פיצוי לנאשם שזוכה מעבירת תעבורה

בית המשפא ציין כי יש לפרש את הדיבור "לא היה יסוד להאשמה", כך שלא בכל מקרה של זיכוי נאשם בדינו, ממילא יש לראות בכך יסוד לפסיקת ההוצאות על פי סעיף 80 הנ"ל, אלא על בית המשפט לבדוק את שיקול דעתה של התביעה עובר להגשת כתב האישום נגד אותו נאשם ורק אם ימצא שמלכתחילה לא היה מקום להעמיד את הנאשם לדין, וזאת או מפני שהעובדות הנטענות אינן מהוות עבירה מבחינה משפטית, או מפני שהיה ברור מראש שחומר הראיות שבידי התביעה לא יספיק להשגת ההרשעה בפלילים, יהיה מקום לפסוק הוצאות ופיצוי לנאשם. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי לנאשם שזוכה מעבירת תעבורה: הרקע העובדתי .1המערער הואשם בבית משפט השלום לתעבורה בירושלים בנהיגת רכב בדרך שאינה דרך עירונית במהירות של 130 קמ"ש במקום 90 קמ"ש, על פי הגבלה שבתמרור ב-66, בניגוד להוראות תקנה 54(א)(5) לתקנות התעבורה, התשכ"א- .1961העבירה שיוחסה למערער בוצעה לפי כתב האישום ביום 7.10.93, והמערער הוזמן לדיון שנועד ליום .26.6.94 המערער מילא את הספח של כתב האישום - "הודעת הנאשם" וביקש לקבוע מועד אחר למשפט כדי שיוכל לכפור באותו מועד בעובדות המפורטות בכתב האישום, ואמנם נקבע מועד ל"טיעון" ליום .16.10.94באותו יום כתב המערער לבית המשפט לתעבורה וביקש לקבוע את התיק להוכחות "משום שנחושה דעתי להוכיח את חפותי". עוד אמר המערער במכתבו כי הוא קרא את כתב האישום והוא ברור לו לחלוטין ואין צורך בהסברים ודעתו לכפור לא תשתנה. משום כך, קבע בית המשפט את התיק להוכחות ליום .29.12.94 .2ביום שנקבע להוכחות הופיע הנאשם כשהוא מיוצג על ידי עו"ד ניר, שהודיע לבית המשפט, כי הכפירה והאישום היא "טוטלית" ואין לנאשם כל הסכמה לגבי כל דבר שמופיע בכתב האישום. באותו מעמד ביקש בא כח המדינה להגיש תעודת עובד ציבור לענין סרט המצלמה שהנציחה את העבירה ובא כח המערערת התנגד לכך, בשל כך שחומר זה לא עמד לעיונו של הנאשם, ובביקורו במחלקת התביעות ביום 25.10.94, לא ראה את תעודת עובד הציבור האמורה. בכל מקרה, ביקש ב"כ המערער, כי אם הדיון יידחה, בשל רשלנות התביעה, כי אז יש לחייב את המדינה בהוצאות. בית המשפט קמא (כב' השופט י' ריבלין), התייחס לטענות המערער בהחלטתו מיום 3.1.95, ונעתר לבקשת התביעה לדחות את הדיון לצורך שמיעת ראיות, בשל מהות העבירה והטעם הציבורי לדון בעבירה שעניינה מהירות של 40קמ"ש מעל המותר באותו קטע דרך. בית המשפט בערכאה קמא גם ציין, כהאי לישנא: "להחלטתי הגעתי לא בלי היסוס, שכן מחד חובת התביעה לדאוג לראיותיה בשלב הגשת האישום ומאידך ההגנה, כך התרשמתי, עשתה כל שניתן לתמרן התביעה למצב זה תוך ציפיה מחד להביא לזיכוי מרשהו מטעמים טכניים, ולחלופין לזכות בהוצאות. אציין גם, כי בע"פ 111/94(רע"פ 111/94זיוה אורין נגד מדינת ישראל, לא פורסם - ע"ק) דובר על הדרכה עתידית והוא ניתן לאחר מועד ביצוע העבירה בתיק שבפני". עוד ציין השופט ריבלין בערכאה קמא, כי בית המשפט ביקש לחסוך זמן