצוי נזקי טבע וממשרד החקלאות, לבין הנזקים שבגינם הוגשה התביעה נגד רשות הניקוז. מכל מקום, הקיבוץ לא קיבל משום גורם פיצויים על הנזקים להלן שנגרמו לו עקב רשלנות רשות הניקוז (והם גידולי הגזר, השום, הבצל, התירס ושיבולת שועל). כך שאם יש לנכות דבר מה, הניכוי לא יחול על הפיצוי בפריטים אלה. כל נזק נוגע ליבול שונה, במקום שונה, ויש לו אופי שונה, ואין להתייחס לנזקים כאל נזק אחד. כל תביעה בגינו נובעת מעילה עצמאית. מסקנה זו אף עומדת בקנה אחד עם העיקרון המנחה את בתי-המשפט, ולפיו לא ייקבע סכום כולל של פיצוי, אלא ייערך פיצול של כל אבות הנזק בנפרד, ובעניין זה הוא מסתמך על ע"א 60/57 דויטש נ' פרנקו [1], בעמ' 1536. עורך-דין פז טוען כי הקיבוץ קיבל כספים מהקרן לפיצוי נזקי טבע בגין נזקים לתפוחי אדמה בשטחים שונים ובגין מרכיבים שונים של נזק. הקיבוץ לא הגיש תביעה כנגד רשות הניקוז בגין כל אותם שטחים של תפוחי אדמה ובגין אותם מרכיבים שבגינם קיבל פיצוי או תשלום מהקרן או ממשרד החקלאות, וכל טענה אחרת לא הוכחה.  זאת ועוד, עורך-דין פז טוען כי מאחר שבית-משפט קמא לא חייב את רשות הניקוז לפצות את הקיבוץ בגין נזקי תפוחי האדמה, הרי אין כל חשש שיוענק לקיבוץ כפל פיצוי, ואין חשש שרשות הניקוז תשלם פעמיים עבור רשלנותה.  באשר לסדר הניכוי טוען עורך-דין פז, כי גישתה של רשות הניקוז פסולה ויש לדחותה. אם תתקבל טענתה יצא, שמחד גיסא, הקיבוץ לא יפוצה על נזקיו, ומבחינתו מצבו לא ישוב לקדמותו, מצד אחר, רשות הניקוז, המזיקה, לא תישא באחריות בגין נזקים שנגרמו ברשלנותה בשיעור שקבע בית-המשפט, והיא תיהנה מתשלומים ששולמו לקיבוץ עבור גידולי תפוחי אדמה ועבור התשתיות על-ידי הקרן לנזקי טבע ועל-ידי משרד החקלאות, גופים אשר לטענת רשות הניקוז לא התנדבו לשלם את הכספים, אלא עשו כן מכוח היותם "מבטח", כהגדרתו בחוק חוזה הביטוח. אם תתקבל טענת רשות הניקוז, יצא כי פיצוי בסכום של 53,016 ש"ח ישיב את מצבו של הקיבוץ לקדמותו, כלומר למצב שהיה נתון בו אלמלא מעשה הנזיקין, ולא היא.  לטענת עורך-דין פז, בית-משפט השלום הניח, רק בשל חוסר פירוט מספיק, כי הקיבוץ קיבל פיצוי מלא מהקרן לנזקי טבע וממשרד החקלאות, ולכן לא חייב את רשות הניקוז בגין הנזקים לתפוחי אדמה. הדרך הנכונה, לפי דעתו של עורך-דין פז, הייתה לחייב בגין כל גידול בשיעור 60% מהנזק שהוכח, ובגין תפוחי האדמה לבטל כליל את הפיצוי משום שהסכום שהגיע מהקרן גבוה מסכום הפיצוי. אין כל הצדקה להפחית בגין נזק שנגרם לגזר כספים ששולמו בגין נזקים לתפוחי אדמה. שיעור אחריותה של המערערת, שהוא 60%, אמור לחול על כל ראש נזק בנפרד, ומשנתקבל סכום על-ידי מיטיב לגבי אחד מראשי הנזק הללו, אין הדבר אמור להשפיע על הפיצוי בגין ראש נזק אחר. שתי הוראות סטטוטוריות עוסקות בניכוי תגמולי ביטוח: האחד, סעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סעיף זה קובע, כי: "שעה שבאים לשום פיצויים המשתלמים בשל עוולה, לא יובא בחשבון כל סכום ששולם או שמגיע לרגל אותה עוולה על פי חוזה ביטוח".  