בקשה לאיחוד משפחות משרד הפנים

##מהו הליך "איחוד משפחות" ?## סעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, מורה כי הסמכות להענקת רישיונות ישיבה בישראל ל"מי שאיננו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה", נתונה לשר הפנים או למי שהוסמך על-ידו. הקניית מעמד של תושבות בישראל לתושב זר, במסגרת הליך של איחוד משפחות, נובעת מזכותו החוקתית של בן-הזוג הישראלי לחיי משפחה (בג"ץ 2028/05 עמארה נ' שר הפנים). הקניית המעמד נעשית בהליך המכונה " ההליך המדורג", שהותווה בנהלים שהוציא משרד הפנים. הליך זה מסדיר בקרה ופיקוח לאורך זמן ובשלבים, ונפרש על-פני תקופה כוללת של שהייה בישראל, על-פי היתרים ואשרות, למשך חמש שנים ושלושה חודשים. נקבעו בו קריטריונים המחייבים, בין-השאר, בדיקת כנות הקשר שבין המזמין לבין המוזמן, מרכז החיים של המזמין (ולאחר תחילת ההליך – אף מרכז חייו של המוזמן) והיעדר מניעה ביטחונית או פלילית. הקריטריונים האמורים נבחנים עם הגשת הבקשה ולאורך כל תקופת ההליך המדורג – הן במעבר משלב אחד למשנהו והן במשך כל שלב ושלב (בג"ץ 3648/97 סמטקה ואח' נ' שר הפנים). ##אישור בקשה לאיחוד משפחות:## בהתאם לנוהל ההליך המדורג, עם אישורה של בקשה לאיחוד משפחות, מונפקים לבני המשפחה המוזמנים היתרים ואשרות לשהייה בישראל לתקופות ביניים. בתום תקופת שהייה מצטברת של חמש שנים ושלושה חודשים, על-פי ההיתרים והאשרות, אמור להסתיים ההליך המדורג במתן מעמד של תושב קבע בישראל למוזמן. בכל הנוגע למוזמנים שהִנם תושבי האזור, קבע הנוהל, עד לשנת 2002, שלוש תקופות ביניים למתן ההיתרים. בתקופה הראשונה ניתנת למוזמנים הפניה לקבלת היתר מהמפקד הצבאי, על-פי תחיקת האזור, לשהייה בישראל. היתר זה מכונה "היתר מת"ק" (היתר ממנהלת התיאום והקישור), והוא ניתן בשלב ראשון לשנה. בתקופה השנייה ניתן למוזמנים היתר מת"ק לתקופה של חמישה-עשר חודשים נוספים. בתקופה השלישית, בתום תקופות שהייה של עשרים ושבעה חודשים בישראל על-פי ההיתרים, אמורים המוזמנים לקבל אשרה ורישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 לתקופה של שלוש שנים, על-פי הוראת תקנה 6(ה) לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974. בתום תקופת שהייה מצטברת של חמש שנים ושלושה חודשים, על-פי ההיתרים והרישיונות הנ"ל, אמור להסתיים ההליך המדורג במתן מעמד של תושב קבע בישראל, דהיינו – בהענקת אשרה ורישיון לישיבת קבע מכוח סעיף 2(א)(4) לחוק הכניסה לישראל (על שלבי ההליך המדורג ראו: בג"ץ 2208/02 סלאמה ואח' נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 950, 954 (2002)). כפי שיפורט להלן, על שדרוג המעמד בשלבים השונים הוחלו מגבלות החל משנת 2002, תחילה – בהחלטת ממשלה, ובהמשך – על-פי חוק. החלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.02 (להלן – החלטת הממשלה) קבעה, כי משרד הפנים, בשיתוף עם משרדי הממשלה הנוגעים בדבר, יגבש מדיניות חדשה לטיפול בבקשות לאיחוד משפחות, וכי עד לגיבוש מדיניות זו בנהלים, או בחקיקה חדשה במידת הצורך, לא תתקבלנה בקשות חדשות של תושבי הרשות הפלסטינית לקבלת מעמד של תושב או מעמד אחר, ואף לא תאושרנה בקשות שהוגשו ערב החלטת הממשלה. ההחלטה נתקבלה, כפי שצוין בה, "לנוכח המצב הביטחוני ובשל השלכות של תהליכי ההגירה וההשתקעות של זרים ממוצא פלסטיני לישראל". בהתייחס לבקשות הנמצאות בהליך המדורג, נקבעה בהחלטת הממשלה הוראת מעבר בדבר הקפאת מעמדם של המוזמנים, ללא אפשרות לשדרוג המעמד, כדלהלן: "בקשות הנמצאות בהליך המדורג – בתקופת הביניים יוארך תוקפו של היתר שניתן, וזאת בכפוף להיעדר מניעה אחרת. לא יהיה שדרוג למעמד גבוה יותר". ##חוק האזרחות והכניסה לישראל 2003:## חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן – חוק הוראת השעה), שנכנס לתוקף בחודש אוגוסט 2003, ואשר תחולתו הוארכה מעת לעת, אסר בעניינם של תושבי האזור על הענקת מעמד לפי חוק האזרחות, הנפקת רישיון לפי חוק הכניסה לישראל ומתן אישורים על-ידי המפקד הצבאי של האזור, וקבע בסעיף 2 לאמור: "בתקופת תוקפו של חוק זה, על אף האמור בכל דין לרבות סעיף 7 לחוק האזרחות, שר הפנים לא יעניק לתושב אזור אזרחות לפי חוק האזרחות, ולא ייתן לו רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האזור לא ייתן לתושב כאמור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור". בתיקון מס' 2 של החוק, מיום 28.3.07, הורחבה ההגבלה, בנוסף לתושב האזור, גם "לאזרח או תושב של מדינה המניה בתוספת" (איראן, לבנון, סוריה ועיראק). סעיף 3 לחוק, כפי שתוקן מעת לעת בחקיקת סעיפים 3א – 3ה, מחיל סייגים שונים על הוראת סעיף 2, ומתיר הענקת היתרים או אשרות לשהייה בישראל בנסיבות מיוחדות שנמנו בסעיף, וביניהן – לשם מניעת הפרדת המוזמן מבני משפחתו (במגבלות הגיל שנקבעו); מטעמים הומניטאריים מיוחדים, בכפוף להמלצת ועדה מקצועית; ובנסיבות הקשורות באינטרסים של המדינה. כן התיר החוק מתן היתרים לשהייה זמנית בישראל, לשם טיפול רפואי, לצורך עבודה או למטרה זמנית אחרת. סעיף 4 לחוק הוראת השעה מסייג את הוראת סעיף 2 בעניין בקשות תלויות ועומדות לאיחוד משפחות. סעיף 4(1) מתיר לחדש אך היתרים ואישורים שהיו תקפים ערב תחילת תוקפו, זאת בכפוף להיעדר מניעה ביטחונית; וסעיף 4(2) לחוק הנ"ל אף מאפשר הנפקת היתרי מת"ק, והיתרים אלו בלבד, למי שהגישו בקשות לאיחוד משפחות לפני החלטת הממשלה, ושטרם ניתנה בעניינם החלטה עד למועד האמור. עתירות נגד החלטת הממשלה וחוק הוראת השעה נדחו בבג"ץ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (14.5.06). ##פסיקה בנושא איחוד משפחות:## בשורה של פסקי-דין שניתנו בשעתו בבית-המשפט לעניינים מינהליים נפסק, כי החלטת הממשלה וחוק הוראת השעה שבא בעקבותיה, אינם מתירים מתן רישיונות לישיבת ארעי או לישיבת קבע בישראל, במקרים שאינם נופלים בגדר הסייגים המפורטים בחוק הוראת השעה, ולא מאפשרים, אפוא, שדרוג מעמד מעבר למעמד שהיה למבקש ערב החלטת הממשלה. כן נפסק, כי שיהוי בטיפול בבקשה מצד משרד הפנים, שהביא לעיכוב ההחלטה מעבר למועד החלטת הממשלה, אינו יכול להקנות למבקש מעמד שהוא מנוע מלקבל על-פי חוק (עת"מ (י-ם) 434/03 דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין (21.8.03); ועת"מ (י-ם) 660/05 קיפוהי נאצר נ' שר הפנים (30.11.05)). עם זאת, במקרים חריגים נאות המשיב לשדרג מעמדם של מבקשים, כאשר הללו היו זכאים לשדרוג המעמד עוד לפני המועד הקובע. בחלק מהמקרים עשה זאת המשיב בעקבות הגשת עתירות לבג"ץ (בג"ץ 1512/06 זידאת נ' שר הפנים (5.7.06); ובג"ץ 10520/05 חאפי נ' מדינת ישראל (13.3.06)), כמו-גם ערעורים לבית-המשפט העליון נגד דחיית עתירות בבית-המשפט לעניינים מינהליים (עע"ם 9003/06 אג'רב נ' שר הפנים (17.12.07); ועת"מ (י-ם) 487/06 אג'רב נ' שר הפנים (29.9.06)). במצב המשפטי, בכל הנוגע לאפשרות שדרוג המעמד, חל שינוי בפסיקה עם מתן פסק-הדין מיום 2.6.08 של בית-המשפט העליון בעע"ם 8849/03 בעניין דופש (לעיל). באותה פרשה נדחו בבית-המשפט לעניינים מינהליים עתירות נגד סירוב משרד הפנים לשדרג את מעמד בן-הזוג המוזמן, בנימוק שאפשרות השדרוג נחסמת על-ידי החלטת הממשלה וחוק הוראת השעה (עת"מ 434/03, לעיל). בית-המשפט העליון קיבל את שני הערעורים על דחיית העתירות, קבע קריטריון, בהסכמת המשיב, לבחינת אפשרות לשדרוג מעמד גם לאחר המועד הקובע, והחזיר את הדיון לבחינה מחודשת של בית-המשפט לעניינים מינהליים. וכך נקבע בפסק-הדין: " בעקבות הערותינו בדיון קודם הסכים המשיב כי ניתן יהיה לשדרג מעמדו של מבקש גם אם מעמדו לא שודרג לפני המועד הקובע, וזאת אם אי-השדרוג נבע מטעות או מחמת עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע מן המשיב. השאלה האם המערערים נכנסים בגדרו של הקריטריון האמור צריכה להיבדק על-ידי בית-המשפט לעניינים מינהליים על-יסוד העובדות שבכל מקרה ומקרה". בבג"צ 5315/02 חתו נ' שר הפנים (4.12.07), אשר נדון כחצי שנה לפני פרשת דופש, לא מצא בית-המשפט העליון מקום להתערב במדיניות המשיב, לפיה, ככלל, תקופת ההליך המדורג לאיחוד משפחות נמנית מיום אישור הבקשה. עם זאת הוסיף וקבע, על-יסוד הודעת ב"כ המדינה, כי "המשיב רשאי בנסיבות מיוחדות ובהתחשב בטעמים מיוחדים לקצר את התקופה", וכי "בין הנסיבות המיוחדות