קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי חידוש רישיון נהיגה עקב קנסות: 1. המערער עבר עבירות תעבורה, ובהן 4 אלה: חניה לפני מעבר חציה - ביום 22.8.89; אי ציות לתמרור ב29- - ביום 25.7.89; נהיגת רכב שעה שרשיון הרכב פקע למשך פחות מ6- חודשים - ביום 21.9.89, וכן אי ציות לתמרור על ידי הולך רגל - עבירה מיום 8.2.93. 2. רשות הרישוי (כמוגדר בסעיף 1 של פקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א1961- (להלן - הפקודה), סירבה לחדש את רשיון הנהיגה של המערער בגלל אי תשלום הקנסות שהוטלו עליו בגין עבירות התעבורה הנ"ל. מדובר, לעניננו, ב4- קנסות בגין עבירות קנס שהן עבירות תעבורה כמוגדר בסעיף 1 לפקודה, בהן מוסמך לדון שופט תעבורה לפי האמור בסעיף 25 לפקודה. אלה הן עבירות מסוג ברירת משפט, שחל עליהן סעיף 228 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982- (להלן - החוק). לפי סעיף 229 של החוק, נתונה למי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס האפשרות לשלם את הקנס תוך 90 יום מיום המצאת ההודעה, זולת אם הגיש לתובע בקשה לביטול הקנס או הודיע על רצונו להישפט על העבירה נשוא הקנס. המערער לא שילם את הקנס, לא פנה לתובע ולא הודיע שיש ברצונו להישפט על העבירה. לפי סעיף 229(ב) לחוק עליו לשלם כפל קנס ואם לא שילם את המגיע תוך 6 חודשים, תיווסף לכך תוספת פיגור כאמור בסעיף 67 לחוק העונשין, התשל"ז1977-. ארבעת הקנסות המקוריים הם בסכום כולל של 370.- ש"ח. תוספת הפיגור לגביהם היא בסכום כולל של 1,240.- ש"ח, כך שבסה"כ חובו של המערער בגין הקנסות עמד ביום 5.6.98 על סכום של 1,610.- ש"ח. 3. עיכוב חידוש הרשיון נעשה על סמך האמור בסעיף 70 של הפקודה, הקובע: "70.שר התחבורה רשאי להתקין תקנות בענינים אלה: (1) ... ... (23) התנאת מתן רשיון או חידוש רשיון, על פי פקודה זו או התקנות לפיה בתשלום - (א)כל קנס שמבקש רשיון או חידושו נתחייב בו בדין בשל עבירות תעבורה או בשל עבירה אחרת הנובעת מנהיגת רכב... ואשר לא שולם למרות שהגיע מועד תשלומו". על סמך הוראת הפקודה הנ"ל נתקנה תקנה 172ב לתקנות התעבורה, תשכ"א1961- האומרת: "רשות הרישוי רשאית שלא ליתן רשיון נהיגה או שלא לחדש רשיון נהיגה עד שמבקש הרשיון או חידושו יוכיח, לפי דרישתה, כי כל קנס שנתחייב בו בדין בשל עבירת תעבורה או בשל עבירה אחרת הנובעת מנהיגת רכב - שולם". 4. המערער לא השלים עם עיכוב חידוש רשיון הנהיגה שלו. הוא גם אינו משלם את הקנסות ואת התוספות שבגינם. לטענת המערער, הוא זכאי לחידוש הרשיון ולכך שהעונשים העומדים נגדו בגין עבירות התעבורה שבגינן נמסרו לו ארבע הודעות הקנס דלעיל, לא יבוצעו כלל, מחמת התישנות. בצר לו, פנה המערער לבית המשפט לתעבורה בחיפה והגיש "בקשה לביטול קנסות מפאת התיישנות" (ב.ש. 98 / 6156) שהובאה לדיון בפני כב' השופט יציב. עוד בטרם נדונה הבקשה לגופה, עלתה שאלת הסמכות, הקבועה באשר לשופט התעבורה בסעיף 25 של הפקודה, כדלקמן: "25.