בקשת יורשים לבטל העברת דירה בגלל אלצהיימר

טענת התובעים היא שהמנוח לא היה כשיר לעריכת פעולה משפטית מאחר וסבל מדמנציה (dementia) על רקע של מחלת אלצהיימר ולא היה בדיעה צלולה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת יורשים לבטל העברת דירה בגלל אלצהיימר: .1המנוח ז"ל (להלן: המנוח) נפטר ביום 3.8.91בגיל 79 שנים. המנוח השאיר אחריו את אשתו, היא הנתבעת, ואת בנו (להלן: התובע) ובתו מאשתו הראשונה, שהם התובעים בתביעה זו. המנוח והתנבעת נישאו זה לזו בשנת 1968, והיו אלה נשואיו השניים של כל אחד מהם. המנוח והנתבעת התגוררו בדירה בת 3חדרים הנמצאת בבנין שברחוב אורן 7חיפה (גוש 11192חלקה 244/18) שהיתה רשומה בפנקס המקרקעין בבעלותם בחלקים שוים (להלן: הדירה הנ"ל). ב- 19.2.90חתם המנוח על שטר מכר לפיו מכר ללא תמורה את זכויותיו בדירה הנ"ל לנתבעת ועל בקשה לרישומן בפנקס המקרקעין בשמה. ב- 7.3.90נרשם חלקו של המנוח בדירה הנ"ל בשמה של הנתבעת, שהפכה לבעלים היחידי של הדירה הנ"ל (ראה ת/ 11נספח ת/ 5לתצהירו של התובע - ת/4). טענת התובעים היא שהמנוח לא היה כשיר לעריכת פעולה משפטית זו מאחר וסבל מדמנציה (dementia) על רקע של מחלת אלצהיימר ולא היה בדיעה צלולה. כן טענו להשפעה בלתי הוגנת על המנוח לבצוע עיסקת המכר. עתירתם היא להצהיר על בטלות הקנית הבעלות בזכויות המנוח בדירה הנ"ל לנתבעת ורישומן בשמות התובעים כיורשיו, בחלקים שוים. הנתבעת מכחישה את טענתם של התובעים לענין כשירותו המשפטית של המנוח במועד עריכת העסקה ואת זכותם לסעד שהם מבקשים. .2באחרית ימיו לקה המנוח במחלת דמנציה על רקע מחלת אלצהיימר. בסכום מחלה - נ/ 1- של בית חולים ע"ש פלימן מה- 21.3.90המתיחס לבדיקות שנערכו ב- 8.1.90נאמר כי המנוח, שהיה בן 78שנים: "סובל מדמנציה קרוב לודאי על רקע מחלת אלצהיימר. בעת שהותו ביחידה נצפו קשיים בזכרון, פרסברציות, חוסר התמצאות מבחינה תפקודית, מתאים לשבוץ במסגרת מתאימה לתשושי נפש. הופנה לשבוץ במסגרת מועדונית..." הבדיקה נערכה בפיקוחה של ד"ר אהרון-פרץ. לצורך הכרזתו של המנוח כפסול דין ומנוי אפוטרופוס, נתנה ד"ר אהרון- פרץ את חוות דעתה הרפואית - ת/ 1מיוני 1990- שהסתמכה על הבדיקה מה- 8.1.90(נ/1) ועל בדיקות נוספות שנערכו למנוח לפיה אובחן המנוח "... מבחינה תפקודית כתשוש נפש אשר אינו מסוגל לדאוג לעניניו ולהביע דעתו לגבי מצבו". בחוות דעתה הנוספת מה- 27.6.90- ת/ 2- קבעה הרופאה שהמנוח "אינו מסוגל לדאוג לעניניו ולטפל בהם. זקוק לאפוטרופוס". ב- 2.10.90נתן בימ"ש המחוזי בחיפה (תיק אפ 818/90) צו הכרזה על פסול דין ומינוי אפוטרופוס, שהכריז על המנוח כפסול דין ומינה את הנתבעת והתובע כאפוטרופוסים על גופו ורכושו (ראה נספח ת/ 1לתצהירו של התובע ת/4). .3ד"ר יהודית פרץ, נוירולוגית, ראתה ובדקה את המנוח בינואר 