ההוראה השנייה קבועה בסעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח. סעיף זה עוסק בתחלוף (סוברוגציה) ופיסקה (א) שבו קובעת: "היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם".  לכאורה, יש סתירה בין שתי ההוראות. הראשונה, קובעת כי אין להביא בחשבון סכומים המגיעים לנפגע על-פי חוזה ביטוח, והשנייה, מעניקה למבטח זכות תביעה במקום המבוטח, דהיינו משתמע ממנה כי יש לנכות את התגמולים מסכום הפיצוי.  השאלה איננה חדשה, והיא התעוררה בשעתה כאשר היה בתוקפו סעיף 17 לחוק הביטוח העותמני. העניין נדון בפסק-הדין בפרשת ע"א 682/69 חמודוט נ' שפירא (להלן – פרשת חמודוט [2]). ההלכה שנקבעה שם היא כי הוראת סעיף 17 לחוק הביטוח העותמני (כיום סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח) היא הוראה מיוחדת החלה על נזקי רכוש, ואילו הוראת סעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] חלה על נזקי גוף בלבד. הלכה זו אושרה בפסקי-דין מאוחרים יותר, ובהם ע"א 108/80 אחים בכור בע"מ נ' בן חוטה [3] וע"א 5/87 ליפשיץ נ' לוי [4]. בפסק-הדין בפרשת חמודוט [2] גם הובהר הטעם להבחנה בין נזקי גוף לנזקי רכוש לעניין סעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וכך נאמר שם:"נזקי גוף, לרבות אבדן חיים, יש להם קנה-מידה ושיעור חוקי. אבל למי שנוגע בדבר, שלמות גופו וחייו לא יסולאו בפז וכל תמורה כספית לא תשווה ולא תערוך להם. על-כן, יכול אדם לעשות ביטוח נזקי גוף בכל סכום שיבחר לפי ראות עיניו ואמצעיו הכספיים, או לעשות ביטוח אחרי ביטוח כזה, ובקרות המקרה יזכה בכל סכומי הביטוח או הביטוחים שעשה. לא כן הדבר בביטוח רכוש. לרכוש יש, בדרך כלל, ערך כספי ממשי, ואין אדם מבטחו אלא כדי לכסות את הפסדו בהינזקו, ולא על-מנת להתעשר. על-כן, גם לפי החוק האפשרויות לביטוח נכסים אינן בלתי-מוגבלות או חפשיות לגמרי. למשל, סעיף 10 לחוק הביטוח, העתמאני, שולל בדרך כלל את האפשרות לבטח שנית אותם החפצים עבור אותם הסיכונים, אלא בתנאים מסויימים" (שם, בעמ' 690).  לכן אם שולמו לקיבוץ תגמולי ביטוח, יש לנכות את סכומם מסכום הפיצוי שייפסק לחובת רשות הניקוז, משום שעם התשלום קנה המבטח את זכות התביעה כנגד רשות הניקוז, והרי זה מה שקרוי תחלוף.  עורך-דין פז טוען כי אין הוכחה כי הכספים ששולמו לקיבוץ שולמו על-ידי "מבטח", כמובנו בחוק חוזה הביטוח. חוק זה אכן אינו מגדיר מיהו "מבטח", אולם נוכל לעמוד על כך ללא קושי רב מעיון במסמכים שהוגשו בתיק זה ומעיון בהוראות החוק החרות העוסקות בכך.  ראשית, הקרן שמדובר בה קרויה "הקרן לביטוח נזקי טבע בחקלאות";  שנית, בחוק פיצוי נפגעי אסון טבע תשמ"ט-1989 נאמר בסעיף 3(א), כי אחד התנאים לתשלום פיצויים בעד נזק עקב אסון טבע הוא שהנכס הניזוק הוא, בין היתר, "נכס" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, ו"...הוא מבוטח מפני נזקי טבע בקרן או אצל מבטח אחר כמשמעותו בחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א-1981". הקרן שמדובר בה כאן מוגדרת אף היא באותו חוק כקרן לביטוח נזקי טבע בחקלאות בע"מ. המחוקק עצמו מתייחס אל הקרן כאל "מבטח" כמשמעותו בחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, תשמ"א-1981, באומרו "...