סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ עוסק במקרים בהם: "ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו". הסעיף מונה שני תנאים מצטברים, שלמעשה שלושה המה: הראשון, היעדר מסוגלות הורית לדאוג לצורכי הילד. מצב כגון דא – בהווה – אינו מספיק ליצירתה של עילת אימוץ. התנאי השני, כאמור, מורכב משני ראשים: היעדרו של סיכוי לשינוי בעתיד הנראה לעין וזאת גם אם תינתן עזרה כלכלית וטיפולית סבירה על ידי רשויות הסעד והרווחה. נדמה כי המונח "מסוגלות" מדגיש את פוטנציאל ההורות – לא רק של היום, אלא גם של מחר - בנבדל מהשימוש במונח "יכולת" או "תפקוד". שילוב המונח "מסוגלות" עם בחינת השפעתה של עזרה מטעם רשויות הסעד – מלמד שרק במקרה קיצוני בו אין אפשרות לשנות את המצב, תתהווה עילת אימוץ. סעיף 13(א)(7) פותח בלשון "רשאי" ועל כן הליך ההכרזה על ילד כ"בר אימוץ" מובנה משני שלבים: השלב הראשון הוא בדיקת קיומה של עילת אימוץ. בהיעדר עילה – אין הכרזה. העילה אינה בדיקה כללית של טובת הילד, אלא בחינה נקודתית על פי תנאי הסעיף. השלב השני נשקל רק בהתקיים עילת אימוץ, שאז בית המשפט "רשאי" – משמע - מפעיל שיקול דעתו אם להכריז על הילד כ"בר אימוץ" וליתן צו אימוץ אם לאו (וראו בע"מ 5807/10 פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה (26.9.2010); בע"מ 377/05 פלונית ופלוני ההורים המיועדים לאימוץ הקטין נ' ההורים הביולוגיים פ"ד ס(1) 124). ##להלן פסק דין בנושא מסוגלות הורית חולי סכיזופרניה:## 1. היועץ המשפטי לממשלה מבקש לקבוע כי התקיימו בקטינה X (להלן "הקטינה" או "X"), בתה של המשיבה (להלן -"המשיבה"), תנאי סעיף 13 לחוק אימוץ ילדים התשמ"א-1981, ולהכריז עליה כבת אימוץ. 2. מהראיות וטיעוני הצדדים שבאו בפני עולה כי לא יכולה למעשה להיות מחלוקת על כך שהמשיבה אינה מסוגלת לטפל בקטינה וכי היא נעדרת מסוגלות הורית, כיום ובעתיד הנראה לעין "וגם לאחריו" (כהתבטאותו של הפסיכולוג בר גיורא). עם זאת, לאור התוצאה הקשה של ההכרזה המבוקשת מבחינתה של אמה הביולוגית של קטינה, אתייחס בקצרה גם למסוגלותה ההורית של המשיבה, תוך פירוט העובדות הנוגעות לענין והשתלשלות האירועים שהביאונו עד הלום. 3. על פי סיכום מחלה של המרכז לבריאות הנפש "טלביה" מיום 26.2.95 החתום על ידי ד"ר רמי אהרונסון וד"ר מרטיק עירית עולה כי המשיבה סובלת מסכיזופרניה disorganized type(הקרויה גם סכיזופרניה הבפרנית) עם אלמנט פרנואידי. הרופאים אמנם לא שללו לחלוטין, על פי סיכום מחלה זה, את אפשרות השיקום של המשיבה, אך בד בבד העלו שיקולים וגורמים רבים שיש בהם כדי להטיל ספק בהצלחתו של תהליך שיקומי כזה. בכל מקרה, ברור כי מדובר בתהליך העשוי להתמשך על פני תקופה ארוכה ומלכתחילה קיים ספק רב בהצלחתו בשל קיומם של גורמים ונסיבות המעמידים בספק את יכולתה של המשיבה לשקם את עצמה. כך למשל, מציינים הרופאים כי תהליך שיקומי שכזה לא ניתן לעשותו אלא מתוך תובנה למחלה ומוטיבציה לשיקום ושיתוף פעולה של החולה, מצב שאינו קיים עדיין אצל המשיבה. גם העובדה שהמשיבה לא התמידה בעבר בטיפול תרופתי או פסיכותרפויטי בשל חוסר תובנה מוחלט למחלתה, מעמידה בספק רב את סיכויי הצלחת השיקום בעתיד. על פי חוות דעתו של הפסיכולוג עדאור בן-אבא מחודש יוני 94', אשר התבקש להעריך את יכולתם של המשיבה ובעלה, לתפקד כהורים עולה כי: "מבחינה נפשית המשיבה היא ילדה קטנה ופגועה הזקוקה לטיפוח וטיפול ואינה פנויה לאחרים וצרכיהם, בצרוף הקווים הפרנואידיים באישיותה יכולת ההתמודדות שלה חלשה ביותר ולא ניתן לראות אותה מתפקדת כאם ראויה ........ . המסוגלות ההורית של המשיבה אינה מספקת כדי לתת לקטינה את התנאים המינימליים הנדרשים להתפתחות תקינה מבחינה פיזית ונפשית ולשם סוציאליזציה נאותה". החזרתה של הקטינה, שבאותו שלב כבר הוכרזה כנזקקת והוצאה מרשות הוריה, לרשותה של המשיבה, הוסיף הפסיכולוג וקבע "עלולה לגרום לנסיגה בכל התחומים ולנזק מצטבר שיקשה לתקנו". גם באשר לסיכויי השיקום של המשיבה בעתיד לא היה הפסיכולוג אופטימי. להערכתו, "מצבה של המשיבה הוא כזה שלא ניתן לצפות לשינויים במצבה הרגשי. היא סובלת מפסיכוזה פרנואידית והרדידות הרגשית היא חלק ממצבה המתמשך, אין לה כל יכולת לתובנה לגבי משמעות מעשיה ומה נדרש ממנה כאם. הטיפול התרופתי עשוי להביא לשיפור בסימפטומים והיא יכולה לעשות מאמצים להראות 'התנהגות טובה' לרשויות לזמן מה, אך אינני צופה שינוי אמיתי וארוך טווח". על פי תצהירה של גב' יהודית יפה, פקידת הסעד שטיפלה במשפחה, עולה כי עניינה של המשפחה הועבר לטיפולה לאחר שהקטינה ואחיה עברו חוויות מתמשכות של התעללות, בעיקר מצד האם. לפי אותו תצהיר, נמשכה האלימות גם לאחר נסיון להתערב במשפחה בשיטות קיצוניות פחות (סומכת, אומנה), מה שדרש פנייה של הרשויות לבית המשפט לנוער על מנת להכריז על הקטינים כנזקקים. עוד עולה מאותו תצהיר כי נראה שלשני ההורים אמנם היה רצון כן לחיות חיי משפחה תקינים, אולם מצבי לחץ ומשבר שאפיינו את התנהגות המשיבה הביאו לתגובות קשות ש"סיכנו" את שלום הקטינים ובאו לידי ביטוי בהתפרצויות קשות כלפי הקטינים, הן פיזית והן מילולית. לדברי הגב' יפה הקטינה "היתה חשופה להתעללות נפשית לאורך זמן, תוך שהיא רואה את המתרחש סביבה וסופגת חוויות קשות, גם מראייה וגם מתוצאות ההתנהגות האלימה של האם". אפילו האב סבל על פי אותו תצהיר מנחת זרועה של המשיבה, והגיע אליה לא פעם "מוכה וחבול וסיפר לי כי יצא מהבית לאחר אירוע אלים". בהמשך תצהירה מגוללת הגב' יפה מסכת ארוכה ומזעזעת של התעללות פיזית ונפשית כלפי הקטינה (וגם כלפי אחיה, שהוא ילד נכה), כאשר המשיבה מגלה אטימות מוחלטת לצרכי הקטינים ואינה מגלה תובנה מינימלית גם למצבה הנפשי שלה. בתצהירה של תמר דהאן מיום 11.7.95, אשר שימשה כסומכת למשפחה, תוארה התנהגותה של המשיבה כלפי הקטינים כדלהלן: "המשיבה היתה דוחפת, צובטת, מושכת באוזניים, מושכת בשיער, מטיחה ברצפה, כאשר רצתה להשתיק את ילדיה". וכן: "אני זוכרת כי היו סימני נשיכות על שתי ידיו של נ' (אחיה של הקטינה - י.