גירושים נישואים אזרחיים של כהן וגרושה

בית המשפט ציין כי כאשר איש ואישה היו מנועים מחמת איסור דתי להנשא בנישואין על פי דין תורה, ובכל זאת הם בחרו להנשא (בנישואין אזרחיים) או לחיות יחדיו כנשואים לכל דבר, ללא נישואין, יש להסיק קיומו של הסכם מכללא לחיוב האיש במזונות האישה (בנדוננו התובעת) גם לאחר הפרוד ביניהם, קל וחומר כשהם ממשיכים לגור יחד בכפיפה אחת (ע.א. 805/82ורסנו נ. כהן פ"ד ל"ז (1) 529, 532; פנחס שיפמן - דיני המשפחה בישראל - 1984עמ' 276). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גירושים נישואים אזרחיים של כהן וגרושה: .1בתיק מ.א. 1122/90הגישה התובעת ביום 27.9.90 תביעה למזונות, לחלוקת רכוש, ולפסק דין הצהרתי בענין הרכוש, נגד הנתבע - בעלה. תוך כדי דיון ולפני שמיעת הראיות הגישה התובעת תביעה בתיק מ.א. 1457/90לפסק דין הצהרתי לפיו יקבל ההסכם מיום 1.11.90(ת/15) החתום על ידי התובעת והנתבע תוקף של פסק דין. בהחלטתי מיום 18.2.91שבתיק מ.א. 1457/90הוריתי על איחוד הדיון בשני התיקים הנ"ל והפרוטוקול בענין שני התיקים נרשם בתיק מ.א. .1122/90 התובעת והנתבע נישאו בשנת 1963בנישואים אזרחיים בקפריסין. הם לא יכלו להנשא בישראל, שכן שניהם יהודים והוא כהן והיא גרושה, ונישואיהם אסורים מדין תורה. בשלבים הראשונים של שמיעת הראיות הגיעו הצדדים לידי הסדר פרוצדוראלי על פיו הוסיפו הצדדים טענות (ראה בעמ' 9- 10לפרוטוקול ישיבה מיום 26.5.91). כמו כן, הסכימו הצדדים שתצהיר התובעת בתיק ב.ש. 1142/91יהווה חלק מהחקירה הראשית של התובעת וההחלטה בבקשה בתיק משנה זה, תינתן ביחד עם מתן פסק הדין בתביעה העיקרית. אדון בפרטי התביעה ראשון ראשון, ותחילה תביעת המזונות. בכתב ההגנה שבתיק מ.א. 1122/90הודה הנתבע מפורשות בחובתו לזון את התובעת ולספק את צרכיה הממשים והריאלים, בהתחשב בהכנסותיה, וטען שהוא ממלא את חובתו זו בשלמות וברוחב לב (סעיף 3לכתב ההגנה, וראה גם סעיפים 4עד 7שם). נכון אמנם שבישיבה מיום 25.6.91(בעמ' 9-10) במסגרת ההסדר הפרוצדוראלי הנ"ל, תוקן כתב ההגנה והוספה בו הטענה שבהיות הנתבע כהן ובהיות התובעת גרושה (עובדות שאינן שנויות במחלוקת), הרי שהנתבע פטור מכל חיוביו כלפי התובעת, לרבות מזונותיה (שהרי הנישואין אסורים מדין תורה), אך נראה לי שמכח טענה זו כשלעצמה לא יכול היה הנתבע לחזור בו מהודאתו כי הוא חייב במזונות התובעת. זאת אומר אני מן הנימוקים הבאים: א. הרי אין חולקים על כך שמתחילת נישואיהם ועוד מלפני כן היה גלוי וידוע לנתבע כי נישואיו לתובעת אסורים מדין תורה, ובכל זאת, הוא הכיר בחובתו לזון אותה ואף פרט, כאמור, את הכרתו בחובה זו בכתב ההגנה. נראה לי שאין לחלוק על כך כי יכול אדם לחייב את