הגנת אי שפיות

בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי "מחלת נפש" לענין הפטור מאחריות פלילית במסגרת הגנת אי שפיות, חייבת להיות סטיה חמורה מהנורמה שגורמת לפגיעה קשה בכושר השיפוט, ולא ליקוי, פגם או סטיה מהנורמה. בית המשפט ציין כי הגנת אי השפיות תחול רק על מי שלוקה במחלת נפש ממשית ומוגדרת ולא על מי שסובל מבעיות נפשיות הנופלות בחומרתן מזו של מחלת נפש מסוג פסיכוזה. נהוג להבחין בין נוירוזה ופסיכופטיה, שאינם בגדר מחלות נפש, לבין מצבים של פסיכוזה המהווים מחלת נפש. האבחנה בין המצבים נעוצה בעובדה, כי במצבי פסיכוזה ישנה פגיעה חמורה בכושר תפיסת המציאות ופגם חמור בכושר השיפוט, דבר אשר אינו מתקיים במצבים של נוירוזה או פסיכופטיה. יחד עם זאת, נראה כי בסופו של דבר ההפרעות הנפשיות הן ענין של דרגה, שכן ייתכן כי אדם לוקה בהפרעה נפשית מסויימת שבשלה תפיסת המציאות שלו לקויה, אולם הדבר אינו מגיע לידי פגם חמור בתפיסת המציאות ולפיכך לא יוגדר כפסיכוטי ולא ייחשב חולה נפש. טענתו היחידה של המערער בערעור שלהלן היתה הגנת "אי שפיות". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגנת אי שפיות: השופט ש. ברלינר: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת אבירם ת.פ. 96 / 5651, מיום 10.12.98) לפיו הורשע המערער בעבירות אלימות חמורות שעבר כנגד אשתו, והוטלו עליו 44 חודשי מאסר, מתוכם 32 לריצוי בפועל, באופן מצטבר למאסרים אותם מרצה המערער בתיקים אחרים. אין עוד מחלוקת בין הצדדים כי המערער עבר את העבירות האמורות. כמו כן אין המערער משיג על העונש שהוטל עליו בערכאה הראשונה. טענתו היחידה של המערער היא, שעומדת לו הגנת אי השפיות כאמור בסעיף 34ח לחוק העונשין, התשל"ז 1977- האומר: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש - (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית מעשה". בהקשר זה קובע סעיף 34כב(ב) לחוק: "התעורר ספק שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג". 2. העבירות מפורטות בחמשת האישומים שבכתב האישום: ביום 2.10.96 נכנס המערער לדירת אשתו הפר הוראה חוקית האוסרת זאת, ותקף את אשתו בכך שחנק את צווארה עם שרוך נעל וסתם את פיה. ביום 3.10.96 הגיע לדירה, דפק על הדלת, הפחיד את אשתו והיא נאלצה לברוח משם למקום מגורים חלופי. ביום 4.10.96 חדר המערער לדירה בניגוד לצו בית משפט האוסר זאת. ביום 10.11.96 הוא נכנס שוב לדירה, נעל אותה כשאשתו בפנים, תקף אותה, הצמיד לגרונה סכין, הלם בה במכת אגרוף, ואיים לרוצחה. ביום 12.11.96 הפר המערער הוראה חוקית, תקף את אשתו בדירתה, כלא אותה, איים עליה תוך שהחזיק בסכין והכשיל שוטרים. 