בקרן או אצל מבטח אחר...";  שלישית, בחוק הפיקוח על עסקי ביטוח הוגדר המונח "עיסוק בביטוח" כ"התקשרות דרך עסק בחוזי ביטוח, למעט מתן אחריות למצרך או לשירות הנלווה לעיסוק עיקרי אחר של נותן האחריות". גם מהגדרה זו ניתן ללמוד כי הקרן היא מבטח לכל דבר ועניין. לדעתנו, וכך גם נהגו הצדדים בפרשה זו, לעניין זה אין הבדל בין הקרן לבין מינהלת אסונות טבע על-פי חוק פיצוי נפגעי אסון טבע, ויש לראות בסכומים ששולמו על-ידי המינהלת משום הטבה בת-ניכוי. עם זאת נטל ההוכחה בשאלת הניכוי מוטל על רשות הניקוז. היא אמנם הגישה לבית-המשפט רשימות וחוות-דעת בעניין זה, אולם לא השכילה להראות בגין איזה נזק שולמו הסכומים, ואם אין הם כוללים בתוכם גם פיצוי בגין נזקים אחרים. הננו סבורים כי יש לקבל את טענתו המפורטת, יחסית, של הקיבוץ כי הסכום שיש לנכות מסכום הפיצויים שרשות הניקוז חויבה בהם הוא סכום של 71,658 ש"ח בלבד. בניגוד לקביעתה של השופטת, נראה לנו כי הקיבוץ הסביר, יותר מרשות הניקוז, מדוע יש לנכות סכום זה בלבד. הסכום נזכר תחילה בסעיף 20 לתצהירו של יוסי קנר, הטוען כי סכום זה הוא תגמול הביטוח בגין קרה ושיטפון בלבד, משום שנזקים בגין הצפה אינם מוכרים על-ידי הקרן. הוא גם חזר על דבריו בחקירה נגדית בעמ' 8 לפרוטוקול. זאת ועוד, בחוות-הדעת נ/7, שהגיש המומחה כצנלסון מטעם רשות הניקוז, מוזכר סכום של 71,658 ש"ח הן בעמ' 3 לחוות-הדעת והן בנספח לחוות-הדעת, לעומת זה רשות הניקוז הגישה מסמכים הכוללים סכומים ללא הבחנה וללא התייחסות לסוג הנזק. נראה לנו כי בנסיבות אלה עדיפה טענתו של הקיבוץ כי רק סכום זה הוא בר-ניכוי. הקיבוץ דרש פיצוי עבור נזק לתפוח אדמה רגיל גידול סתיו, שנזרע בשלוש חלקות: אחת בת 10 דונמים, השנייה בת 27 דונם, והשלישית בת 31 דונם, סך הכול 68 דונם. השמאי מדר, מטעם הקיבוץ, קבע בחוות-דעתו כי 50 דונם ניזוקו באופן מלא, ועוד 20 דונם ניזוקו כדי מחצית, כלומר נזק מלא של 60 דונם תפוחי אדמה סתיו. השופטת קיבלה במלואה את התביעה בפריט זה ואישרה פיצוי בסכום של 153,660 ש"ח בגין הגידול הזה. היו לקיבוץ שטחים נוספים שבהם גידל תפוחי אדמה מזנים שונים, בייחוד תפוח אדמה אביב, שלא נכללו בתביעה ובחוות-דעתו של השמאי מדר, ועל-כן הנזקים שנגרמו להם, כמו התגמול ששולם בגינם, אינם עומדים על הפרק כלל. אכן, הקרן לביטוח נזקי טבע אישרה לגבי השטח בן 68 דונם הנ"ל פיצוי לאו דווקא בגין שיטפון, אלא גם בגין גורמים אחרים, כגון קרה, וכי גם שיעורי הנזק שקבעה הקרן בכל אחת משלוש החלקות שונים ממה שהעריך השמאי מדר. המומחים מטעם רשות הניקוז טענו כי לאור מימצאים אלה אין הקיבוץ זכאי לפיצוי מרשות הניקוז. השופטת ביקשה להתגבר על מחלוקת זו בקובעה בסעיף 86 לפסק-הדין, כי "בנסיבות אלה וכיוון שתביעת התובע בכל מקרה פחותה בהיקפה מהנזקים שהוכרו על-ידי הקרן (וכאמור הצדדים הסתמכו שניהם על קביעת הקרן) יש לקבל את התביעה בפריט זה כפוף לבירור המחירים שייעשה בהמשך". נקודת מוצא זו שגויה בעינינו. הקיבוץ קיבל תגמולים בגין נזקים שונים בגידולי תפוח אדמה מזנים שונים, אולם היה על בית-המשפט להתחשב