1990, לפני עריכת עסקת מכר מחצית זכויותיו בדירה, ואין עוררין על מומחיותה בתחום זה (ע' 50שורה 16). מעדותה - ע' 2ואילך - עולה כי מחלת אלצהיימר מתפתחת באופן הדרגתי. חולים במחלה זו מסוגלים לדבר וליצור קשר עם הסביבה עד לשלבים מאוד מאוחרים בהתפתחות מחלתם. באשר לשלב מחלתו של המנוח העידה הרופאה כי בסכום המחלה כתבה שהוא סובל מדמנסיה אך המדובר בכך "שיש התחלה של דמנסיה" (ע' 7שורה 26) והסכימה כי בשלביה הראשונים החולה "יודע מה הוא עושה ומה קורה איתו". בשלבים אלה הוא אחראי למעשיו "בשלבים מאוד מאוד מוגדרים ובחסרים מאוד מאוד מוגדרים" בלא שהובהרה משמעות אמירתה זו (ע' 6שורות 16-21). מאידך קבעה רופאה זו כי לאור תוצאות הבדיקה מה- 8.1.90- נ/ 1- היתה בהחלט מגדירה את המנוח כמי שאינו אחראי למעשיו ואינו יודע מה נעשה איתו (ע' 3לרשומות). לדעתה מסוגל חולה במצבו של המנוח לבצע פעילות טכנית וסטנדרטית בבנק כגון מתן הוראות לבנק ומשיכת כספים, בלא שקול הדעת לענין כדאיות והצורך בפעולה זו. כדי להתמודד עם קשיי זכרון, נשא עמו המנוח פתקים רשומים רבים וכשנשאל לגבי משהו, היה מוציא את חבילת הפתקים ומחפש אם רשם פתק בענין הנדון, ומשלא מצא החזירו לכיסו. פעולה זו מצביעה על תובנתו בענין חוסר זכרונו. .4הוגשו חוות דעתו של פרופ' בנטל - ת/ .3פרופ' בנטל בדק את המנוח ב- 28.9.90במוסד "שושנת הכרמל". מומחה זה אבחן מבחינה נוירולוגית את מחלתו של המנוח ". .. כשטיון (dementia) מסוג האלצהיימר. על פי נתוני הבדיקות הקודמות שנערכו לו עוד בתחילת השנה וכן על פי המידע שמסרה אשתו בבדיקתו בבית חולים "פלימן", הרי אין ספק שזהו תהליך ממושך, וכי עוד בתחילת השנה הנוכחית היה שרוי במצב של שטיון". לדעתו אין ספק שחולה במצבו אינו מסוגל לנהל את עניניו הכספיים ולהחליט הגיונית בנהול עסקיו. גם מומחה זה בדעה שמחלת האלצהיימר מתפתחת באופן הדרגתי. את ממצאיו ומסקנותיו קבע לתאריך בדיקתו של החולה, ומממצאיו והנתונים שהובאו בפניו מסיק הוא מסקנות לגבי התקופה הקודמת, מבלי שיכול לדעת במדוייק מה היה מצבו של החולה בתחילת שנת .1990להערכתו של מומחה זה, הפעילות של מתן הוראות קבע בבנק והעברת כספים מחשבון לחשבון או בטולה של הוראת קבע הן, להערכתו, פעולות הטעונות שקול דעת. הוא הביע ספק בכשרו של המנוח, במצבו בתקופה שקדמה לבדיקתו, לתפקד בתחום זה (ע' 10לרשומות). הוכח שבפועל בצע המנוח פעולות בנקאיות מסוג זה, כפי שנראה להלן. העובדה שהמנוח ניסה להתמודד עם אי זכרונו על ידי רישום פתקים, נותנת, לדעת מומחה זה, ש"היתה לו תובנה לגבי נושא השכחה" ותובנה הוגדרה על ידו כ"יכולת השיפוט בעצמו לגבי גבולות שאדם עושה בעצמו, להכיר בשגיאות, להכיר בפעולות מסויימות שעושה כנכונות, שיקול עצמי" (ע' 11שורות 21ואילך) (ראה ת/ 3ע' 2פסקה 1). .5המומחה ד"ר נפתלי נתן את חוות דעתו - נ/ 13מה-11.2.93, המתבססת על החומר הרפואי הנוגע למנוח והעדויות שהושמעו בבית משפט. מחוות הדעת עולה כי מחלת הדמנציה מסוג אלצהיימר מתפתחת בצורה "איטית וזחלנית" לכוון הדרדרות והחמרה, אך במהלך התפתחותה יש עליות וירידות. יש ימים או אף שעות טובות במחלה בהן יש לחולה "כושר שיפוט" ואין לכן לשלול את האפשרות שעסקת הקנית הזכות במחצית הדירה נעשתה כשהמנוח היה "צלול ומודע למעשיו". .6המנוח עבד משך תקופה ארוכה בתפקיד בכיר בחברת "צים" עד צאתו לגמלאות בשנת .1983לקראת סוף שנת 1989הבחינה אצלו הנתבעת בתופעות של קשיים ולקויים בזכרון, הטרדת עובדי בנק, מטיל מימיו במקומות צבוריים לא מתאימים (ליד גלגל מכוניות חונות), נזקק לעזרה חלקית ברחצה והפסיק לדאוג לנקיונו האישי, ולעיתים לא שלט על סוגר השתן, בעיקר בלילה (ראה נ/1, ת/1). בחדשים ינואר-מרץ 1990השתתף המנוח אחת לשבוע בחוג לציור לגמלאי צים ובבפרואר 1990החל החל לבקר במועדון "הלל" עד לשעה 13.00מדי יום ביומו, השתלב יפה בפעילותו והתמיד בו עד להעברתו ב- 18.7.90למוסד לתשושי נפש " שושנת הכרמל" שם נפטר. למועדון הלל נסע בהסעה במונית, כשהנתבעת היתה מלווה אותו עד למונית, ולמועדון ב"צים" היה נוסע לבדו באוטובוס. המנוח נהג לשלם את התשלומים החלים על הדירה כמו: ארנונה, חשמל ודאג לבצוע התקונים שנדרשו. בסתו 1989ביקר המנוח לבדו אצל בנו בירושלים. התובע תאם שעה לאספו בתחנה, אך המנוח הקדים לבוא ותעה בדרכו. אדם שפגשו הזעיק את התובע טלפונית והוא אספו. המנוח חזר לבדו לביתו, בשירות צבורי. הנתבעת היתה זו שטיפלה במנוח בחוליו והושיטה לו את כל העזרה האפשרית, ואף טיפלה בסידורים לאשפוזו, ועל כך אסיר לה התובע תודה (ע' 18לרשומות). עוד בהיותו בדירה היתה מחתלת אותו, מכבסת, רוחצת ומלבישה אותו, דואגת למזונו. בהמלצת האחות - נ/ 2מה- 21.2.90צויין בהערכה התפקודית כי המנוח זקוק לעזרה חלקית לתפקודו. בהערכת מצבו הנפשי צויין, בין היתר, כי המנוח "מדבר רגיל ויוצר קשר עם הסביבה" ומבחינה רגשית "משתף פעולה". סביר להניח כי רקע טפול מכביד ומתמשך זה שנטלו חל על הנתבעת, שאף היא פרשה מעבודה לפנסיה, נולדו חלוקי דיעות בין המנוח ואשתו שכלל מצידה גלויי יחס לא סובלני כלפיו. לאחר אשפוזו דאגה הנתבעת להביא לו מדי יום ביומו אוכל לבית אבות, כי לא טעם לו האוכל שהוגש שם, והיא היתה זו שהיתה "תמיד" במחיצתו. התובעים התגוררו מחוץ לחיפה ומיעטו לבקר את המנוח ואף לא מצאו את הזמן לחפש מוסד מתאים לשיקומו של המנוח (ע' 37). התובע, שהינו פרופסור לרפואה, הרבה לשהות בחו"ל. התובע דאג לטפל בהסדרת בצוע הנתוחים שהמנוח נזקק להם. התובעים ביקרו את אביהם לאחרונה במוסד "שושנת הכרמל". המנוח לא הכירם בתקופת האשפוז וגם לפני כן (ע' 37). .7המנוח היה לקוח בבנק הפועלים סניף חיפה. במשך התקופה הרלוונטית לעניננו