היקף חובת הנאמנות של הבנק

מהי חובת הנאמנות של הבנק ? ב-ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח (פ"ד מח(2) 573) קבע הנשיא שמגר (כתוארו דאז): " מערכת היחסים שבין לקוח (ולדידי אף מי שאינו לקוח -ההדגשה שלי ד פ) לבין בנק היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון הרב שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. הבנק ופקידיו נתפשים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שברשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט". ב-ע"א 1/75בנק ישראלי למשכנתאות בע"מ נ' יצחק ורחל הרשקו (פ"ד כט(2) 208בעמ. 211) קבע השופט ויתקון: "אין חולק על כך שאדם קשור להסכם שהוא חותם עליו. אך נכון גם שבנק חב חובת אמונים מיוחדת ללקוחותיו..." ב-ע"פ 122/84מנצור נ' מדינת ישראל (פ"ד לח(4) 94) קבעה השופטת שטרסברג כהן: "בין הבנקים ללקוחותיהם מתקיימים יחסי נאמנות, והלקוחות מונחים בכלכול ענייניהם הכספיים על ידי עובדי הבנקים, שהתנהגותם מצריכה רמה גבוהה של נקיון כפיים והימנעות מלהיות נתונים להשפעות בלתי ענייניות במהלך מילוי תפקידם כלפי כל פרט, המהווה את ציבור הלקוחות, וכלפי הציבור בכללותו" ב-ע"א 817/79קוסוי ואח' נ' בנק פויכטונגר בע"מ ואח' (פ"ד לח(3) 253בעמ. 278קבע השופט ברק (כתוארו דאז)": עקרון האמון הוא בעל תחולה רחבה. הוא חל בכל מקום שבו נתונים לאחד כוח ושליטה על זולתו... על כן הוא חל ביחסי שלוח- שולח, שכן השלוח מפעיל שליטה על כוח התקשרות בשם השולח. בדומה חל עקרון האמון ביחסי אפוטרופוס-פסול-דין, שכן הראשון שולט בפעולותיו ובנכסיו של השני. מכאן שגם החלתו של עקרון זה ביחסים שבין יזם לבין החברה העתידה לקום, שכן היזם שולט בה". העולה מפסקי דין אלה זה כי הבנק חב חובת אמון כלפי לקוחו. בבחינת תום לב ודרך מקובלת בקשרים החוזיים. הדגש בפסקי הדין שענינם התחום החוזי הוא, שחובה זו הינה בדרגה גבוהה בדירוג "תום הלב". הבנק נתפס כבעל הכח, הידע והאמצעים הטכניים הנאותים לברור ומסירת אינפורמציה. מכאן החבות הגבוהה והמיוחדת המוטלת עליו כלפי לקוח. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא א. מהות התובענה זו תביעה כספית לתשלום חיובים עפ"י חוזה, ולפיצויים בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מחיובים חוזיים או עקב פעולות רשלניות המיוחסות לנתבע ע"י התובעים. ב. רקע כללי משפחת דונדס, הוריה של התובעת מס. 3, ניהלו מזנונים של הנתבע במשך כ - 20 שנה. בשנת 1983הפסיק אביה של התובעת מס. 3לנהל את המזנונים, מפאת מחלה. התובעת מס. 3- המשיכה לנהלם. מאוחר יותר הוא העביר את הניהול, בהסכמת הנתבע לתובעים 2ו -3, שהינם בעל ואשה, - כל זאת ללא מכרז. (עמ. 25) במעמד סיום ההתקשרות עם משפחת דונדס, נחתמו באותו יום ה-29.11.1985, חוזים בין הנתבע לבין התובעים 2ו - 3לענין אספקת שירותי המזנון. ההסכמים כללו אספקת שירותי מזנון לסניף הנתבע ברחוב יהודה הלוי 62, ת"א (נ/32), לרחוב טיומקין 2(נ/31), ולדיזנגוף סנטר (נ/33). בתאריך 1.1.1987חתמו התובעים 2ו - 3עם הנתבע על חוזה לאספקת שירותי מזנון למחלקת קופות הגמל בדיזנגוף סנטר ; בתאריך 15.11.1988נחתם חוזה דומה לגבי רח' אחד העם .45 החוזים עם הבנק היו תמיד לתקופה קצובה. למרות זאת סברה התובעת מס. 3כי לאור נסיון העבר עם משפחתה לא היתה לה סיבה להאמין שהבנק יפסיק את ההתקשרות ביניהם. (עמ. 12); בהסכמים עצמם (סעיף 8(ד) היה סעיף שאיפשר לבנק, לסיים את ההתקשרות בינו לבין התובעים, ללא נימוק, ותוך מתן הודעה מוקדמת של 60יום. התובע מס. 2עזר לאביו בניהול עסק טקסטיל. העסקים לא צלחו בידיו וביום 18.6.1987הוא הוכרז כפושט רגל. (נ/40) ביום 8.3.1989בוטלה ההכרזה על פשיטת הרגל(נ/52). והתובע מס. 2הגיע להסדר פריסת חובות עם נושיו.(נ/54; נ/55). הבנק ידע על הסדרים אלה, ואף העביר ישירות כספים לנושים למטרה זו. בחודש אוגוסט 1988בתקופה של החזרי חובות, הגיע התובע מס. 3להסכם עם אחד בשם פירסט על מכירת זכויותיה של התובעת מס. 3בעסקי המזנונים הסכם זה היה בניגוד לחוזה שבין התובעים לבין הנתבע, ברם - וכאן הגירסאות חלוקות התובעים גורסים שהדבר נעשה בהסכמת הבנק, ואילו עובדי הבנק מכחישים זאת. בין פירסט לתובעת מס. 3התגלעו חילוקי דיעות. בעקבות זאת הטיל אותו פירסט עיקול בתאריך 31.3.1989ע"ס 000, 135ש"ח על כספי המזנון המגיעים לתובעת מס. 3כדי להסיר את העיקול הגיעו הצדדים להסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פס"ד. והתובעת מס. 3התחייבה לשלם למר פירסט. לאחר דברים אלו, החליטו התובעים 2ו - 3להתאגד לחברה בע"מ, היא התובעת מס. .1ולהמשיך לנהל באמצעותה את אותם שירותי המזנון בהם הם היו קשורים כפרטים עם הנתבע. הבנק הסכים לכך וביום 17.10.1989החליפה התקשרות עם התובעת מס. 1את ההתקשרות עם התובעים 2ו - .3 באותו שלב החלו התובעים לספק כריכים גם לסניפים מחוץ לבנק, לבנק דיסקונט ולחברת מירמז. ביום 17.11.1989שוב הוטל עיקול ע"י אותו מר פירסט על כספי התובעת מס. .3הנתבע פנה בבקשה למתן הוראות ליו"ר ההוצל"פ על מנת לדעת מה עליו לעשות עם כספי התובעת מס. 1בינתיים עד לקבלת אותן הוראות, הוא עיכב מחצית מכספי התובעת מס. 1אותם היה צריך להעביר לחשבונה. בד בבד הוטלו עיקולים נוספים ע"י פירסט על כספי התובעים 2ו - .3(נ/78; נ/79). בתאריך 25.12.1990לאחר שהכספים המגיעים לחברה מאת הבנק היו מעוכבים כבר כמעט חודשיים, הצליח הנתבע להטיל עיקול, שלא כדין, על כספי התובעת מס. 1בנוסף לעיקול שהוטל על התובעת מס. 3, ובאותה עילה. התובעת מס. 1הגישה בקשה לביטול אותו עיקול.