(א) מי שנתמנה שופט תעבורה מוסמך לדון בעבירות אלה: (1) עבירות תעבורה; (2) עבירות לפי סעיפים 2, 17, 39, 40, 41 ו46- לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל1970-, ולפי סעיף 48 לפקודה האמורה במידה שהוא מתייחס לעבירות שפורטו בפסקה זו; (3) עבירות על חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח1957-, ועל התקנות והצווים שניתנו על פיו, הנוגעים לתעבורה ולכלי רכב; (4) עבירות על החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב בלי רשות), תשכ"ד1984-;" (5) עבירות על חוק למניעת מפגעים, תשכ"א1961-, והתקנות לפיו, אם העבירות נוגעות לכלי רכב. (6) עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז1977-, שנעברה תוך כדי שימוש ברכב. (ב) בוטל. (ג) אין הוראות סעיף זה באות לגרוע מסמכות שופטים שאינם שופטי תעבורה לדון בעבירות תעבורה. (ד) לגבי עבירות תעבורה דין שופט תעבורה כדין שופט בית משפט שלום ויהיו לו כל הסמכויות המסורות לשופט בית משפט שלום". המערער טען בפני שופט התעבורה כי בית המשפט לתעבורה הוא זה המוסמך לדון בהליך שננקט כמפורט לעיל. לשיטתו, רואים מכח קל וחומר את מי שלא שילם את הקנס ולא ביקש להישפט, כמי שהודה ונשפט על עבירת התעבורה, כקבוע לגבי מי ששילם את הקנס, כאמור בס' 229(ח) לחוק: "שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו". לפיכך, רואים את המערער כמי שהורשע בבית המשפט לתעבורה, ועל כן, מוסמך בית המשפט המרשיע לדון גם בהתישנות העונש, הוא הקנס, ואין הבדל בנידון זה, בין מי שנשפט על ידי שופט התעבורה, לבין מי שבחר שלא להישפט. נציג המשטרה טען כי לאור האמור בסעיפים 228 עד 230 לחוק אין לראות את המערער כמי ש"הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו" (כאמור בסעיף 229(ח) לחוק). כן טען נציג המשטרה כי "מדובר בענין בין המבקש ובין מדינת ישראל... חל האמור בסעיף 4 לחוק לתיקון סדרי הדין (המדינה כבעל דין) תשי"ח1958- שלפיו ייצוג המדינה הוא בידי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו"; התביעה המשטרתית אינה מוסמכת לייצג את המדינה במקרה דנן בו לא מדובר בהליך פלילי שהמדינה היא המאשימה בו "ולפיכך אין התביעה המשטרתית מיופית כח מטעם היועץ המשפטי לממשלה להשיב לבקשה". לאור האמור, ביקש התובע המשטרתי שבית המשפט לתעבורה לא ידון בבקשה, ולחילופין שידחנה לגופה. 5. סעיף 10 של החוק דן בהתיישנות עונשים והוא קובע: "עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו - (1) בפשע - עשרים שנים; (2) בעוון - עשר שנים; (3) בחטא - שלוש שנים". אין בחוק הוראה המסדירה את הפרוצדורה או הקובעת את מסגרתו של ההליך, ובפני איזו ערכאה יתברר, כאשר מי שעונשו התיישן ואף על פי כן נמשך או מתחיל ביצועו כנגדו, חפץ למנוע את הביצוע, בגלל התישנות העונש. אמנם, סעיף 3 של החוק קובע כי: "בכל ענין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק". אך הוראה זו, כך נראה, ענינה סדרי הדין שבפני הערכאה המוסמכת, ולא שאלת הסמכות, הקובעת מי הערכאה המוסמכת לדון בענין. 