בצע סדרה של פעולות בנקאיות כדלקמן: ב- 2באוקטובר 1989הורה את הוראת הקבע להעביר סך 200, 1שקלים מחשבון שלו לחשבון משותף שלו ושל אשתו באותו סניף בנק. הוראה זו הופסקה על ידו ב- 2.3.90(עדות מר אפשטיין ע' 1- 22לרשומות וראה נ/ 7ו-נ/8). ב- 10.1.90הורה לקופת הגמל "גדיש" לשלם 000, 2שקלים לזכות חשבונו בבנק נ/ 6- וכן בצע פעולות בחשבונות מטבע חוץ שהומרו למטבע ישראלי ב- 20.8.90נ/9, נ/ .10העד אפשטיין, שבאמצעותו נערכו פעולות אלה בנוכחות ועל פי הוראת המנוח, לא זכר אם הנתבעת נלוותה למנוח אם לאו בציינו כי "נדמה לי שלא" (ע' 21ואילך). בפני פקיד הבנק בן עמרם - ע' 31לרשומות - חתם המנוח ב- 26.6.90על המסמכים נ/9א, נ/10, נ/10א המתייחסים לפעולות המרה של מטבע חוץ. לדברי העד, בהתאם למנהגו, חתם המנוח בפניו על מסמכים אלה, המכילים את ההוראה להמיר מט"ח בהגיע מועד הפרעון ולהפקיד את התמורה בחשבונו. העד לא זכר אם הנתבעת היתה עם המנוח באותו מעמד. העדה גב' שבח, עובדת ותיקה מזה 32שנים בבנק, שהכירה את המנוח, העידה - ע' 40- כי ב- 27.8.90קבלה את הוראות המנוח לשלם מחשבונו בקופת הגמל "גדיש" החל מחודש "אוגוסט-ספטמבר" לחשבונו בבנק סך של אלף שקלים מידי חודש בחדשו - מסמך נ/ .5את הפרטים שמלאה במסמך נ/ 5קבלה מהמנוח אישית, שחתם בנוכחותה על הוראה זו. אין העדה זוכרת אם מאן דהו היה עמו. הנתבעת הגדירה בעדותה את המנוח כ"קמצן", אף שהיו תמיד כספים בכיסו. היא עבדה והשתכרה ולאחר מכן קבלה פנסיה ונמנעה מלבקש הימנו כספים. רק בעקבות מנויה כאפטרופסית ב- 2.10.90יכלה למשוך כספים מחשבונו של המנוח במידת הדרוש ובתאום עם התובע. המנוח היה זה שדאג לתשלומים הכרוכים בהחזקת הדירה והמיסים החלים. .8ב-27.10.74, כשש שנים לאחר נשואיו לנתבעת, ערך המנוח צואה שבה ציווה את על עזבונו, כולל זכויותיו בדירה הנ"ל, לתובעים. בצואה ניתנה הרשות למשיבה להמשיך ולגור בדירה הנ"ל כל ימי חייה כל עוד "היא אישית תגור בה בפועל" ובתנאי שתשלם את המיסים החלים ובתנאי נוסף "כי לא תנשא לאיש, ולא תהיה הידועה בצבור לגבי כל אדם". ב- 11.12.91ניתן צו לקיום צואה זו (ראה נספחים ת/ 4לתצהירו של הנתבע ת/4). בתאריך 19.2.90הקנה המנוח את חלקו בבעלות בדירה הנ"ל לנתבעת כמפורט לעיל. מעדותו של עו"ד כץ, שבצע את עסקת המכר - תצהיר נ/ 11ע' 25ואילך) עולה כי הוא "חושב" שראה לראשונה את המנוח במעמד עריכת וחתימת מסמכי העסקה ב- 19.2.90(ראה נספח ת/ 5לתצהירו של התובע ת/4). פגישה זו ארכה בין 40- 30דקות (ע' 16שורה 25). העד זכר כי המנוח הבין את מטרת בואו ואף אמר שהנתבעת רוצה שיחתום ושאל "מה היא לא מאמינה ליורשים שלי?!" המנוח השיב לענין והוא שוכנע שהבין במה מדובר, ועל מה שהוא חותם (ע' 24ואילך). הנתבעת קרובת משפחה של מכירים של עו"ד כץ, היא שפנתה לעו"ד כץ לבדוק העסקה. לדברי