ויו"ר ההוצל"פ נענה לכך בתאריך .2.1.1990לאחר פניות חוזרות ונשנות של הבנק שבאו בעקבות פניות של התובעת מס. 1אליו, "התפתה" יו"ר ההוצל"פ להבהיר בתאריך 4.1.1990, למען הסר ספק, כי באם הנתבע סבור שיש זהות בין התובעת מס. 1לשאר התובעים, עליו להמציא פס"ד הצהרתי מביהמ"ש המוסמך. גם לאחר ביטול העיקול לא הזדרז הנתבע להחזיר לתובעת את הכספים המעוקלים ושילם אותם רק בחודש מרץ 1990, דהיינו כ - 3חודשים לאחר ביטול העיקול. (ע.ה. 6אמבר) בחודש פברואר 1990הודיע הבנק לתובעת מס. 1שהוא מבקש לסיים את ההתקשרות ביניהם ,תוך ששים יום. בתאריך 28.5.1990הגישה התובעת מס. 1בקשה לצו מניעה זמני(ת.א. 23460/90בבימ"ש השלום) שיורה לנתבע שלא לסיים את ההתקשרות ביניהם. בקשה זו נדחתה בתאריך .6.6.1990כשהשופט מציין בפסה"ד כי לאור הסעיף בחוזה שבין הצדדים המאפשר לכל צד לסיים את ההתקשרות תוך הודעה מוקדמת וללא נימוקים, הוא מתפלא על עצם הגשת הבקשה. בתאריך 25.9.1990הוגשה בהסכמה בקשה משותפת של הצדדים לאותו הליך שם לדחות את התביעה ללא צו להוצאות. הבקשה נענתה, והתביעה נדחתה ללא צו להוצאות. זמן קצר לאחר מכן נכנסה התובעת מס. 1לפירוק. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי בית הדין והראיות שהוגשו עלו הפלוגתאות הבאות: הקיים השתק עילה או פלוגתא והאם היה צורך בבקשה לפיצול סעדים; האם נשאר הנתבע חייב כספים למי מהתובעים עקב שירותי העבר; ההפר הנתבע חובת זהירות שלו כלפי מי מהתובעים. מה היו התוצאות האופרטיביות של הפרת חובת הזהירות? גובה הנזק ד. הקיים השתק עילה או השתק פלוגתא והאם היה צורך בפיצול סעדים התובעת מס. 1הגישה תובענה כנגד הנתבע למתן צו מניעה זמני וצו מניעה קבוע לבל יסיים את החוזה עמה, כמפורט לעיל. יש לציין כי התובעת מס. 1היתה "המתקשר האחרון" עם הנתבע, וכי לתובעים 2ו - 3אין מעמד חוזי ישיר עם הנתבע לכן משנדחתה התובענה, בהסכמה, נוצר בכך מעשה בי"ד והשתק פלוגתא בין הצדדים, במובן זה, שהוכרעה על דרך השלילה הטענה שהנתבע הפר את ההסכם שלו עם התובעת מס. 1מכאן שלא יכולות להיות לתובעים או למי מהם טענה כנגד הנתבע בגין כך שהוא הפר את החוזה עמם. טוען ב"כ הנתבע כי גם העילה הושתקה ולא רק הפלוגתא, וזאת מכיון שהוא היה זכאי שלא להיות מוטרד פעמיים בגין אותה עילת תביעה במובן הרחב.לכן מוטלת היתה על התובעת מס. 1החובה לעתור לפיצול סעדים. מכיון שזה לא נעשה, לא יכולה התובענה כאן להתברר בכלל. על תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי התשל"ד - 1984שענינה מתן רשות לפיצול סעדים, כותב זוסמן בספרו, סדרי הדין האזרחי ( מהד. 6ש.לוין עורך (1991) בעמ. 162): "אין התובע זקוק לתבוע סעד אחר בנפרד, כאשר בית המשפט שבו תבע אינו מוסמך ליתן לו גם את הסעד האחר. מקום שדיני הסמכות מחייבים את התובע להגיש תובענות נפרדות, ממילא אין הוא יכול לרכז את כל מבוקשו בכתב תביעה אחד". כותבת פרופ' נ' זלצמן בספרה, "מעשה בית-דין בהליך אזרחי" (פרסומי הפקולטה למשפטים, הוצאת רמות, 1991), בעמ. 137: בהבדל מכלל השתק-העילה, המונע התדיינות נוספת בין בעלי הדין בגין אותה עילת-תביעה, ואפילו הם מבקשים להעלות נושאים או טענות מעולם לא הוכרעו ביניהם, מונע כלל השתק-הפלוגתא התדיינות נוספת אין בעלי הדין בפלוגתא שכבר נדונה ביניהם בהתדיינות קודמת והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך בפסק-דין סופי. לענין זה אין נפקא מינה אם ההתדיינות הנוספת נשענת על אותה עילת תביעה, שהיוותה יסוד ההתדיינות הקודמת, או שהיא מבוססת על עילה שונה. דגש המניעות הדיונית מושם בפלוגתא מסויימת שנדונה בין אותם צדדים בהליכים קודמים..." התובענה הנוכחית עמדה ע"ס 300,311, 3ש"ח, ליום ההגשה. התובעים או מי מהם לא יכלו לתבוע בבית משפט השלום ביחד עם הסעד למתן צו מניעה גם פיצויים, מאחר והסכום עלה על סמכות בימ"ש השלום מכאן שלא היה צורך להגיש בקשה לפיצול סעדים. נושא הפיצויים במתכונת זו או אחרת, - לא נדון בבית משפט השלום, ולא היה חלק מכתבי הטענות. אשר על כן אני דוחה את הטענה שקיים השתק עילה. ה. קביעת המסגרת המשפטית-דיונית לפני שניגש לדיון בשאר טענות התובעים יש להגדיר מספר נושאים:נ-היקף היחסים וחבויות האמון