ע.) וכששאלתי את המשיבה, ענתה 'נשכתי אותו מרוב אהבה'". המשיבה, לדברי הגב' דהאן "לא היתה מסוגלת להבין כלל את צרכי ילדיה" והיה ברור לה "כי שני הילדים מוכים כתוצאה מתחושת תסכול... (וכי) ברור היה כי המשיבה רגילה להכות אך בנוכחותי, למרות שהיא משתדלת לא לעשות זאת, שוכחת לעיתים". הקטינה ואחיה, מוספיה הגב' דהאן ומספרת, חיו בפחד ואימה מתמידים כאשר "ההתנהגות האופיינית של הילדים היתה שבכל פעם שנכנסתי הביתה הקטינה ואחיה היו נצמדים אלי וכשהייתי יוצאת הילדים היו בהיסטריה". עוד ב- 12.9.91 הכריז בית המשפט לנוער על הקטינה וכן על אחיה - נ', כילדים נזקקים במובן סעיף 2 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960, וכבר אז הועמדו הילדים בהסכמת ההורים תחת השגחת פקידת הסעד למשך שנתיים. מטרת הפיקוח הוגדרה אז על ידי בית המשפט כמיועדת "לסייע לאם בהתמודדות הקשה היום-יומית שיש לה עם נ,' להקל עליה בהתמודדות זו ובטיפול בקטינה... סידור זה יקל על האם, יוריד מתחים ויאפשר לה להיות סבלנית כלפי שני הילדים" צו הפיקוח הוארך לבקשת הצדדים ביום 29.9.93. מאז אותה החלטה נערכו דיונים נוספים בפני בית המשפט לנוער עד שבשנת 94' הוגשה בפניו בקשה לשינוי דרכי הטיפול, מפיקוח והשגחה להוצאה ממשמורת (תיק נוער 2/94). בהחלטתו מיום 18.1.94 קבע כב' השופט בן-דור: "כפי שעלה מהראיות שהובאו בפני... (כמו גם מהתנהגותה של האם בביהמ"ש) דרכי טיפול אלה (הקודמות - י.ע) של סידור יומי ופיקוח והשגחה אינן מספיקות על מנת לאפשר לילדים סביבה רגועה ובטוחה עם יחס סבלני ועקבי מצד האם". עוד קבע בית המשפט באותה החלטה כי: "... כפי שעולה מהעדויות ... מצבה של האם הידרדר בעקבות הגירושין, הלחץ עליה גבר והתנהגותה נ הייתה יותר עצבנית, אגרסיבית ואימפולסיבית. ..... כפי שהבית מתנהל כיום, אין הוא מעניק לילדים סביבה בטוחה, רכה ותומכת, המהווה צורך בסיסי להתפתחותו הרגשית של כל ילד, אלא להפך. הילדים חיים במתח, בפחד תמידי מהאם, בחרדה מפני התפרצויותיה ותוקפנותה ומבלי יכולת להתגונן בפני האלימות המילולית (אם לא הפיזית) שהיא מפגינה כלפיהם. ממצוקה זו זכאים הילדים להגנה". מסקנתו הסופית של בית המשפט היתה כי "על מנת להבטיח את שלומם הנפשי של הילדים יש צורך להוציאם ממשמורת האם ולהשימם במסגרת שתוכל להעניק להם את הצרכים הרגשיים הבסיסיים החסרים להם, ולהקל על המצוקה בה הם נתונים...". לאור כך, הורה בית המשפט על הוצאת הילדים ממשמורת ההורים ומסירתם למשמורת של רשות הסעד אשר תקבע את מקום חסותם. תוקף הצו היה עד ליום 1.2.95. בעקבות אותה החלטה הוצאה הקטינה מרשות האם והושמה בבית מעבר שבו היא נמצאת מאז ה- 20.1.94 ועד היום. בינואר שנה זו התבקש בית המשפט לנוער להאריך את הצו למשמורת הילדים. בהחלטתו מיום 26.1.95 קבע בית המשפט לנוער כי "..האם חולת הנפש אלימה ומסוכנת כאשר אינה לוקחת תרופות. כאשר לוקחת תרופות, רגועה היא, והסיכון מפני אלימות יורד אך לא נעלם. גם במצב כזה אין לה מסוגלות הורית, אינה מסוגלת להעדיף צרכי הילדים על צרכיה..". לאור כך הורה בית המשפט על המשך הוצאת הילדים ממשמורת. כן הורה כי מקום ההשמה יישאר חסוי. הוראה זו על חסיון מקום ההשמה ניתנה על ידי בית המשפט עוד בצו קודם מיום 4.4.94והטעם לדבר, כפי שנקבע על ידי בית המשפט, היה "כי סביר הוא בשלב זה החשש, כי אם תדע האם את מקום הימצאם של הילדים לא תוכל מלהתאפק מלקחתם חזרה אליה". בקשה שהוגשה לאחרונה בתיק אימוץ 23/95 לבית משפט זה להתיר את העברתה של הקטינה לביתה של משפחה שהביעה הסכמה לאמצה אם תוכרז בת אימוץ, נדחתה ע"י חברי, כב' השופט קמא, אשר קבע כי "נראה לי שיש להשאירה בשלב זה בבית המעבר עד להחלטה בבקשה להכרזתה כבת אימוץ". על החלטה זו הגיש היועץ המשפטי בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אך זו נדחתה לאור העובדה כי בה בעת נדונה הבקשה הנוכחית, היא הבקשה שבפני, להכריז על הקטינה כבת-אימוץ. לאחר שהוצאה על פי צו בית המשפט ממשמורת הוריה, הועברה הקטינה כאמור לבית מעבר שבו היא נמצאת עד היום. גם במהלך שהותה בבית המעבר נשמר קשר חלקי בין הקטינה לבין המשיבה. אולם, מסתבר כי קשר זה רק הזיק לקטינה, וספק אם היה בו להועיל למשיבה. כך, מתארת הגב' שרי בן נתן, מנהלת בית המעבר, מפגשים מאולצים בין הקטינה לבין אמה, שבהם "הילדה ישבה קפואה. לא זזה, לא דיברה ... ולא תקשרה כלל" (ביקור מיום 2.2.94). גם לביקור הבא ביום 10.2.94 היתה השפעה דומה על הקטינה אשר "קפאה כשהודענו לה על הביקור... במפגש... התקדמה באיטיות רבה, כאשר כל המערכות הגופניות היו קפואות ונוקשות ביותר ומשך כל הביקור, לא הוציאה כמעט כלל מילים מפיה". תמונה דומה שבה נאטמה הקטינה לפני הביקור ובמהלכו, חזרה על עצמה גם בביקורים נוספים. 