3. כשהובא המערער בפני השופטת אבירם, הוא החל לדבר "דברים מוזרים ללא קשר ביניהם" (עמ' 3 לפרוטוקול). מונתה לו סניגורית, ניתן צו הסתכלות, ובעקבותיו נבדק המערער על ידי ד"ר זוסמנוביץ ביום 27.3.97. בחוות דעתו פירט ד"ר זוסמנוביץ כי עוד בשנת 1981 נחשד המערער בנסיון רצח והופנה להסתכלות. אז נקבע כי הוא מסוגל לדין ולא זקוק לטיפול פסיכיאטרי. לאחר שחרורו מבית הסוהר הכיר את אשתו, החל להשתמש בסמים, התנהגותו השתנתה, והוא הפך אלים. עוד כותב ד"ר זוסמנוביץ כי בבדיקה השתנה מצבו של המערער משעה לשעה, היה במתח רב, איים לרצוח את הרופא, השיפוט והשיקול היו לקויים מאוד, הוא גילה מחשבות שוא של רדיפה, והתנגד לטיפול תרופתי. ד"ר זוסמנוביץ סיכם את חוות דעתו כך: "גבר בן 34, נשוי2+, עם עבר פלילי ותולדות שימוש בסמים. כבר לפני 15 שנה אושפז להסתכלות עם חשד למצב פסיכוטי אשר חלף בהמשך. כעת לאור הפרטים האנמנסטיים ומצבו הנפשי הנוכחי, מצב מאניפורמי פרנואידי. מספר חודשים ללא טפול תרופתי או אחר כלשהו, יש להניח שכל העבירות המיוחסות לו משך השנה האחרונה בוצעו על רקע מצב נפשי חולני (פסיכוטי) עם לקוי בשיפוט ושיקול בעקבות מחלתו. בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו לא היה מסוגל להבדיל בין מותר ואסור ובין טוב לרע. אינו מסוגל לעמוד לדין הוא זקוק לאשפוז כפוי במוסד פסיכיאטרי". תעודה רפואית נוספת לגבי המערער ניתנה על ידי ד"ר ע. פי-אל וד"ר קובלסקי מיום 10.4.97. בפניהם עמדה חוות דעתו של ד"ר זוסמנוביץ, וחוות הדעת הנוספת ניתנה לאחר שהעריכו כי "מצבו כיום שונה בתכלית ממצבו המעורער בשבוע הראשון באישפוזו כאן, ומשום שהאבחנה הפסיכיאטרית כיום שונה מאשר בחוות הדעת הקודמת מ23.3.97-". לאחר הטיפול התרופתי שניתן למערער "בוחן המציאות, יכולת השיפוט והתובנה שלו תקינים. יש לו היכולת להבחין בין מותר ואסור, בין טוב ורע, והוא מבין היטב את טיב ומשמעות מעשיו ועבירותיו". עוד נכתב בחוות הדעת: "אנו מאבחנים שהנ"ל היה במשבר פסיכוטי חד וקצר בשבועות האחרונים, ממנו החלים לחלוטין וללא סימנים המעידים על מחלת נפש כרונית. מצב זה מוסבל בנקל על רקע אבחנה של הפרעת אישיות האנטיסוציאלית עם קשיי הסתגלות בולטים למסגרות חברתיות ולפי הסובבים אותו מאז ילדותו, בצירוף עם מצב הדחק של השהיה במעצר... לפיכך התנהגותו התוקפנית בשנה האחרונה נבעה על רקע הפרעת האישיות והשימוש בסמים ולא כתוצאה ממחלת נפש, וזאת בדומה למסקנות ההסתכלות הפסיכיאטרית שנעשתה במוסדנו ב1981- (כששוחרר מאשפוז כעבור 3 ימים). מסקנתנו היא שהנ"ל אינו זקוק לטיפול פסיכיאטרי ומסוגל לשאת תנאי כליאה ובכל ההליכים המשפטיים מיועדים לו". בדיון מיום 17.6.97 (עמ' 7 לפרוטוקול) חזר בו המערער מן הכפירה, וסניגוריתו טענה כי "העבירות בוצעו על ידי הנאשם אך הוא לא יכול לשאת באחריות פלילית בשל מחלתו". התובעת הסבירה כי "הוגשה חוות דעת ממנה עולה כי הנאשם סבל ממחלת נפש בעת שביצע את העבירות", וכי יש חוות דעת סותרות בענין מצבו הרפואי של הנאשם כיום, ובקשר