והטעמים המיוחדים ניתן להתחשב במעבר הזמן מאז הגשת הבקשה מבלי שהייתה לכך הצדקה". בית-המשפט העליון התייחס לסוגיית שדרוג המעמד גם בפסיקה מאוחרת לפסק-הדין בעניין דופש. בבג"צ 5198/06 פלסטין ג'יוסי נ' שר הפנים (18.12.08), נפסק כי עיכוב מתן ההחלטה בבקשת העותרים, אשר נבע מהבדיקות החיוניות שנדרשו לצורך מתן החלטה בבקשה, אינו מצדיק שדרוג מעמד לאחר המועד הקובע, חרף העובדה שהבדיקות ארכו זמן רב. בית-המשפט העליון נדרש לסוגיית שדרוג המעמד גם בעע"מ 5534/07 רג'וב נ' שר הפנים (16.7.08). באותו מקרה, הורה בית-המשפט העליון בפסק-דינו, בהסכמת הצדדים, להחזיר את הדיון לבית-המשפט לעניינים מינהליים, לשם בירור האם המקרה נופל בגדרי הקריטריונים שנקבעו בפסק הדין דופש, בהוסיפו הערה, כי לקראת עיצוב עמדתו של משרד הפנים לצורך הדיון שיתקיים בבית-המשפט לעניינים מינהליים, ומבלי לקבוע מסמרות בנושא, מופנית תשומת לבו, בין-השאר, "לחלוף הזמן ולהיסטוריה של הטיפול בנושא שראשיתה בשנת 1995", קרי – לאפשרות להתחשב גם בנסיבות הטיפול בבקשה בשלב שקדם לאישורה. מעבר לאמור, לא נדרש בית-המשפט העליון עד היום להתייחס למשמעות המבחן שנקבע בפרשת דופש; ועיקר הפסיקה בעניין זה היא של בית-המשפט לעניינים מינהליים, אשר מיישם את המבחן האמור על נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. המבחנים שנקבעו בבית-המשפט בפרשת דופש ובעניין חתו, יושמו בפסיקת בתי-המשפט לעניינים מינהליים. במספר פסקי-דין הורה בית-המשפט על שדרוג מעמד בהליך של איחוד משפחות, נוכח העובדה שאי-שדרוג המעמד לפני המועד הקובע היה מחמת עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע מן המשיב (ראו למשל: עת"מ (י-ם) 8436/08 עוויסאת סבאח נ' משרד הפנים (14.9.08); ועת"מ 8228/08 חרבאווי מגדי נ' שר הפנים (1.3.09)); לרבות עיכוב בלתי מוצדק שנגרם על-ידי על-ידי מי מהגורמים שנתבקשו על-ידי המשיב לחוות דעתם בבקשה (עת"מ (י-ם) 413/03 סעדה נ' מנהל מינהל האוכלוסין (23.11.08); ועת"מ (י-ם) 8579/08 אימאן עראמין נ' משרד הפנים (5.11.09)). בצד זאת הודגש, כי המבחן שנקבע בפסק-הדין דופש, מתייחס למקרים שבהם אי-שדרוג המעמד נבע מטעות או מעיכוב בלתי מוצדק שמקורו במשיב; ולא חל, אפוא, על מי שהיו זכאים לשדרוג מעמד עוד בטרם מועד החלטת הממשלה, אך לא הגישו ולא ניסו להגיש בקשה לשדרוג לפני מועד זה (עת"מ (י-ם) 8270/08 נאדר סוב-לבן נ' שר הפנים (8.11.09)). בשורה ארוכה של פסקי-דין שניתנו בבית-המשפט לעניינים מינהליים, נפסק, כי ככלל, ובאופן עקרוני, בחינת הטענות בדבר טעות או עיכוב בלתי מוצדק בטיפול בבקשה, על-פי הלכת דופש, מתייחסת לתקופה שלאחר אישור הבקשה לאיחוד משפחות, קרי – במהלך הטיפול בבקשות להארכת תוקף או שדרוג מעמד במסגרת ההליך המדורג. עם-זאת נפסק, בין-השאר על-רקע פסקי-הדין של בית-המשפט העליון בעניין חתו ובעניין רג'וב , כי תיתכנה נסיבות חריגות ויוצאות דופן, שבהן יהיה מקום לבחון נתונים המתייחסים להתנהלותו הכוללת של המשיב, תוך הבאה בחשבון של טעות או עיכוב בלתי מוצדק גם בפרק הזמן מאז הגשת הבקשה לאיחוד משפחות ועד לאישורה (ראו והשוו: עת"מ 8228/08 בעניין חרבאווי, לעיל; עת"מ (י-ם) 788-07-10 תופאחה נ' שר הפנים (18.11.10); עת"מ (י-ם) 22954-07-10 חמאמי נ' משרד הפנים (7.12.10); עת"מ (י-ם) 15434-09-10 סמר שויסה נ' משרד הפנים (7.4.11); עת"מ (י-ם) 735/06 רנדא שהאבי נ' שר הפנים (26.5.11); עת"מ (י-ם) 4879-03-11 מאהר רדאד נ' משרד הפנים (14.6.11); עת"מ (י-ם) 353-03-11 פריד מאני נ' משרד הפנים (7.11.11); עת"מ (י-ם) 1953-05-11 איימן נתשה נ' משרד הפנים (28.7.11); ועת"מ (י-ם) 35406-01-12 רוביר סעדה נ' משרד הפנים (22.3.12)). ##להלן פסק דין בנושא איחוד משפחות:## 1. העותרת מס' 1 (להלן - "העותרת") הינה תושבת ירושלים המזרחית ועתירתה היא להעניק זכות ישיבת קבע לצורך איחוד משפחות לבן זוגה, העותר 2 (להלן - "העותר"), וכן לעותרים 6-3 שהם ילדיהם המשותפים (להלן גם - "הילדים"). לחילופין, מבוקש בעתירה כי יינתן רישיון ישיבת קבע לעותר, עד למתן אשור לאיחוד המשפחות. העתירה השלישית היא מדוע לא יעניק המשיב מעמד של תושבות לילדי העותרים, דהיינו: עותרים 6-3. 