4. בתסקיר פקידת הסעד שצורף לבקשה זו סוקרות פקידת הסעד ימימה גוטליב והעובדת הסוציאלית אביגיל סגל את מצבה של המשפחה, במיוחד הקטינה ואמה, את הקשרים שבין המשפחה ללשכת הרווחה ועובדיה, ואת התרשמותם של עובדי שירות הרווחה שטיפלו במשפחה משך השנים מאופן הטיפול של המשיבה בקטינה וממסוגלותה להמשיך בקשריה עם הקטינה. מסקנתן של עורכות התסקיר היא כי "בפנינו ענינה של ילדה בת חמש אשר סבלה מהזנחה ומאלימות קשה. הקטינה הגיעה לבית המעבר במצב קשה הן פיזי והן נפשי ועם חוסר אמון בעולם המבוגרים. בכדי לשמור על הישגי הטיפול שניתן לקטינה ועל מנת לאפשר לה התפתחות בריאה ותקינה אנו ממליצים על הכרזתה כבת אימוץ". 5. בישיבת בית המשפט מיום 28.6.95 מיניתי, על פי הצעתו של עו"ד בן הדור, בא כוחה של המשיבה (ובפועל, בא כוח המשפחה כולה), את הפסיכולוג רמי בר-גיורא כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה התבקש לבדוק את מסוגלותה ההורית של המשיבה וכן לחוות דעתו לגבי הפתרון הרצוי מבחינת טובתה של הקטינה. על פי בקשת ב"כ המשיבה, הוספתי והנחיתי את הפסיכולוג ליתן דעתו גם על האפשרות של גידולה של הקטינה במסגרת המשפחה המורחבת. בחוות דעתו מיום 5.9.95הצטרף ד"ר בר גיורא "ללא כל הסתייגות למסקנות הנובעות מחוות הדעת המקצועיות של הפסיכיאטר ד"ר רמי אהרונסון והפסיכולוג הקליני בן-אבא בדבר "מסוגלות הורית לקויה של האם לשם גידולה של הקטינה, מסקנות המתחזקות באופן מכריע על ידי תיאור התנהגותה ודרכי גידולה את בתה". לדעתו של הפסיכולוג בר גיורא אין למשיבה "תובנה לגבי מצבה הנפשי, זאת אומרת לגבי חולשותיה, סיכוני התנודות במצבה, הצטרכותה ותלותה בטיפול רפואי ונפשי. העדר תובנה כזאת בעת שהיא מתפקדת באופן כה גבולי ומועד למשבר נפשי ובאין לה עזר כנגדה - מעמיד אותה כמועמדת בלתי אפשרית, לא עתה ולא בעתיד הנראה לעין - וכנראה גם לאחריו - לשם גידולה של הקטינה הזקוקה לטיפוח הורי מעולה, מפצה ומשקם ולא לטפח מתחת לזה - ובודאי שאיננה ראוייה למפגש רה-טראומטוגני עם אמה". האפשרות "שהקטינה תגודל על ידי אמה (נראתה למומחה כ) בלתי מתקבלת על הדעת". עיקר חוות דעתו של המומחה בר-גיורא נסבה על האופציות האחרות לגידולה של הקטינה ובמיוחד התייחס לאפשרות גידולה של הקטינה במסגרת המשפחה המורחבת אותה בחן אל מול האפשרות של מסירתה לאימוץ מחוץ למסגרת המשפחתית, ולכך אתייחס בהמשך. 6. יש לציין כי הקשר של הקטינה עם אביה היה חם יותר מהקשר עם האם, אך מסתבר כי גם האב לא היה מסוגל לטפל בקטינה. בניגוד לאם הכיר האב בחוסר יכולתו זו וביום 12.2.95 חתם על הסכמתו למסירתה של הקטינה לאימוץ. ביום 2.3.95 קויים מפגש פרידה בין האב לבין הקטינה ומאז נותק הקשר ביניהם. לא כך הם פני הדברים ככל שמדובר באם. מסתבר שהאם אינה מוכנה או אינה יכולה לוותר על הקטינה. בהופעתה בפני בקשה שלא לקחת ממנה את הילדה ואף הגישה לי מכתב בו חזרה על בקשתה: "באתי לבקש מהשופט להחזיר את הקטינה הביתה ואני מבטיחה לטפל בילדה ברגיעות ובמסירות נפש. אשמור עליה ואלביש אותה לפי העונה ולפי הגיל. אני גם מבטיחה שהראש שלה יהיה נקי מכינים, אחליף לה תחתונים פעמיים ביום. אם חלילה היא תהיה חולה או פצועה אקח אותה לקופת חולים ובזמן אקח אותה לקופת חולים - כלומר לרופא. זה לא נכון שהיא התחילה להרטיב בלילה לפעמים כי אני מכירה את הילדה שלי". 7. סעיף 13 לחוק האימוץ קובע כי: "באין הסכמת הורה, רשאי בית המשפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם נוכח כי מתקיים בו אחד מאלה: .... (7) ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה, כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו". כפי שהזכרתי לעיל קיימת תמימות דעים בין כל המעורבים בטיפול במשפחה, לרבות המומחה שמיניתי מטעמי ואשר הרשים אותי במקצועיותו, כי בנסיבות הקיימות אין כל אפשרות להשאיר את הקטינה ברשות אמה שכן הקשר הקיים בין השתיים, אפילו כאשר הקטינה אינה במשמורת האם, הינו הרסני עבור הקטינה ועל כן יש לנתק קשר זה לחלוטין, ויפה שעה אחת קודם. המצב העובדתי כפי שתואר על ידי לעיל אינו משאיר מקום לספק כי התמלאו במקרה זה תנאיו של סעיף 13(7) לחוק האימוץ במלואם. לכאורה, די היה במסקנה האמורה כדי להעתר לבקשה, ולהכריז על הקטינה כבת-אימוץ. לא כך סבור בא כוחה המלומד של המשיבה. על פי השקפתו אין להיזקק במקרה זה לפתרון האימוץ ועדיף על פניו פתרון האומנה, היינו, מסירתה של הקטינה למשפחה אומנת. פתרון זה ניתן לביצוע לדעת ב"כ המשיבה במסגרת המשפחה המורחבת והכוונה למשפחת א' (שהביעה נכונות גם לאמצה), ובכך יתייתר הצורך להיזקק לאימוץ. לחילופין, מוסיף ב"כ המשיבה וטוען כי גם אם יוחלט על פתרון האימוץ, גם אז, יש להגביל את האימוץ בתנאים שמטרתם לאפשר את מסירתה של הקטינה לאימוץ פתוח במסגרת המשפחה המורחבת, דבר שיאפשר את המשך הקשר בין הקטינה לבין אמה. אולם, ממשיך ב"כ המשיבה וטוען, גם אם יועדף האימוץ הסגור, גם אז יש לבחור באימוץ במסגרת המשפחה המורחבת. לנושא האימוץ הפתוח או האימוץ הסגור אתייחס להלן. אולם קודמת לשאלה זו השאלה האם יש להיזקק כלל לפתרון האימוץ והאם