6. השופט קמא החליט לדחות את הבקשה מפאת חוסר סמכות, והסביר בפסק דינו: "לדעתי דין הבקשה להדחות מחוסר סמכות. א. משבחר אדם שנמסרה לו הודעת תשלום קנס שלא לשלם את הקנס, ולא הודיע על רצונו להשפט על העבירה, הוא הוציא עצמו ממסגרת ההליכים שבימ"ש זה דן בהם. מסקנה זו עולה בבירור הן מסע' 229(ג) לחסד"פ, שעל פיו מי שלא הודיע שברצונו להשפט ולא שילם במועד את הקנס, רשאי רק תובע, שהוסמך במיוחד לענין זה בידי היועץ המשפטי לממשלה, לבטל הודעת תשלום הקנס, והן מסע' 229(ו) לחסד"פ, שעל פיו, רשאי רק תובע לפטור אותו מתשלום כפל הקנס או תוספת הפיגור אם נוכח שהעילה לאי התשלום במועד, היא אחת משתי העילות המופיעות בסעיפים (2) ו-(3) לסע' 229(ו). סמכויות אלה הן סמכויות מקבילות לסמכות הנתונה בסע' 69 לחוק העונשין לביהמ"ש או הרשם, לגבי מי שנשפט ולא שילם הקנס שהוטל עליו על ידי ביהמ"ש. לא רק זאת, אלא שסע' 229(ב) לחסד"פ קובע במפורש כי גביית הקנס מאדם שלא שילם הקנס במועד ולא הודיע על רצונו להשפט, תיעשה כאמור בסעיפים 68 ו70- לחוק העונשין, וסעיף 69 לאותו חוק לא יחול. היינו, החוק שלל במפורש את סמכות ביהמ"ש לדון באותם מקרים בהם אדם בחר שלא לשלם הקנס ולא שלח הודעה אם ברצונו להשפט על העבירה. ב. יש להניח כי אילו הנחת המבקש כי יש סמכות לבימ"ש זה היתה נכונה, הרי ביהמ"ש העליון בבג"צ 97 / 1618 (סצ'י), היה מפנה את העותרים שם לביהמ"ש לעניינים מקומיים. משלא עשה כך, יש להניח כי הגיע למסקנה שאין לביהמ"ש לעניינים מקומיים סמכות לדון בשאלת התיישנותם של קנסות על עבירות ברירת משפט, אשר מי שקיבלם בחר שלא לשלמם ולא ביקש להשפט על העבירה שלכאורה עבר. לאור כל האמור לעיל, אני מחליט לדחות את הבקשה מפאת חוסר סמכות". 7. בתיק אחר שבא בפני כב' ס. הנשיא השופט י. פוקס, נדונה טענת התיישנות לגבי קנס שהוטל בבית המשפט לתעבורה על מי שביקש להשפט בעבירת תעבורה מסוג ברירת משפט. (ב.ש. 98 / 4542 פאהום עפו נ' מדינת ישראל). אמר כב' ס. הנשיא פוקס: "הנני סבור כי הסמכות לדון בבקשה זו, נתונה לבית משפט זה, אשר גזר את דינו של המבקש. בית המשפט אשר גזר את דינו של המבקש, הוא המוסמך להורות על נקיטת פעולות לביצוע העונש שהוטל. לפיכך, בית משפט זה הוא אף המוסמך להורות על אי ביצוע העונש. אשר לטענה בדבר הצורך להפנות בקשה זו, בבדיקת עניין ביצוע העונש, שלא לתביעה המשטרתית: התביעה המשטרתית היא שייצגה את המשיבה בהליכים עד למתן גזר הדין, ואינני סבור כי תוקף ייצוג זה פקע לאחר מתן גזר הדין, בערכאה זו. לפיכך היה מקום להפנות בקשה זו בעת בדיקת ביצוע העונש, לתביעה המשטרתית. ... אשר על כן נקבע בזה כי אין לבצע את העונש שהוטל בתיק זה, בשל התיישנותו". בת.