עצמו במזונות, גם כשהוא פטור מהם על פי הדין, ואז חובתו לקיים את התחיבותו למזונות קמה על פי דיני החוזים. מכל מקום, גם מדין תורה יכול אדם לחייב את עצמו גם במה שאיננו מחויב בו על פי הדין (וראה עוד להלן בפיסקה הבאה). ב. לפי ההסכם שבין הצדדים (ת/15) שענינו העיקרי התחיבותו של הנתבע לזון את התובעת, התחייב הנתבע ללא הגבלת זמן לזון את התובעת-אשתו, שוב, כשאין מחלוקת ששני הצדדים ידעו, עובר לעשיית ת/ 15שנישואיהם באיסור, והנתבע לא הגביל את התחיבותו בנורמות החלות על נישואיו מדין תורה. הרי הלכה פסוקה היא שיכול אדם להתחייב ולונטרית אפילו במזונות גרושתו והתחייבות זו תופסת ומחייבת אותו (ראה: תלמוד ירושלמי כתובות פרק (11) האלמנה ניזונית, הלכה ג'. הגהות מימוניות להילכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה כ"ז (במשנה תורה לרמב"ם). שו"ע, אה"ע קי"ט - ח', ד"ר בן ציון שרשבסקי - דיני משפחה מדורה שלישית - תשמ"ד עמ' 438). נכון אמנם שהנתבע טוען שמכיוון שההסכם ת/ 15לא אושר על ידי בית המשפט, אין לו תוקף משפטי, אך לדעתי זו טענה לא נכונה, ועוד אדון בה בהמשך. ג. מקובלת עלי הדיעה שכאשר איש ואישה היו מנועים מחמת איסור דתי להנשא בנישואין על פי דין תורה, ובכל זאת הם בחרו להנשא (בנישואין אזרחיים) או לחיות יחדיו כנשואים לכל דבר, ללא נישואין, יש להסיק קיומו של הסכם מכללא לחיוב האיש במזונות האישה (בנדוננו התובעת) גם לאחר הפרוד ביניהם, קל וחומר כשהם ממשיכים לגור יחד בכפיפה אחת (ע.א. 805/82ורסנו נ. כהן פ"ד ל"ז (1) 529, 532; פנחס שיפמן - דיני המשפחה בישראל - 1984עמ' 276). .3מכל מקום, נראה לי שלפחות עד ליום מתן פסק הדין חייב הנתבע במזונות התובעת מכח התחיבותו בבית המשפט. הנה, בישיבה מיום 18.11.90(עוד בטרם הוחלט על איחוד הדיון) התחייב הנתבע לשאת במזונות התובעת עד למתן פסק דין סופי בסך של 600, 1ש"ח לחודש. נכון שבמקרה רגיל משמעות התחייבות כזו היא הסדר זמני עד למתן פסק דין סופי, שבו עלול בית המשפט גם לשלול לחלוטין את זכותה של התובעת (האישה) למזונות. דא עקא, בנדוננו, נעשה הסכם זה לאחר שהנתבע הודה בחובתו העקרונית לזון את התובעת. לכן ברור שההסדר הזמני היה רק לגבי גובה המזונות ולא לגבי עצם החיוב. תוך כדי הדיון בבית משפט זה, התנהלה תביעת גירושין בין הצדדים, ואין חולקים על כך שביום 27.2.92נתן בית הדין הרבני האזורי בחיפה החלטה שמטילה חיוב על שני הצדדים להתגרש בגט פיטורין לחומרא. החלטה זו איננה מנומקת, אך יש להניח שהיא מבוססת על כך שנישואי בעל הדין הם אסורים. מכל מקום, כך עולה מעותק כתב הערעור על החלטת בית הדין הרבני שצורפה לסיכומי התובעת. הלכה פסוקה היא שחובת הבעל לזון את אשתו נפסקת עם מתן פסק הדין (של בית הדין הרבני) המחייב את הצדדים להתגרש, אף אם האישה טרם קיבלה את הגט. אכן, אם הבעל (בנדוננו הנתבע) מסרב להתגרש, כלומר, מעכב את גיטה של האישה, חייב הוא במזונותיה עד שיגרשה (ע.