אין להעדיף עליו את פתרון האומנה. טענתו של עו"ד בן הדור בענין זה הינה כי אם אגיע למסקנה שיש מקום למסור את הקטינה למשפחה המורחבת במסגרת של אומנה, כי אז, יש לדחות את הבקשה להכרזתה כבת אימוץ. מבחינה משפטית מבסס עו"ד בן הדור טיעון זה על הוראת סעיף 13לחוק האימוץ הנוקטת לשון "רשאי" (בית המשפט להכריז על ילד כבר אימוץ). לשון אחר, גם אם התמלאו תנאיו של סעיף 13 לחוק האימוץ, עדיין אין זה הכרחי להכריז על הקטינה כבת אימוץ ועדיין יכול בית המשפט לדחות פתרון זה אם קיים בנמצא פתרון אחר טוב יותר, במקרה זה, לדעתו של ב"כ המשיבה, פתרון האומנה. בעקרון, אין חולק על כך כי עצם העובדה שהתמלאו במקרה זה תנאיו של סעיף 13 לחוק האימוץ, אין בה עדיין כדי לחייב מתן ההכרזה על האימוץ. לענין זה כבר נקבע כי: "הלכה בידנו, כי לא די שקמה עילת אימוץ על-פיה רשאי בית -משפט להכריז על קטין כבר-אימוץ, אלא יש להמשיך ולשקול, אם לאור מכלול הנסיבות והנתונים, יהא זה מן הראוי ומן הנכון להכריז על הקטין כבר-אימוץ, בהתחשב בשלומו ובטובתו" (ע.א. 418/88 פלוני נ' היוע"מ פד"י מ"ד (3) 13). מקובל עלי כמו כן כי פתרון האומנה, אם יימצא ראוי ורצוי, עשוי להשליך על השאלה האם נכון יהא להכריז על הקטינה כבת-אימוץ. 8. פתרון האומנה מול פתרון האימוץ. מפסיקת בית המשפט העליון עולה כי כללית עדיף פתרון האימוץ על פני האומנה. "הדעה המקובלת על המומחים שחוו דעתם לפנינו היא שבד"כ עדיף אימוץ על פני אומנה. משפחה מאמצת מבטיחה קביעות ומחוייבות לטווח ארוך המעניקה לילד תחושת בטחון ושייכות מלאים. לעומתה, משפחה אומנת אינה מעניקה תחושה של מחוייבות מוחלטת, וכן מעמידה היא את הילד בפני אפשרות של דילמה של שני זוגות הורים ונאמנות כפולה. אך יתכנו יוצאים מן הכלל ובכל מקרה ומקרה יש לדון לפי נסיבותיו." (ע.א. 41/88 פלונים נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ד (1) 330, 337). גם בע"א 5815/93 (טרם פורסם), אשר דומה בנתוניו למקרה זה, לא היתה מחלוקת על כך שיש לנתק את הילד מאימו. השאלה שהתעוררה היתה האם לקבל פתרון של אומנה או אימוץ אצל דודתו של הילד. בהתייחס לשאלה זו קבע בית המשפט: "... אכן מוטל על בית המשפט להעדיף אימוץ בתנאים של ניתוק גמור מן המשפחה הטבעית, ורק במקרים נדירים ומיוחדים עשויה טובת הילד המועמד לאימוץ להצדיק סטיה מכלל זה". לאור כך שלל בית המשפט את פתרון האומנה והעדיף על פניו את פתרון האימוץ הסגור. כאמור, ככלל עדיף פתרון האימוץ על פני פתרון האומנה. עם זאת, ברור שיש לבחון כל מקרה לגופו. אולם גם, ואולי במיוחד, לאור נסיבות המקרה שבפני אני סבור כי פתרון האימוץ עדיף על פני פתרון האומנה. בחוות דעתו הראשונה לא התייחס הפסיכולוג רמי בר גיורא כלל לשאלת האומנה. באותה חוות דעת נדונה שאלת מסוגלותה ההורית של האם ומסגרת האמוץ, היינו, אמוץ במשפחה המורחבת או מחוצה לה. פתרון האומנה לא הועלה גם בחקירתו הנגדית של הפסיכולוג בר גיורא בישיבת בית המשפט מיום 8.9.94, שבה מיקד ב"כ המשיבה את חקירתו הנגדית לגבי האפשרות של אימוץ במסגרת המשפחה המורחבת. הטענה הועלתה על ידי ב"כ המשיבה לראשונה במסגרת סיכומיו. משכך נטען, הפניתי למומחה שאלה לגבי דעתו על פתרון האומנה בהשוואה לפתרון האימוץ. תשובתו של המומחה היתה חד משמעית: "ההבדל בין אומנה ואימוץ הוא כהבדל שבין גידול עץ בעציץ לעומת גידולו באדמה: הצמח הגודל באדמה מגיע למלוא-מיצוי-גדילתו ובעציץ-הוא בעיקר שורד. לשון אחר: נדיר הוא שאומנה תהיה תחליף מיטבי להורות ואילו באימוץ נדיר הוא שההורות החדשה תכשל. מובן שהמדובר בקטינה ואין לי שמץ של היסוס כי אומנה הוא פתרון רע, רחוק ומסוכן עבורה - לא בילדה בעלת עבר בריא עסקינן - בעוד אימוץ הוא פתרון ראוי". על דעתו זו עמד המומחה גם בחקירתו הנוספת שהתבקשה לענין זה על ידי ב"כ המשיבה. נכון הדבר שבשלב זה של ההכרזה על הקטינה כבת אימוץ יש להביא בחשבון, בנוסף על השיקול של טובת הילד, גם את השיקול של זכות ההורים על ילדיהם. כב' השופט ברק (כתוארו אז) עמד על האבחנה בין שלביו השונים של הדיון והשיקולים העומדים לדיון בכל שלב. בשלב זה, בו נדונה שאלת ההכרזה על הילד כבר אימוץ, השיקול של טובת הילד הוא אך אחד השיקולים הרלוואנטים: "הורים המסרבים למסור את ילדם לאימוץ אין לאלצם אך בטענה כי הדבר הוא לטובת ילדם". (ע"א 577/83, היועץ המשפטי נ' פלוני, פד"י ל"ח (1) 461, 469). שיקול זה של זכותה של המשיבה כהורה על הקטינה, או שיקול "קול הדם" כלשונו של כב' השופט חשין (ע"א 50/55, הרשקוביץ נ' גרינברגר), עשוי, בעקרון, להתעורר גם בהקשר זה של בחינת פתרון האומנה שכן, במסגרת זו תוכל האם לשמור על הקשר עם בתה. אולם, כפי שכבר הזכרתי קשר זה הינו קשר מזיק לגבי הקטינה וספק גם אם יש בו משום ברכה למשיבה. עמד על כך הפסיכולוג בר גיורא אשר ציין כי כל קשר בין יעל לאמה יהא בבחינת: "רה - טראומטיזציה של הקטינה מצד אחד עם יכולת מפוקפקת של האם לתגובה רגישה הולמת ומתחשבת בקטינה... מלבד זה אימוץ פתוח של הקטינה כלפי אמה יהווה נטל כבד על כל תוכנית אימוץ או על כל הורה מאמץ... מוטב שהאימוץ אשר הוא הפתרון שאני ממליץ עליו, יהיה סגור ולא פתוח כלפי האם". (תשובותיו לשאלות בית המשפט מיום 18/10/95). מסקנה זו עולה גם מיתר הראיות שבאו בפני ושאותן סקרתי לעיל. לא למותר להזכיר בהקשר זה כי אפילו לאחר שהוצאה הקטינה ממשמורת אמה והושמה במסגרת מוגנת, גם אז היא נתקפה בחרדה כל אימת שנפגשה עם אמה. (דו"ח הערכה מיום 7.3.94 של שרי בן נתן). המסקנה העולה מהראיות שבאו בפני הינה כי המשך הקשר בין הקטינה לאמה הינו הרסני עבור הקטינה וכי טובת הקטינה מחייבת לנתק קשר זה על אף הפגיעה שיש בכך בזכות ההורות של האם. תוצאה זו, כשמצטרפים אליה שאר השיקולים שהובאו על ידי לעיל בדבר עדיפות האימוץ על פני האומנה, מביאה אותי למסקנה שיש לדחות את פתרון האומנה ולהעדיף על פניו את פתרון האימוץ. 