שבין בנק לבין ספק שירותים שלו, שהינו גם לקוחו- בעל חשבון בסניף; מיקום התובענה מבחינת ענף הדין החל עליה; ההתיחסות אל התובעים: האם כאישיות אחת או בשתי כשירויות נפרדות; .1יחסי בנק לקוח ובנק ספק מערכת היחסים שבין בנק ללקוח מטילה על הבנק חובת אמון בתחום החוזי וחבויות זהירות בתחום הנזקי. נראה לי כי הגרעין הקשה של חבויות אלה דומה במהותו ובהיקפו. אשר לתחום החוזי: ב-ע"א 5893/91טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח (פ"ד מח(2) 573) קבע הנשיא שמגר (כתוארו דאז): "מערכת היחסים שבין לקוח (ולדידי אף מי שאינו לקוח -ההדגשה שלי ד פ) לבין בנק היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון הרב שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. הבנק ופקידיו נתפשים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שברשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט". ב-ע"א 1/75בנק ישראלי למשכנתאות בע"מ נ' יצחק ורחל הרשקו (פ"ד כט(2) 208בעמ. 211) קבע השופט ויתקון: "אין חולק על כך שאדם קשור להסכם שהוא חותם עליו. אך נכון גם שבנק חב חובת אמונים מיוחדת ללקוחותיו..." ב-ע"פ 122/84מנצור נ' מדינת ישראל (פ"ד לח(4) 94) קבעה השופטת שטרסברג כהן: "בין הבנקים ללקוחותיהם מתקיימים יחסי נאמנות, והלקוחות מונחים בכלכול ענייניהם הכספיים על ידי עובדי הבנקים, שהתנהגותם מצריכה רמה גבוהה של נקיון כפיים והימנעות מלהיות נתונים להשפעות בלתי ענייניות במהלך מילוי תפקידם כלפי כל פרט, המהווה את ציבור הלקוחות, וכלפי הציבור בכללותו" (ההדגשה שלי- ד.פ.) ב-ע"א 817/79קוסוי ואח' נ' בנק פויכטונגר בע"מ ואח' (פ"ד לח(3) 253בעמ. 278קבע השופט ברק (כתוארו דאז): "עקרון האמון הוא בעל תחולה רחבה. הוא חל בכל מקום שבו נתונים לאחד כוח ושליטה על זולתו... על כן הוא חל ביחסי שלוח- שולח, שכן השלוח מפעיל שליטה על כוח התקשרות בשם השולח. בדומה חל עקרון האמון ביחסי אפוטרופוס-פסול-דין, שכן הראשון שולט בפעולותיו ובנכסיו של השני. מכאן שגם החלתו של עקרון זה ביחסים שבין יזם לבין החברה העתידה לקום, שכן היזם שולט בה". העולה מפס"ד אלה זה כי הבנק חב חובת אמון כלפי לקוחו. בבחינת תום לב ודרך מקובלת בקשרים החוזיים. הדגש בפסקי הדין שענינם התחום החוזי הוא, שחובה זו הינה בדרגה גבוהה בדירוג "תום הלב". הבנק נתפס כבעל הכח, הידע והאמצעים הטכניים הנאותים לברור ומסירת אינפורמציה. מכאן החבות הגבוהה והמיוחדת המוטלת עליו כלפי לקוח. ר' בן אוליאל בספרו, "דיני בנקאות" (תשמ"ו) בעמ. 99מביע את הדעה: "בוודאי כי בנוגע לכל עסקה ועסקה, קיים בחברה קונסנסוז כי על הבנק לנהוג בהגינות מיוחדת וברמה מסויימת וגבוהה של מקצועיות ויעילות". הייתי מרחיבה ההלכות דלעיל והאמירה של בן אוליאל הנ"ל וגורסת, כי בהיות הבנק גוף כלכלי גדול, ובעל אותן מידות שאינן מסורות לפרט ,אזי חובת האמון ותום הלב המוגברים האלה יחולו גם ביחסים שבינו לבין כל "בעל חוזה" נותן שירותים, ולא רק ביחסיו עם לקוחותיו הוא. אדם המתקשר עם בנק, כשהוא נותן שירותים לבנק, מודע לעוצמתו הכלכלית, סומך על מנגנון הבנק, הגינות פקידיו וטוהר חשבונותיו, מעונין בקשר מסוג כזה שעוצמתו הכלכלית יכולה להיות כבירה, ובדר"כ גם נמצא במצב "נחות" מבחינת מבחינה כלכלית וגם מבחינת השגת כל מידע אופרטיבי להתקשרותו. כדי לאזן ולו במעט את הפרשי הידע והעוצמה שבין המתקשרים, סבורתני ,כאמור, שיש מקום לקבוע שאותו היקף של חובת אמון הגינות ותום לב מוגברים החלים בהתקשרות שבין הבנק לבין לקוחו, חלים בינו לבין נותני שירותים שכוחם ועוצמתם אינם ככוחו ועוצמתו, כל זאת הן מכח ההלכות הכלליות של תום לב ודרך מקובלת, והן מכח החוקים הספציפיים לעניני בנקאות. אשר לתחום הנזקי: חובת הזהירות והאמון המוגברים הללו חלים, גם במסגרת דיני הנזיקין, ביחסים שבין הבנק לבין צד ג', שהבנק מודע או אמור להיות מודע לכך שעשוי להיות מושפע מהתנהגותו. ב-ע"א 168/86בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לה כודיאר בע"מ ואח' (פ"ד מב(3) 77, בעמ. 82) קבעה השופטת נתניהו, בהתיחסה לחובת זהירות של בנק כלפי צד ג': "אין אומנם יחסים חוזיים ביניהם. והחוק החרות גם אינו מטיל חובות מוגדרות ספיציפיות ביניהם, אך לבנק יש מעמד מיוחד ונכבד בחיי המסחר, ובין התפקידים שהוא ממלא נמצא גם ביצוען של עסקאות שונות בין לקוחות שלו לבין צדדים אחרים.