2. כפי שעולה מן העתירה, העותרת הינה ילידת 1978, תושבת ירושלים המזרחית, שחיה כל ימיה בירושלים, והינה עקרת בית. בשנת 1994 נישאה העותרת לעותר, שהוא יליד 1973, תושב חברון. 3. בני הזוג גרו בחברון במשך 3 שנים הראשונות של נישואיהם (1997-1994), בבית הורי העותר (סעיף 9 לעתירה). גם שני הילדים הראשוניים של העותרים, דהיינו: עותרות 3 ו-4, ילידות 1995 ו-1997, גרו יחד עם הוריהם בבית סבם וסבתם (מצד אביהן) בחברון. 4. על פי טענת העותרת, חזרו העותרים לגור בשכונת סילוואן בבית אימם של העותרת בשנת 1997, ומאז הם ממשיכים לגור באותו מקום. 5. מתשובת המדינה, שהוגשה במסגרת תגובה מקדמית, ומהסיכומים שהיו בפניי, הן בכתב והן בעל פה, עולה התמונה הבאה ביחס לבקשת איחוד משפחות שהגישה העותרת סמוך לנישואיה: הבקשה לאיחוד משפחות נושאת מספר 2645/95 הוגשה בשנת 1995. אומנם בסעיף 13 לעתירה נאמר כאילו הבקשה לאיחוד משפחות הוגשה ביום 15.6.1996 אך לפי המספר מסתבר יותר שהבקשה הוגשה בשנת 1995, ובתצהיר שצורף לעתירה מצהירה העותרת כי הגישה את הבקשה ביום 26.12.95 (סעיף 14 לתצהיר). 6. מתשובת המדינה עולה כי לאחר הגשת הבקשה לאיחוד משפחות, ביום 16.2.1997, נשלח על ידי משרד הפנים לעותרת, על פי כתובתה בסילוואן, ירושלים, מכתב (נספח א לתגובת המדינה) אשר בו התבקשו העותרים להמציא את המסמכים הבאים כדי להוכיח כי מרכז החיים שלהם הוא בישראל: חוזה רכישת או שכירת דירה; חשבונות בדירה הקשורים לדירה מאז יום הנישואין; אישורים בדבר שירותים רפואיים שקיבלו העותרים וילדיהם; אישורים בדבר מקום עבודתה של המבקש והמוזמן; משך השהייה של המבקש בישראל ומחוצה לה. מכתב זה נכתב בטופס סטנדרטי של משרד הפנים, כאשר המסמכים אותם הנושאים ביקש משרד הפנים מהעותרת סומנו ב-X ליד אותם פריטים (שהם רק חלק מהחלופות המודפסות במכתב). לטענת בא כוח העותרת, עו"ד לאה צמל, מכתב זה לא הגיע לידיה של העותרת. בא כוח המדינה, עו"ד פיזלר, טען כי המכתב נשלח על פי הכתובת של העותרת בסילוואן, ואם המכתב לא הגיע אליה, אין זה אלא הוכחה נוספת כי אכן העותרת לא היתה באותו זמן בביתה בירושלים, אלא התגוררה בבית בעלה, העותר, בעיר חברון, כפי שהודתה העותרת בתצהירה ובעתירה עצמה. 7. באי כוח הצדדים טענו בפניי, זה בכה וזה בכה, האם יש חזקת תקינות למינהל הציבורי. כפי שהוסכם בין הצדדים, אין הוכחה כי מכתב זה נשלח בדואר רשום, ועל כן, אין בפניי הוכחה פוזטיבית כי המכתב הגיע ליעדו. מאידך גיסא, אין הוכחה פוזטיבית כי המכתב חזר לשולח, קרי: למשרד הפנים. אינני צריך לקבוע מימצא מוחלט בנושא זה, ולבטח שלא אוכל לקבוע מימצא או הצהרה, כפי שביקשה עו"ד לאה צמל, באת כוח העותרים (עמ' 4 לפרוטוקול), כאילו ביחס למשרד הפנים לא חלה חזקת תקינות המינהל, וזאת עקב המצב הביוקראטי הקשה של לשכת מירשם האוכלוסין בירושלים המזרחית. גם אם צודקת הגב' צמל, כי לעיתים - כפי שעולה מעתירות מספר שבאו בפניי - יש תורים ארוכים בלשכת מרשם האוכלוסין בירושלים המזרחית, ולעיתים אין תשובות טלפוניות או אין מענה בכתב לפקסים ולמכתבים, לא ניתן להסיק את המסקנה הגורפת שביקשה עו"ד צמל כאילו משרד הפנים אינו נהנה מחזקת תקינות המימשל. 8. מכל מקום, גם אם לא ניזדקק לחזקת תקינות המימשל, בעיני, העיקר הוא חובת מבקש השירות, ובמיוחד כאשר הוא תושב זר, לנסות ולבדוק מה עלה בגורל בקשתו. לפי גירסת העותרים, מאז שהגישו את בקשתם משנת 1995 לא קיבלו כל מענה, והתשובה היחידה היתה תשובת הסירוב מ-1999, שאליה אתייחס בפיסקה הבאה. אם אכן, לטענת העותרים, לא הגיע אליהם המכתב מיום 16.2.97, הדבר מעורר תמיהה רבתי, שכן משמעות הדבר היא כי העותרים "ישנו" על בקשתם לאיחוד משפחות במשך 4 שנים (1999-1995) ולא עשו דבר לבדוק מה עלה בגורל בקשתם. 