9. פתרון האימוץ הסגור מול פתרון האימוץ הפתוח: משנקבע כי הפתרון היפה לקטינה הוא פתרון האימוץ, עולה שאלת הבחירה בין אימוץ פתוח, שבו יישמר הקשר בין הקטינה לאמה, לבין אימוץ סגור ששבו יימנע קשר זה כליל. ב"כ המשיבה תומך באימוץ פתוח כפתרון שיאפשר אימוץ במסגרת המשפחה המורחבת, היינו באמצעות משפחת א', תוך שמירת הקשר עם האם. אולם גם אם יוחלט על אימוץ סגור וגם אם ייגזר על האם ניתוק מוחלט מבתה, גם אז מבקש ב"כ המשיבה להעדיף את האימוץ במסגרת המשפחה המורחבת. בפתח הדיון בשאלות אלה עולה שאלת הסמכות. האם בסמכותו של בית המשפט הדן בשאלה האם הקטין הינו בר אימוץ, להכריע גם בשאלת אופן האימוץ קרי, אימוץ פתוח או אימוץ סגור ויותר מכך, לאיזו משפחה יימסר הקטין בכל אחת מהאפשרויות. סעיף 16(1) לחוק אימוץ הילדים מעגן את סמכות בית המשפט להורות על אופן האימוץ ובכלל זה להורות כי אימוץ ייעשה במסגרת אימוץ פתוח: " 16(1). רשאי בית המשפט לצמצם בצו האימוץ את התוצאות האמורות". מכאן עולה לכאורה, שההחלטה על אופן האימוץ אמורה להינתן בשלב השני של הדיון, היינו לאחר מתן ההכרזה כי הקטין הינו בר אימוץ ובמסגרת ההחלטה על מתן צו האימוץ. יתר על כן, נושא האימוץ הפתוח קשור במקרה זה (כמו גם נושא האומנה), בקשר אמיץ לזהותה של המשפחה המאמצת המוצעת. הדיון בשאלה זו בשלב זה עורר קושי גם לאור כך שהמשיבה זכאית היתה להיות נוכחת במהלך הדיון ואילו מיצתה זכות זו, היה מתברר לה מי היא המשפחה המאמצת המיועדת (במסגרת המשפחה המורחבת), מה שהיה סותם את הגולל על האפשרות למסור את הילדה לאימוץ סגור החסוי מפני האם הביולוגית. כב' הנשיא שמגר, דן בשאלה זו ולאחר שסקר פסיקה וספרות ענפה הדנה בנושא, קבע כי בית המשפט הדן בשלב הראשון של הכרזה על האימוץ מוסמך לדון גם בשאלת אופן האימוץ: "סביר... שבקשה לאימוץ פתוח תועלה ע"י ההורים הביולוגיים בשלב הדיון בשאלה אם הקטין הוא בר אימוץ וכי בית המשפט יתייחס לבקשה זו בדרך המלצה, בשלב הדיון האמור. ההחלטה הסופית תיפול בעת מתן צו האימוץ כאמור בסעיף 16, ורשאי בית המשפט הדן בצו האימוץ לסטות מן ההחלטה שנפלה בשלב הדיון הראשון שהיא בגדר המלצה בלבד... סיכומו של דבר, שאלת האימוץ הפתוח ראוי שתעלה כבר בשלב הדיון הראשון, בעת שמוכרע בשאלה אם הקטין בר-אימוץ ותודע לכל הנוגעים בדבר. אולם, ההחלטה הסופית תינתן לפי סעיף 16 בעת מתן צו האימוץ". [ע"א 653/95, פלוני נ' היוע"מ (טרם פורסם), פיסקה 13 לפסק הדין] במקרה שבפנינו עולה שאלת האימוץ הפתוח בהקשר לדיון בסוגיית האימוץ במסגרת המשפחה המורחבת, היינו, אימוץ על ידי משפחת א'. מכאן שהדיון בשאלת האימוץ הפתוח ובחינתו על ייתרונותיו וחסרונותיו אל מול האימוץ הסגור, מחייבת להתייחס גם לזהותה של המשפחה המאמצת. פסיקתו של בית המשפט העליון בנושא זה מלמדת על קו מנחה של העדפת האימוץ הסגור על פני האימוץ הפתוח. נמצא, כי הכלל הוא האימוץ הסגור והחריג הינו האימוץ הפתוח. עמד על כך ממלא מקום הנשיא כב' השופט אלון: "... מגמה זו יש בה כדי לקבוע בד"כ, עמדה שלילית למקרה של אימוץ בין משפחתי - היינו כאשר המאמץ הוא ילדם של הורים טבעיים, הקרובים בדרגת קרבה גבוהה למאמצים - שהרי ביחסים ההדוקים בין שתי המשפחות סביר להניח שסודיות האימוץ לא תשמר ונמצא שהמאמץ עלול להקלע בין ההורים המאמצים לבין ההורים הטבעיים על הסיבוכים הנפשיים העלולים להגרם לו כתוצאה מכך." (ע"א 568/86פלוני ואח' נ' מ"י פד"י ל"ה (3) 701, 706). ובענין אחר קבע כב' השופט אלון: "המשך הקשר בין המערער - האם - לקטינה, שלמעשה אין כל אפשרות למנוע אותו, טומן בחובו סכנה מוחשית לשלומה וטובתה של הקטינה". (ע"א 4189/91, 4294, פלונית ואח' נ. מ"י, פד"י מ"ו (4), עמ' 464, 475). באותו מקרה, המשפחה המורחבת אשר רצתה לאמץ את הילדה היתה משפחה טובה וראויה לגידולה של הילדה. אף על פי כן, שיקולי טובת הילד והחשש מהנזק שייגרם לו עקב שמירת הקשר עם ההורים הביולוגיים, הטו את הכף לטובת האימוץ הסגור שלא במסגרת המשפחה המורחבת. בין אותם שיקולים מנה בית המשפט את הבלבול הנפשי, משבר האמונה בין האם הביולוגית לאם המאמצת, התמודדות עם קשר קיים מול קשר חדש, הסיכוי לפתח אישיות עצמית, נזקים שהאב הביולוגי עלול לגרום לבתו בעצם המפגש עימה וכן נזקים רגשיים התפתחותיים ואולי אף חשש לחטיפה. (ע"א 4189/91, 4294, שם, בעמ' 474-473). דעתם של המומחים גם היא אינה נוחה מהאימוץ הפתוח ומעדיפה ככלל את האימוץ הסגור: "דעתם של אלה הבקיאים בפסיכולוגיה של הילד אינה נוחה מכל אימוץ שאינו מנתק את הקשר בין המאומץ לבין הוריו הטבעיים". (ע"א 347/76, פלונים נ' מ"י, פד"י ל"א (1) 673, 675). וכן: "המומחים אחידים בדעתם, כי ניתוק גמור מההורים הטבעיים, הכרחי הוא לטובת הילד המאומץ, כדי