שיקולי מדיניות משפטית אינם מכוונים לעבר שחרורו של בנק מחובת זהירות כלפי אותם צדדים. להיפך הם מדברים בעד הטלת חובה כזו כלפי אלה שהוא יכול לצפות שייפגעו כתוצאה מרשלנותו. ." א' פורת, בספר דיני נזיקין - חלק ב': "אחריותם של בנקים בגין רשלנות התפתחויות אחרונות" ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב-תשנ"ג (א' רוזן- צבי, עורך;בעמ. 325)כותב כי: "מאפיינים מיוחדים אלה הם שמצדיקים קביעת כללי אחריות מיוחדים שיחולו ביחסי הבנק עם לקוחותיו, ולעתים אף ביחסי הבנק עם כאלה שאינם לקוחותיו" ב-רע"א 5379/95"סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח' (טרם פורסם), התעוררה שאלה מהו היקף חובת הזהירות של בנק, לענין העברת בעלות בכלי רכב. קבעה השופטת שטרסברג-כהן, בין היתר, לענין חובת הבנק, ולאחר שהיא מדגישה את מעמדו כי: "האחריות הנזיקית של בנקים היא חלק מנושא רחב יותר, שהוא אחריותם הנזיקית של בעלי מקצוע ונותני שירותים. אפילו אין מדובר בשירות שהוא שירות בנקאי יחודי או מובהק ( במובן זה שניתן לקבלו גם ברשות הרישוי או בסניפי הדואר) ואפילו אין מדובר בהענקת שירות ללקוח קבוע של הבנק, אין בכך כדי לפטור את הבנק מאחריותו בגין שירות רשלני כלפי הציבור הנזקק לשרותו". הפועל היוצא מהלכות ואמירות אלה ,בדיני הנזיקין, הוא כי לבנק חובת זהירות מירבית של בעל מקצוע מיומן, ביחסיו עם אחרים, לרבות צד ג' רחוק, שהוא צופה שעשוי להנזק ממעשיו. במלים אחרות, גם בדיני הנזיקין, חובת הזהירות הינה מירבית ומוגברת, כפועל יוצא ממעמדו המיוחד של הבנק. במובן זו חובת הזהירות הנזיקית, עשויה להיות דומה בהיקפה לחובת הזהירות ותום הלב החוזיים, בשינויים המחוייבים. .2מיקום התובענה מבחינת הדין החל עליה יש להפריד בין העתירות המתבקשות: במסגרת דיני החוזים תידונה בעקרון העתירות לתשלומים שונים בגין שירותי העבר; כן תידון השאלה האם התנהגות הנתבע בעכבו כספים גרמה להפרת הסכמים עם מס הכנסה והמל"ל; דיון אחרון זה יערב, במידת הצורך גם אלמנטים נזקיים. במסגרת דיני הנזיקין תידון העתירה בדבר אחריות הנתבע להתמוטטוות התובעת מס. .1 .3האישיות המשפטית של התובעים ב"כ הנתבע מציין בסיכומיו, כי עתירות בגין תשלומי עבר הן בהקשר לתלושי מזון, והן בהקשר לשירות מעבר למקובל של פירות ואספקת כריכים לסניף הנתבע באבן גבירול, רח' רמח"ל ובבנין שברחוב יהודה הלוי 105, הינן עתירות המתיחסות לתובעת מס. .1מכיון שב"כ התובעת מס. 1- המפרק - זנח עתירות אלה בסיכומיו, אין להיעתר להם. אכן ב"כ התובעת מס. 1אינו מתיחס לפריטים אלה. התיחסות כזו נמצאת בסיכומי התובעים 2ו - 3, והינה סימפטומטית לניהול כל עסקיהם של התובעים 2ו - 3; וגם לצורה שהנתבע הבין את ניהול העסקים. מהראיות, עלה כי המדובר בחברה משפחתית בה "שותפים" בתחילה התובעים 2ו - 3בלבד (נספח 1ל-נ/94). לאחר מכן צורף קרוב משפחה נוסף, ואילו חלקה של התובעת מס. 3נמכר לאחד בשם פירסט, שנותר בגדר נעלם במשפט הנוכחי. התובעים והמצטרפים לחברה לא עשו כל הפרדה בין עסקיהם הפרטיים של התובעים 2ו - 3לבין עסקי החברה בע"מ, והמשיכו לנהלם באותה מתכונת, למעט נייר מכתבים וחשבוניות שהוצאו ע"ש החברה.גם מהסיכומים עלה, כי התובעים 2ו - 3אינם עושים כל הפרדה בין עסקיהם הפרטיים כספקי שירותי מזנונים, לבין התובעת מס. 1כספק שירותי מזנון. תחילת העבודה עם הנתבע היתה בצורה של התקשרות אישית. התרשמתי כי כדי להמלט מנושים ומחובות עבר ולפתוח "דף חלק" ובעקבות יעוץ שקיבלו, המשיכו התובעים 2ו - 3בניהול שירותי המזנונים בצורה של חברה, שהינה אישיות משפטית נפרדת להלכה, אבל במקרה שלנו לא למעשה. לא היה כל הבדל בשיטת העבודה ובדרך העבודה של החברה החדשה. גם הבנק, מסתבר לא עשה כל הפרדה, והבחנה בין ניהול המזנונים ע"י התובעים 2ו - 3לבין ניהול המזנונים באמצעות התובעת מס. 1למעט החתמת התובעת מס. 1על חוזה חדש אם כי זהה לחוזה הישן שהיה לו עם התובעים 2ו - .3אחד הסימנים הבולטים לעמדת הבנק היה כשהגיע עיקול על כספיה של התובעת מס. 3במקום לעקל כספים אלה בלבד, הוא ההין לעכב כספים שהגיעו לתובעת מס. 1באיצטלא של קבלת יעוץ משפטי מיו"ר ההוצל"פ, אם יש קשר בין כספים אלה לבין העיקול שהוטל. מהראיות גם עלה כי התובע מס. 2לווה כספים בחברת מימון, בעקרון לצורך תפעול התובעת מס. 1, אבל בפועל עשה בזה שימוש גם למטרותיו הפרטיות. על חוסר האבחנה והערבוב שבין עסקי החברה לבין עסקיהם הפרטיים של התובעים 2ו - 3ניתן ללמוד גם מהעובדות הבאות: לתובעים 2ו - 3היה חשבון בבנק הנתבע סניף "הדקל". הפקדונות של התובעים 2ו - 3בסניף "הדקל" שימשו להבטחת אשראי של התובעת מס. 1(ת/59).אני ערה לכך כי נסיבה זו יכולה להתפרש באופן דו משמעי, והדבר אף מקובל בסוג כזה של חברות, אבל נסיבה זו מצטרפת לשאר "עובדות הערבוב" שנשמעו. מנהל הסניף החזיר בתקופה מסויימת שיקים של התובעת מס. 1(ת/53; ת/54) וכן שיקים שניתנו לפקודת אמה של התובעת 3דונדס אוגניה(ת/2; ת/3) בטענה (עמ. 188) שהחשבון מעוקל, בו בזמן שהודעת העיקול היתה לגבי חשבונה של התובעת מס. 3ולא לגבי חשבון התובעת מס. .1 המדובר בחברה משפחתית שלפחות בתחילה היו בעלי המניות שלה התובע מס. 2והתובעת מס. .3מבחינה, זאת ניתן להתיחס אליה ואל האישיות המשפטית החדשה שיצרה כאל שותפות.