א. 592/83ת' פורר נ. מ' פורר פ"ד ל"ח (3) 561, 568). אין טענה בפני שהנתבע הוא אשר מעכב את הגירושין. כך שלכאורה פקע חיובו של הנתבע במזונותיה של התובעת. נכון אמנם שהתובעת טוענת כי החיוב לגירושין על פי החלטת בית הדין הרבני מותנה בהסדרים הרכושיים שבין הצדדים, אך נראה לי שפרוש זה של ההחלטה איננו נכון. בית הדין הרבני האזורי ציווה על גירושין וציווה גם על הסדר רכושי בין הצדדים, אך לא קשר את שני חלקי ההחלטה זה בזה. בכל זאת, נראה לי שהנתבע חייב במזונות התובעת, כאמור, מכח התחיבותו מכללא או על פי הודעתו בכתב ההגנה או מכללא מעצם נכונותו להכנס לחיי נישואין ולחיות עם התובעת שנים רבות, למרות היותם נישואי איסור ולא נראה לי שבנסיבות כאלה פסק דין רבני המחייב גירושין משום היות בעלי הדין כהן וגרושה, צריך להפסיק את התחיבות הנתבע, כאמור, לזון את התובעת. הנתבע עצמו בעדותו שבפניי הסכים למעשה לזון את התובעת עד לגט (ישיבה מיום 21.2.92עמ' 40). מקובלת עלי בכל הכבוד השקפתה של כב' השופטת נתניהו שהתוצאה המשפטית שלאחר נישואין של איסור, שהבעל נשא את האישה בידיעת האיסור ובניגוד לו, שתהה יוצאת האישה המחויבת בגירושין ללא זכות למזונות היא בלתי נסבלת (ע.א. 592/83שם עמ' 571). לכן, אם גזירת הדין היא שתצא האישה וידיה על ראשה ללא מזונות, בנסיבות כאלה, בוודאי שנקבלנה. ברם, אם ניתן לבסס את זכותה של האישה למזונות לאו דווקא מכח הנישואין אלא מכח התחייבותו של הבעל (בנדוננו הנתבע), מחייב הצדק שלא תישלל זכותה של האישה למזונות גם לאחר שניתן פסק הדין המחייב בגירושין (לפחות כל זמן שאין גירושין למעשה ושבני הזוג חיים יחד בכפיפה אחת). בכך יש משום נחמה פורתא מן התוצאה המשפטית הנותנת, לכאורה, "שכר" לכהן שנשא גרושה כנגד דין תורה, אך מבקש להשען על דין תורה כדי לשלול מן הגרושה את מזונותיה. בהקשר זה יש לציין שהנתבע לא חלק על כך שהוא מקיים חיים אינטימים עם אישה אחרת (אריקה דוהן), ללא נישואין, וגם גב' דוהן זו הודתה בכך (ישיבה מיום 22.1.92עמ' 33). הצדק איננו סובל שיהא התובע נפטר ממזונות אשתו החוקית בטענה שהוא כהן והתורה אוסרת עליו לקיים חיי אישות עם גרושה, תוך שהוא בו זמנית מקיים יחסים אינטימים עם אישה אחרת כנגד דין תורה (שהוא כל כך דבק בו בבואו לפטור את עצמו ממזונות אשתו החוקית). בנסיבות כאלה, אין לי הגדרה אחרת להתנהגותו של הנתבע אלא שהוא בבחינת "טובל ושרץ בידו" (רש"י, איכה ג' מ"א- על פי תלמוד בבלי, תענית: ט"ז, א). .5הגיעה