לשאלה אם הוא מבחין בין טוב לרע. "בנסיבות הענין, אבקש", אמרה התובעת, "כי בית המשפט יפעיל שיקול דעתו לנוכח חוות הדעת הסותרות". אכן, חוות הדעת סתרו אחת את השניה ולאור הוראת סעיף 34כב(ב) לחוק, סברה כב' השופטת אבירם בפסק דינה הראשון מיום 17.6.97, כי יש להעדיף את מה שנקבע בחוות דעתו של ד"ר זוסמנוביץ. היא החליטה כי המערער אינו נושא באחריות פלילית לעבירות שעבר, וקבעה את המשך הדיון לצורך בדיקת מצבו הנפשי ואישפוזו, על פי סעיף 19 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א1991-. 4. על פסק הדין הראשון הוגש ערעור לבית משפט זה (ע.פ. 97 / 584). באת כוח המדינה הציעה באותו ערעור כי תינתן חוות דעת פסיכיאטרית נוספת לגבי המערער, וטענה כי "נעשה שעטנז" בין שתי חוות הדעת. ב"כ המערער הסכימה להצעת בית המשפט לפיה יבוטל פסק הדין הנ"ל, והתיק יוחזר לבית משפט השלום "לשם שמיעת וחקירת הרופאים נותני חוות הדעת שהיו בפניו, ובמידת הצורך, לצורך מינוי מומחה שלישי". גם באת כח המערער הסכימה לכך. לאור האמור, ביום 9.10.97 בוטל פסק הדין הראשון של כב' השופטת אבירם, והוחלט כי "התיק יוחזר לבית משפט קמא אשר מתבקש בזאת לזמן לחקירה את שלושת הרופאים נותני שתי חוות הדעת שהונחו בפניו, על מנת להחקר על חוות דעתם ובמידת הצורך, ולפי שיקול דעת בימ"ש קמא להורות על עריכת חוות דעת רפואית שלישית". 5. הדיון בפני כב' השופטת אבירם התחדש ביום 13.10.97, 4 ימים לאחר פסק הדין בע.פ. 97 / 584 הנ"ל. עולה כי פסק הדין של ערכאת הערעור לא היה אז בפני כב' השופטת אבירם. התובעת ביקשה דחיה, והסניגורית הסבירה כי "בבית המשפט המחוזי הוחלט כי התיק יוחזר לביהמ"ש קמא לשם חוות דעת נוספת בעניינו של הנאשם בעניין מצבו הנפשי עובר לביצוע העבירות וכיום. או לחילופין חקירת הרופאים". כב' השופטת אבירם הורתה "על קיום בדיקה נוספת של הנאשם על ידי הפסיכיאטר המחוזי או מי מטעמו וזאת על מנת לברר פעם נוספת הן מצבו הנפשי עובר לביצוע העבירות המיוחסות לו והן מצבו הנפשי היום ויכולתו לעמוד לדין". (עמ' 11 לפרוטוקול). היא גם הפנתה את תשומת לבו של הפסיכיאטר המחוזי לחוות הדעת השונות המצויות בתיק בית המשפט. הפסיכיאטר המחוזי ד"ר פ. וייל בדק את המערער ביום 2.12.97. הוא מציין כי באוקטובר 96' העריך ד"ר בן אפרים כי מדובר "בהפרעה באישיות עם אימפולסיביות ללא עדות של מחלת נפש". בחוות דעת של ד"ר זוסמנוביץ מיום 23.3.97 מדובר ב"תמונה פסיכוטית פעילה... מצב זה היה קיים בעת המעשה נושא משפט זה. באותו היום לא היה מסוגל לעמוד לדין. על סמך מסקנות אלה הנ"ל אושפז בבית החולים טירת הכרמל". בחוות דעתו של ד"ר קובלסקי מיום 10.4.97 התברר שחל שיפור מהיר במצבו של המערער בעת אישפוזו. בעת קבלתו בבית החולים ביום 23.3.97, תיפקד המערער ברמה פסיכוטית, אך ד"ר קובלסקי התרשם "שמדובר בהתקף פסיכוטי חולף