פ. (שלום תעבורה ת"א) מס' 0-413244-5 יוסף לאופר לברן נ' מדינת ישראל, בפני כב' השופטת גרימברג, נדחתה בקשה דומה, ונפסק: "התהליך הפלילי, שיזמה המאשימה נגד המבקש נסתיים בהרשעת המבקש וגזירת דינו על ידי בית משפט זה. .... הואיל והמדובר בשאלת אופן ביצוע גביית קנס על ידי רשויות המנהל של המדינה האמונות על אכיפת פסקי הדין, הרי אין המדובר בהליך פלילי עוד, ועל בקשה כגון זו להיות מוגשת (אם בכלל) במקום אחר. בהיותו בית משפט הדן בעניינים פליליים בלבד, אין לבית משפט נכבד זה הסמכות ליתן סעד הצהרתי (כאילו שהעונש כבר התיישן) וזאת על פי סעיף 75 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1984. בנוסף,, בעניינים שבין האזרח לבין הרשויות המנהליות של המדינה האמונות על אכיפת פסק דין אין התביעה המשטרתית כגוף הראוי ליצג את המדינה (שכן אין המדובר עוד באמור בהליך פלילי שהמדינה היא המאשימה בו). אם יפתח הליך מתאים לפי בקשת המבקש תחייב תגובת הפרקליטות האזרחית. עצם העובדה שעברו למעלה משלוש שנים הקבועות בחוק למן מתן גזר הדין... כשלעצמה אין בה להוכחת התישנות העונש, מבלי שהוכח חלק מהותי נוסף של ס' 10 לחסד"פ (נ"מ) תשמ"ב1982- והוא אי ביצועו של העונש על ידי רשויות אכיפת החוק במדינה. אין כל ספק שכוונת ס' 10 לחסד"פ הנ"ל לא היתה לתגמל את מי שישתמטו מתשלום חובותיהם ו / או ריבוי עונשיהם אלא להפעיל התישנות רק במקרים שהמדינה לא גילתה עניין באכיפת פסק הדין. על כן, אינני רואה שעל בית משפט זה לדון בבקשה זו כל עיקר - בשל חוסר סמכות - ועל כן, הבקשה נדחית." מקרה נוסף בא בפני כב' השופט מודריק בבית המשפט המחוזי בתל אביב. (ע.פ. 98 / 4436 דותן נתן נ' מדינת ישראל). בערעור על החלטת בית המשפט לתעבורה, נפסק: "... בית המשפט לתעבורה איננו ערכאה מוסמכת לקבוע התיישנות עונשים. "ב"כ המבקשת אומרת - והצדק עמה - שמוכרח להיות פורום מתאים שהחלטתו תקבע בעניין זה ותוכל לסכל הליכי גבייה, אם יינקטו מכאן ולהבא או לשמש למבקש לפניה אל רשות הרישוי לחידוש הרשיון שו... ככל שהדבר נראה לי, הדרכים האפשריות הן, מצד אחד, פניה לבית המשפט הגבוה לצדק כנגד רשות הפועלת בנדון הקנס או מסרבת לפעול בשל הקנס. מצד שני, אפשר גם, ככל הנראה, לפנות לבית משפט השלום בבקשה לפסק דין הצהרתי, שיפעל - REM IN - כשהנתבעת תהיה מדינת ישראל. על כל פנים, מכיוון שבית משפט קמא היה חסר סמכות לפסוק בעניין, ממילא מסתבר מיד, שאין גם לבית המשפט לערעורים סמכות כזאת, ולפיכך, הבקשה, המוגדרת כערר או כערעור, נדחית". 8. דרכי הענישה של מי שהורשע בפלילים קבועים בפרק ו' של חוק העונשין. סימן ד' באותו פרק (סעיפים 61-71) דן בקנסות, עדכונם, מועד תשלום הקנס, תוספות הפיגור על הקנס, גביית התוספות והקנס וכן במאסר במקום קנס. סעיף 71 לחוק העונשין קובע כי: "בית המשפט הדן אדם לקנס, רשאי להטיל עליו מאסר עד 3 שנים למקרה שהקנס כולו או מקצתו לא ישולם במועדו ובלבד שתקופת המאסר במקום קנס לא תעלה על תקופת המאסר הקבועה לעבירה שבשלה הוטל הקנס; נקבע לעבירה עונש קנס בלבד... לא תעלה תקופת המאסר במקום הקנס על שנה; לא הוטל מאסר כאמור, רשאי בית המשפט להטילו בצו מיוחד על פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו שהוגשה לאחר שהקנס לא שולם במועדו;...". כאשר נעברת עבירת קנס שהיא עבירת תעבורה, יכול שוטר למסור לעובר העבירה הודעת