העת להתיחס לשאלה האם מחייב בין הצדדים ההסכם (ת/15) שענינו העיקרי (בצרוף מספר ענינים שוליים) הוא התחיבותו של הנתבע לשאת במזונותיה של התובעת בסך של 600, 1ש"ח לחודש בצרוף הצמדה למדד יוקר המחיה וכן הוצאות נוספות עבור טיפולים רפואיים שלא ניתנים במסגרת קופת חולים. עוד התחייב הנתבע בהסכם זה (ת/15) לשאת בכל הוצאות קיום המשפחה, החזקת הבית, מזון, שכר דירה, ותשלומים שונים, כולל עוזרת. הנתבע טוען, בהסתמך על סעיף 2א' לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג- 1973(להלן חוק יחסי ממון), שמאחר שההסכם ת/ 15לא קיבל אישורו של בית המשפט, לכן אין לו תוקף חוקי ואין הוא מחייב. לדיעה זו אינני מסכים. אינני סבור שההסכם ת/ 15הוא "הסכם ממון" הטעון אישור של בית המשפט או של גורם אחר על פי החוק. המבחן אם הסכם פלוני בין בני זוג הוא "הסכם ממון" טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים עניני ממון לעת מוות או גירושין, לפנינו "הסכם ממון" יהיו ממדיו רחבים או צרים, לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעיסקה רגילה בין בני אדם - לאו דווקא בנושא של דיני משפחה, אלא, למשל דיני חוזים או קנין, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות - לפנינו הסכם רגיל שלא חל עליו בהכרח חוק "יחסי ממון" (ע.א. 169/83י' (שרעבי) שי פ"ד ל"ט (3) 776, 782). ההסכם ת/ 15שבין התובעת והנתבע איננו עוסק באיזון משאבים אלא ביחסים הכספים השוטפים שבין התובעת והנתבע. הנה בענין ע.א. 765/89(י. מזרחי נ.מ. מזרחי פ"ד מ"ה (2) 255, 258) פסק בית המשפט העליון (מפיו של כב' הנשיא השופט מ. שמגר) שהתחיבויות שונות של הבעל במסגרת של הסכם גירושין, מחייבות אותו למרות שהסכם זה לא קיבל אישור של בית המשפט או בית הדין (ראה עוד בענין זה בסיפרו של רוזן צבי - יחסי ממון בין בני זוג - עמ' 304). .6הנתבע טוען לחילופין כי ההסכם ת/ 15בוטל על ידי שני הצדדים, הן במפורש והן מכללא, ולכן יש להתיחס אליו כחסר תוקף משפטי. אין חולקים על כך שהנתבע חזר בו מן ההסכם ת/ 15זמן קצר לאחר חתימתו על הסכם זה והוא רוצה לראות את ההסכם כבטל. יתרה מכך, הנתבע טוען כי למעשה גם התובעת מצידה ביטלה את ההסכם ת/ 15לאור עדותה של התובעת שהיא לא קיימה את התחיובויותיה על פי סעיף 9של ת/ 15כי לטענתה כעבור שבוע או פחות מכך מיום חתימת ההסכם, הודיע לה הנתבע שההסכם בטל (ישיבה מיום 19.9.91עמ' 21). לי לא נראה שצד שנפגע מהפרת חוזה על ידי משנהו והנוקט בצעדים עקב כך להגן על זכויותיו, שהוא יחשב כמבטל ההסכם. אדרבה, לא שמעתי טענה שהנתבע מוכן היום לקיים את ההסכם ת/ 15על כל פרטיו ודיקדוקיו, כאשר נראה שהתובעת מעונינת בהגשמתו של הסכם