על רקע של הפרעת אישיות אנטי סוציאלית עם השערה שהתדרדרותו לרמה פסיכוטית היתה יכולה לנבוע מתנאי הכליאה עם אולי שימוש בסמים". בהמשך חוות דעתו קבע ד"ר וייל: "מדובר בגבר בן 35... כוחות האגו מוגבלים... קיים סף תיסכול נמוך ואז מגיב באימפולסיביות ולפעמים באלימות עם האשמת הסביבה... מדובר בהפרעה עמוקה באישיות שהתחילה בגיל צעיר עם בעייתיות בקשרים בינאישיים במצבי מתח גולש מדי פעם לרמה תפקודית פסיכוטית שחולפת תוך פרק זמן קצר ואז חוזר להפרעות באישיותו המפורטות לעיל. לדעתי מסוגל כעת לעמוד לדין מאחר ומבין את תוכן כתב האישום, משמעות המשפט ומסוגל ליצור קשר סביר עם סניגורו. על סמך פירוט בדיקתו של ד"ר זוסמנוביץ, אני תומך באבחנתו לפיה ביום בדיקתו ב - 23.3.97 הנ"ל היה במצב פסיכוטי. גם ד"ר קובלסקי תמך באותה אבחנה ביום קבלת הנ"ל במחלקתו. באשר למצבו בעת ביצוע העבירה נושא המשפט - תמיד קשה לקבוע אבחנה עדינה מסוג זה בדיעבד. לא עמד לרשותי תאריך מדוייק של ביצוע העבירה - בכל מקרה, מס' הת.פ. מעיד על כך שהעבירה בוצעה לפחות לפני שנה. לא ניתן לסכם בוודאות אם לאור הנסיבות המלחיצות נכנס זמנית גם אז להתקף פסיכוטי חולף או אם פעל בהתאם לאישיותו המופרעת, עם קושי רב להתמודד עם קונפליקט ביחסים בינאישיים. סביר ביותר שבתחילת הארוע, סבל רק מהפרעות באישיות שבמהלך הסיכסוך לא ניתן לשלול שגלש לרמה תיפקודית פסיכוטית ואז איבד שליטה על התנהגותו והגיב באימפולסיביות תוקפנית". 6. ביום 3.5.98 הוחל בשמיעת הראיות. עדי התביעה הוכיחו כי העבירות בוצעו, ואילו לטובת המערער העיד רק הוא עצמו. בעדותו תיאר המערער את ההתדרדרות ביחסיו עם אשתו והסביר כי הגיש תלונות נגד חמו וחמותו וכי "לפעמים מרוב לחץ ממש הייתי משתגע וצועק ברחובות וגם קורא לאלוהים. מה שקרה לי ראיתי שהמשטרה מחפשת להרוג אותי. הגעתי להתמוטטות עצבים ורציתי להעמיד את העולם בעובדה...". (עמ' 59 לפרוטוקול). "הייתי בהתמוטטות עצבים. רציתי רק את אילנה דיין". (עמ' 61 לפרוטוקול). עוד הסביר כי "עשיתי את זה כי רציתי להתאבד. אני מרגיש נרדף". (עמ' 60 לפרוטוקול). בטיעון לגזר הדין אמר המערער "הדבר לא יעבור בשתיקה ולא יעזור. הדבר יחמיר איתי. אני אעשה מהפכה עולמית ואני אתגייס לחמ"ס. אני אפוצץ כל מקום ואני אשתה את הדם לכולם... המתלוננת היא הרוצחת, היא וההורים שלה. הברירה היחידה היא לתת לי כדור בראש. את תשלמי ביוקר על מה שעשית לי. חכי שאני אשתחרר. אז אעשה את כל מה שאמרתי". (עמ' 71 לפרוטוקול). דבריו האחרונים כוונו לבית המשפט. לאחר תום שמיעת העדויות, ביקש התובע כי המערער יורשע בדין, והסניגורית ביקשה להגיש סיכומים בכתב. בסיכומים אלה נטען כי דפנה היא אישה מניפולטיבית שאינה בוחלת בשום אמצעי להפליל את המערער וכי התביעה לא הצליחה להרים את הנטל להוכיח את ביצוע העבירות. ועל כן התבקש בית המשפט ליתן אמון מלא בעדותו ובגירסתו של המערער, לא להאמין לעדי התביעה ולזכותו. לא נטען אף ברמז בסיכומים אלה כי עומדת למערער הגנת אי שפיות, או כי הוא חולה, או כי היה במצב נפשי בעייתי, בעת ביצוע העבירות. 