9. המסמך השני שנשלח ממשרד הפנים אל העותרים נושא תאריך 6.9.1999, ואף הוא בנוסח מודפס עם תוספות בכתב יד (ראה נספח ב לתגובה המקדמית של בא כוח המדינה). במסמך זה הנושא כותרת: "בקשה לאיחוד משפחות", נאמר במפורש כדלקמן: "הריני להודיעך כי בקשתך לאיחוד משפחות נבחנה וניתנה ההחלטה הבאה: לסרב לבקשה". דברים אלה הם בנוסח המודפס בעברית, וכאשר כל שורה מתורגמת לערבית. בשורה לאחר מכן הודפסו המילים: "הנימוק לסירוב": ובהמשך יש שורה ריקה בה הוספו, בעברית, בכתב יד המילים הבאות: "לא הוכח מרכז חיים". בא כוח העותרים טוענת כי העותרים לא התייחסו ברצינות למכתב זה שכן לעותר 2 היה רישיון כניסה לישראל והוא עבד בישראל, ולכן, מבחינתו, לא היה הבדל בין הימצאות בישראל, מכוח רישיון שהייה, לבין בקשה לאיחוד משפחות, על כן, לטענת בא כוח העותרים, לא הקדיש העותר למכתב הנ"ל תשומת לב ולא עשה שום פעולה בעקבות החלטת הסירוב האמורה. 10. אין חולק כי בפעם הבאה שהיה "קשר" בין משרד הפנים לבין העותרים היה מכתבה של בא כוח העותרים, עו"ד צמל, שנשלח למשרד הפנים ביום 24.1.03 (נספח א לעתירה). במסמך זה מפרטת עו"ד צמל את הנתונים העובדתיים של העותרים ומספרת כי העותרים אכן גרו בבית הורי הבעל בחברון למשך 3 שנים ולאחר מכן "חזרו לגור בשכונת סילוואן בבית אימם של המבקשת וממשיכים לגור בו עד היום". עו"ד צמל מציינת בסיום המכתב כי "ביום 6.9.99 שלחתם למבקשת מכתב דחייה לבקשת איחוד משפחות כי לא הוכח מרכז חיים". החלק האופרטיבי המופיע בסיום המכתב הינו זה: "אבקשכם לשקול את החלטתכם מחדש ולהודיעני אם נחוצים לכם מסמכים כלשהם. נא להודיעני על כך ואלה יועברו אליכם בהקדם". 11. בעתירה מציינת עו"ד צמל כי בנוסף למכתב אותו שלחה למשרד הפנים ביום 24.1.03 שלחה למשיב גם תזכורות ביום 24.2.03 וביום 24.3.03, ואלה לא זכו לתגובה (שני מכתבי התזכורת הנטענים לא צורפו לעתירה). בהמשך העתירה נאמר כי ביום 25.3.03 היו העותרים 1 ו-2 במשרדי המשיב לבדוק מה עלה בגורל בקשתם לאיחוד משפחות ולרישום ילדיהם, והפקיד הודיע לעותר כי הבקשות לאיחוד משפחות ולרישום ילדיהם במרשם האוכלוסין נדחו. 12. העתירה מבוססת על הטענה כי קיימת זכות כללית, על פי עקרונות הצדק, לאיחוד משפחות, כולל הזכות של בן זוג להיות יחד עם בת זוגו וילדיו באותו מקום. כן הושם דגש על כך שאי היענות לעתירה תפגע בבניין התא המשפחתי ובזכויות הילדים. 13. מתשובת בא כוח המדינה, במסגרת התגובה המקדמית, עולה כי המצב במשרד הפנים, ככל שמדובר בטיפול בבקשה לאיחוד משפחות שהגישו העותרים, היה זה: הבקשה טופלה בנוהל המקובל. בשנת 1997 נדרשו העותרים להמציא מסמכים להוכחת מרכז חייהם, כאמור בנספח א לתגובה (על מכתב זה ראה לעיל, פיסקה 6 ) . 14. בעיני המשיב, העדר תשובה מאת העותרים למכתב שנשלח אליהם על ידי המשיב בשנת 1997, מוכיח כי "העותרים זנחו את בקשתם" שכן "בשנים אלה כלל לא גרו בתחומי מדינת ישראל" (סעיף 3 לתגובה ). בהמשך, טוען בא כוח המדינה כי "משזנחו העותרים את בקשתם ואף לא ניסו להוכיח, כי מרכז חייהם בישראל, סורבה בקשתם לאיחוד משפחות. הודעה נשלחה לעותרים ביום 6.9.99" (סעיף 4 לתגובה). 15. בא כוח המדינה, עו"ד פילזר, מדגיש כי מאז 1999 ועד היום לא הוגשה בקשה חדשה מטעם העותרים לאיחוד משפחות, וכי המכתב שנשלח על ידי עו"ד צמל בראשית שנת 2003 אינו בגדר בקשה לאיחוד משפחות, שכן יש להגיש בקשה באופן אישי, לצרף מסמכים ולשלם אגרה, דברים שהעותרים לא עשו. כמו כן, מציין בא כוח המדינה כי במשרדי לשכת מרשם האוכלוסין לא נמצא כל רישום המלמד על פנייה בכתב או בעל פה מצד העותרים ביום 25.3.03, כנטען בעתירה (ראה פיסקה 11 לעיל). לעניין רישום הילדים בלשכת רישום האוכלוסין כותב בא כוח המדינה כי העותרים הגישו לראשונה בקשה כזו רק ביום 22.5.03, כחודש וחצי לאחר הגשת העתירה (שהוגשה ביום 10.4.03). 16. בישיבה הראשונה שהתקיימה בפניי, הוברר כי הנושא השנוי באמת במחלוקת בין הצדדים נובע כולו מהחלטת הממשלה מיום 12.5.02. על פי החלטה זו, כפי שתוקנה ופורשה על ידי הממשלה ומשרד הפנים, כל מי שמגיש בקשת איחוד משפחות לאחר 12.5.03 - בקשתו לא תטופל. מאידך גיסא, בקשות שהוגשו לפני 12.5.02 והיו "בצנרת" - יטופלו, ותינתן ביחס אליהם החלטה, כמקובל. 