הנתבעת ספר לה המנוח על קיום הצואה בלא שאמר לה מה תוכנה (ע' 34). אין היא זוכרת בבירור את המועד של גלוי זה אם בהיותו כבר בבית האבות או לפני כן. על כל פנים, ברור מתצהירו של עו"ד כץ שב- 19.2.90ידע על קיומה של הצואה והתיחס אליה בדבריו למנוח. גם דבריו של המנוח במעמד עריכת עסקת המכר לענין אי אמונה של הנתבעת בכך שיורשיו יקיימו את מצוותו לאפשר לה מגורים בדירה עד כלות ימיה נותנת, לכאורה, שהיתה מודעת לענין זה וספרה על כך לבא כוחה. סביר להניח שלא היתה שבעת רצון מ"הסדר" זה ופעלה להקנית חלקו של המנוח לעצמה. בשלב מאוחר יותר טיפל עו"ד כץ בהגשת הבקשה להכרזת המנוח כפסול דין ולמנוי אפוטרופוס וסביר לקבוע כי רק לקראת טפולו זה ביוני 1990התברר לו מצבו הבריאותי החמור של המנוח שהיווה את העילה להגשת הבקשה. .9טענת הנתבעת היא כי מחיר הדירה היה 000, 32שקלים. מתוך סכום זה השקיעה סך של 000, 26שקלים שקבלה במחיר דירתה הקודמת. כן רכשה את הרהיטים לדירה מכסף שהיה ברשותה. את מותר מחיר הדירה השקיע המנוח. לבקשת המנוח נרשמה הדירה הנ"ל רק בשמו בפנקס המקרקעין בהבנה שהדירה כולה שלה. לדבריה ידע על כך התובע. הנתבעת הסבירה כי לאחר שהמנוח הסכים למלא את הבטחתו היא נמנעה מלהודיע לתובעים מראש ולא לאחר מעשה על הקנית זכויות המנוח בדירה הנ"ל משום שלא חשבה זאת לנחוץ ומחשש שמא יפעילו לחץ על המנוח, שלא לעמוד בהבטחתו לעשות זאת (ע' 36ש'13). בשנת 1975רכש המנוח עבור כל אחד מהתובעים דירה משלו ועזר לתובע במהלך השנים להחליף דירות, והיא הבינה גישתו זו. באשר לטענה כי במועד נשואיהם רכשה דירה לבנה מנשואיה הראשונים, כך שלא היה בידיה האמצעים להשקיע בדירה הנ"ל, הסבירה הנתבעת כי המדובר בדירה זולה של שיכון עובדים ואין היא זוכרת אם רכשה אותה לפני נשואיה או סמוך לאחר נשואיה. לצורך רכישה זו לא נצרכה לכסף ממכירת דירתה הקודמת שהושקע בקנית הדירה הנ"ל. העובדה כי הדירה הנ"ל נרשמה בפנקס המקרקעין בשמות המנוח והנתבעת, מחזקת את גרסת הנתבעת לענין השקעתה בדירה הנ"ל. .10בשקלי את חומר הראיות שהובא בפני כפי שפרטתיו בהרחבה, הגעתי למסקנה שבזמן שהמנוח חתם על המסמכים להעברת בעלותו במחצית הדירה הנ"ל לנתבעת, הוא היה מסוגל להבין את מהות העסקה וכי בחתימתו עליהם הוא מקנה לנתבעת את הבעלות בחלקו בדירה הנ"ל ושולל את הקנין בה מילדיו - התובעים. מקובלת עלי עדותו של עו"ד כץ כי התרשם בעת עריכת העסקה והחתמת המנוח על מסמכי העברה כי הוא יודע ומבין את אשר הוא עושה. גם אם אניח לאור העדויות הרפואיות כי היו עליות וירידות במצב מחלתו של המנוח, של "ימים ושעות טובים" שאז היתה דעתו צלולה ו"ימים ושעות רעות", הרי שאין בכך כדי לפסול את העסקה, שנערכה לפי עדות המקובלת עלי, בשלב שבו ידע המנוח והבין את אשר הוא עושה. פעולותיו הכספיות של המנוח בבנק בתקופות