תשלום קנס. (סע' 228(ב) לחוק). בנסיבות מסויימות יכול מוסר ההודעה למסור לעובר עבירת ברירת הקנס הזמנה למשפט. במקרה הראשון, לעובר העבירה הזכות להודיע כי ברצונו להשפט על העבירה (סעיף 229(2) לחוק). אם כך יעשה, יבוא ענינו בפני שופט התעבורה ואם ההליך הפלילי יסתיים בהרשעה, הוא צפוי כי יוטלו עליו עונשים, ואחד מהם הוא קנס. כאשר הקנס מוטל על ידי בית המשפט, בהליך פלילי בעקבות הרשעה, מתלווה לקנס אמצעי ביצוע נוסף, והוא קביעת ימי המאסר תמורתו אם לא ישולם במועד. כאשר עבירת הקנס אינה מתבררת בבית המשפט והקנס לא מוטל בעקבות ההרשעה אלא כתוצאה מן ההודעה, לא חשוף העבריין למאסר אם לא ישלם את הקנס. בשני המקרים קנס שלא שולם במועדו ייגבה על פי פקודת המיסים (גבייה). קנס הבא בעקבות הרשעה נושא תוספת פיגור בשעור של מחצית ממנו עבור כל 6 חודשים של פיגור (סע' 67 של חוק העונשין). קנס המוטל על פי הודעת קנס ובלא משפט נושא כפל קנס אם לא שולם במועד והעבריין לא הודיע שיש ברצונו להשפט על העבירה. (סע' 229(ב) של החוק). על כפל הקנס מתווספת תוספת הפיגור הנ"ל, המחושבת על בסיס הקנס המקורי. מי שהוטל עליו קנס בבית המשפט בעקבות הרשעה, יכול לפנות לבית המשפט או לרשם על מנת לפטור אותו מתוספת הקנס. הבקשה תהיה בכתב, נתמכת בתצהיר ואפשר להחליט בה על יסוד התצהיר בלבד או במעמד המבקש בלבד. ברשות, ניתן לערער עליה כעל החלטה אחרת של אותו בית משפט בענין אזרחי. (סע' 69 לחוק העונשין). לעומת זאת, מי שהוטל עליו קנס מכח הודעה על עבירת קנס, רשאי תובע לפטור אותו מתשלום כפל הקנס על פי בקשה בכתב נתמכת בתצהיר, והחלטתו של התובע אינה ניתנת לערעור. (סע' 229(ו)(ז) לחוק). לגבי שני המקרים אין לא בחוק העונשין ולא בחוק סדר הדין הפלילי, וגם לא בחיקוק אחר הנחיה של המחוקק בדבר ההליך אותו מבקש העבריין לנקוט על מנת שייקבע או יוצהר שהעונש שהוטל עליו התיישן. יצויין, כי שעה שנמסרה הודעת קנס והעבריין לא ביקש להישפט, לא ניתן בענינו פסק דין שנעשה חלוט, כנדרש בס' 10 לחוק, אך מוסכם על הכל כי, לצורך זה לפחות, יש לראות את הקנס כאילו הושת עליו בפסק דין, וההתישנות חלה עליו. ראינו כי במקרה שבית המשפט לתעבורה הוא זה שגוזר את הדין ומטיל את הקנס, יש מקום לדעה כי הסמכות נתונה לו, כפי שפסק כב' ס. הנשיא השופט פוקס בב.ש. 98 / 4542 הנ"ל. לדעתו, הסמכות לדון ב"עבירות תעבורה" גוררת עמה את הסמכות לדון בהתישנות עונש שבית המשפט לתעבורה גזר בגין עבירה כאמור. מה גם, שלגבי עבירות כאלה, "דין שופט תעבורה כדין שופט של בית שלום ויהיו לו כל הסמכויות המסורות לשופט בית משפט שלום". הוא הדין בכל בית משפט אחר הגוזר קנס בגין כתב אישום הבא בפניו בגדר סמכותו. לכך מתלווה גם הסמכות לדון בתוספות המתלוות לקנס, ובביטולן. לעומת זאת, המצב באשר לעבירות ברירת המשפט מסובך יותר. מי שנמסרה לו הודעה כאמור, בחר שלא להביא את ענינו לבירור משפטי; הוא עצמו בחר שלא יובא ענינו בפני שופט תעבורה; לכך יש גם יתרונות, למשל, שלא ייגזר עליו מאסר תמורת הקנס, ושלא יופעל