אך ורק בתגמולים ששולמו בגין אותו גידול שבגינו הוגשה התביעה – 68 דונם של תפוח אדמה סתיו. עם זאת אין זה משנה אם הקרן שילמה את התגמול בגין נזקי קרה, בשעה שבית-המשפט קבע כי סיבת הנזק היא שיטפון. בשני המקרים התגמול הוא בר-ניכוי. התגמול ששולם לקיבוץ בגין גידול תפוח אדמה סתיו בשלוש החלקות הללו מפורט במסמך שהוצא על-ידי הקרן עבור מינהלת אסונות טבע, שנספח לחוות-דעתו של כצנלסון מטעם רשות הניקוז (נ/7). המסמך קרוי "תחשיב פיצוי בענף הירקות – חשבון סופי", ובו מפורטים הסכומים ששולמו לקיבוץ, בין היתר בגין שלוש החלקות הללו. החשבון מציין כי שולמו לקיבוץ תגמולים בענף הירקות בסכום של 133,167 ש"ח, אולם על פניו הוא מתייחס לחלקות נוספות ולנזקים נוספים שאינם כלולים בתביעה. הסכומים שבדף ריכוז החשבון הסופי נובעים מנתונים שנכללו בחשבונות נ/5 ו-נ/4. ריכוז הסכומים הוא כדלקמן: סך כל התגמול שולם ע"י המינהלת שולם ע"י הקרן תאריך זריעה הגידול גודל השטח 8,340 ש"ח 2,580 ש"ח 5,760 ש"ח 20.10.91 תפו"א סתיו 10 דונם 29,971 ש"ח 10,123 ש"ח 19,848 ש"ח 3.11.91 תפו"א סתיו 27 דונם 33,347 ש"ח 11,623 ש"ח 22,084 ש"ח 13.11.91 תפו"א סתיו 31 דונם 71,658 ש"ח 24,326 ש"ח 47,712 ש"ח סך הכל    הסכום של 71,658 ש"ח הוא בבחינת תגמול שיש לנכותו בגין הנזקים לתפוח אדמה רגיל גידול סתיו.  בגין תפוח אדמה אורגני שולמו הסכומים הבאים: סך כל התגמול שולם ע"י המינהלת שולם ע"י הקרן תאריך זריעה הגידול גודל השטח 9,320 ש"ח 3,248 ש"ח 6,072 ש"ח 6.11.91 תפו"א אורגני 6 דונם 9,320 ש"ח 3,248 ש"ח 6,072 ש"ח סך הכל    גם סכום זה יש לנכות מסך הפיצוי שרשות הניקוז חויבה בו. סך כל הניכוי – 80,978 ש"ח.  באשר לדרך הניכוי נראה לנו כי מן הראוי היה לעשותה בדרך שונה ממה שעשתה השופטת המלומדת. היא לא ניכתה, למעשה, את סכום התגמול ששולם לקיבוץ, אלא ביטלה את הפיצוי בגין תפוחי אדמה, וכתוצאה מכך אכן נוצר עיוות משפטי, מה גם שנוכה סכום גבוה מדי. גם סדר הניכוי טעון שינוי. הדרך הנכונה היא לנכות תחילה את הסכומים הנוגעים לאחריות, ולאחר מכן לנכות את סכומי הגימלאות או תגמולי הביטוח. אם לא ייעשה כן, עלול הנפגע לקבל פיצוי בסכום הגבוה משיעור הנזק שהמזיק אחראי לו (ראה ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף [6], בעמ' 1167 הערה 49 המבהיר את העניין).  לאור זאת החישוב ייעשה כדלקמן (הסכומים בש"ח): סך כל נזקי הקיבוץ 378,606 אחריות רשות הניקוז כדי 60% 227,164 הפחתת תגמול הביטוח 80,978 (-) סך כל הפיצוי 146,186 סכום זה הוא סכום הפיצוי שיש לחייב בו את רשות הניקוז, והוא יבוא במקום הסכום שנקבע בפסק-הדין של בית-משפט קמא. לכן אנו דוחים את ערעורה של רשות הניקוז בכל הנוגע לעצם החיוב ולגובה הנזק ומקבלים את ערעורו של הקיבוץ ומעמידים את הסכום שעל רשות הניקוז לשלם לקיבוץ על סכום של 146,186 ש"ח, נכון ליום 1.4.1992. רשות הניקוז תשלם לקיבוץ את הוצאות המשפט ויציאותיו וכן שכר טרחת עורך-דין בשתי הדרגות בסכום של 30,000 ש"ח נכון להיום. אין צו להוצאות לטובת אפיקי מים. נזקי מיםביטוח נזקי טבעהצפהשטחי יהודה ושומרוןחקלאות