7. בהכרעת הדין (עמ' 64 עד 68 לפרוטוקול), דנה כב' השופטת אבירם בעדויות שהיו בפניה, וקבעה כי "הוכח שהעבירות בוצעו". באשר למצבו הנפשי של המערער, מפרטת כב' השופטת אבירם בסעיף 2 של הכרעת הדין כי היא מסתמכת על חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי ד"ר וייל הקובעת "כי הנאשם איננו חולה נפש, אלא סובל מהפרעה אישיותית אנטי-סוציאלית וכי הוא מסוגל לעמוד לדין, מסוגל ליצור קשר סביר עם סניגורו ומבין הליכי המשפט. בנסיבות אלה, התנהל תיק ההוכחות באופן רגיל... הנאשם עצמו גילה עירנות ופעילות, הגיב לנאמר ואף חקר בעצמו עדים. מדבריו במהלך המשפט התרשמתי כי גם במהלך הארוע המרכזי ידע והבין מה קורה ופעל, כפי הנראה, בהשפעת מופרעותו ובהשפעת האובססיה שהיתה לו ככל הנוגע למתלוננת". בעקבות האמור, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, והוטלו עליו העונשים שפורטו לעיל, בגזר הדין. 8. כאמור, המחלוקת נוגעת להגנת אי השפיות כמפורט בסעיף 34ח לחוק העונשין. קודם לכן, הוסדר ענין זה בסעיף 19 לחוק העונשין, אשר קבע: "אין אדם נושא באחריות פלילית למעשהו או למחדלו, אם בשעת מעשה לא היה מסוגל, מחמת מחלה שפגעה בשפיותו או מחמת ליקוי בכשרו השכלי, להבין את שהוא עושה או לדעת שאסור לו לנהוג כפי שנהג". בדברי ההסבר להצעת החוק (הצע"ח 2098 מיום 6.1.92, עמ' 135), הוסבר כי "ההצעה מבטאת את האמור בסעיף 19 לחוק העונשין, בתוספת הרחבתו על ידי הפסיקה לענין הדחף הפנימי החולני הבלתי נשלט". נראה על כן כי התקדימים שניתנו משך השנים בקשר להגנת אי השפיות (ובהם ע.פ. 61 / 187 עליזה פנו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(2), עמ' 1105; ע.פ.85 / 647 קיסר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1), 347, ורע"פ 93 / 2111 אבנרי נ' מדינת ישראל פ"ד מח(5) 133), יפים גם לעניננו. סעיף 34ח מתנה את הגנת אי השפיות ב"מחלה שפגעה ברוחו" של הנאשם. כמוסבר בהצעת החוק, דרוש כי יהא מדובר "במחלה או בליקוי שפגעו במערכת התיפקוד ההכרתי או הרצוני של העושה". דרוש שבעת ביצוע העבירה היה הנאשם "חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו". הוסבר בהצעת החוק: "המונח "ממש"... נועד להדגיש, כי הסימפטומים חייבים להיות חד משמעיים, להבדיל מסימפטומים פחות החלטיים. רק במקרה זה מוצדק הסייג המלא לאחריות פלילית. כאשר האדם הבין במידה כלשהיא, חרף מגבלתו, את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או שעדיין יכול היה להימנע מעשיית המעשה למרות הדחף הפנימי שדחף אותו לביצועו, הוא אחראי בפלילים על מעשיו". בת.