זה, הרי היא אפילו ביקשה לאשרו על ידי בית המשפט. זאת ועוד, גם אם נצא מנקודת ראות שההסכם ת/ 15בוטל על ידי הצדדים, הרי שעדין, כפי שהראיתי, חב הנתבע במזונות התובעת מכח התחיבותו המפורשת או מכללא. ויחד עם זה, ניתן לראות בת/ 15אינדיקציה לרמת המזונות ולצרכים שהתובעת זכאית וצריכה להם, במיוחד לאחר שהוכח לי (ראה ת/12) שהתובעת סובלת משורה של מחלות כרוניות (כגון: מחלת לב, יתר לחץ דם, ומגבלות אורטופדיות ועוד) הגורמות לה הגבלה ניכרת בפעילות שגרתית יום יומית והמחייב אותה להשיג עזרה, לפחות חלקית, לעבודות הבית. עוד יצויין שהתובעת כבר מבוגרת, יחסית היא כבת 68שנה, וגם זה מגביל את כושר עבודתה ואת יכולתה לטפל בעצמה. כך, שנותר לדון עתה בסוגית גובה המזונות, אחרי שכבר הכרעתי שעקרונית חב הנתבע במזונות התובעת. .7אם נצא מתוך הנחה שהבסיס לחיוב הנתבע למזונות הוא ההסכם ת/15, מתחייבת מכך המסקנה הבאה: לאור ההתחיבות ההדדית שבין הצדדים להתגורר יחד ולהתיחס אחד אל השני בהגינות ובנאמנות, לא יתכן שמצד אחד ישא הנתבע בכל הוצאות החזקת הבית והוצאות אחרות (כגון: מזון, ביגוד, בידור, קוסמטיקה, וכדומה) ועוד ישלם לתובעת סך של 600, 1ש"ח לחודש, לכן, מן הראוי שכל הכנסותיה השוטפות של התובעת יכנסו לקופתו של הנתבע, או שלפחות הם יקוזזו מהתחיבותו של הנתבע כלפי התובעת. לא נראה לי שהתובעת הצליחה להוכיח כי היא זקוקה לטיפול רפואי מעבר למה שיכולה להקנות לה קופת החולים, בה היא מבוטחת, ולא שוכנעתי שהטיפולים החריגים שהיא טוענת להם כגון טיפולים הומופאטים, מסייעים או הכרחיים לבריאותה. הכנסותיה של התובעת מסתכמות בכ-700, 2ש"ח לחודש. בנסיבות כאלה, ובהתחשב בהכנסותיו של הנתבע וברמת החיים הגבוהה שהתובעת היתה רגילה לה, ובמצב בריאותה וגילה, נראה לי שאם ימשיך הנתבע לשאת בהוצאות החזקת הדירה, כלומר: תשלומי מים, חשמל, גז, טלפון, מיסים, ושכר דירה, כי אז יספיק אם הוא ישלם למזונות התובעת את הסך של 600, 1ש"ח לחודש, על פי ת/ 15וכמוסכם בישיבה מיום 18.11.90, צמוד למדד המחירים לצרכן. זהו בערך הסכום שהייתי מחייב בו את הנתבע, גם בלי להסתמך על ההסכם ת/.15 הנתבע הוא רופא גניקולוג, לפי מיקצועו, ויש לו פרקטיקה ומוניטין. הכנסתו של הנתבע ממקורות שונים, מגיעה לפי הערכתי לכדי כ-000, 15ש"ח לחודש (ראה ת/2, ת/22, ת/ 26ישיבה מיום 22.1.92עמ' 40, 43). .8בפתיח לכתב התביעה הגדירה התובעת את מהות התביעה ככוללת גם תביעה לחלוקת הרכוש המשותף. למעשה, עולה מכתב התביעה ובמיוחד מסיכומי התובעת שהיא מסתפקת בפסק דין הצהרתי על זכויותיה בנכסים שהיא פרטה, במיוחד בסעיף 22לכתב התביעה. כך שלהלן אעסוק בסוגית ההצהרה על הנכסים המשותפים והאחרים של התובעת והנתבע. בעלי