המעסיק טען כי הקצבה שמקבל העובד אינו שכר עבודה ועל כן, אינה נושאת פיצויי הלנת שכר בהתאם לאמור בסעיף 17 לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958. בית הדין לעבודה פסק כי סעיף 16 לחוק הגנת השכר מגדיר "קצבת פרישה" כ"תשלומים תקופתיים המשתלמים לעובד מאת מעביד או קופת גמל, לאחר פרישה מוחלטת או חלקית של העובד מעבודתו, שלא מחמת נכות או מחלה". כמו-כן, הוגדרה באותו סעיף "קצבה" כ "קצבת פרישה, קצבת נכות או קצבת שאירים". נפסר כי הסכומים ששולמו לתובע באיחור, שהם נשוא התביעה, הם ללא כל ספק "קצבה" כהגדרת סעיף 16 לחוק הגנת השכר. ##להלן פסק דין בנושא הלנת קצבת פרישה לפנסיונר:## 1. התביעה שבפניי הינה תביעה לשכר עבודה ופיצויי הלנת שכר שהתנהלה בדרך של דיון רגיל. התיק התנהל בפני כב' הרשמת רים נדאף (כתוארה אז), והועבר אלי לאחר שכב' הרשמת נדאף סיימה את תפקידה בבית הדין. 2. לטענת התובע, הוא פנסיונר ומקבל קצבת פרישה מהנתבעת. הגמלה בגין חודשים 3,4.01 שולמה באיחור, וזאת שבגין חודשים 5,6,7.01, לא שולמה כלל. 3. להלן תמצית טענות ב"כ הנתבעת בכתב ההגנה: א. הסכומים הנתבעים אינם בבחינת שכר עבודה כהגדרתו ו/או כמשמעותו בחוק הגנת השכר. ב. התביעה התיישנה כולה או חלקה. ג. התובע אינו זכאי לפיצויי הלנת שכר, שכן קיבל מהנתבעת פיצויי הלנת שכר בהתאם להסכמים שנחתמו עם ועד העובדים ו/או העובדים, דבר המהווה ויתור על זכותו לתבוע פיצויי הלנה. ד. לחילופין, ב"כ המערער ביקש מבית הדין להפחית את פיצויי הלנת שכר בשל נסיבות כדלקמן: (1) המועצה הינה רשות ציבורית, אשר מתוקצבת ע"י משרד הפנים ומרבית הכנסותיה הינן מאוצר המדינה והחלק הקטן הנותר הינו מהכנסות עצמאיות מארנונה. (2) במשק קיים מיתון והכנסות המועצה מאזרחים פחתו לאין ערוך. (3) הקצבות המדינה לא שולמו למועצה במועד ועוכבו בשל המצב הכלכלי של המשק ו/או בשל סיבות הקשורות במשרד הפנים. (4) בתקופה הרלוונטית או סמוך לה הוטלו על חשבונות המועצה עיקולים של נושים אחרים וזו הייתה הסיבה המכריעה שהמועצה לא יכלה לפרוע את המשכורות במועד. (5) משרדי הממשלה מפלים את הנתבעת לרעה בהקצבות, לרבות ההקצבות לחינוך ביחס למגזר היהודי, דבר שגרם לה, בין היתר, גרעון כספי ניכר בתקציבים. (6) המצב הכלכלי של המועצה ככלל הרשויות המקומיות הינו קשה ביותר, ולא היה ואיננו בשליטת המועצה. (7) הנתבעת הופלתה לרעה ע"י משרדי הממשלה בתקציבים לעומת המגזר היהודי ו/או לעומת רשויות מקומיות אחרות ובשל כך, ובין היתר, נגרמו לה גרעונות כספיים שגרמו לעיכובים בתשלומים במשכורות. 4. בהתאם להסכמת בין ב"כ הצדדים, לא נשמעו ראיות בתיק, והם הגישו סיכומים בכתב. 5. עיקר טענות ב"כ התובע בסיכומיו הינן כדלקמן: א. בהתאם להגדרת "קצבת פרישה" לפי סעיף 16 (א) בחוק הגנת השכר, הפנסיה שמקבל התובע הינה בגדר קצבת פרישה והתובע זכאי בגינה לפיצויי הלנה מכוח סעיף 1 (ג) לחוק. כמו-כן, הנתבעת הסכימה לשלם לתובע פיצויי הלנה בתיק ד"מ 1525/01 בגין חודש 9/00 וקיים השתק עילה. ב. לא קיימת התיישנות של התביעה לפיצויי הלנת שכר, לפי האמור בסעיף 17 א (א) לחוק הגנת השכר. ג. הנתבעת אינה זכאית להפחתת הפיצוי המגיע לתובע ואין מצבה הכלכלי הקשה בגדר נסיבה שאין לה שליטה עליה והמזכה אותה בהפחתת פיצוי עפ"י סעיף 18 לחוק הגנת השכר. ב"כ התובע הבהיר בסיכומיו כי לאחר הגשת התביעה שולמה לתובע קצבה בגין חודשים 5,6.01, בתאריך 12.9.01. 