פ. (חיפה) 94 / 163 מדינת ישראל נ' חוסאם, תקדין מחוזי 96(1) עמ' 925, דן בית משפט זה בטענת אי שפיות כמפורט בסעיף 34ח הנ"ל, של נאשם שרצח את אחותו על רקע כבוד המשפחה. בית המשפט סקר את הפסיקה בנושא זה והסביר: "בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי "מחלת נפש" לענין הפטור מאחריות פלילית במסגרת הגנת אי-השפיות, חייבת להיות סטיה חמורה מהנורמה שגורמת לפגיעה קשה בכושר השיפוט, ולא ליקוי, פגם או סטיה מהנורמה... על כוונת המחוקק כי הגנת אי-השפיות תחול רק על מי שלוקה במחלת נפש ממשית ומוגדרת ולא על מי שסובל מבעיות נפשיות הנופלות בחומרתן מזו של מחלת נפש מסוג פסיכוזה - ניתן ללמוד גם מהוספת הוראת החוק בסעיף 300א לחוק העונשין, שענינה "עונש מופחת"". באשר לסעיף 34כב(ב) לחוק העונשין, הוסבר שם: "במצב בו מצליחה ההגנה לעורר ספק סביר ביחס לחלותו של סייג כלשהוא לאחריות פלילית עובר נטל הראיה והשכנוע על התביעה, להסיר ספק זה". בע.פ. 95 / 7761 ואיל אבו חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3), עמ' 245, דן בית המשפט העליון בענינו של נאשם שהעיר את בנו בן השנתיים משנתו, הכניסו לתוך אמבטיה שפך עליו נפט, והצית אותו. הוא טען לאי שפיות, וניתנו לגביו כמה חוות דעת פסיכיאטריות. באחת מהן נכתב כי מדובר בנאשם הסובל "מהפרעות אישיות עם קווים פאסיביים-אגרסיביים, כי לא נמצאו סימנים לפסיכוזה וכי המערער מבדיל בין מותר לאסור, אחראי למעשיו ומסוגל לעמוד לדין". בחוות דעת אחרת הועלה חשד בשעור של 60 אחוזים "כי ההפרעות האישיות התפתחו לפסיכוזה בעת ביצוע המעשה, וזאת משהופסק הטיפול התרופתי והמערער הושאר לבדו בבית". נפסק מפי כב' השופטת דורנר: "חזקה שבדין (סעיף 34ה לחוק העונשין), היא כי מעשה נעשה בתנאים שאין בהם סייגים לאחריות פלילית. מכאן עולה כי על נאשם הטוען לאי שפיות או שכרות מוטל נטל להניח תשתית ראייתית המספיקה להעלאת ספק סביר בדבר קיומם של יסודות הסייגים הנ"ל... מחלת נפש שבה חולה נאשם אינה מבססת, כשלעצמה, סייג של אי שפיות. השאלה היא אם המחלה שללה את כושר ההבנה של הנאשם או את רצונו החופשי... קיומה של מחלת נפש מהווה תנאי הכרחי אך לא מספיק להקמת הסייג לאחריות הפלילית. עיקר הסייג בא לביטוי בסימפטומים מסויימים של מחלת נפש, העשויים לשלול את פליליות המעשה... פרופ' פלר הסביר: "אין זה משנה מה הדיאגנוזה של סיבת השיבוש... חשובים הם הסימפטומים של ניתוק כליל מכללי מציאות הטבע או החברה, בה נתון האדם ושבה מעוגן מעשהו... אין כל נפקות להבחנות בין המחלות הנפשיות לבין עצמן, לפי שמותיהן או סוגיהן השונים. המכריעה היא התסמונת ולא האיבחון - כלומר אם אכן נעדר האדם כושר הבנה של משמעות מעשהו, הפיזית או החברתית" (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין, (כרך א'), תשמ"ד) 72-71). העילה לפטור מאחריות פלילית איננה איפוא היותו של מבצע המעשה חולה במחלת נפש, אלא אי-יכולתו של החולה לגבש בעטייה של מחלתו מחשבה פלילית, ובאין מחשבה פלילית לא מתבצעת עבירה. חולה במחלת נפש אחראי למעשיו ככל אדם, והוא לא ישא באחריות פלילית רק אם יניח תשתית ראייתית המעלה ספק סביר כי מחלת הנפש שבה הוא חולה שללה את יכולתו לגבש כוונה פלילית כמפורט בסעיף 34ח הנ"ל". 