כשהמשמעות לכך היא שהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה הינה מעטה חסר תוכן משפטי. גם בהתרחב החברה, היא עדיין נשארה בעיקרה משפחתית, ועירוב העסקים יכול לשמש בסיס להרמת מסך ההתאגדות. (ע"א 213/79קליר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד לה(3) 696; ע"א 11/74פשמ"ג נ' אולפני הסרטה בישראל ב"מ (,פ"דג כט(1) 297בעמ. 301) בג"צ 397/67ברגהיים ואח' נ' משרד יו"ר ההוצל"פ ואח' (פ"ד כב(1) 533בעמ. 539; עע"א 667/76גליקמן בע"מ ואח' נ' א.מ. ברקאי חברה להשקעות בע"מ (פ"ד לב(2) 281בעמ. 287); י' כהן, "דיני חברות" הוצאת בורסי (1988) בעמ. 237; ע"א 298/56ריבלין ו"אחוזת ראובן" בע"מ נ' וליס ואח’, פ"ד יב 86בעמ. 88). כל זה אמור, לא רק מבחינת התובעים 2ו - 3בלבד, אלא גם מבחינת המתקשרים והמסכימים לדרך הפעולה שלהם, במקרה שלנו - הנתבע. לאור התנהגותו זו של הנתבע, איני מוכנה לקבל טיעון שבהעדר טיעון מפורט בסיכומי ב"כ התובעת, נזנחו עתירות אלה. עתירות אלה לא נזנחו, הם מופיעים בסיכומי ב"כ התובעים 2ו - 3במתכונת הכללית של "עירוב אישיות משפטית" שהנחה והתווה את דרך פעולתם במשך כל הזמן, בידיעת הבנק ובהסכמתו. טיעון הסותר צורת התנהגות זו, אינו עולה בקנה אחד עם תום לב ודרך מקובלת בביצוע החוזה, ובמיוחד בנורמות המוגברות החלות בענינים אלה על הבנק. אשר על כן, איני רואה בכך ויתור על טענות, אלא פיצולן בסיכומים. מכאן ואילך גם אתיחס לכל התובעים כבעלי אישיות משפטית "אחת" בשינויים המחוייבים. ו. האם נשאר הנתבע חייב כספים בגין שירותי העבר למי מהתובעים? .1פרשת 000, 70התלושים הנתבע שילם לתובעת מס. 1בגין שירותי המזנון באמצעות התחשבנות של תלושים שניתנו לעובדיו.לכל מוצר היה תלוש, ועליו ערכו הנקוב. כשעובד רכש מצרכים במזנון הוא היה נותן למזנונאי את התלוש המתאים. פעמיים בחודש, בדר"כ, נערכה ספירה של התלושים. התובעים היו סופרים תחילה, ולאחר מכן היתה ספירה חוזרת ע"י פקידים ממזכירות הנתבע, בנוכחות התובעים. בתאריך 1.3.1990הגישה התובעת מס. 1חשבוניות בגין תלושים שספרה. התלושים נספרו שוב עפ"י הנוהל הרגיל, ואושרו ע"י פקידה מטעם הנתבע. (ת/45). הבנק החליט לערוך בקורת של עצמו בהקשר לספירה זו.בין אם המדובר בביקורת שגרתית (עדות ע.ה. 6בעמ. 181) ובין אם המדובר בחשד שהתעורר דווקא לגבי הסכום הגבוה של החשבוניות, (החשבוניות הוגשו בעבור תקופה של 10ימים כשהסכום הנתבע היה גבול פי שניים לפחות מהרגיל) אזי מבחינה עובדתית ערך הבנק השוואה בין הסכום הנקוב בחשבוניות לבין התלושים שהוגשו בפועל ע"י התובעים.בדיקה זו שנעשתה בהעדר מי מהתובעים, העלתה חסר של 000, 70תלושים. (עדות רענן, נ/90). הבדיקה נעשתה בצורה משולשת: בדיקת כל תלושי התובעים ;השוואת התלושים הקיימים למספרי התלושים המופיעים בחשבוניות שהגישה התובעת מס. 1; בדיקת תלושי כל הספקים כדי לאתר אפשרות של "עודף" במקום אחר. עודף כזה לא נמצא.בעקבות ספירה זו ודרישת הנתבע, נאלץ התובע מס. 2לטענתו להפחית 000, 70תלושים , על מנת שהנתבע בכלל ישלם לו.וכך עשה.(ת/46) לעדות ע.ה. 6לאחר שהודע לתובע מס. 2על אי ההתאמות והוא התבקש להוציא חשבוניות חדשות, - עשה כן, ולא הגיב. זמן מה לאחר מכן, באמצעות מר יערי שביקש בעבורו מקדמה על חשבון, נשמעה ממנו התגובה שהוא צבר תלושים. האמת תיאמר שטיעון זה אינו מובן לי. אם התובע מס. 2צבר תלושים, הרי היה צריך להיות בד בבד עם הסכום הגבוה אותו הוא דורש בחשבוניות, גם מספר רב של תלושים; לא זה היה המקרה. המקרה שנטען הוא שהיה חסר של תלושים לעומת הנקוב בחשבוניות. יתר על כן, צבירת התלושים הנטענת היתה בתקופת התובעת מס. 1, כשאין מחלוקת שמצבם הכלכלי של כל התובעים לא היה טוב. הם נזקקו לאשראי, להלוואות, הגיעו עיקולים על כספים, והיו להם הסדרים בענין תשלומים לרשויות. מדוע אם כן צברו תלושים ומנעו מעצמם קבלת כספים שלטענתם מגיעים להם? אדרבא, הם היו צריכים להגיש באופן סדיר ושוטף את התלושים כדי לקבל כסף ולא לצבור אותם, מה גם שצבירה כזו היתה בניגוד לנוהלי הבנק. טוען ב"כ התובעים 2ו - 3כי לא כל פקידי הבנק שהעידו נכחו בעת הספירה, ע"י הבנק וכי דווקא הפקידה שספרה בשנית לא הובאה לעדות..כמו כן הוא מתריס מדוע לא זומנו התובעים לספירה כזו. יש ממש בחלק מטענות אלה,אם כי לא בטענה של אי הזמנת התובעים, מאחר והבנק זכאי לבדוק את עצמו בדרך שהוא מוצא לנכון.