הדין, כאמור, נישאו בשנת 1963, עוד בטרם נחקק חוק יחסי הממון ולפיכך אין להחיל על יחסי הממון שביניהם את החוק הזה, אלא יש לבחון את הדברים לפי הילכות שיתוף נכסים בין בני זוג, כפי שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון. יסודן של הלכות אלו בהנחה של הסכם מיכללא בין בני הזוג בדבר שיתוף נכסים ביניהם. מרכיב חשוב ומהותי ביצירת החזקה בדבר שיתוף נכסים בין בני זוג, הוא המאמץ המשותף, זה של האישה בתוככי הבית, שבא לידי ביטוי בגידול הילדים ובניהול משק הבית, וזה של הבעל מחוץ לבית המשתכר מעבודה או מניהול עסק, כאשר מאמץ משותף זה יוצר ומפעיל את התא המשפחתי על כל הביטיו (ע.א. 741/82מ. פיכטנבאום ואח' פ"ד ל"ח (3) 22, 26וראה גם בפרוטרוט בספרו של אריאל רוזן צבי-יחסי ממון בין בני זוג עמ' 232 224ואסמכתאות שם, על טיבם של חיי הנישואין בצוותא, שיביאו להחלת הילכת שיתוף הנכסים, קבע בית המשפט העליון (ע.א. 2/77אזוגי נ. אזוגי פ"ד ל"ג (3) 1, 19). "אכן נכון שהעיקרון היסודי להנחה של חזקת שיתוף נכסים היא העובדה שקיימים בין בני הזוג חיים משותפים כדרכם וכמינהגם של בני זוג, אבל העובדה של קיום סכסוכים בין בני הזוג, כשלאחר מכן נתפייסו והגדילו את המשפחה בהבאת ילדים לעולם, אין בה כדי לסתור הנחה זו". ביחד עם זאת, יש להדגיש שחזקת השיתוף בנכסים לא באה לעשות עבור הצדדים הסכם, אשר יתכן שמן הראוי היה שיעשו, אף לא לחלק ביניהם את הרכוש בדרך הנראית לבית המשפט כצודקת (ע.א. 595/89אפטה נ. אפטה פ"ד כ"ה (1) 561, 569; ע.א. 234/80גדסי נ. גדסי פ"ד ל"ו (2) 645, 648). הילכת חזקת השיתוף בנכסים בין בני זוג, אמנם מייחסת לצדדים כוונת שיתוף בנכסיהם ויוצרת חזקה על כוונה כזו, בתנאי שהם לא שמרו על קו הפרדה של: "שלי שלי ושלך שלך". אך אם יש כוונה אחרת: כגון שהצדדים שמרו בקנאות כל אחד ואחד מהם על נכסיו שלו בנפרד מנכסי חברו, או שהיה שיתוף רק לגבי חלק מהנכסים, הרי שאז הם גילו דעתם שאין בדעתם שיהיה שיתוף בנכסים כולם או בחלק מהם. ולכן, בשינויים המחוייבים לא תחול חזקת השיתוף בנכסי בני הזוג או בחלק מהם. מה שקובע הוא כוונת הצדדים: אם לשיתוף מלא בנכסיהם, אם להפרדה מלאה בנכסים אלה, אם לשיתוף חלקי בנכסים. .9בהסתמך על העקרונות הנ"ל ניגש מן הכלל אל הפרט כדי להגדיר את זכויותיה של התובעת בנכסים המשותפים של בעלי הדין. למעשה מודה הנתבע באשר לחלק נכבד מן הנכסים שהם משותפים לו ולתובעת. הכוונה לנכסים הבאים: א. דירת מגורים בשדרות וודג'ווד 15המוחזקת על ידי בעלי הדין בשכירות מוגנת, על כל תכולתה. ב. דירה ברחוב אינשטיין 33שגם היא בבעלות משותפת של בעלי הדין, רשומה על שם שניהם בלשכת רישום המקרקעין. והידועה גם כחלקה 30/6בגוש .10783 