דחיית טענת פרעתי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית טענת פרעתי בהוצאה לפועל : בפני ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בחיפה (מר זיאד סאלח), מיום 29.12.98 שניתנה בתיק הוצל"פ מס' 02/15134-97-2, אשר לפיה נדחתה טענת "פרעתי" של המבקשת. העובדות הצריכות לעניין הן כדלקמן: 1. המערער 1 הינו מנהל ומבעלי המניות של המערערות 2 ו- 3. המערערות 2 ו- 3, הינן חברות הרשומות כדין בישראל, אשר ניהלו חשבונות בנקאיים אצל המשיב ולצורך קבלת אשראי לפעילותן, ערב המערער 1 לחשבונות אלו, כמו כן ערבה כל מערערת לחשבון רעותה. 2. המשיב הגיש כנגד המערערים תביעה כספית בגין יתרות חוב שונות שנצטברו בחשבונות המערערות 2 ו- 3 וביום 27.2.97 זכה בפסק דין חלקי לחובת המערערים, לתשלום סך של 666,408.10 ש"ח בתוספת ריבית בנקאית מירבית מיום 1.7.95. 3. במהלך שנת 1981 התקשר המערער מס' 1 עם אדם בשם יהודה טננבאום לצורך רכישת בנין שבבעלותו, לצורך מימון עיסקת הרכישה שועבד הבניין לטובת המשיב כבטוחה לחשבונה של המערערת 2, הבניין הוערך ע"י שמאי מקרקעין בשנת 1991 בשווי של 300,000 דולר. במקביל לתביעת המשיב כנגד המערערים הגיש מר טננבאום לבית המשפט תובענה במסגרתה ביקש הצהרה על בטלות שטר המשכנתא. בתחילת חודש מרץ 1997, הגיעו מר טננבאום והמשיב להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 17.3.97 ובמסגרתו שולם למשיב סכום של 55,000 דולר כנגד ביטול המשכנתא (להלן: "הסכם הפשרה"). 4. ראש ההוצל"פ קבע בהחלטתו מיום 29.12.98 כי: "...מרבית טענות החייבים בכגון סתירת הסכם הפשרה לתקנת הציבור וחוסר מוסריותו לרבות הפרת הבנק לחובת תום הלב, כמו גם הטענה בדבר הפרת הזוכה לחובותיו על פי דיני הבנקאות, וכן בחינת מעשיו של הבנק על פי עקרונות המשפט המינהלי וכן בדבר בטלות סעיפים בהסכם בין החייבים לזוכה, בהיותם סעיפים מקפחים בחוזה אחיד, כל אלה הינן טענות שיכולות, באם הן נכונות, להקים עילת תביעה לחייבים כלפי הזוכה, אך אינן יכולות לבוא בשעריו של סעיף 19 לחוק ההוצל"פ אף אם הן נתגבשו לאחר מתן הפס"ד נשוא תיק ההוצל"פ." עוד קבע כי גם טענת החייבים להיפטר מתשלום החוב נדחית מאחר ואין בסעיף 6(ב) לחוק הערבות תשכ"ז1967- כדי לעזור לחייבים וגם בהוראות סעיף 55(2) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג1973-, אין כדי לגרום לקבלת בקשת החייבים. ראש ההוצל"פ החליט לדחות את הבקשה לסגירת תיק ההוצל"פ, בכפוף להקטנת הקרן בתיק ההוצאה לפועל בסך של 55,000 דולר, ובנוסף, השית על המערערים את הוצאות המשיב בסך של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ. החלטה זו היא נשוא הערעור שבפני. טענות הצדדים: ב"כ המערערים טען, כי ראש ההוצל"פ טעה כאשר קבע כי אין מרבית טענות המערערים, יכולות לבוא בשעריו של סעיף 19 לחוק ההוצל"פ, שכן הוראתו הברורה של סעיף 19(א) מקנה לראש ההוצל"פ את הסמכות לברר ולפסוק