17. לאור החלטת הממשלה האמורה, המחלוקת בין הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי בדיון הקצר בעל פה ביום כ"ה סיון תשס"ג (25.6.03), היתה זו: העותרים טוענים כי מכתבה של עו"ד צמל מתחילת 2003 (ראה פיסקה 10 לעיל) הוא בגדר המשך הבקשה לאיחוד משפחות משנת 1995, ועל כן חל עליה החריג של החלטת הממשלה מיום 12.5.02, דהיינו: מדובר בבקשת איחוד משפחות הנמצאת "בצנרת", ועל כן יש לטפל בה. מאידך גיסא, עמדתו של בא כוח המדינה, עו"ד פילזר, היא כי הבקשה לאיחוד משפחות משנת 1995, טופלה, ונשלח מכתב הדורש צירוף מסמכים משנת 1997, ובהעדר תשובה, בקשת איחוד המשפחות סורבה לחלוטין בשנת 1999. בכך הסתיים הטיפול בבקשת איחוד המשפחות, ועל כן לא תלויה ועומדת בקשה לאיחוד משפחות כלל ועיקר. מכתבה של עו"ד צמל, לטענת בא כוח המדינה, אינו יכול להחיות בקשה לאיחוד משפחות אשר סורבה ונדחתה. לפיכך, על פי עמדת המדינה, מכתבה של עו"ד צמל מראשית 2003 הוא בגדר בקשה חדשה לאיחוד משפחות, אשר משרד הפנים אינו רשאי לטפל בה, וזאת על פי החלטת הממשלה מיום 12.5.02. 18. בתום הישיבה האמורה מיום כ"ה סיון תשס"ג (25.6.2003) ניתנה על ידי החלטה בה קבעתי כי טיעוני הצדדים ביחס לשאלה האם ההליכים הקודמים של איחוד המשפחות הסתיימו או שהם תלויים ועומדים, מחייבת התייחסות מדוקדקת, וכי כל צד יגיש את סיכומיו בכתב בשאלה זו. 19. סיכומי הצדדים הוגשו (אם כי באיחור, בהסכמה). באת כוח העותרים, עו"ד צמל, בחרה להרחיב את סיכומיה והקדישה חלק מהם לנושא שאינו תלוי ועומד לפנינו -אלא בפני בית המשפט העליון - והוא תוקף החלטת הממשלה מיום 12.5.02. למותר לציין כי לא אתייחס לנושא זה, וגם בסיכומים בעל פה הסכימה בא כוח העותרים כי נושא זה ימתין להחלטת בג"צ. המדינה השיבה על סיכומי העותרים. התקיים דיון בעל פה להשלמת טיעון ביום ה' שבט תשס"ד (28.1.04). 20. לאחר עיון בטענות הצדדים נחה דעתי כי הדיון בבקשה לאיחוד משפחות שהגישה העותרת בשנת 1995, ואשר סורבה בשנת 1999 - מוצה. טענת בא כוח העותרים, עו"ד צמל, כאילו בעיני העותר 2 אין חשיבות להחלטת המדינה בעניין דחיית הבקשה לאיחוד משפחות, שכן יש לו היתר כניסה לישראל, אין בה כדי לשנות את המצב. החלטת הסירוב כפי שהובאה לעיל (ראה פיסקה 9) היא ברורה ואינה ניתנת לפירושים, ומשמעותה היא, חד וחלק, כי בקשת איחוד המשפחות - סורבה, דהיינו: לא התקבלה. 21. טענה נוספת היתה בפי בא כוח העותרים, והיא כי מוטלת חובה על המדינה להודיע לעותרת במכתב הסירוב בצורה ברורה מהי משמעות הסירוב, וכן על זכותה לפנות לבית המשפט ולהגיש עתירה. טענה זו אינה מקובלת עלי. נראים לי דברי בא כוח המדינה, עו"ד פילזר, לפיהם אין חובה כזו ואין מקום להטילה. ארחיב מעט בנושא זה. 22. על פי המשפט הבינלאומי, קיימים ארבעה תנאי יסוד מצטברים לקיום מדינה, כפי שהדבר בה לידי ביטוי בהסכם מונטיווידאו משנת 1933. ואלה הם: א. אוכלוסייה קבועה; ב. טריטוריה מוגדרת; ג. ממשלה; ד. כושר לקיים יחסים עם מדינות שונות. ראה גם: י' דינשטיין, המשפט הבינלאומי והמדינה (1971), בעמ' 98. לעניין תכונות אלה של המדינה וניתוחם ביחס לרשות הפלשתינאית, ראה מה שכתבתי בחוות דעתי בת.א. (י-ם) 2538/00 נוריץ נ' הרשות הפלשתינאית, פ"מ תשס"ב (2), 776, בעמ' 839 ואילך. לטעמי, כפי שזכאית, ולעיתים אף חייבת, מדינה לשמור על שלמותה הטריטוריאלית וזאת כחלק מתנאי הריבונות (התנאי השני), כך, רשאית, ואף חייבת, מדינה לקבוע את התנאים לכניסתם של אנשים נוספים והצטרפותם לאוכלוסייה הקיימת במדינתה (התנאי הראשון). לפיכך, בכל מדינות העולם, חלק ממאפייני הריבונות היא הזכות המוחלטת של כל מדינה לקבוע באילו תנאים יתווספו אנשים חיצוניים לאוכלוסייתה. במדינת ישראל יש חוק מיוחד המתייחס ליהודים, והוא חוק השבות, תש"י - 1950, וזאת כחלק מאופייה היהודי של המדינה. לגבי כניסת אנשים אחרים, שאינם יהודים, חלים הדינים הכלליים המקובלים בכל מדינות העולם, שעיקרם: מתן שיקול דעת למדינה לקבוע בחוקי האזרחות או חוקי הכניסה לישראל את התנאים לפיהם ייכנס פלוני למדינה ויהיה זכאי להיות תושב או אזרח בה. במקרה שלפנינו, מדובר בבקשת תושבת מזרח ירושלים לאיחוד משפחות עם בעלה וילדיה, כאשר בסיום ההליך, אם תתקבל הבקשה, הם יהפכו לתושבי מדינת ישראל ולא לאזרחיה, שכן מעמדם של האנשים הגרים במזרח ירושלים הוא מעמד של תושבי קבע, שחל עליהם חוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952, ולא חוק האזרחות (ראה: בג"צ 282/88 עווד נ' ראש הממשלה ושר הפנים, פ"ד מב(2), 424). אותם אנשים אשר מבקשים להצטרף למדינת ישראל, בין כתושבים ובין כאזרחים, ומגישים בקשות בעניין זה, חייבים לבדוק בשבע עיניים מה עלה בגורל בקשתם. אינני רואה הצדקה להטיל על המדינה חובות נוספים כלפי מי שאינו אזרח או תושב בה. יתכבד אותו אדם ויבדוק בתשומת לב מה עלה בגורל בקשותיו. אם אותו אדם נותן למשרד הפנים כתובת למסירת מסמכים בירושלים ובוחר לגור בעיר אחרת - ובמקרה שלנו כזכור בחרה העותרת לעזוב את ירושלים ולגור עם בעלה העותר בחברון - לא יתפלא אותו אדם אם מכתבים הנשלחים אליו מהרשות המינהלית (קרי: משרד הפנים), לא הגיעו ליעדם. בכל מקרה, כאשר מתקבלת אצל הפונה תשובה שלילית בשנת 1999, יש לראות בכך סוף פסוק. 23. ראוי להזכיר, בהקשר זה, כי שני המכתבים שנשלחו לעותרים על ידי משרד הפנים הודפסו בעברית ובערבית, לנוחיות מגיש בקשת איחוד המשפחות, אם כי שם המבקש והמוזמן והנימוק שהוזכר בהחלטת הסירוב כתובים בעברית בכתב יד. לא נטענה כל טענה על ידי בא כוח העותרים כאילו העותרים לא הבינו את משמעות מכתב הסירוב עקב בעיות לשון. 24. בנסיבות אלה, עמדתי היא כי הליך איחוד המשפחות שהחל בשנת 1995 בא לכלל סיום בשנת 1999. בעניין זה מקבל אני את עמדת המדינה. לכן, יש להתייחס אל המכתב של עו"ד צמל למשרד הפנים משנת 2003 כאל בקשה חדשה, ולא רענון הבקשה הקודמת. לפיכך, החלטת הממשלה מיום 12.5.03 חלה וישימה במקרה שלפנינו, ולכן צודקת הרשות, דהיינו: משרד הפנים, שלא דנה בבקשה לאיחוד משפחות שמצויה במכתבה של עו"ד צמל מראשית שנת 2003 (למעלה ממחצית השנה לאחר החלטת הממשלה מיום 12.5.02). 25. דברים אלה שאמרתי, נקבעו גם בפסיקת בית המשפט זה, כפי שהזכירם בא כוח המדינה, עו"ד פילזר, בסיכומיו; ראה: עת"מ 308/03 ברכאת נ' שר הפנים, פסק דין שניתן ביום כ"ד אייר תשס"ג (26.5.03) על ידי כב' השופטת מ' נאור, סגן הנשיא לעניינים מנהליים בבימ"ש זה, כתוארה אז; עת"מ 411/03 ופאא נ' שר הפנים, החלטת כב' השופטת נאור מיום כ"ד אייר תשס"ג (26.5.03); עת"מ 469/03 מרכז אל קודס לזכויות סוציאליות וכלכליות נ' ממשלת ישראל, פסק דין שניתן על ידי סגן הנשיא, השופטת מ' ארד, ביום כ"ה סיון תשס"ג (25.6.03). 26. לא היה כל מענה או אבחון בפי עו"ד צמל ביחס לשלושת תקדימים אלה, פרט לטענתה העובדתית - כאילו מדובר במקרה שלפנינו בבקשת איחוד משפחות תלויה ועומדת. משדחיתי את טענתה העובדתית וקבעתי כי בקשת איחוד המשפחות נידונה, סורבה ומוצתה עוד בשנת 1999, המסקנה הנובעת מכך היא כי יש לפעול על פי ההלכה העולה משלושת פסקי הדין האמורים ולא לאפשר העלאת בקשת איחוד משפחות מחודשת, וזאת על פי החלטת הממשלה הנ"ל מיום 12.5.02. 27. כפי שרמזתי לעיל (פיסקה 19), החלטת הממשלה מיום 12.5.02 אינה בבחינת סוף פסוק מבחינה שיפוטית, שכן הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק ביחס לחוקיות ההחלטה, סבירותה והיקפה (בג"צ 4609/02). כפי שנמסר לי על ידי בא כוח הצדדים, החלטה בבג"צ זה טרם ניתנה. 28. כמו כן, נחקק על ידי הכנסת חוק ביחס להגשת בקשות לאיחוד משפחות על ידי תושבים פלשתינאים. ראה: חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג - 2003 (ספר חוקים 1901, מיום 6.8.03, עמ' 542). גם תוקפו של חוק זה תלוי ועומד בבג"צ בהרכב מורחב, ואף בעניין זה לא ניתנה החלטה. 29. למותר לציין כי אין בפסק דין זה כל התייחסות לא לבג"צ ביחס לתוקף החלטת הממשלה הנ"ל ולא לבג"צ ביחס לתוקף החוק הנ"ל, שכן פסקי דין אלה טרם ניתנו. לפיכך, אין לי אלא לסיים פרק זה של פסק הדין, המתייחס לבקשה לאיחוד משפחות, במילים בו סיימה כב' סגן הנשיא מ' ארד פסק דין במקרה דומה: "אין בהחלטה זו כדי למנוע מהעותרים לחזור ולפנות למשרד הפנים בעקבות החלטה שתינתן בבית המשפט הגבוה לצדק בעניין החלטת הממשלה מיום 12.5.02 (בג"צ 4609/02), אם תימצא עילה בדין לכך" (פיסקה 8 לעת"מ 469/03 הנ"ל). 