9. באשר לעניננו: סבורני שמוצדק לדחות את הערעור. לאחר ביטול פסק הדין הראשון, הוטל על הפסיכיאטר המחוזי לבדוק את המערער. הוא לא קבע שהמערער חולה נפש, או כי הוא סובל ממחלת נפש. הוא קבע כי "מדובר בהפרעה עמוקה באישיות", כאשר "במצבי מתח גולש (המערער) מדי פעם לרמה תיפקודית פסיכוטית שחולפת תוך פרק זמן קצר". לפיכך, קבע ד"ר וייל "סביר ביותר שבתחילת האירוע, סבל (המערער) רק מהפרעות באישיות כשבמהלך הסיכסוך לא ניתן לשלול שגלש לרמה תיפקודית פסיכוטית ואז איבד שליטה על התנהגותו והגיב באימפולסיביות תוקפנית". ההחלטה בענין זה מסורה לבית המשפט והוא חייב "לבדוק בקפדנות את חוות הדעת של המומחים, תוך התחשבות בחומר הראיות בשלמותו ותוך שימוש בשכל הישר ובנסיון החיים, ובדרך זו להגיע למסקנה מהי הדעה המדעית ומהי הדיאגנוזה, אשר תואמות ביותר את עובדות המקרה הנדון בפניו". (ע.פ. 83 / 317, אלן גודמן נ' מדינת ישראל פ"ד לט(3) עמ' 427). נהוג להבחין בין נוירוזה ופסיכופטיה, שאינם בגדר מחלות נפש, לבין מצבים של פסיכוזה המהווים מחלת נפש. "האבחנה בין המצבים נעוצה בעובדה, כי במצבי פסיכוזה ישנה פגיעה חמורה בכושר תפיסת המציאות ופגם חמור בכושר השיפוט, דבר אשר אינו מתקיים במצבים של נוירוזה או פסיכופטיה. יחד עם זאת, נראה כי בסופו של דבר ההפרעות הנפשיות הן ענין של דרגה, שכן ייתכן כי אדם לוקה בהפרעה נפשית מסויימת שבשלה תפיסת המציאות שלו לקויה, אולם הדבר אינו מגיע לידי פגם חמור בתפיסת המציאות ולפיכך לא יוגדר כפסיכוטי ולא ייחשב "חולה נפש". (ע.פ. 93 / 211 אבנרי). בפני כב' השופטת אבירם עמדו 3 חוות דעת רפואיות. איש לא ביקש לחקור את הרופאים על חוות הדעת. היא יכלה להסתמך על מסקנותיו של ד"ר וייל, ולקבוע כי המערער אינו סובל ממחלת נפש. עצם הקביעה כי המערער גלש, ככל הנראה, לרמה תיפקודית פסיכוטית כשביצע חלק מן העבירות, אין בה די כדי לעורר ספק סביר בדבר חלות הסייג של אי השפיות כאמור בסעיף 34ח לחוק העונשין. הגלישה הפסיכוטית של המערער, לא נבעה ממחלת נפש, ולא הורם הנטל להראות ספק סביר לכך שגלישה זאת גרמה לחוסר "יכולת של ממש", להבין את אשר עשה המערער בעת שביצע את העבירות, או להימנע מביצוען. בכך תומכת לא רק חוות דעתו של ד"ר וייל, אלא הדבר משתלב גם בשאר הראיות שהגישה התביעה. 10. לאור כל האמור, אני מציע כי נדחה את הערעור. ש. ברלינר - שופט השופט י. גריל: 1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי כב' השופט ש. ברלינר, ומנימוקיו. 