ולשם כך זימן את הצדדים לישיבת הוכחות אך הוא התרשם, כך לפי החלטתו, כי ההגנה ניצלה זאת "כדי להפתיע את התביעה", שהרי בית המשפט היה רשאי לזמן את הנאשם ואת סניגורו לישיבת הקראה נוספת לפני קביעת התיק להוכחות, לשם בירור השאלות השנויות במחלוקת והתביעה ממילא לא היתה נקלעת למצב שאליו נקלעה (ע"פ 1530/87, בארי נגד מדינת ישראל). .4בשלב זה ולנוכח החלטת בית המשפט קמא, ביקש ב"כ המערער לפסול את השופט, וגם ביקש "סעדים נוספים", ובין היתר, להתיר לו ולנאשם שלא להיות נוכחים בעת השמעת עדויות התביעה, התנגדות לכל תזכורת שלא בנוכחות שני הצדדים, ושלא לקבוע תזכורת לצורך קביעת מועד להוכחות, כי אם לקבוע את ההוכחות ליום 9.2.95, שאז ממילא בא כח המערער נמצא בבית המשפט. .5ביום 8.2.95, יום לפני המועד שנועד להוכחות, הודיעה המשיבה לערכאה קמא, בכתב, כי המשיבה אינה מצליחה לאתר את יומן ההפעלה של המכשיר למדידת המהירות, אשר שימש להנצחת העבירה, נשוא אישום נגד המערער, ובשל כך שהיומן האמור, הינו חוליה חשובה במסכת ראיות התביעה, חוזרת בה המשיבה מן האישום נגד הנאשם, הגם שהדבר יביא לזיכויו. ביום 9.2.95, הוא היום שנועד להוכחות בתיק, ולנוכח הודעת המשיבה, ביקש בא כח המערער הוצאות, בשל כך שלדעתו האישום הוגש ללא יסוד, ואם כך שהמשיבה תגיש לבית המשפט כל חומר הראיות שעמד בפני התובע בשעת הגשת האישום לבית המשפט. ממילא, כפי שגם הודיע בא כח המערער בנסיבות הענין בקשת הפסילה של השופט התייתרה. ב"כ הצדדים טענו לענין ההוצאות ובית המשפט קמא נתן ביום 6.4.95החלטה שדחתה את הבקשה להטלת הוצאות עד המשיבה, ומכאן הערעור שבפני. .6בכך לא תם הרקע למסכת העובדות האלה. קבעתי את הערעור לדיון ביום 6.7.95, וביום 28.6.95ביקש ב"כ המערער לדחות את הדיון למועד אחר בשל דיון בבג"צ שנועד לו אותו יום. נעתרתי לבקשתו, בהסכמת ב"כ המשיבה וקבעתי את הדיון בערעור ליום .5.10.95 אולם, ביום 2.10.95, בקש ב"כ המערער מבית המשפט, כדלקמן: " .1במועד שנקבע לדיון בתיק זה ... עד סוף החודש, לא יוכל הח"מ להתייצב בגלל לימודים. .2כדי למנוע את הצורך בדחיה נוספת, מבוקש להורות כדלקמן: "א. הודעת הערעור תחשב כסיכומי המערער, והח"מ יהיה פטור מהתייצבות; ב. המשיבה תסכם בע"פ בהעדר הח"מ או בכתב, כרצונה; ג. הח"מ ישיב לסיכומי המשיבה בכתב, תוך המועד שייקבע לאחר שיומצאו לו העתק הפרוטוקול או סיכומי המשיבה, לפי הענין". בקשתי את תגובת ב"כ המשיבה ונעתרתי לבקשת ב"כ המערער, כי הודעת הערעור תשמש סיכומים מטעם המערער, המדינה תסכם בעל-פה ביום 5.10.95, בלא צורך בהופעת ב"כ המערער. ואמנם, ב"כ המדינה סיכמה את סיכומיה, הפרוטוקול נשלח לב"כ המערער, ובית משפט זה קבע כי לא ראה לקבוע שהמערער זכאי להשיב לסיכומי המדינה, אולם אם חרף זאת ישיב עו"ד ניר לסיכומי המדינה, ובית המשפט לא יראה להתעלם מתשובה זו, כי אז אתיר תגובה של המדינה. .6ב"כ המערער, אכן כתב תשובה לסיכומי המדינה, והקדים לה "בקשה לפסילת ההרכב הדן בתיק זה". ב"כ המערער אומר, כי הבקשה לפסילת ההרכב "מוגשת בהיסוס רב", ואם כך הדבר, מדוע היא הוגשה? על כך אומר ב"כ המערער בהאי לישנא: "מבחינת ההגיינה הציבורית עדיף לו לתיק זה שיישמע מתחילתו בפני הרכב אחר". וכל כך למה? כי לדעתו של ב"כ המערער בית המשפט לא היה צריך לאפשר לבאת כח המשיבה להשמיע את הדברים שהשמיעה כנגד הח"מ אישית, ולהגיש את הראיות אשר הוגשו ללא בקשת רשות וללא שניתנה לח"מ הזדמנות להתנגד להם. משראה ושמע בית המשפט את הדברים, קשה לשופט בשר ודם להשתחרר ממה שראה ושמע, וללא ספק גם קרא ואפילו שופט מקצועי אינו מבטיח ניטרול השפעת המידע הזה. אקדים ואומר, כי מי שבחר בדרך הזו של סיכומי המדינה, אם בעל-פה ואם בכתב, בלא נוכחות המערער או בא כוחו, היה בא כח המערער בעצמו. הוא גם בחר בדרך שבה ייעשו הדברים ובית המשפט קיבל את הדברים בחלקם הגדול. לענין תשובה או תגובה על סיכומי המדינה, בית המשפט קבע, כי אם יוגשו כאלה, בית המשפט ישקול אותם ויתייחס אליהם. ואמנם, לא ראיתי להתעלם מתגובה זו, שעיקרה ועניינה בדחית טענות נגד בא כח המערער, ועיקרם מבוסס על דברים שנאמור בפסקי דין שונים בענינים אחרים. אמת נכון הדבר, שהתנהגותו של בא כח המערער בתיקים אחרים דומים או לא דומים לזה שבפני, אינם יכולים לקבוע את תוצאתו של הערעור שבפני, ובית משפט בערכאת ערעור, חרף דעתו של בא כח המערער גבי שופטים מקצועיים, ידון בענין לגופו כשהשאלה המשפטית המתעוררת בפניו היא הקובעת ולא התנהגותו ואופן ניהול המשפט על ידי ב"כ המערער. בית המשפט יכול לדון באופן התנהגותו של המערער או בא כוחו במשפט זה בלבד, וגם זאת לא כדי לפסוק אם הוא זכאי להוצאות אם לאו, אלא שאם הוא זכאי להוצאות יכולה התנהגות זו או אחרת לקבוע את שיעור ההוצאות שזכאי להם, אם בכלל. בית המשפט בשלב של הסיכומים כאשר צד בחר בדרך מסוימת ועל פיה פעל בית המשפט, אינו צריך להתערב התערבות אקטיבית כפי שהיה מצפה בא כח המערער. למה הדבר דומה? להגשת סיכומים בכתב וממילא לענין הדברים שהתריסה באת כח המשיבה כלפי בא כח המערער לא הייתי מהסס גם אני, כפי שאכן עשיתי, ליתן לבא כח המערער אפשרות להגיב על הדברים, וכך היה. לאור האמור, אינני נעתר לבקשת "הפסילה של ההרכב" ואני דוחה אותה. נותר איפוא לדון בשאלות שהתעוררו בערעור זה, על בסיס סעיף 80לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וזאת על בסיס הודעת הערעור, סיכומי המדינה ותגובת המערער לסיכומים. ענינים הנוגעים לדרך התנהגותו של בא כח המערער בהליכים אחרים או אמרות שנאמרו על ידו או שנאמרו עליו באותם פסקי דין שהמשיבה אזכרה, לא יקבעו את עמדתי לגופו של הערעור הזה, ומה שיעמוד בפני הוא מה שהתרחש בתיק הזה גופו. הוצאות משפט לפי סעיף 80לחוק העונשין .8סעיף 80לחוק העונשין, קובע כדלקמן: "(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, בסכום שייראה לבית המשפט: במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור". מנוסחו של סעיף 80האמור עולה, בבירור, כי