30. לאחר שקבעתי כי יש לדחות את העתירה, ככל שהיא מתייחסת לבקשה לאיחוד משפחות, אתייחס להלן, בקצרה, לבקשה השנייה בעתירה, לרשום את הילדים - עותרים 6-3 - במרשם האוכלוסין בישראל. ככל שמדובר בילדים הגדולים או בילדה הגדולה ואשר הוזכרו בבקשה לאיחוד משפחות משנת 1995, דין הסירוב של הבקשה לאיחוד משפחות חל גם על ילדים אלה, ולכן כל האמור לעיל ביחס לדחיית העתירה חל לגבי ילדים אלה. 31. אשר לילדים שנולדו לאחר מכן, ובמיוחד ביחס לילד האחרון, עותר 6, על משרד הפנים לקבל החלטה בעניין. לא שמעתי כל טיעון של מי מבין הצדדים המתייחס לשיקולים שיש לשקול ביחס לרישום ילד, בנם של תושבת מזרח ירושלים ותושב חברון בתעודת זהות, או במרשם האוכלוסין בישראל, והאם יש לרישום כזה השלכה על בקשה לאיחוד משפחות והאם החלטת הממשלה מיום 12.5.02 חלה על רישום כזה. לפיכך, לא אביע כל עמדה ביחס לשאלות אלה, והמקום והזמן לדון בהם יהיה רק לאחר החלטת שר הפנים בנושא, אם לא ייענה לבקשת העותרים והם יגישו בעניין עתירה מנהלית כדין. 32. מתגובת המשיב עולה כי הבקשה לדון ברישומם של הילדים במרשם האוכלוסין בישראל הוגשה באיחור רב, רק בחודש מאי 2003, כחודש וחצי לאחר העתירה (ראה סעיף 8 לתגובה המקדמית שהוגשה ביום 10.6.03). ממילא, הנושא איננו בשל, כרגע, לעתירה מנהלית. כידוע, עתירה מנהלית היא הליך שבו ניתן לתקוף - מנימוקי המשפט המנהלי - החלטה של רשות שלטונית שכבר ניתנה (וראה גם את לשונו של סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס - 2000, הקובע כי בית המשפט לעניינים מינהליים יידון ב"עתירה נגד החלטה של רשות"; ההדגשה לא במקור). ברם, כאשר הוגשה רק בקשה לרשות המינהלית, וזו טרם החליטה בה, לא ניתן לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים בשלב כה מוקדם (ייתכנו מקרים של עתירה מינהלית המוגשת בשל אי מתן החלטה זמן רב מדי, אך אין זה המקרה שלפנינו). 33. חזקה על משרד הפנים כי יטפל בבקשה לרישום הילדים בתעודת הזהות ביעילות ובסבירות וייתן את ההחלטה בזמן ההולם. מכל מקום, לאור העובדה כי תיק זה נמשך זמן רב, ואף הבקשה החדשה לרישום הילדים הוגשה למשרד הפנים לפני כ-9 חודשים, אני קובע כי על משרד הפנים להודיע לב"כ העותרים תוך 30 יום מהיום האם הוא מבקש מהעותרים להמציא מסמכים או תיעוד אחר או מבקש לראיין את העותרים או אדם נוסף לצורך קבלת ההחלטה. העותרים ימסרו מסמכים אלה או יתייצבו לאותו ראיון או חקירה בתוך 30 יום נוספים מתום 30 יום הראשוניים האמורים. משרד הפנים ייתן את החלטתו בתום 30 יום מסיום הליכי החקירה והבירור או המצאת המסמכים, המאוחר מביניהם. בסך הכל, ההחלטה תינתן תוך 90 יום מהיום (אלא אם כן יגישו העותרים מסמכים או יתייצבו לחקירה מעבר למועד שנקבע להם, ואז תינתן החלטת משרד הפנים 30 יום לאחר המועד שבו ימלאו העותרים אחר דרישות משרד הפנים). 34. רשמתי לפניי את הודעת עו"ד פילזר, בא כוח המשיב, לפיה אם ההחלטה ביחס לנושא זה של רישום הילדים תהיה שלילית, יהיו רשאים העותרים לפנות לבית המשפט, כמו בכל מקרה בו בקשה מסורבת (ראה הצהרת עו"ד פילזר ברוח זה ביחס לעותר 6 - עמ' 6, שורות 13-12 לפרוטוקול). תוקף הצהרה זו יחול גם לגבי הילדים האחרים, ששמם לא הופיע בבקשה לאיחוד המשפחות הראשונה, ואשר לגביהם טרם ניתנה החלטה מפורשת של משרד הפנים המסרב לרושמם בתעודת הזהות או במרשם האוכלוסין של אמם, שהיא תושבת מזרח ירושלים. 35. לאור האמור לעיל, התוצאה הינה זו: א. העתירה לבקשה לאיחוד משפחות - נדחית. ב. ביחס לעתירה לרישום הקטינים בתעודת הזהות, יחולו ההוראות הבאות: הקטינים ששמם כלול בבקשה לאיחוד המשפחות המקורית שמספרה: 2645/95, יראו כאילו בקשתם נדחתה; ביחס לבקשת הקטינים האחרים לרשום את שמם במינהל האוכלוסין בישראל, יפעלו העותרים והמשיב כאמור בפיסקה 33 לפסק דין זה. ג. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות. 36. לאור דחיית העתירה, מתבטל בזה הצו הארעי האוסר על גירוש עותרים 6-2 מן הארץ, כפי שניתן על ידי ביום י"א אייר תשס"ג (13.4.03), בתיק בש"א 7413/03. 37. בהסכמת הצדדים, נשלח פסק הדין בדואר. על המזכירות לשלוח העתק מאושר של פסק דין זה לב"כ הצדדים. ניתנה היום י"א בשבט, תשס"ד (3 בפברואר 2004) בהעדר הצדדים. משה דרורי, שופט איחוד משפחותמשרד הפנים