2. אוסיף אך זאת: בפני ביהמ"ש קמא היו, בנוסף לחוות הדעת של הפסיכיאטר ד"ר פ. וייל, ראיות נוספות שהיה בהן כדי להוביל למסקנה כי נכון למועדים הרלוונטיים לא נבע מצבו של המערער כתוצאה ממחלת נפש. גם לא היתה תשתית למסקנה בדבר חוסר יכולת ממשית של המערער להבין את שעשה במועדים הרלוונטיים לעבירות שביצע, או להימנע מביצוע עבירות אלה. 3. עד התביעה מר אלי לוי העובד בחקירות ע.א. במשטרה ואשר גבה את הודעת המערער מיום 13.11.96 שעה 11:10 העיד בחקירתו הנגדית עמ' 34 לפרוט': "במהלך החקירה הוא לא התעלף. הוא דיבר והיה עירני. ש. האם הוא דיבר לענין? ת. הוא היה בעצבים. על זה אין ספק. ש. היו משפטים שלא היו לענין? ת. הוא היה עירני, אמר את מה שאמר. הוא אמר שהוא רוצה בית חולים. הוא ענה על השאלות ששאלתי אותו. שאלתי אותו מה יש לו להגיד בענין החשדות והוא אמר שמה שיש לו להגיד הוא יגיד רק לשופט ורק את האמת...". (ההדגשות שלי - י.ג.). 4. קצין בילוש בימ"ר חיפה עד התביעה שאול בן-שמואל שנכנס לדירה בליל הארוע, 12.11.96, יחד עם סנ"צ טיילר מספר בעדותו בעמ' 48: "נכנסנו ונוצר מצב שישבנו אני, טיילר ויפרוש, דיברנו והוא התחיל לספר את כל הבעיות שיש לו, ואמרנו שננסה לעזור לו ושנפנה אותו לגורמים שונים. אמרנו לו שאם נוכל לעזור לו דרך גורמי רווחה נעשה זאת כי בסך הכל הוא בן-אדם. באותו זמן הוא כבר היה רגוע ודיבר לעניין" (ההדגשה שלי - י.ג.). 5. שוטר מיחלק הבילוש, עד התביעה אברהם הראל העיד בחקירתו הנגדית בעמ' 55 לפרוט': "הוא אחז בידו את הסכין וזכור לי שכשניסיתי להוציא ממנו את הסכין הוא ניסה לתפוס את הסכין, ואני אמרתי לו תרפה תרפה. הוא ראה כוחות משטרה גדולים ואז הרפה...". (ההדגשות שלי - י.ג.). 6. עדויות אלה המתייחסות להתנהגותו ותגובותיו של המערער נכון למועד הארוע מתאריך 12.11.96 בלילה (האישום הראשון) יש בהן כדי לתמוך במסקנה שלא הוכחה חוסר יכולת ממשית של המערער להבין את שעשה בזמן ביצוע העבירות או להימנע מביצוען. כל זאת בנוסף לאמור בחוות הדעת של הד"ר פ. וייל. גם אני סבור שיש לדחות את הערעור. י. גריל - שופט ס. הנשיא השופט ח. פיזם: מסכים אני לחוות הדעת של חברי כב' השופט ברלינר וגם לתימוכין לה, שמצא חברי כב' השופט גריל בראיות שהיו בפני בימ"ש קמא. נראה לי להדגיש, כי ביהמ"ש של ערעור לא יתערב בהערכת מהימנות של עדים שנשמעו ע"י הערכאה הראשונה. לכן משנתנה שופטת קמא אמון וביססה את פסקה על חוות דעתו של ד"ר וייל, ובהעדר נימוקים משמעותיים שלא לקבל את הערכתה של שופטת קמא, אין זה מן הראוי שביהמ"ש שלערעור יסטה מהערכתה של שופטת קמא. ח. פיזם - שופט ס. נשיא [אב"ד] הוחלט לדחות את הערעור. ניתן היום 27.5.99 והודע בפומבי. ח. פיזם - שופט ש. ברלינר - שופט י. גריל - שופט ס. נשיא [אב"ד] הגנת אי שפיותהגנות במשפט הפליליהגנות משפטיות