ג. כספים וניירות ערך בבנק הבנלאומי הראשון, חשבון מספר 74918שהוא על שם שני בעלי הדין. ד. כספים וניירות ערך בבל"ל סניף הכרמל חיפה, בחשבונות על שם שני בעלי הדין כדלקמן: 86-509658, 01-29473, 21-29473, 31-3248, 31-.9658 לשני בעלי הדין נכסים משלהם שבהם אין חלק או אין חלק שווה לבן הזוג או לבת הזוג. יש להביא בחשבון שהמדובר בבני זוג שנישאו לאחר נישואין קודמים כאשר כל אחד מהם היו לו נכסים עוד לפני הנישואין. כך שנראה לי שכוונת הצדדים היתה שכל נכס הרשום על שם שניהם, כוונתם היתה שהוא יהיה שייך לשניהם, ואילו נכס הרשום אך ורק, או בחלקים שונים על שם מי מבני הזוג כוונת הצדדים היתה שהוא שייך רק למי שהנכס רשום או מצויין על שמו. לפיכך, נראה לי להצהיר שהנכסים המשותפים לבני הזוג, או במילים אחרות, הנכסים של התובעת הם אותם נכסים אשר יש רישום עליהם שהם נכסיה. התובעת נקטה בשני הליכים, שלכאורה, יש בהם סתירה פנימית. מחד גיסא היא תבעה מזונות מהנתבע (בעל שמפיק הכנסות מנכסיו) ומאידך היא תובעת בעלות על נכסים אלה, וכמובן ההכנסות המופקות מהם. אם התובעת זכאית למחצית כל נכסי הנתבע, גם אלה שרשומים על שמו, יכול לכאורה הנתבע לקזז את דמי המזונות המגיעים לתובעת מהכנסות אלה. יתרה מכך, עצם העובדה שהתובעת בעתירתה למזונות מתבססת על הכנסות הנתבע מנכסיו, יש בה משום הודאה שנכסים אלה שללו הם. הצדדים העלו זה כנגד זה טענות של משיכה שלא כדין של כספים מחשבונות משותפים ומכספת משותפת. חוששני שלא ניתן במסגרת התביעה שבפניי לדון בתביעות הדדיות אלה, פתוחה הדרך בפניי הצדדים לתבוע כספים כאלה (מבלי שאני מתיחס להצדקה שבתביעה), בהליך אחר בבית המשפט המוסמך. .10לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, מחייב אני את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 600, 1ש"ח לחודש, מידי חודש החל מיום .1.10.90דמי המזונות האמורים יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן, ויעודכנו אחת לשלושה חודשים, כשהבסיס לחישוב דמי ההצמדה הוא המדד שפורסם ביום .15.11.90 עוד מחייב אני את הנתבע לשאת בכל דמי החזקת הדירה בשדרות וודג'ווד 15 חיפה, כלומר: תשלומי מים, חשמל, מיסים, גז, טלפון, שכר דירה, וכדומה וכן מחייב אני את הנתבע לשאת בביטוח רפואי לתובעת, במסגרת אחת מקופות החולים. סכומים שהנתבע שילם, על פי פסק הדין הזמני למזונות שבתיק מ.א. 1122/90 מיום 18.11.90- ינוכו. ניתנת בזה הצהרה לגבי בעלות התובעת בנכסים המשותפים של התובעת והנתבע, על פי החלטתי בפיסקה הקודמת, פיסקה 9דלעיל. הנתבע ישלם לתובעת את הוצאות המשפט ושכר טירחת עו"ד שלה בסך של 000,2 ש"ח בצרוף מע"מ כחוק.גירושיןנישואים אזרחייםנישואין / חתונה