6. עיקר טענות ב"כ הנתבעת בסיכומיו: א. אי תשלום השכר במועדו נבע מנסיבות שלנתבעת לא היתה שליטה עליהן שכן, הנתבעת כרשות ציבורית מתוקצבת ע"י משרד הפנים ומרבית הכנסותיה הינן מאוצר המדינה. ב. העיכובים בהעברת הכספים ממשרדי הממשלה, ובמיוחד ממשרד הפנים, הם אשר גרמו לאיחור בתשלום שכרו של התובע. ג. העיקולים שהוטלו על ידי נושים על כספיה של הנתבעת בבנקים מנעו ממנה תשלום שכרו של התובע במועד. ד. לאור האמור לעיל, ברור לחלוטין כי הנתבעת אינה אשמה בכלל באיחור בתשלום שכרו של התובע וכי הנסיבות שגרמו לאיחור לא היו בשליטתה. ה. הנתבעת נמצאת במצב כלכלי קשה מאוד, שכן כתוצאה מהעדר הכספים המועברים ממשרדי המדינה, הוטלו עליה עיקולים, היא נכנסה להגבלה חמורה בבנקים, ורוב הכספים המגיעים לה בבנק אוצר השלטון מעוקלים. ו. מדובר בנסיבות מיוחדות המצדיקות את הפחתת הפיצויים בשים לב לעובדה שאין מדובר במעביד שזלזל או התנהג ברשלנות כלפי התובע. 7. האם קצבת התובע נושאת פיצויי הלנת שכר: ב"כ הנתבעת טען בכתב ההגנה כי הקצבה שמקבל התובע אינו שכר עבודה ועל כן, אינה נושאת פיצויי הלנת שכר בהתאם לאמור בסעיף 17 לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"). ב"כ הנתבעת לא חזר על אותה טענה בסיכומיו. אף על פי כן, בהתחשב בכך כי מדובר בטענה מהותית, אתייחס אליה. סעיף 16 לחוק הגנת השכר מגדיר "קצבת פרישה" כ"תשלומים תקופתיים המשתלמים לעובד מאת מעביד או קופת גמל, לאחר פרישה מוחלטת או חלקית של העובד מעבודתו, שלא מחמת נכות או מחלה". כמו-כן, הוגדרה באותו סעיף "קצבה" כ "קצבת פרישה, קצבת נכות או קצבת שאירים". הסכומים ששולמו לתובע באיחור, שהם נשוא התביעה, הם ללא כל ספק "קצבה" כהגדרת סעיף 16 לחוק הגנת השכר. סעיף 16 (ג) לחוק הגנת השכר, קובע: "לקצבה מולנת יווסף פיצוי הלנת קצבה והוא יחושב בדרך שמחשבים פיצוי הלנת שכר לפי סעיף 17, בשינויים מחוייבים". לכן, בהתאם להוראות כאמור בחוק הגנת השכר, פיצויי הלנת שכר לפי סעיף 17 לאותו חוק חלים גם על הקצבה, כמו במקרה של התובע, ודין טענה זו של הנתבעת להידחות. 8. טענת התיישנות: ב"כ הנתבעת טען בכתב ההגנה כי התביעה התיישנה כולה או בחלקה. גם על טענה זו לא חזר ב"כ הנתבעת בסיכומיו. אולם, מדובר בהתיישנות מהותית, שעל בית הדין להתייחס אפילו אם לא נטענה הטענה ע"י הצדדים. לגבי התיישנות של פיצויי הלנת השכר קובע ס' 17 א' לחוק הגנת השכר: "א. הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 (להלן בית הדין האזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 יום מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 יום לתקופה של 90 ימים. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חודשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת התיישנות שלוש השנים האמורות. (ג) הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א)". בהתאם לתאריכים לתשלום השכר בגין החודשים נשוא התביעה, קיימת הלנה חוזרת של יותר מ- 3 פעמים בתקופה של 12 חודשים רצופים, בתוך 3 השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר, של כל החודשים לגביהם טען ב"כ הנתבעת טענת התיישנות. לאור זאת, כל עוד לא חלפו שלוש השנים המנויות בסעיף 17 א' (ב) לחוק הגנת השכר, דין טענת ההתיישנות להדחות. 