הלכה היא כי חובתו של רופא אינה מתמצית בהסתמכות על העובדות המתגלות בפניו, אלא כוללת היא חקירה ודרישה של כל העובדות הצריכות לעניין האבחון המתאים ודרך הטיפול ההולמת: לא כל טעות של רופא באבחון מחלתו של חולה עולה תמיד כדי רשלנות רפואית. המבחן אשר שומה על בית המשפט להפעיל לצורך בחינת התקיימותה של רשלנות, הוא מבחן הרופא הממוצע בשעת המעשה ולא מבחן החכמים לאחר מעשה. "במסגרת חובת האיבחון של המחלה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק בכך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הם לדעת לשאול לחקור ולברר בדבר קיומן או אי-קיומן של תופעות מסוימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של חולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו וקורותיו, על מנת לאמת או לשלול מימצאים מסוימים, מימצאים שיש בהם כדי לסייע לאיבחון נכון" (ע"פ 116/89 אנדל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 276, 289; עוד ראו ע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב פ"ד לט (3) 253,262). אבחנה רפואית מבדלת קובעת מאיזו מחלה מבין שתי מחלות או יותר סובל החולה (ד"ר ע' אזר וד"ר א' נירנברג רשלנות רפואית (מהדורה שניה, תש"ס, בעמ' 340-341). לשם עריכת אבחנה זו יש להשוות באופן שיטתי ממצאים קליניים, כאשר בעת קביעת האבחנה על הרופא לפעול בזהירות סבירה. אין הרופא יוצא ידי חובתו בכך שהוא מקבל את ההחלטה ההולמת את הממצאים הגלויים בלבד, אלא מוטלת עליו כאמור החובה לפעול בשקידה ראויה ובמאמץ סביר כדי שכל הממצאים הדרושים יובאו לידיעתו. כל החלטה המתבססת על ממצאים חסרים תהא בהכרח לוקה בחסר אף היא. חובה זו כוללת אף בחינת המידע הרפואי המעודכן והתייעצות עם מי שראוי להתייעץ עמו (שם, עמ' 349). ודוק: לא כל טעות של רופא באבחון מחלתו של חולה עולה תמיד כדי רשלנות. המבחן אשר שומה על בית המשפט להפעיל לצורך בחינת התקיימותה של רשלנות, הוא מבחן הרופא הממוצע בשעת המעשה ולא מבחן החכמים לאחר מעשה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להתאים לנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה, נורמות אשר באות לידי ביטוי בין השאר בידע הנתמך בספרות הרפואית העדכנית ובנסיון קודם (ראו ע"א 280/60 פרדו נ' חפץ-פלדמן, פ"ד טו 1974, 1977; ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142, 172; ת"א (י-ם) 136/93 פאר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח', דינים מחוזי, סעיף 6 לפסק הדין). והגיונם של דברים ברור: מן הצד האחד, רוצים אנו להבטיח רמת רפואה אשר תדאג לשלמות הגוף ואיכות חייו של הנזקק לטיפול רפואי. מן הצד השני, הטלת חובת זהירות חמורה עלולה לפגוע ביכולתם של הרופאים להפעיל שיקול דעת המבוסס על מיומנות מקצועית גרידא, ולגרום לנקיטת "רפואה מתגוננת" כדי להימנע מתביעות רשלנות, ובכך להביא להכבדה על מערכת הבריאות (ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא ואח' פ"ד נו(2) 936 בעמ' 955-956). רפואהתביעות רשלנות רפואיתרפואה מתגוננתרשלנות רפואית (באבחון)