בכל טענה של החייב לפיה הוא מופטר ממילוי פסק דין ולכן היה על ראש ההוצל"פ לדון בטענות המערערים, כי הוראות הסכם הפשרה נוגדות את תקנת הציבור, ואינן מוסריות, חובם של המערערים נפרע לאור הפרת חובת תום הלב על ידי הבנק, וכי הבנק פעל בניגוד לחובותיו על פי דיני הבנקאות ופעל בניגוד לעקרונות הדואליות הנורמטיבית. עוד טען ב"כ המערערים כי אין להגביל את טיעוני המערערים רק לטענת "פרעתי" במובנה המילולי הצר, קרי תשלום ופרעון חוב כספי, אלא לכל טענה הפוטרת את החייב. טיעוני המערערים נסבים כולם על מעשי הבנק שארעו לאחר מועד מתן פסק הדין כנגדם ולפיכך חל סעיף 19 לחוק ההוצל"פ. ב"כ המערערים הוסיף וטען כי, יש בסעיף 10(ב) לחוק הערבות כדי לסייע למערערים, שכן הערבים בניגוד לקביעתו של ראש ההוצל"פ הם גם מר טננבאום באמצעות המשכנתא וגם המערער מס' 1 שהינו ערב גרידא לחובות המערערות 2 ו- 3 והמערערות 2 ו- 3 שערבו כל אחת לחובות רעותה. עוד טען ב"כ המערערים, כי ראש ההוצל"פ טעה כאשר קבע כי לא היה בהסכם הפשרה כדי להפטיר את המערערים מערבויותיהם, וטעה בכך שדחה את טענת המערערים כי ערבותם אינה מהווה חיוב ביחד ולחוד עם המשכנתא של מר טננבאום. ב"כ המערערים הוסיף וטען כי, התנאים בסעיף 6 לכתבי הערבות שנחתמו הינם תנאים מקפחים בחוזה אחיד, וכי נגרם נזק למערערים בגין פקיעת המשכנתא ע"י הבנק, שכן אם הבנק היה מממש את הבניין בערכו הריאלי, כלל לא היו נפתחים נגדם הליכי ההוצאה לפועל ולא היו מוטלים על נכסיהם עיקולים, ונזק נוסף טמון בעובדה שהחוב כלפי הבנק בתיק ההוצל"פ, נושא ריבית בנקאית חריגה בשיעור גבוה, לעומת הריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, אם היו מחוייבים כלפי טננבאום בתביעת שיפוי כלשהי. עוד טען ב"כ המערערים כי למערערים עומדת זכות קיזוז כנגד הבנק בסך השווה לערכו הריאלי של הבניין שהוחזק כבטוחה לחובות המערערים לבנק מכוח סעיף 53(א) לחוק החוזים. ב"כ המערערים הוסיף וטען כי טעה ראש ההוצל"פ מאחר ולמרות שקבע כי הצדק עם המערערים בכל הקשור לטענתם החלופית, כי יש לנכות מסכום החוב בתיק ההוצל"פ סך של 55,000 דולר, בחר להשית עליהם את הוצאות המשיב בבקשה. ב"כ המשיב טען, כי צדק ראש ההוצל"פ בקבעו כי טענות המערערים יכולות לכל היותר להוות עילת תביעה כנגד הבנק, אך אינן יכולות לבוא בשעריו של סעיף 19 לחוק המוגבל רק לטענה שהחייב מילא או איננו חייב עוד למלא אחר פסק הדין. עוד טען ב"כ המשיב, כי על פי סעיף 18 לחוק הערבות, רשאי היה הבנק להתנות על סעיף 6(ב) לחוק הערבות ויש עדות כפולה לכוונה שכזו העולה הן מכתבי הערבות עליהם חתמו החייבים והן מהסכם הפשרה שנחתם בין טננבאום והבנק. ואין בהסכם הפשרה עם אחד מן החייבים כדי לפטור את שאר החייבים מתשלום סכום החוב. ב"כ המשיב הוסיף וטען, כי המערער מס' 1 הינו מנהלה של המערערת מס' 3 ממועד הקמתה ועד היום ומנהלה ובעל המניות העיקרי של מערערת מס' 2 ממועד הקמתה ועד