לשמור עליו מפני סיבוכים נפשיים" [ע"א 304/87, פלונית נ' היוע"מ (טרם פורסם)]. עם זאת, יש לציין שחלה בענין זה תפנית מסויימת וכיום אין האימוץ הפתוח נפסל עוד מעיקרו וגוברת הנטיה התומכת בנסיבות מתאימות גם באימוץ כזה. כך למשל מציין בן דרור בספרו: "אימוץ ופנדקאות": "לנו נראה, כי לאימוץ פתוח יש לעיתים יתרונות העולים על חסרונותיו מול האימוץ הסגור. אין אנו גורסים כי האימוץ הסגור נכשל, ויהיו עוד מקרים רבים, בהם יהיה מקום להעדיפו. עם זאת, בגישת בית המשפט הישראלי, השוללת בעקרון את האימוץ הפתוח, דרושה רביזיה, ויש לשקול מחדש עניין זה. בהקשר זה, אנו מרשים לעצמנו להעלות מספר הרהורים גם על "קדושת" מעטה הסודיות, המוטל על הליכי האימוץ". (עמ' 191). וראה בענין זה גם עו"ד נילי מיימון בספרה: "דיני אימוץ ילדים", עמ' 375). אולם השיקולים שנזכרו בספרות ובפסיקה בזכות האימוץ הפתוח אין כוחם יפה במקרה זה. נימוק אחד התומך באימוץ הפתוח הוא, כי אין זה מן ההכרח שהחיים בצילן של שתי המשפחות, המשפחה הביולוגית והמשפחה המאמצת, יהיו בבחינת כל המוסיף גורע. קיימת גם אפשרות כי חיים כאלה יהיו בבחינת טובים השניים מן האחד. הילד יוכל במקרה כזה להנות מן הקשר שיש לו עם כל אחת מן המשפחות, הן המשפחה הביולוגית והן עם המשפחה המאמצת (ראה בן דרור, "אימוץ ופונדקאות", עמ' 191). ואולם, אם אין דרך להבטיח קשר חיובי בין שתי המשפחות, הרי שבכך יש כדי להכשיל מראש את האימוץ הפתוח שכן: "תנאי הכרחי להצלחתו של אימוץ פתוח הוא, כי בין שני זוגות ההורים ישררו הבנה ויחסים תקינים ורצון כן להיטיב עם הילדים, "ערובה" לכשלון של אימוץ פתוח הוא כאשר ההורים הטבעיים ינסו להתחרות בהורים המאמצים". (ע"א 658/88פלונים נ' היוע"מ, פד"י מ"ג (4) 468). במקרה שבפנינו, על פי הראיות שבאו בפני לרבות עדותו של המומחה בר גיורא, אין כל אפשרות לקיים בעתיד קשר בין המשפחה המאמצת למשפחה הביולוגית. הקשר שבין הקטינה לאביה נותק ואילו הקשר עם האם נשלל על ידי כל המומחים כקשר מזיק מבחינתה של הקטינה. שיקול אחר התומך באימוץ הפתוח הוא השיקול שידיעת הילד המאומץ על האימוץ עשויה למנוע את המשבר הצפוי בעתיד כאשר ייודע לו על האימוץ. גם שיקול זה אינו רלוונטי לענייננו, שכן הקטינה בת השש יודעת היטב על עברה הביולוגי ומודעת לכך שהיא מועמדת לאימוץ. "כשפגשתי את הקטינה בפעם האחרונה היא סיפרה לבדה שמחפשים לה משפחה כי אמה מאוד חולה ואז שאלה אותי אם תוכל לבוא איתי..." (עדות הגב' דליה מתוק). שיקול נוסף שנזכר בפסיקה בענין זה הוא השיקול כי: "העדר ידיעה על המוצא של המאומץ או הסודיות בדבר מוצאו יוצרת אצל הילד המאומץ תחושת חוסר שלמות, נחיתות וקיפוח. המאומץ רואה עצמו כבעל מעמד בלתי שווה לילדים האחרים, כי הוא ילד דחוי. העדר הידיעה יוצר חשדנות וחסכים. האימוץ הפתוח, היינו המפגש והקשר עם ההורים הביולוגים, מסיר מגבלות פסיכולוגיות כמתואר, כי הכל הופך בעיני המאומץ לנהיר ובהיר". (ע"א 653/95, שם, בעמ' 13). גם חשש זה אינו קיים במקרה שבפנינו שכן הקטינה מודעת לנסיבות האימוץ ומבינה כי היא אינה ילדה דחויה וכי מסירתה לאימוץ נעוצה במחלת אמה. עוד נאמר בזכות האימוץ הפתוח כי אימוץ זה יכול להקהות את יסוד "העונש" והכאב של המשפחה הביולוגית, שילדה נלקח ממנה למרות התנגדותה (בן דרור, אימוץ ופונדקאות, עמ' 191). אכן, יתרונו הבולט של האימוץ הפתוח טמון באפשרות של שמירת הקשר בין ההורים הביולוגיים לילדם. אולם, כפי שצויין לעיל, בשלב זה של הדיון הנערך על יסוד ההנחה שיש להכריז על הקטינה כבת אימוץ, השיקול של טובת הקטין גובר על "קול הדם" והאינטרס של האם צריך לסגת בשלב זה מפני השיקול של טובת הקטינה. "... בכל דיון הנוגע לו לקטין אין לראותו כמושא של זכויות אביו או אמו אלא כנושא זכויות עצמאי, על כן אין לוותר על טובתו בשל טובות של מישהו אחר (ואפילו יהיו אלה הוריו)". (ע"א 137/81פלונית נ' היועה"מ, פ"ד לז (1) 505, 515) ועוד נפסק בענין זה כי: "זכותם של ההורים הטבעיים נשללת רק עם מתן צו האימוץ עצמו... מקום הבכורה שיש לה לזכות ההורים העומדת על רגליה שלה גם אם יש בה התנגשות לטובת הקטין שוב אינו קיים". (ע"א 577/83 היועה"מ נ. פלונית ל"ח (1) 461, 469). שיקול אחר בזכות האימוץ הפתוח, הקשור גם הוא בטובת ההורה הביולוגי, הוא השיקול כי "מבחינת האם הביולוגית מצביעים מחקרים שונים על תחושת אשם מתמשכת, שסיבתה בויתור על הילד או באובדנו... האימוץ הפתוח, המאפשר קשר עם המאומץ, יוצר בסיס וכמעט יחסים חלופיים חדשים בין האם הביולוגית לבין המאומץ...". (ע"א 653/95 פלוני נ' היועמ"ש (טרם פורסם) פסקה 7לפסק הדין). האם יתכן שבעתיד יווצר מערך יחסים חדש וטוב בין הקטינה לאמה? גם בשאלה זו מקובלת עלי דעתו של הפסיכולוג בר גיורא השולל את יכולתה של האם להתקשר בקשר טוב עם הקטינה: "... ההיסטוריה המשותפת של הקטינה ואמה הינה כה קשה ורעה עד כי כל מפגש ביניהן יהיה מכפלה של רה-טראומטיזציה של הקטינה מצד אחד עם יכולת מפוקפקת של האם מתגובה רגישה, הולמת ומתחשבת בקטינה". יש גם הסבורים ש"האימוץ הפתוח עשוי להגביר את המוטיבציה והרצון של ההורים הביולוגים לתת הסכמתם לאימוץ שעה שהם יודעים כי ישמר קשר מינימלי מסויים בינם לבין הילדה, וכי ניתוקו מהם אינו בבחינת אובדן טוטאלי לגביהם". (בן דרור, אימוץ ופודנקאות, עמ' 191). אכן, מצב דומה מתקיים גם במקרה שלפנינו. מחד, מסרבת המשיבה להסכים לאימוץ. מאידך, היא מוכנה לקבל אותו כרע הכרחי אם יבוצע בתוך המשפחה המורחבת, דבר שיאפשר לה לשמור על קשר עם הקטינה גם בעתיד. כדבריה: "אני מלכתחילה רוצה לגדל את הילדה ואם אי אפשר אני מוכנה ורוצה שביתי תהיה ותשאר במסגרת משפחה מורחבת... שאוכל לראות אותה". (עמ' 25 לפרוטוקול הדיון מיום 13.9.95). וכן: "...