כנגדו, במקרה המתאים, עונש מותנה בר הפעלה בגין עבירת הקנס שעבר. גם כל הקשור לביטול התוספת המצטרפת לקנס, אינו מתברר בבית המשפט, אלא בפני תובע, שהחלטתו סופית. הבאת הענין בפני בית המשפט לתעבורה, לטענת המשיבה, אינה מתישבת עם מגמה זו, של הוצאת הענין מגדר סמכותו של בית המשפט, ואין להעביר לבית המשפט את נושא ההתישנות, שעה שכל שאר הענינים הנוגעים לקנס שבגין העבירה, תשלומו וגבייתו, נדונים ומוכרעים מחוץ לבית המשפט. ראוי להפנות בהקשר זה גם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א, כב' השופט עמיחי דרייק (ב.ש. 99 / 90573, משטרת ישראל נ' וילדר רועי), מיום 16.3.99 בו נקבע כי בית המשפט לתעבורה אינו מוסמך לפטור מקנסות פיגורים, בין אם המדינה מסכימה לכך, ובין אם לאו. 9. באשר לסיווג התישנות העונש, כענין פרוצדרולי או כענין עונשי המהווה חלק מן העבירה, ישנן דעות שונות. בית המשפט העליון התיחס לכך בבג"ץ 97 / 1618 יצחק סצ'י נ' עיריית תל אביב. הוסבר שם: "...פעמים אחדות עמדה לפני בית המשפט השאלה, אם חיקוק הקובע את דין התיישנותה של עבירה שייך לתחום המהותי או לתחום הדין הדיוני... פרופ' פלר מסווג את מושאי ההתיישנות בתחום דיני העונשין, הן לעניין העבירה והן לעניין העונש, כביטויים של סייג לממוש האחריות הפלילית. לעניין העבירה מונעת ההתיישנות את מימוש האחריות הפלילית ולעניין העונש מונעת ההתיישנות את ביצוע העונש שהוטל על מי שכבר חויב בדין... ולשיטתו, ההתיישנות, על שני ביטוייה האמורים, אינה דיונית אלא "קטגוריה מהותית של הדין הסובסטנטיבי". (מפי כב' השופט מצא). "במקום לקבוע בצידה של כל עבירה הוראות נוספות הצריכות לעניינה - כמו בענין תקופות ההתיישנות של העבירה או של העונש שנקבע לה - נקבעו הוראות כאלה לגבי הקבוצה כולה... על ידי שיטת הקבצה זאת החלתה של הוראת דין מסוימת על הקבוצה כולה כמוה כהחלתה המיוחדת על כל עבירה ועבירה שבתוכה." (מפי כב' השופט טירקל). 10. מנקודת מבט זו, לפיה והתישנות העונש היא "קטגוריה מהותית של הדין הסובסטנטיבי", ניתן לחשוב כי הדין הסובסטנטיבי לענייננו הוא הדין הפלילי. זהו אותו דין המוגדר בפקודת התעבורה כ"עבירות תעבורה" שבית המשפט לתעבורה מוסמך לדון בהן. מכאן, שאין לפצל בין הסמכות לדון בהתישנות העונש לבין הדיון בהתישנות העבירה לבין הסמכות לדון בעבירה עצמה, לגופה. כל אלה מסורים, בכל הקשור לעבירות תעבורה, לבית המשפט לתעבורה, בכל סוגיהן של עבירות אלה, גם שעה שלבית המשפט לתעבורה לא הוגש כתב אישום, ולא ניתן בו גזר דין. 11. כאמור לעיל, המחוקק קבע כי עונש שלא הוחל ביצועו, או שחלה בביצועו הפסקה מעבר לתקופה מסוימת, מתיישן. המחוקק לא קבע מה הדרך בה יכול מי שנענש, לממש את זכותו לשם מניעת ביצועו של העונש, מחמת התישנות. אין לפרש מכך, שאין השיטה המשפטית חייבת לקיים בעבורו דרך יעילה, נגישה, הוגנת, וענינית בה יוכל לממש את זכותו, שלא יינזק מענישה שהתיישנה. יש לאפשר לו להביא ענינו בפני המוסד המתאים, לשם בירור זכותו וטענתו. מקובל עלי, שאין