היום. על כן, הוא איננו ערב אלא האחראי הישיר והבלעדי לכלל חובות המערערים, ולו רק בשל כך, אין לפטרו מערבותו. עוד טען ב"כ המשיב, כי טענת פרעתי לפי סעיף 19(א) לחוק עוסקת אך ורק בעובדות אשר קרו לאחר מתן פסק הדין ואילו ברי כי טענת המערערים בדבר תנאים מקפחים בחוזה אחיד, אינה אירוע שהתרחש לאחר מתן פסק הדין, אלא בעת חתימת הסכם הערבות ע"י החייבים, ובנוסף, טענה זו היה על החייבים להעלות בבקשת הרשות להתגונן שהוגשה על ידם בתיק התביעה העיקרי בגדרו ניתן נגדם פס"ד ולא במסגרת כתב הערעור על החלטת ראש ההוצל"פ בטענת "פרעתי". ב"כ המשיב הוסיף וטען, כי באשר לטענה כי כתבי הערבות והסכם הפשרה נוגדות את תקנת הציבור ואינן מוסריות, אין בטענות אלו ממש ואין כל מקום לשימוש בסעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג1973-, שכן סעיף זה מסייג את מתן ההפטר, באם משתמעת ממנו כוונה אחרת כגון במקרה זה. ובאשר לטענת חוסר תום הלב מצידו של הבנק, הלכה פסוקה היא כי: "... עצם העמידה של הבנק על זכותו החוזית ועשיית השימוש בה אין בה כשלעצמה, משום חוסר תום לב." מכאן שאין לראות בחוסר רצונו של הבנק לשחרר את שאר הערבים, משום חוסר תום לב. דיון לאחר עיון בהודעת הערעור ונימוקיה, ולאחר שבחנתי ושקלתי את טענות באי כוח הצדדים, ואת החלטתו של ראש ההוצל"פ נשוא הערעור שבפני, החלטתי על פי מכלול הנסיבות כי דין ערעור זה להתקבל. השאלה המרכזית אשר לה נדרשתי למצוא מענה, הינה האם לאור העובדה שנחתם הסכם הפשרה עם מר טננבאום נתבטל בדרך זו או אחרת חובם הכולל של המערערים. באי כח הצדדים השמיעו בפני טענות כהנה וכהנה אשר על חלקן נתן ראש ההוצאה לפועל מענה מנומק ומבוסס היטב, אולם נפלה טעות בהחלטתו משקבע כי מרבית טענות החייבים אינן יכולות לבוא בשעריו של סעיף 19 לחוק ההוצל"פ. סמכותו של ראש ההוצלפ במסגרת דיון בטענת "פרעתי", על פי סעיף 19 לחוק ההוצל"פ, הוגדרה בחוק ונידונה לא אחת בפסיקה ובחומר הספרותי. הלכה פסוקה היא כי הוראתו של סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל מקנה לראש ההוצלפ את הסמכות לברר ולפסוק בכל טענה של החייב לפיה הוא מופטר ממילוי פסק דין, שטר משכנתא, שטר משכון או כל מסמך אחר שדינו להתבצע כפסק דין לפי סעיף 81 לחוק ההוצאה לפועל (ראה ע"א (נצרת) 34/78 פס"מ תשל"ח (2) 434). ברם, המלומד בר אופיר מסייג ומדגיש, כי "אולם הסמכות האמורה מוגבלת רק לטענה שהחייב מילא או איננו חייב עוד למלא אחר פסק הדין או המסמך העומדים לביצוע, ואין לראש ההוצאה לפועל סמכות לדון בתביעות אחרות שיש לחייב נגד הזוכה (ראה ספרו של בר אופיר, הוצאה לפועל - הליכים והלכות (מהדורה רביעית, 1997), בעמ' 504). נשאל מהי אם כן מסגרת הטענות בגדרו של סעיף זה?, אמר המחוקק, כי במסגרת הסעיף תידון טענתו של חייב הטוען שמלא או שאינו חייב עוד למלא אחר פסק הדין, ואין בהוראתו זו כל הגבלה המתייחסת לפרעונו של חוב בלבד, לכן, על אף כותרתו