אני יכולה לטפל בילדה, אני יכולה שיחזירו לי אותה אף בימים אלה. אם לא אוכל לטפל בילדה לפי קביעת בית המשפט אבקש שתהיה לה משפחה מורחבת... אצור קשר עם הילדה..." (עמ' 25 לפרוטוקול הדיון מיום 13.9.95). ואולם, כפי שכבר נאמר, בנסיבות המקרה משנגזר גורלה של הקטינה לאימוץ, אין מנוס מלהעדיף את שיקולי טובת הילדה על פני האינטרס של האם והעדפותיה העלולים לאיים על הצלחת האימוץ ולפגוע בקטינה בעתיד. יש לציין כי שאלה זו, של הבחירה בין אימוץ סגור אל מול אימוץ פתוח לא עלתה בחוות דעתו הראשונה של הפסיכולוג בר גיורא וגם לא בחקירתו הנגדית הראשונה. נקודת המוצא בחוות דעתו של המומחה היתה כי מדובר באימוץ סגור ואחד החסרונות שמנה באימוץ המוצע במסגרת המשפחה המורחבת, היה הקושי לשמור במסגרת זו על האימוץ הסגור. משהעלה ב"כ המשיבה בסיכומיו את האופציה של אימוץ פתוח, הפניתי גם בענין זה שאלת הבהרה לפסיכולוג בר גיורא ובתשובתו, כמו גם בחקירתו הנגדית הנוספת שהתבקשה לאור כך, לא הותיר המומחה ספק באשר להעדפת האימוץ הסגור: "... מלבד זה אימוץ פתוח של בקטינה כלפי אמה יהווה נטל כבד על כל תכנית אימוץ ועל כל הורה מאמץ. נמצא איפוא כי מכל נקודות המבט - אולי גם מבחינת טובתה של אמה של הקטינה - מוטב שהאימוץ, אשר הוא הפתרון שאני ממליץ עליו, יהיה אימוץ סגור ולא פתוח כלפי האם." המומחה חזר על עמדתו זו גם בחקירותו הנגדית: "הפולמוס מסביב ליתרונות באימוץ סגור ובאימוץ פתוח הוא פולמוס שנמשך כבר עשרות שנים .... אני תומך בכל ליבי באופציה של האימוץ הסגור וזה מפני שאני מכיר מקרוב את עולמם של הילדים המיועדים לאימוץ בגילאי 3,4,5,6, הם כל כך הרבה סבלו עד כי הם ראויים לפתרון שהוא הטוב שבפתרונות ונטול הסיכונים שבהם, ולכן אני לא הייתי בשום פנים מציע פתרון שיש בו סיכון .....". לאור כל האמור עולה כי הסיכונים הכרוכים באימוץ פתוח במקרה זה רבים והחשש לכשלונו - גדול. לפיכך אני ממליץ כי האימוץ של הקטינה יהיה אימוץ סגור. 10. אימוץ במסגרת המשפחה המורחבת. השאלה האחרונה המתעוררת הינה האם יש מקום לאמץ את הקטינה במסגרת המשפחה המורחבת, היינו, על ידי משפחת א'. התשובה לשאלה זו נגזרת במידה רבה מהמסקנה דלעיל בדבר העדפת האימוץ הסגור, ולאור החשש שהאימוץ במסגרת המשפחה המורחבת אינו בר ביצוע וסופו של דבר שיהפוך מכורח הנסיבות לאימוץ פתוח. פקידת הסעד שללה אפשרות זו בתסקירה: "לכאורה לפנינו הצעה של משפחה חיובית המוכנה לקלוט את הקטינה לביתה ואולם התכנית טומנת בחובה מכשולים רבים שעלולים לסכן את הקטינה". המכשולים העומדים לדעתה של פקידת הסעד בפני האימוץ במסגרת המשפחה המורחבת הינם המכשולים הבאים: א. אימוץ בתוך המשפחה הינו אימוץ שמעצם טבעו נועד להיות אימוץ פתוח המיועד לשמור על קשר עם ההורים הביולוגיים, מה שאינו מתקיים במקרה שלפנינו, בו נשלל קשר זה מכל וכל. ב. שמירת הסוד בתוך המשפחה תאלץ את הקטינה לחיות בתוך מציאות של הכחשה ושקר, מציאות העלולה לגרום להשלכות נפשיות מורכבות ומזיקות לגביה. ג. האב ביסס את הסכמתו לאימוצה של הקטינה על כך שהיא תמסר לאימוץ במסגרת של משפחה חרדית. משפחת א' אינה משפחה חרדית ואם יגיע דבר האימוץ לאזניו הוא עלול לחזור בו מהסכמתו לאימוץ. גם המומחה בר גיורא העלה בחוות דעתו את הקושי העולה מ"הצורך המתמיד להעמיד חומה כפולה של סוד על דבר הקשר המשפחתי בין משפחת א' ובין המשיבה והקטינה, גם כלפי הקטינה מבית וגם כלפי המשיבה מחוץ", כאחד החסרונות של האימוץ במשפחה המורחבת. מעבר לקושי זה של בניית מציאות של שקר והכחשה והשפעותיה המזיקות על הקטינה, עולה בליבי ספק רב לגבי עצם האפשרות המעשית של שמירת הסוד לאורך ימים. כך גם סבורה העובדת הסוציאלית אביגיל סגל בחוו"ד מיום 10.9.95: "מאחר שאי אפשר יהיה להסתיר את מקום הימצאה משאר קרובי המשפחה שאיתם יש לזוג א' קשר, לא ניתן יהיה לשמור את מקום אימוצה של הקטינה בסוד מפני המשיבה....... ילדיהם של בני המשפחה ראו את הקטינה ... שמם של בני הזוג א' הועלה בהקשרים קודמים בפני המשיבה כאופציה לפתרון .... אימוץ בחיק משפחה מורחבת הוא אימוץ פתוח מעצם מהותו. הסוד סופו להתגלות בשלב מוקדם או מאוחר .... אימוץ בתוך המשפחה בא לשמור על רמה מסוימת של קשר והמשכיות בין המאמץ להוריו ......" גם הגב' יהודית יפה מציינת בתצהירה: "...