אבל אין זה גורע מכך שנטל הראיה וההוכחה היה ונשאר עדיין על כתפי התובעים. דהיינו הם היו צריכים להוכיח שהיתה להם זכות לקבל תשלום בגין 000, 70תלושים נוספים. למטרה זו לא מספיק להגיש את החשבוניות, ולטעון שהן לא שולמו. גם האישור הראשוני של פקידת הבנק, לא יכול, בנסיבות המקרה, להוות תימוכין משכנע או אחר לעדות התובעים. כפי שעלה מהראיות, הפקידה שאישרה את החשבוניות, לא עשתה השוואה בינם לבין התלושים, אלא ערכה ביקורת מספרית פנימית של החשבוניות. לעומת זאת בדיקת הביקורת של הבנק, היתה יסודית יותר, והתמהון על הסכום הגבוה "גובה" בהעדר תלושים למול החשבוניות. לאחר הסבר זה, עבר שוב הנטל לתובעים להצדיק את הסכום המופיע בחשבוניות; נטל בו הם לא עמדו. את מימצאי הביקורת הביא הבנק בפני התובעים. כאמור תגובה מיידית לא היתה, למרות שהתובע 2לקח את החשבוניות הישנות ואמר שהוא הולך להתיעץ עם עו"ד. לאחר שובו, כל שנעשה זה המרת החשבוניות הישנות, בחשבוניות מתוקנות. לאור כל האמור לעיל ובתוספת העובדות שהתובעת מס. 1הוציאה חשבוניות אחרות, והעיתוי שבו התעוררה הבעיה, - כשבוע ימים לאחר שהנתבע שלח הודעה לביטול ההתקשרות (המכתב נשלח ב22.2.1990-), - נראה לי כי התובעים לא הצליחו לשכנע את ביהמ"ש שאכן לא שולמה להם מלוא התמורה בגין מתן שירותי מזנון., וכך אני קובעת. .2שירות מעבר למקובל התובע מס. 2העיד שבמשך כל השנים היה מספק שירות מעבר למקובל ומעבר לקבוע בחוזים שבינו לבין הבנק. הסיבה לכך היתה שהוא הבין שיש לקיים את רוח החוזים, ולא בדקדקנות את אותיותיהם הכתובות, מה שהנחה אותו הוא מתן שירות מעולה עפ"י דרישה. שירות זה כלל אספקת פירות למנהלים בכירים בסניף טיומקין 2, שבגינם לא שולם כל תשלום; וכן שרותי מזנון באבן גבירול, כל זאת החל משנת .1984כן העיד שנתן שירותי מזנון ללא חוזה בכתב גם בסניף רמח"ל בבנין שברחוב יהודה הלוי .105(עמ. 104). אין מחלוקת שלא היה מחירון ולא היו תלושים בגין אספקת פירות. גורס ב"כ התובעים 2ו - 3בסיכומיו כי: "לא התגמול בגין השרותים המיוחדים הינו העיקר. העיקר עליו מצביע פרחי הוא שהיחסים עם הבנק היו מעבר למתן שירות בדיוק על פי החוזה הכתוב. פרחי ידע כי עתידו מבחינה כלכלית הוא בהמשך מתן השירותים לבנק, תוך פתיחת ערוצים כלכליים נוספים..." (עמ'. 5לסיכומים). השירות ניתן עוד בתקופת הפעילות העיסקית של התובעים 2ו - 3, לפני יסוד התובעת מס. 1כבר בתאריך 17.10.1989(נ/ 24נספח ג') כשנחתם החוזה עם התובעת מס. 1הסכימו הצדדים בסעיף 7(א) לתוספת הראשונה של החוזה, שאין להם כל תביעות כנגד הנתבע. אומנם התובעים 2ו - 3העידו כי לא קראו את החוזים בינם לבין הנתבע, ברם אין בכך כדי לגרוע מהעובדה שבמהלך כל השנים לא תבעו תשלום בגין שירותים אלה, בין מחמת אותו סעיף בהסכם, ובין מחמת שרצו לשלוח לחמם על פני המים, כפי שעלה מסיכומי ב"כ התובעים לעיל, על מנת שהנתבע יציע להם, מן הסתם, התקשרות נוספת עמו.,, ועסקיהם יתרחבו. הם נטלו "על חשבונם" ועל סיכונם הרחבת השירות שנתנו. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה בראש פרק זה. ז. האם הפר הנתבע חובת זהירות נזיקית כלפי מי מהתובעים ובמה? .1ההיתה קיימת חובת זהירות? חובת הזהירות הנזקית נקבעת אם הופרו חובת הזהירות המושגית וחובת הזהירות קונקרטית. ההופרו חובות הזהירות המושגית והקונקרטית: לענין החברה- התובעת מס. 1: המדובר בחברה שהיתה קשורה עם הנתבע ביחסים חוזיים לאספקת שירותים, וכמו כן היה לה חשבון בנק באחד מסניפיו. (סניף "הדקל"). מכח נסיבות אלה, ברור שקמה לנתבע גם חובת זהירות מושגית וגם חובת זהירות קונקרטית, כלפי התובעת מס. .1 לענין התובעים 2ו- 3: עפ"י קביעתי הקודמת, הנתבע לא הבחין בין אישיותם המשפטית הנפרדת של התובעים 2ו - 3לבין אישיותה המשפטית הנפרדת של התובעת מס. 1מכח זה קמה לו, באותה מידה, גם חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי תובעים אלה. יחד עם זאת, אפילו נאמר שכן היתה הבחנה כזו, הרי ביודעו שהתובעים 2ו- 3נמצאים ב"רקע" ההתקשרות והפעילות של התובעת מס. 1, אפילו כצד ג', מכח מעמדו ותפקידו, - קמו לו חבויות כאלה כלפיהם. .2האם הפר הנתבע את חובת הזהירות ובמה? הן התובעת מס. 1; והן התובעים 2ו - 3גורסים כי כתוצאה מפעולות רשלניות למצער של הנתבע, התמוטטה התובעת מס. .1מאחר ולתובעת מס. 1יש מפרק, לאור העולה מסיכומי המפרק, גישתו המוצדקת היא שכל סכום שייפסק לטובת התובעת מס. 1ישמש לפרעון חובותיה כלפיה הנושים, ואם לאחר פרעון החובות של החברה לנושים ותשלום הוצאות הפירוק יוותרו כספים, הרי שאלה יחולקו לתובעים 2ו - .3אשר על כן עילת תביעה זו בראש פרק זה הינה יחודית לתובעת מס. 1ובמידה וייפסקו בגינה פיצויים, הם ישולמו לידי המפרק ולא לידי התובעים 2ו - 3, ובכפוף להודעה זו של המפרק שניתנה בסיכומים. הפעולות הלא נאותות והרשלניות שנטענו כנגד הנתבע היו במספר מישורים: עיכוב כספי החברה, התובעת מס. 1, כתוצאה מהודעת עיקול על כספי התובעת מס. .3; החזרת שיקים של התובעת מס. 1; העברת תמורה המגיעה לתובעת מס. 1לחשבונה בסניף "הדקל" לכיסוי חובות החברה בחשבונה, ולא לידי התובע מס. 2, לפי בקשתו. (ת/35;- ת/39). כתוצאה מהתנהגות הנתבע ועיכוב הכספים,לא עמדו התובעים 2ו- 3בהסדרי פריסת חובות שהיו להם עם רשויות המס והמל"ל, ואלה ביטלו את ההסדרים עמם ודרשו את מלוא החוב. כמו כן התמוטטה התובעת מס. .1 (א) האם כתוצאה מהתנהגות הנתבע לא עמדו התובעים בהסדרים? ביום 18.11.1989קיבל הנתבע הודעה על עיקול כספים של התובעת מס. 3אצלו, בגין חובה לאותו