לשלול מאדם כזה את האפשרות להשיג החלטה שיפוטית כלפי כולי עלמא הקובעת כי עונשו התיישן. החלטה זו צריך שתהא מחייבת כלפי כל הרשויות העוסקות בביצוע העונש: רשות הרישוי, המדינה, גובה המס, ההוצאה לפועל, המרכז לגביית קנסות, ועוד. 12. במסגרת שיקולי אביא בחשבון גם את עמדת המדינה, המקובלת עלי, והמנוגדת בתכלית לזו של המערער, לפיה אין לומר על מי שלא שילם את הקנס וגם לא ביקש להישפט, שדינו כדין מי שהורשע בדין. לא בנקל יעמיד בית המשפט את האזרח כמי שהורשע בפלילים, אם עמדת המדינה המאשימה היא שאין הוא עבריין. עמדת המדינה מדגישה את הפן האזרחי של הקנס, שלא הוטל על ידי שופט בהליך פלילי, כדלקמן: "ההתניה, שבה פותח סעיף 229(ח) לחוק זב, המכוונת למקרה, בו "שילם אדם את הקנס..." אינה מותירה מקום ולו לצל של ספק, שאין להחיל את המשך הוראת הסעיף גם על המקרה ההפוך, בו לא שילם האדם את הקנס, ולפיכך לא נוכל לראות את המבקש דנן (שלא שילם את קנסותיו) כמי ש"הודה באשמה" בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו"... אין איפוא כל יסוד לסברה לפיה יש בסעיפים אלה בחוק הנ"ל כדי להקנות לבית משפט נכבד זה את הסמכות לדון בבקשתו של המבקש דנן, שאף אינו, ולא היה, "בגדר נאשם" בענין זה. אין כל ספק שאין לסברתו של ב"כ המבקש - כאילו החזקה, שנקבעה בסעיף 229(ח) רישא לחוק סדר הדין הפלילי... - כוחה יפה גם למקרה ההפוך, מזה שהיא נקבעת לגביו - על מה לסמוך, בכל הכבוד, וברי, כי אם לא שילם אדם את הקנס - הרי שמן הנמנע לראות בו כמודה באשמה, ואף הרישום הפלילי אינו זוקף לחובתו של אותו אדם, כמידת הצדק, את אי התשלום כהרשעה". (ההדגשה שלי ש.ב.) 13. שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון, נעוץ בכך ששאלת ההתישנות מחייבת דיון בעובדות ופרטים המתיחסים לתקופה שלאחר הטלת הקנס, ותקופה זו עשויה להתפרס על פני שנים. על מנת שתחול ההתישנות, לא די להראות שחלפה תקופת ההתישנות והקנס טרם נגבה. כדי להראות שהופסק מירוץ ההתיישנות, אין צורך להראות שהוחל בריצוי העונש. די להראות שהוחל בביצועו. די במשלוח דרישה, למענו הנכון של הנענש, וחזקה לכאורה היא כי הדרישה נמסרה לו. נפסק בפרשת סצ'י הנ"ל: "הצגת דרישה חוזרת לתשלום קנס שהוטל בדו"ח חניה מהווה המשך ביצוע העונש כמשמעו בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. נקיטת מהלך כזה, לפני חלוף תקופת ההתיישנות, מחזירה את מרוץ ההתיישנות לנקודת ההתחלה ומניין התקופה מתחיל מראשיתו. מכאן, שאילו קיבלנו את טענת המשיבה, כי מאז שנרשמו לעותר דו"חות החניה הראשונים שבה והציגה לו, מפעם לפעם, דרישות חוזרות לתשלום הקנסות, היה בכך כדי לייתר את הדיון בשאלת התיישנותם של הקנסות הללו. היינו: שהדיון בשאלת ההתישנות לא ייסוב על העבירות וטיבן, אלא על הליכי הגביה, וביצועם. ולעניננו: הפן האזרחי של הקנס מודגש ביותר. הליך פלילי לא התקיים; הליך כזה מאופיין, בדרך כלל בסיכון של מאסר; מי שלא מבקש להישפט, אינו צפוי, (פרט לחריג שבס' 10 לפק' הגביה, שענינו במי שידו