הסמכות לפסוק הוצאות לנאשם אחרי זיכויו בדין, וכן לפסוק פיצוי עבור תקופת מעצרו נתונה לבית המשפט בשני מקרים: (א) כאשר בית המשפט משתכנע "שלא היה יסוד להאשמה"; (ב) כאשר בית המשפט רואה "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". (ראה ע"פ 1524/93, מיכאל שווילי בנימין נ' מדינת ישראל, לא פורסם). כפי שנאמר בע"פ 1524/93הנ"ל, יש לפרש את הדיבור "לא היה יסוד להאשמה", כך שלא בכל מקרה של זיכוי נאשם בדינו, ממילא יש לראות בכך יסוד לפסיקת ההוצאות על פי סעיף 80הנ"ל, אלא: "על בית המשפט לבדוק את שיקול דעתה של התביעה עובר להגשת כתב האישום נגד אותו נאשם ורק אם ימצא שמלכתחילה לא היה מקום להעמיד את הנאשם לדין, וזאת או מפני שהעובדות הנטענות אינן מהוות עבירה מבחינה משפטית, או מפני שהיה ברור מראש שחומר הראיות שבידי התביעה לא יספיק להשגת ההרשעה בפלילים, יהיה מקום לפסוק הוצאות ופיצוי לנאשם על פי סעיף 80(א) הנ"ל". כב' השופט בך, בענין מיכאל שווילי הנ"ל, מסתמך גם על פס"ד של הנשיא אולשן בע"פ 269/55(היועה"מ לממשלה נגד יעקב דוד, פ"ד ט', 1823, 1826), לאמור: "אשר לפירוש של הדיבור הנ"ל 'שלא היה יסוד להאשמה', לדעתי, משמעותו היא שכאשר לא היה יסוד להאשים, זאת אומרת להביא את הנאשם לדין, שאם לא תאמר כן, ותאמר שזה מתייחס למקרה שמתברר כתוצאה מדיון, הרי זה הרבה יותר רחב ומתקרב למושג של זיכוי בכלל, היינו: שבכל מקרה של זיכוי ניתן הכח הזה לשופט". בע"פ 292/78(שמואל גבאי נגד משינת ישראל, פ"ד לג (1), 36), קבע השופט ש. לוין, שיש לפרש את ההוראה הזו כך שרק אם בית המשפט נוכח שלא היו בידי התביעה ראיות לכאורה המעלות חשד סביר הנגד הנאשם לביסוס כתב האישום - יפסוק פיצוי לטובת הנאשם. גם לא די בכך שבית המשפט יבדוק אם ראיות לכאורה היו בידי התביעה בשעת הגשת כתב האישום, אלא הוא יבדוק זאת בכפוף לכך שהחקירה התנהלה כראוי (ת"פ י-ם 528/79, מדינת ישראל נ' מוסא עליאן, פס"מ תשמ"א (א), 496). לסיכום נקודה זו, אומר שיש לבחון אם התביעה בדקה כראוי את חומר הראיות הקביל והרלוונטי לכתב האישום ואם חומר הראיות האמור יש בו לפחות ראיות לכאורה לביסוס האשמה נגד הנאשם. אם התשובה לשאלות אלה היא בשלילה, כי אז יש מקום לקביעה שלא היה יסוד להאשמה (וראה:בע"פ 1524/93הנ"ל, בסעיף 8לפסק דינו של השופט בך). אחר כך בא גם עניינו של גיל לעדן (ע"פ 3583/94, לעדן נגד מדינת ישראל- לא פורסם) והשופט בך הסתמך על פסק הדין שכתב בענין מיכאל שוילי הנ"ל שבו סקר כאמור את ההלכות לענין סעיף 80(א) לחוק העונשין, לאמור: "שהתביעה צריכה להבין שעל בסיסו הנאשם לא הזדקק כנראה להשיב לאשמה הרי משמעותה דבר שעל התביעה להימנע מהגשת האישום, שכן אין יסוד מספיק להאשמה. אם היא בכל זאת מגישה כתב אישום, והזיכוי הצפוי של הנאשם, אכן מתרחש אזי רשאי בית המשפט להעניק לנאשם פיצוי ולהורות על החזר הוצאות". בענין לעדן הנ"ל, התייחס בית המשפט העליון גם לפרוצדורה שסקרה הפרקליטה שלפיה נוהגת התביעה