ציינתי לעיל את החשיבות שבאפשרות המועדפת שילד שהוריו אינם מסוגלים לגדלו יגדל בחיק המשפחה המורחבת. הם (המשפחה המורחבת) לא ראו עצמם מסוגלים לקלוט את הקטינה לטיפולם. זאת בעיקר בגלל שהתמודדות עם המשיבה נראתה להם כמשימה בלתי אפשרית". (תיק אימוץ 23/95). בפגישה שנערכה באוגוסט 94 עם המשפחה הודיעה העובדת הסוציאלית למשפחה כי עומדים לפתוח תיק אימוץ בכוונה למסור את הילדה לאימוץ. התברר כי אחיה של המשיבה שקלו להציע עצמם כמאמצים אך לבסוף לא עשו כן: "זאת מתוך מחשבה שטובת הילדה שהיא תגדל בבית בו ולא תהיה חשופה להוריה וכן מתוך ניגוד אינטרסים שיווצר בינם לבין המשיבה, באם אחד מהם יקח על עצמו את גידולה של הקטינה". (תסקירה של אביגיל סגל). בתצהירה של שירי בן נתן (עו"ס), אשר הוגש בתיק אימוץ 23/95 מתייחסת המצהירה לעמדת המשפחה בענין אימוץ במסגרת המשפחה המורחבת: "נקודה זו עלתה בשיחותנו עם המשפחה המורחבת, בעוד שבתחילה כולם הביעו רצון ליצור קשר ולקחת אחריות על הקטינה בהמשך ויתרו על תכנית זו עקב היכרותם עם המשיבה. הם הבינו שהיא לא תאפשר זאת ולכן זה לא בר ביצוע ולפיכך נאלצנו לוותר על רצונם לקחת אחריות ולעזור בצורה כלשהיא" גם הגב' מ' אחותה של המשיבה, שהעידה מטעם המשיבה, העלתה בעדותה את החשש כי לא ניתן יהא לשמור במקרה זה על האימוץ הסגור ובסופו של דבר יוודע למשיבה על מקום הימצאה של הקטינה: "היא תדע לדעתי כמה זמן אפשר להסתיר זאת". (פרוטוקול הדיון מיום 8.9.94). בחקירת המומחה העלה ב"כ המשיבה את הטענה כי לא יהא באפשרותה של המשיבה, מסיבות רפואיות, להגיע בכוחות עצמה לבית משפחת א' בבאר שבע. אולם, המומחה לא היה מוכן לאמץ הנחה זו השוללת מראש כל אפשרות שהאם תצליח להגיע לבתה בכוחות עצמה. המומחה בר גיורא מנה חסרונות נוספים באימוץ המוצע במסגרת המשפחה המורחבת. החסרון האחד התבטא בהעדר התלהבות ויוזמה המאפיינים, על פי נסיונו, משפחה המבקשת לאמץ ילד. חסרון נוסף מצא המומחה בכך שהרקע הגנטי של הקטינה ידוע למשפחת א' ועלול לרפות את ידיהם מראש במידה ויתפתח אצל הקטינה בעתיד משבר על רקע זה. יש לציין כי המומחה היה ער לייתרונות שבאמוץ בתוך המשפחה המורחבת (ראה סעיף 5לחוות דעתו). המומחה גם היה ער לסגולותיה החיוביות של המשפחה, כדבריו: "בעניינה של משפחת א' כבר בדקו הבודקים ופסקו הפוסקים כי הלוואי ורבו משפחות כאלה בישראל שהשלוה והנחת במעונן, אשרי בניהם ובנותיהם ואשרי הוריהם". גם אני עצמי התרשמתי לטובה מעדותה של הגב' א' בפני ואין לי ספק כי היא מעוניינת באימוצה של הקטינה ומוכנה ליטול על עצמה משימה זו תוך שהיא ערה לכובד משקלה. ואכן, המומחה התלבט בהמלצתו בענין זה ולא בנקל הגיע למסקנה השוללת את האימוץ המוצע במשפחת א'. המומחה היה כן בהציגו את התלבטויותיו ואת מערכת שיקוליו כאשר השיקולים שהכריעו את הכף לשלילת האימוץ עלו על השיקולים התומכים באימוץ במסגרת זו, להערכתו, ביחס של 3 ל- 2. אכן, ניתן לחלוק על כל אחד מהשיקולים שמנה המומחה ולהציב כנגד כל שיקול, שיקול נגדי. כך ניתן לשאול, האם אין להעדיף משפחה מבוגרת בעלת נסיון שגידלה כבר ילדים ומוכנה להירתם למשימה בכובד ראש ותוך הכרה באחריות שהיא נוטלת על עצמה , גם אם (ואולי דווקא בשל כך), היא חסרת התלהבות, על פני משפחה המגלה התלהבות, אשר ייתכן ונובעת מחוסר נסיון וחוסר מודעות לכובד המשימה, מה שעלול לגרום לכך שתכשל במשבר הראשון שיתגלה. ניתן גם להקשות, כפי שעשה ב"כ המשיבה, האם מודעות לפגם הגנטי אצל הקטינה אכן ירפה את ידיה של המשפחה המאמצת, בבחינת נבואה המגשימה את עצמה, או, אולי להפך, רק יחשלה במאבק הצפוי לה אם תתגשם אותה נבואה שחורה והפגם הגנטי יעלה ויפרוץ על פני השטח. לעומת זאת, ניתן גם לשאול מה יהא על משפחה מאמצת שלא ידעה על קיומו של פגם זה מראש (בסייגים שהוסברו במהלך הדיון על ידי פקידת הסעד), והאם לא יהא בהעדר ידיעה מוקדמת מפורשת על קיומו של אותו פגם (הגם שנכונות עקרונית לקבל ילד עם פגם כאמור תהא תנאי לאימוץ), כדי לרפות את ידיה ולהביאה לידי ייאוש אם יוסיף הגורל להתאכזר כלפי הקטינה ולהכות בה שנית. המומחה נחקר על כל אותם שיקולים ולבטים ויש להניח כי היה ער לכל אלה גם קודם לחקירה ועמד על דעתו כי יש להעדיף במקרה זה אימוץ מחוץ למסגרת המשפחה המורחבת. השאלה העומדת להכרעה הינה, בסופו של דבר, מה הוא המאזן הכולל של השיקולים הנוגעים לענין, והאם במאזן הכולל, רצוי או עדיף האימוץ במסגרת המשפחה המורחבת על פני אימוץ מחוץ למשפחה. המומחה שקל כאמור את כל השיקולים האמורים והגיע למסקנה שהגיע. מסקנה זו מקובלת עלי במלואה, ואפילו ביתר החלטיות מזו שגלה המומחה. מקובלים עלי כל השיקולים שהועלו על ידי המומחה. ואולם, השיקול המכריע בעיני את הכף הוא השיקול של הקושי בשמירת החשאיות לגבי האם הביולוגית. קושי זה דינו להביא על הקטינה מראש נזק, אם לא פורענות של ממש, שכן אחת משתיים: או, במקרה הטוב, אם תצלח שמירת הסוד, יביא הדבר לאותה אוירה של הכחשה ושקר על ההשלכות הנפשיות המזיקות הכרוכות בה. או, אם ייפרץ מעטה הסודיות, ובעיני הסיכוי לכך כפי שהודתה גם אחותה של המשיבה הינו רב, עלול הדבר להביא על הקטינה משבר הרסני עוד יותר. הקטינה סבלה בחייה הקצרים סבל רב. סאת ייסוריה מלאה וכיום יש לשאוף לפתרון הטוב ביותר ונטול הסיכונים ביותר שניתן למצוא עבורה. חשיבותה של מטרה זו עולה בעיני לאין ערוך על חשיבותו של קשר הדם, ומה גם שמשקלו של קשר זה מוגבל כאשר מדובר באימוץ סגור שיהא בכל מקרה מנותק מהאם הביולוגית. בנסיבות אלה אינני ממליץ בפני רשויות הרווחה ליטול כל סיכון שאינו הכרחי בקשר לאימוצה של הקטינה, ומשמעות הדבר לענייננו היא לחפש פתרון לאימוץ סגור מחוץ למסגרת המשפחה המורחבת. 11. התוצאה הינה איפוא כדלקמן: א. אני מכריז על הקטינה X כבת אימוץ. ב. אני ממליץ כי האמוץ יהא אימוץ סגור, שלא במסגרת המשפחה המורחבת.התחום הנפשיסכיזופרניהמסוגלות הורית / יכולת הורית