של הסעיף, היינו, "טענת פרעתי", נראה כי פרשנות הסעיף בצורה רחבה מזו המשתמעת מכותרתו, מתיישבת עם נוסח הסעיף רוחו ומטרתו (ראה בענין זה, ע"א 726/71 גרוסמן נ' מנהלי עזבון בידרמן פ"ד כו(2) 781, 788). עוד מוסיף המלומד בר אופיר בענין זה כי: "ראוי להדגיש כי טיעוניו של החייב אינם מוגבלים רק לטענת "פרעתי" במובנה המילולי והמצומצם (כלומר לפרעון חוב כספי בלבד), אלא לכל טענה מסוג כלשהו אשר פוטרת את החייב מלמלא אחר פסק הדין." (ספרו של בר אופיר, הוצאה לפועל - הליכים והלכות, מהדורה רביעית - 1997, עמ' 505). יוצא מן האמור לעיל, כי אכן ראש ההוצל"פ רשאי ואף צריך היה לבחון ולהתייחס לקשת הטיעונים המשפטיים שהועלו בפניו ובכלל זה לדון בטענות כי, הוראות הסכם הפשרה, נוגדות את תקנת הציבור ואינן מוסריות, כן כי החוב נפרע לאור הפרת חובת תום הלב ע"י הזוכה וכן כי יש לבחון את מעשי הבנק, בהיותו מוסד ציבורי הממומן ואף בבעלות המדינה, לאור "עקרונות הדואליות הנורמטיבות". טענות אלה מכוונות כולן לטענה כי המערערים אינם חייבים עוד למלא אחר פסק הדין וזאת בשל התנהגות המשיב לאחר פסק הדין, היינו, הטענות הנ"ל התגבשו לאחר מועד מתן פסק הדין ואילך ועובדות מעין כאלה ניתן להביא בפני ראש ההוצאה לפועל כעילה לפטור את החייבים מביצוע פסק הדין, מכיוון שלגביהן לא היה מעשה בית דין (ראה בענין זה, ספרו של בר אופיר, הוצאה לפועל - הליכים והלכות, מהדורה רביעית, 1999). בכגון דא נקבע בעבר באשר לעקרון תום הלב למשל כי, מימוש זכות על פי פסק דין כפופה לחובת תום הלב. כן נקבע בע"א 151/87 חברת גוש 10578 נ' מבני פלס בע"מ כי: "גם מי שקמה לו זכות מכוח פסק-דין בהסכמה, חייב לעשות שימוש בזכות זו בדרך מקובלת ובתום לב, כעולה מסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) בצירוף לסעיף 61(ב) לאותו חוק." בנוסף, השופט דוד בר אופיר, בספרו הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה רביעית, 1997, בעמ' 158 ד' קבע כי: "ראש ההוצאה לפועל מוסמך לעשות שימוש בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) בבואו לבצע חיוב כלשהו, בין אם הוא נובע מפסק דין מוסכם או מפסק דין שלא ניתן בהסכמה, במהלך ביצועו של פסק דין, רשאי ראש ההוצאה לפועל לבחון אם הזוכה עושה שימוש בזכותו בדרך מקובלת ובתום לב, לפי ההוראה המקובצת בסעיפים 39 ו - 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי)." על כן, ולאור פני הדברים, נחה דעתי כי יש מקום לקבל את טענות המערערים בכל הנוגע לקביעתו של ראש ההוצל"פ שלא לדון בטענות החלופיות שהושמעו בפניו. טענות אלה כבדות משקל הן, ויש לתת עליהן את הדעת. היוצא מן האמור לעיל הוא, שהערעור מתקבל, החלטתו של ראש ההוצאה לפועל נשוא הערעור מתבטלת בזאת, התיק יוחזר אל ראש ההוצאה לפועל על מנת שידון ויבחן את טענות המערערים, אשר לא נדונו על ידו, כמפורט בהחלטתו נשוא כתב הערעור. אין צו להוצאות. טענת פרעתי