משגת לשלם ואינו משלם), לסיכון של מאסר; הקנס הופך למס הנגבה לפי פק' המיסים גבייה, ואין לקצוב תמורתו ימי מאסר אם לא ישולם; ניתן לגבותו לאחר שינתן כתב הרשאה לגובה המס לגבותו ולהתרות בחייב שיידו למטלטליו אם לא יפרע את המגיע (ס' 4 לפקודת הגביה), ואם לא ישלם, הרי הוא סרבן; אפשר לעקל את חפציו ולמוכרם (ס' 5), לעקל את נכסי החייב שבידי צד שלישי (ס' 7), לעקל ולמכור את מקרקעיו (ס' 8), ובאין קונה להעביר הקרקע המעוקלת לממשלה (ס' 9). אין סנקציה אוטומטית של מאסר חלף הקנס שאינו משולם. 14. נראה איפוא שלבעיה שבפנינו שני פתרונות העשויים לבוא בחשבון: האחד - לפי הלך מחשבה זה: מדובר בהתישנות העונש על עבירות תעבורה כמוגדר בפקודה שהן בסמכותו של שופט התעבורה; לשופט זה סמכויות מלאות כפי שיש לשופט שלום בקשר לאותן עבירות; העונש והתישנותו הם ענינים המהווים חלק בלתי נפרד מעבירת התעבורה; אין בנמצא הוראת חוק המוציאה את שאלת התישנות העונש מגדר סמכותו של שופט התעבורה; לפיכך, יש לראות את שופט התעבורה כמוסמך לדון בטענת התישנות העונש. השני - לפי הגיון זה: מדובר בעבירות תעבורה, שלפי בחירת המערער לא בא ענינן בשערו של בית המשפט לתעבורה. זו היתה בחירתו של המערער, ועל ידי כך הוא חסך מעצמו את הסיכון להיות מורשע בעבירה על ידי שופט בהליך פלילי, תוך סיכון כי ייגזר עליו קנס או מאסר תחתיו, הפעלת עונש מותנה, במקרה המתאים, פסילת רשיון הנהיגה, ואולי אף מאסר, והכל תוך צבירת רישום פלילי. בכך, הוקהה במידה רבה, במקרה דנן, אופיו העונשי של הקנס, ולא ניתן לגבותו אלא לפי פקודת המיסים גבייה. אי תשלומו אינו מביא מידית להוצאת פקודת מאסר. דינו כחוב מס. משמדובר בחוב מס ובהתישנותו, מצויים אנו בתחום המשפט האזרחי. תחום זה, לכל הדעות, אינו בא בגדר סמכותו של שופט התעבורה, העוסק בפלילים בלבד. 15. מבין שני הפתרונות, עדיף בעיני הפתרון השני. הוא נובע מאופיו "האזרחי" של הקנס שלא מתלווה אליו, עקב הבחירה שלא להישפט, שום סיכון מאלה המאפיינים את המשפט הפלילי. עמדת המשיבה היא, שהמערער, ואחרים (רבים) כמותו, כבעניננו, אינם באים בגדרם של מורשעים בפלילים. במקרה כזה, לא בנקל יפרש בית המשפט את החוק, באופן ההופך את הזכאי, למורשע. אין לפנינו אלא חוב מס. שאלת התישנותו של חוב זה, שמקורו בקנס, מעמידה לדיון טענות עובדתיות הנסבות על הליכי הגבייה, הנקיטה בהם וההשהיות בביצוע הגביה, העשויות לגרום לעיתים להתישנות. הדיון, בטענת ההתישנות, ענינו פעולתה של הרשות המינהלית המעורבת בפעולות לגביית הקנס, ואין הוא נסב על העבירה שבגינה הוטל הקנס. מתאים וראוי יותר, כך אני סבור, שבמצב דברים זה, יבוא ענינו של המערער, בפני בית משפט השלום. כך גם במקרה שבו מדובר על עיכוב הוצאת הרשיון, שכן השאלה אינה עצם קיום הרשיון ותוקפו, אלא רק אם ניתן לעכב את הוצאתו כנגד תשלום המצוי בגדרי סמכותו של בית משפט השלום. במקרה כזה אין הצדקה לפנות לבג"צ. 15. על יסוד השיקולים הנ"ל החלטתי לדחות את הערעור. קנסמשפט תעבורהחידוש רישיון נהיגהרישיון נהיגה