פירסט. בתגובה, כמפורט לעיל, עיכב הבנק מחצית מן הסכומים המגיעים לחברה - התובעת מס. 1, בסדר גודל של 000, 50ש"ח. הנתבע פנה בבקשות ליו"ר ההוצל"פ בשאלה כיצד לנהוג בכספי התובעת מס. 1, דהיינו כבר בשלב זה הוא הבהיר, שלעמדתו יש קשר גורקי בין התובעת מס. 1לבין שאר התובעים, וכי הוא כה בטוח בעמדתו זו, עד שעיכב כספים באופן מיידי. ברור שהפניה ליו"ר ההוצל"פ היתה לנסות "ולהתקשט" בעלה תאנה של "כיסוי מעין משפטי" בדיעבד למעשיו. רק בחודש מרץ, כפי שפורט לעיל, לאחר מספר הבהרות ו"מחטף" זמני של עיקול -שולמו הכספים. ביום 25.12.1990הוטל עיקול על כספי החברה אצל הנתבע בסכום של 000, 370ש"ח. (ת/25). עיקול זה בוטל ביום 7.1.1990ע"י יו"ר ההוצל"פ מאחר ולא הוכחה זהות בין התובעת 1לבין הנתבע. למרות זאת הועברו כספים המגיעים לתובעת מס. 1ע"י הנתבע לחשבון התובעת מס. 1רק בתאריך 21.1.1990דהיינו - 5ימים לאחר ביטול העיקול. התובעים 2ו - 3ניהלו את חשבונותיהם בסניף "הדקל" שהינו סניף של הנתבע. עם יסוד התובעת 1פתח התובע מס. 2חשבון בסניף הדקל, וכפי שכבר ציינתי הפקדונות של התובעים 2ו - 3שימשו להבטחת אשראי לתובעת. (ת/59). כשהגיעו הודעות העיקול לבנק, על חשבון התובעת מס. 3נהג סניף "הדקל" להחזיר שיקים של התובעת מס. 1ולהודיע שהחשבון מעוקל. הודעה זו נעשתה גם בתאריכים 21.11.1989ו - 26.11.1989כשחשבון התובעת מס. 3, לא היה מעוקל. (עמ. 188, וכן ת/2; ת/3). המדובר בשני סוגים של פעולות: רשלנות בבדיקת שיקים; עיכוב כספים של אישיות משפטית שונה. אם הבנק סבר שהמצב המשפטי אינו ידוע, אזי חובת הזהירות המוטלת עליו כבנקאי סביר ואמין, היתה לברר את המצב המשפטי הנכון לעמדתו, לפני שעיכב כספים. במקרה הנוכחי, במידה ולא הסתפק ביעוץ המחלקה המשפטית שלו, ורצה באופן מוזר ולא מובן באמת ובתמים להיעזר ביעוץ המשפטי של ראש ההצל"פ, מוטלת היתה עליו החובה לפנות קודם ליו"ר ההוצל"פ ורק לאחר מכן לעכב כספים.ברם התרשמתי שזה לא היה המקרה. העיכוב היה "אוטומטי". במגמה להגן על אינטרסים "קרובים" של הבנק. הפניה ליו"ר ההולצ"פ היתה רק כאמור רק כדי למשוך זמן. יתר על כן: כשבוטל קו האשראי לתובע מס. 2וכשזה עתר להעביר לידיו את התמורה המגיעה לתובעת מס. 1, - בתאריך 23.2.1990, - לא נעתר לכך הנתבע ועשה שימוש בכספים כדי לכסות את יתרת החוב של התובעת מס. 1בחשבונה אצלו. ב-ע"א 57/89בנק הפועלים בע"מ סניף עומר נ' מכבשים הדרום בע"מ (פ"ד כה(3) 182) נקבע כי שימוש בזכות חוזית שענינה העמדה לפרעון של סכומים כנגד יתרת חוב בחשבון שהוטל עליו עיקול, - אינה מהווה חוסר תום לב. אין ליישם הלכה זו לעניננו. כאן המדובר בבנק שהוא גם מקבל שירותים וגם משמש כמוסד בנקאי שבו נותן השירותים מנהל את חשבונותיו, וכן גם בעלי המניות שלו. במקרה הנוכחי, לא הודיע הבנק שהוא מממש איזו זכות חוזית, אלא פעל בניגוד להוראה חוזית שניתנה לו, בהעדיפו אינטרסים שלו לפני אינטרסים של לקוח ונותן שירותים. בכך הוא ניצל את מצבו כנושה, תוך שהוא מראה זילזול בהוראת הלקוח, ותוך כדי שהוא מגלה רשלנות לאורך כל הדרך בטיפול בחשבונות של כל התובעים. לכן יש לאבחן בין נשוא התביעה לבין פסה"ד לענין מכתשים הנ"ל. במקרה הנוכחי היתה הפרת אמונים מצד הבנק, בנצלו לרעה את היותו גם בנק וגם מקבל שירות מספק. האם יש קשר בין התנהגות זו לבין העובדה שהתובע מס. 2הפר את הסדריו עם מס הכנסה ועם המל"ל? טען ב"כ התובעים כי לאחר שחזר שיק מסניף "הדקל" - (ת/64) בוטל ההסדר עם מס הכנסה. ת/ 64הינה סידרה של שיקים, כולם משוכים על בנק לאומי, סניף האורגים. כשתחילת ההחזר היא בחודש מאי .1990לא הוכח קשר סיבתי בין שיקים אלה של בנק לאומי שלא כובדו, לבין דרך העסקים וההחזרות של בנק הפועלים. אשר על כן אני דוחה את התביעה בראש פרק זה לענין מס הכנסה. אשר לענין המל"ל: גרס ב"כ התובע מס. 2כי משהוחזר השיק הראשון של 556, 1ש"ח בוטל ההסדר עם התובע מס. 2והחוב חזר לגובהו הראשוני, לפני ההסדר. ת/ 68הינו מכתב הביטוח הלאומי המתיחס לשיק בסכום של 556, 1ש"ח. מסתבר כי גם שיק זה היה משוך על בנק לאומי סניף האורגים. לא הוכחו העברות כספים "גב לגב" בין סניף "הדקל" לבין סניף האורגים בבנק לאומי. מכיון שלא הוכח הקשר בין מתן שיק זה ואי כיבודו, לבין התנהגות הנתבע בחשבון התובעים, אני קובעת שיש לדחות את התביעה בראש פרק זה. (ב) אי מתן אשראי טען ב"כ התובעים כי בשלב מסויים, למרות הבטחה של סניף "הדקל" שיינתן אשראי לתובעים, - הדבר לא נעשה. מתן אשראי אינו זכות קנויה של לקוח בעל חשבון הדבר נתון לשיקול מנהל הסניף. בדר"כ נעשה דבר זה לא ע"י הבטחה בעלמא כי אם באמצעות ניירת הולמת. ניירת אין במקרה הנוכחי. אבל אפילו נצא מנקודת ההנחה שהיתה הבטחה, שאח"כ חזרו ממנה, עקב המצב הכלכלי והמשפטי הלא יציב של מי מהתובעים. כל עוד לא יכול היה מי מהתובעים להוכיח כי הוא הסתמך על כך ושינה את מצבו לרעה, הרינו נמצאים לכל היותר, בתחום המוסרי, ולא בתחום המשפטי.