9. הפחתה או ביטול של פיצויי הלנת שכר: סעיף 18 לחוק הגנת השכר קובע: "בית דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דיעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, בלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו". במאמרו של כב' הנשיא בית הדין הארצי, השופט ס. אדלר ("פיצוי הלנה: חוק ופסיקה", שפורסם בשנתון משפט העבודה, תשנ"ו - 1996) נאמר ש"בחיפוש אחר מדיניות אשר תשיג את התוצאות החיוביות שצויינו לעיל, תוך איזון נאות בין זכויות העובד למעביד, יש מקום להעלות לדיון את הפירוש של הסיבות המסמיכות את בית הדין לשקול הפחתת פיצויי הלנה ולקבוע את שיעור ההפחתה. מדובר בפירוש רחב של מושגים "טעות כנה", "חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש" ו- "נסיבות שלמעביד לא היתה שליטה עליהן". פירוש אשר בעקבותיו ישקול בית הדין את מכלול נסיבות המקרה, ויביא להכרעה צודקות ומאוזנת יותר. מדובר בפירוש מציאותי מעוגן במציאות, בהקשר התעשייתי וביחס האנוש. פירוש זה יתן לבית הדין את שיקול הדעת להעניש את החזק המתכוון לרמוס את החלש, ולמתן את הפיצוי במקרים שלא היתה כוונה של המעביד לפגוע בעובד או לשלול ממנו את זכויותיו". כב' הנשיא אדלר מתייחס לפרשנות - שלטעמו צריכה להיות מרחיבה יותר - של הנסיבות שבסעיף 18 לחוק הגנת השכר. אולם, יש לציין כי כל עוד סעיף 18 לחוק הגנת השכר קיים ובעל תוקף, בית הדין אינו רשאי להתעלם ממנו, ולכן אינו רשאי להפחית או לבטל את פיצויי הלנת השכר בכל מקרה, אלא צריכה להתקיים אחת מהנסיבות שבהתאם לסעיף 18 לחוק הגנת השכר מאפשרות לבית הדין לעשות זאת. לעניות דעתי, זו גם כוונתו של כב' הנשיא, שרואה צורך לתת פרשנות עדכנית לסעיף 18 לחוק הגנת השכר, בהתאם לרוח חוקי היסוד, ותוך איזון נאות בין תכליתו של החוק, וזכויות היסוד של העובד ושל המעביד. כמו-כן אוסיף, כי סעיף 10 לחוק יסוד: "כבוד אדם וחירותו" קובע כי "אין בחוק יסוד זה כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד". אולם, הפרשנות של הדין הקיים בעת חקיקת חוק יסוד: "כבוד אדם וחירותו" משתנה בהתאם לרוח ולמטרות שבחוקיי היסוד. הפרשנות של הסעיפים 18-17 לחוק הגנת השכר בהתאם לרוח החקיקה של חוק היסוד: "כבוד האדם וחירותו" מצריכה לערוך איזון בין הפגיעה בזכות הקניין של המעביד, כאשר יש בקביעה המקסימלית שבס' 17 לחוק הגנת השכר פגיעה ברורה בזכות הקניין של המעביד, לבין פגיעה בזכות הקניין של העובד אשר לא קיבל את השכר, מקור הפרנסה, בזמן. לעניין מהותם של פיצויי הלנת השכר, נאמר בהלכה פסוקה ובדוקטרינה שמדובר ב"פיצויים עונשיים", אשר מטרתם העיקרית הינה "הרתעה", "חינוך", ו"ענישה". לדעתם של אליהו בן-טובים ומנחם פסטרנק, במאמרם "פיצויי הלנת שכר - הצורך ברפורמה" (פרקליט כרך מ"ד, עמוד 483) "המטרות של הרתעה, של חינוך ושל ענישה כוללות בתוכן את המטרה של 'גמול' ושל 'גינוי' - וזאת אף אם המחוקק לא הזכיר במפורש מטרות אלה". דעתו של כב' השופט הנשיא אדלר שונה והוא סבר, במאמרו שהוזכר לעיל, כי פיצויי הלנת שכר אינם בגדר "פיצויים עונשיים", אלא המצאה מקורית של המחוקק הישראלי. אני מסכימה עם דעתם של בן-טובים ופסטרנק