שלפני הקנית זכויותיו בדירה לנתבעת ולאחריה, מצביעות על שיקול דעת ותובנה לפעולות שבצע. לא נטען, וממילא שלא הוכח, שהיו אלה פעולות סרק שנעשו ללא צורך מעשי. .11השאלה היא אם העסקה נערכה מרצונו החופשי של המנוח על פי החלטתו העצמאית או על פי תכתיבה של הנתבעת ונצול בלתי הוגן של הנסיבות על ידה. בין המנוח והנתבעת היה קיים יחס שחייב את המנוח ליתן אמון בנתבעת,ולו בהכרח מאחר והיה תלוי לחלוטין בעזרתה ובטיפולה בו. מטבע הדברים הוא שכתוצאה מאמון זה צמחה השפעתה של הנתבעת על המנוח. השפעה זו יכולה להתבטא בלחץ מלולי שהמנוח לא היה מסוגל לעמוד בפניו בשל תלותו הרבה בנתבעת בשל חומרת מחלתו. נקבע במשפט האנגלי, כפי שצויין בע.א. 133/84פס"ד לט(4) ע' 769בע' 773ו' כי: "היחסים שבין בעל ואשה הם מסוג יחסי האמון אשר לגביהם איננה קמה הנחה של השפעה בלתי הוגנת... מכאן, כי מתנה או עסקה בין בני זוג נשואים, אינה מעלה גם באנגליה הנחה כלשהי שממנה צומח ספק לגבי אופיה החפשי וההוגן של העסקה. יש הגיון פנימי רב בתיזה השוללת את קיומה של הנחה לכאורה בדבר השפעה בלתי הוגנת ביחסים בין הבעל לאשתו". .12יתרה מזאת, בעניננו אין ראיות שיש בהן כדי לבסס השפעה בלתי הוגנת. כאשר לבני הזוג אין ילדים משותפים, והרכוש העיקרי שנותר הוא הדירה בה התגוררו ושהיתה רשומה על שם שניהם בחלקים שוים, אין לראות דבר יוצא דופן בכך שהמנוח רצה לקיים את הבטחתו להותיר את הדירה המשותפת בבעלות אשתו. זאת ועוד! מתקבל על הדעת שהמנוח לאחר שדאג לילדיו-התובעים, ירצה שהדירה שמחציתה בבעלותו, ושהנתבעת השקיעה בה, תשאר בידה. יתכן שהמנוח גם רצה להביע בדרך זו את תודתו לנתבעת על טפולבה בו בסבלו. בהכרת תודה זו אין לראות תוצאה של השפעה בלתי הוגנת. המנוח והנתבעת נקלעו למעשה יחד למצב אומלל בעקבות מחלתו של המנוח, שהטילה את עיקר נטל ההתמודדות עמה על הנתבעת. בתקופת חייו האחרונה טופל המנוח בפועל על ידי הנתבעת, כששני ילדיו-התובעים מתגוררים רחוק ויוצאים ידי חובת עריכת בקורים מדי פעם, והגיע המצב לכך שהמנוח חדל להכירם. הנתבעת לא הכזיבה, סעדה אותו ודאגה לו לפי יכולתה חרף הקשיים שנבעו ממגבלותיו, ממחלתו ומאופים של שניהם, הכרוכים בטיפולה הממושך בו. נסיבות אלה נותנות, לכאורה, שהיתה למנוח סיבה מספקת להיות אסיר תודה לנתבעת, והביע את תודתו בצורה המוחשית של הקנית חלקו בדירת המשפחה המשותפת לנתבעת. על רקע מצב דברים זה נראית לי הקניה זו כמעשה סביר בהחלט מצד המנוח. .13אני מחליט לדחות את התביעה ומחייב התובעים יחד ולחוד לשלם לנתבעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 500, 7שקלים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א- 1961החל מהיום ועד לתשלום בפועל. ההצמדה לגבי הוצאות המשפט תחול מיום הוצאתן ועד לתשלום בפועל.מקרקעיןאלצהיימרהעברת נכסירושה