או במלים אחרות, אין למי מהתובעים עילת תביעה בראש פרק זה כנגד הנתבע. אשר על כן אני דוחה הטענה בראש פרק זה. (ג) האם גרמה התנהגות הנתבע לקריסת התובעת מס. 1? טענו ב"כ התובעים כי התנהגות הנתבע כמפורט לעיל, גרמה להתמוטטות התובעת מס. 1לכן יש לשום את שוויה של התובעת מס. 1ולדרוש מהנתבע להשיב סכום זה לקופתה. הנתבע מכחיש זאת ולחלופין מצביע על כך כי התובעים לא הזרימו לחברה הון עצמי מספיק כדי שתוכל להתבסס ולצמוח; עקב מצב התובעים עובר להקמת החברה הם תרמו ליצירת מוניטין כלכלי שלילי לתובעת מס. 1דבר שגרם לקשיי אספקה ואשראי; וכי הלוואה שהתובע מס. 2קיבל בינואר 1990משמואל פרחי בגובה של 000, 75דולר ומחברת לויתן שהינה חברה למתן אשראי בגובה של 000, 120ש"ח, - לא מצאה כולה את דרכה לחברה, למרות שנלקחה למטרותיה, אלא שימשה לצרכים אישיים של התובע. (עמ. 74). לבית המשפט הוגשה מטעם התובעים חו"ד מאת רו"ח גויסנהיט (ת/95). שאמד את שווי החברה בסכום של 000,583, 2ש"ח. לעומת זאת הגיש הנתבע שתי חוות דעת של: דורון ויסבורד שהינו כלכלו ושמאי; וחו"ד נוספת של רו"ח נדב פלטי (נ/88). חוה"ד של רו"ח פלטי היתה תיאורטית ולא נתנה קנה מידה שונה להערכת שווי החברה. חוה"ד של מר ויסבורד הצביעה על ליקויים בשיטת החישוב של רו"ח גויסנהיט, אולם לא הציעה דרך חלופית לבחינת השווי של החברה. (עמ' 146) רו"ח פלטי גרס כי תקופה סבירה לקביעת שווי החברה (סעיף ב ג(ה) בעמ. 9) הינה בין 60יום ל- - 24חודש. קביעה זו מתבססת בעיקרה על כך שהחוזה שנערך עם התובעים היה לשנה עם אפשרות הארכה;ועל כך שהחוזה ניתן לביטול תוך 60יום. דא עקא, שהמדובר בחוזה שלמרות קביעות אלה, שנזכרו גם בחוזה הראשון, הרי מאז תחילת שנות השישים, הוא המשיך להיות מוארך, וגם כשעבר מאביה של התובעת מס. 3אליה, ולאחר מכן אליה ואל התובע מס. 2ולאחר מכן מהם אל החברה, לא נוצר מירווח זמן, או לא היה כל מכרז בין המעברים הללו, והם התנהלו על מי מנוחות ובצורה שוטפת. כשפרש אביה של התובעת מס. 3גם שולמו לו פיצויים, למרות שהכתובים העידו על חוזה קצר מועד. מכאן שלמרות לשונו הברורה של החוזה, העובדות בשטח, העידו על התקשרות רב-שנתית נמשכת. רו"ח פלטי גם יצא מנקודת ההנחה כי אורך חיי החברה - התובעת מס. 1- כאורך תקופת ההתקשרות שלה עם הבנק, בעוד שאילו היה הקשר עם הבנק מסתיים בצורה מסודרת, סביר להניח שהחברה היתה יכולה להתקיים ולנהל מזנונים במקומות אחרים, כפי שכבר הראתה בפועל במהלך התקשרותה עם הבנק, ולמורת רוחו. מכאן שאין לקבל את טוענת רוה"ח פלטי באשר לאורך התקופה לקביעת שווי החברה, ויש להעדיף את קביעתו של רו"ח גויסנהיט שקבע את שווי החברה על פי הנהוג בעסקי מזון; יחד עם זאת יש לקחת בחשבון, את "העבר" הניהולי של התובע מס. 3, שלא הוכיח את עצמו כמשביע רצון במיוחד לפני הקמת החברה., ואשר הגיע לשלב של פשיטת רגל, שאומנם בוטלה, לטובת הסדרי הנושים, אבל מעעידה בין היתר, ובהצטבר לעובדות של ניהול החברה התובעת, - על כושר הניהול העיסקי של התובע מס. .3 בד בבד מקובלות עלי השגותיו של מר ויסבורד בנוגע לטעות האריתמטית של רו"ח גויסנהיט בחישוביו לגבי הערכת החברה בשיטת הרווח הגולמי השנתי. זו השיטה הנכונה להעריך את שווי התובעת מס. 1מאחר והערכה על פי שווי השוק אותה עשה רוה"ח גויסנהיט לא לקחה בחשבון את העובדה כי עיסקת מכירת המניות של החברה לשמואל פרחי היא עיסקה בין קרובים אשר האחד נחלץ לעזרת חברו. גם העיסקה עם פירסט מעלה פקפוק, שהרי איננו יודעים אפילו מיהו מר פירסט, אלא רק מי הם נציגיו בארץ; גם איננו יודעים איזה מידע היה לנציגיו בנוגע למצבה של החברה. מכל האמור לעיל אני מגיעה למסקנה כי השווי הנכון של החברה הינו סכום של 230,660, 1ש"ח דהיינו סכום החברה עפ"י חישוביו של רו"ח גויסנהיט בניכוי הטעות כאמור בסעיף 3.8לחוה"ד של מר ויסברוד (נ/89), נכון למועד חוה"ד. בסעיף 4לחוה"ד מנה רו"ח ויסברוד השגות נוספות לענין עלויות מימון ואחרות, - דא עקא, השגות אלו נותרו תיאורטיות ללא כל סכום כספי בצידן. בעוד שהתובע העיד כי לא היו הוצאות מימון או עלויות נוספות שלא נכללו בסך של 60אגורות לכריך. (עמ' 37). לכן אין לנכות מאומה בראש פרק זה, בנוסף לניכוי האמור לעיל. כפי שציינתי לעיל, לא רק הבנק במעשיו אלה גרם למצבה הלא יציב, והמתדרדר של התובעת, אלא גם דרך ניהולו של התובע מס. 3את הענינים, גרמה לכך. לכן יש להפחית ממחיר החברה, שהוא הנזק הנטען, את תרומת רשלנותו של התובע מס. 3, שאני מעריכה אותה בגובה של % .50מכאן שסכום הפיצוי הוא 115, 830ש"ח, שעל הנתבע לשלם למפרק התובעת מס. 1, בנוסף ישלם הנתבע לתובעת מס. 1הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 000, 90ש"ח פלוס מע"מ. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין. לענין התביעה שבין התובעים 2ו- 3לבין הנתבע, - כל צד ישא בהוצאותיו אמנה בינלאומיתנאמנותבנק