בקובעם, כי המחלוקת הלכאורה בנקודה זאת אינה מחלוקת של ממש אלא מחלוקת סמנטית בלבד, כאשר הנשיא אדלר סבור, כי פיצויי ההלנה לא נקבעו לפי מידת ניזקו של הניזוק ומטרתם להרתיע מפני הלנת השכר. נפוצה בזמן האחרון הביקורת על החקיקה של חוק הגנת השכר לעניין פיצויי הלנת השכר, שיעורם המוגזם בהתאם לנסיבות הכלכליות דהיום והנוקשות בקביעתם והעדר שיקול דעת רחב של בית הדין אשר מוגבל לצורך הפחתה או ביטול בקיום הנסיבות אשר נקבעו בסעיף 18 לחוק. כך נאמר ע"י בן-טובים ופסטרנק, במאמרם שהוזכר, שהחוק פגום באופן משמעותי בכך שהוא אינו מגשים את הטעמים העומדים ביסודו וכישלונו נובע משניים מכלליו: הראשון- הוא המנגנון של שיעור פיצויי הלנת השכר - באחוזים מן השכר והשני - מורכב משילוב של העדר תיקרה לשיעורם של פיצויי ההלנה והמכניזם האוטומטי בקביעתם, כל זאת במקרים שבהם אין עומדת למעביד אחת ההגנות שבסעיף 18 לחוק, כאשר "העדר התיקרה, משמעותו שרק השמיים הם הגבול לשיעורם של פיצויי ההלנה" (עמודים 491-490 למאמר שהוזכר). לאחרונה נקבעה הלכה חדשה בפסק דין ע"ע 300029/98, מכון בית יעקב למורות ירושלים נ' ג'וליה מימון (פסק דין מתאריך 29.11.00, טרם פורסם). בהתאם לאותה הלכה, על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו לעניין קיום הנסיבות שבס' 18 לחוק הגנת השכר, על בית הדין לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האוביקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע הסנקציה הדרקונית של פיצויי הלנת שכר, כאשר נאמר באותו פסק דין (חוות דעתה של כב' סגנית הנשיא, השופטת אלישבע ברק): "אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין... אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה... את שיקול דעתו זה הוא מפעיל על פי אמות המידה החלות על בית משפט, תוך התחשבות בנסיבות, בתום ליבם של הצדדים ובתכלית החקיקה". על כן, בהתאם להלכה פסוקה, על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו לגבי קיום הנסיבות שבס' 18 לחוק הגנת השכר ומידת ההפחתה או ביטול של פיצויי הלנת השכר. 10. האם קיימות במקרה זה נסיבות אשר מצדיקות להפחית או לבטל פיצויי הלנת שכר: בפסק דין ע"ע 30029/98, מכון בית יעקב למורות ירושלים נ' ג'וליה מימון, שהוזכר לעיל, שונתה הלכה פסוקה שהיתה קיימת עד אז בהתאם לפסק דין דב"ע מ"ח 1/1 אגברייה אחמד טאהא נ' עירית אום אל פחם (פד"ע כ' 136) ועל פיו המצב הכלכלי של רשות מקומית בשל עיקולים על כספים המועברים אליה ממשרדי הממשלה אינו נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה אשר מאפשרת להפחית או לבטל פיצויי הלנת שכר. בהתאם להלכה פסוקה החדשה, הקשיים הכספיים של המעביד בשל עיקולים שהוטלו כנגדו הם נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה, המצדיקה להפחית את פיצויי הלנת השכר. על מנת לבדוק אם מצב כלכלי קשה של המעביד מאפשר הפחתה או ביטול של פיצויי הלנת שכר יש לאבחן בין מקרה שבשליטתו לבין מקרה שהחוסר בכספים אינו בשליטתו. כאשר מדובר במצב של מועצה שלא מצליחה לאזן את תקציבה, הצטברות של חריגות תקציביות, העדר נקיטת תוכנית הבראה סבירה על מנת ליישב את המצב, בתוספות מספר רב של תביעות ועיקולים של נושים ועובדים שלא קיבלו את התשלומים המגיעים להם במועד וחוב מצטבר, בין היתר בגין פיצויי הלנת שכר על החודשים שלא שולמו בזמן, מדובר בנסיבות שלא בשליטת המעביד כדברי ס' 18 לחוק הגנת השכר. בנוסף על כן, טענה הנתבעת כי היו עיכובים בהעברת כספים ממשרדי הממשלה, במיוחד משרד הפנים, אשר גרמו לאיחור בתשלום השכר, על אף שלא הובאו ראיות על כך שמשרדי הממשלה מפלים את הנתבעת לרעה לעומת רשויות אחרות. אני בדעה כי יש להגמיש יותר את הדרישות בס' 18 לחוק הגנת השכר כאשר מדובר בגוף ציבורי הממומן מכספי הציבור. במקרה המיוחד של רשויות שלטוניות שפועלות כגוף מתוקצב ואין בשליטתן להגדיל את מקור הכנסותיהן, יש להשוות את המושג של "נסיבות בשליטת המעביד", כלשון ס' 18 לחוק הגנת השכר, לנסיבות שלא באשמתו. אין לי ספק שלתובע נגרם נזק רב בכך שתקופה ממושכת לא קיבל את הקצבה שמהווה מקור עיקרי לפרנסתו. אולם, לצורך הכרעה בשאלה של זכאות לפיצויי הלנת שכר יש להסתכל על הפן העונשי שבחיוב בפיצויי הלנת השכר. הנסיבות אשר גרמו לכך שהתובע לא קיבל את הקצבה בזמן, למרות מאמציה של הנתבעת, הן נסיבות שלא בשליטתה, אשר מצדיקות להפחית פיצויי הלנת שכר, אך לא לבטלם. 11. שיעורי ההפחתה: כפי שנאמר לעיל, קיימות נסיבות בהתאם לאמור בס' 18 לחוק הגנת השכר אשר מצדיקות להפחית את פיצויי הלנת השכר, אך לא לבטלם. בקביעת שיעור ההפחתה, ולמרות שמדובר בפיצויים עונשיים כפי שנאמר לעיל, אני רואה צורך להכניס את האלמנט של פיצוי עבור הנזק שנגרם לעובד כתוצאה מאי תשלום השכר וכן, את האלמנט ההרתעתי על מנת להגיע לאיזון הנדרש בין הפגיעות בזכות הקניין של שני הצדדים ולמען שמירה על זכויות היסוד. בתקופה נשוא התביעה, הריבית לאשראי לא צמוד ממוצעת במשק, בהתאם לנתונים שמפורסמים ע"י בנק ישראל, היתה פחות מ- 1.5% לחודש. בנוסף, מדובר בתקופה של אינפלציה נמוכה, שהתבטאה בשיעורים נמוכים ואף שליליים של מדד המחירים לצרכן. בנסיבות הענין, אני רואה לנכון לקבוע פיצויי הלנת שכר מופחתים בשיעור של 5% לחודש, אשר נותנים פיצוי הוגן תוך פגיעה סבירה בקניין המעביד ובהתחשב בשיעור האינפלציה ובריבית החלה במשק. 12. לסיכום: לאור האמור לעיל אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכומים כדלקמן: א. פיצויי הלנת שכר בשיעור 5% לחודש (או חלק יחסי) על קצבת חודש 3.01 החל מתאריך 1.4.01 עד לתאריך 5.7.01. ב. פיצויי הלנת שכר בשיעור 5% לחודש (או חלק יחסי) על קצבת חודש 4.01 החל מתאריך 1.5.01 עד לתאריך 8.8.01. ג. פיצויי הלנת שכר בשיעור 5% לחודש (או חלק יחסי) על קצבת חודש 5.01 החל מתאריך 1.6.01 עד לתאריך 12.9.01. ד. פיצויי הלנת שכר בשיעור 5% לחודש (או חלק יחסי) על קצבת חודש6.01 החל מתאריך 1.7.01 עד לתאריך 12.9.01. ה. סך של 7,447 ₪ בגין קצבת חודש 7.01 בצירוף פיצויי הלנת שכר בשיעור 5% לחודש (או חלק יחסי) החל מתאריך 1.8.01 ועד לתשלום המלא בפועל. לסכומים של פיצויי הלנת שכר יתווספו הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום של קרן השכר ועד לתשלום המלא בפועל. כמו-כן, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 750 ₪ בצירוף מע"מ כחוק בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. 13. הצדדים רשאים לפנות בבקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15 יום מתאריך המצאת פסק הדין. פנסיהפנסיונריםהלנת קצבה