בענין כמו שלנו, שאם על סמך התצלום של הרכב במכשירים שבידי משטרת התנועה , עולה עבירה של נהיגה במהירות מופרזת, מוגש כתב אישום, הרי שאם הנאשם מודה באשמה הוא מורש בדין ונגזר דינו, ואם הוא לא מודה, רק אז דואגת התביעה להשגת הוכחות בדבר כשירות מנגנוני המכשירים שבאמצעותם נקבעת מהירות הנסיעה של הנאשם, וראיות אלה מצורפות לתיק החקירה. לענין זה, התייחס כב' הנשיא (בדימוס) מ' שמגר, ברע"פ 111/94(זיוה אורין נגד מדינת ישראל), לאמור: "למען הדרכה עתידית אני מבהיר כי הגשת אישום המסתמך על תצלום חייבת להתלוות לעולם בהכנת תעודת עובד הציבור (כאמור בסעיף 27א' לפקודת התעבורה (נוסח חדש) ותקנה 7לתקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית המשפט), התשכ"ז-1967)." השופט בך קבע גם בענין גיל לעדן, כי באישום בדבר נסיעה במהירות מופרזת שכל כולו מתבסס על צילום רכב שבו נהג הנאשם ומדידת המהירות באמצעות מכשירים טכניים, הוכחה בדבר תקינות אותם מכשירים בעת האירוע מהווה ראיה מהותית וחיונית בפרשת התביעה, והפרוצדורה הנוהגת על ידי התביעה, כאמור, מעוררת בעיה עקרונית ויש צורך בתיקון המצב. אוסיף גם זאת: דין ההוצאות במשפט פלילי אינו כדין ההוצאות במשפט האזרחי. לענין ההוצאות במשפט פלילי, הרי אם בית המשפט יגיע למסקנה שלא היה יסוד להאשמה או שהיו נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רק אז הוא רשאי לצוות, כי אוצר המדינה ישא בהוצאות הגנתו של הנאשם, ולא כך במשפט אזרחי שהמפסיד במשפט חייב לשאת בהוצאות הזוכה כדי שיפוי בעל דין על הטרחה ועל ההוצאות שהוציא לניהול משפטו (ראה: המ' 28/77אהרון קמארה נגד מדינת ישראל, פ"ד לא (2), 69, 70מול ג' - ד'). אם בית המשפט מגיע למסקנה, שלא התקיימו היסודות שברישא לסעיף 80(א) לחוק העונשין, דהיינו לא שוכנע שלא היה קיים יסוד להאשמה, נותרה החלופה האחרת, היינו שנסיבות אחרות מצדיקות חיוב המדינה בהוצאות. בענין זה סתם המחוקק ולא פירש, ועל כך גם אומר הנשיא זוסמן בהמר' 28/77הנ"ל: "לא ידעתי מה הן נסיבות אחרות אלה אשר במקרה דנא חייבות היו לשמש יסוד לחיוב. כל שהוכח הוא שהמבקש זוכה הואיל והקשר בינו לבין המכונית החונה לא הוכח." ועוד זאת: זיכויו של הנאשם לבדו אינו מהווה עילה מספקת לחיוב המדינה בהוצאות הגנתו, ואין להכניס נימוק זה לתוך החלופה השניה של סעיף 80לחוק העונשין, (ראה לענין זה המר' 511/79, אנרי בן בסת נגד מדינת ישראל, פ"ד לד(1), 449). להשלמת התמונה אומר, כי בהעדר זדון או רשלנות מצד התביעה, נופלת העילה לחיוב המדינה בתשלום הוצאות הגנתו של נאשם, אף שזוכה (ראה ע"פ 277/78, מדינת ישראל נ. יצחק טוביה ואח' פ"ד לג(1), 297). .9ומן הכלל אל הפרט: בית המשפט קמא, בהחלטתו מיום 6.4.95, קבע, כי באת כח המשיבה, ביקשה להגיש תעודת עובד ציבור בישיבה שנועדה להוכחות, כאשר הסתבר כי חומר החקירה שהיה בידי התביעה היה בתיק התביעה כאשר הנאשם עיין בו, וכי יומן ההפעלה של המכשיר לגילוי מהירות הנסיעה של רכב לא הועבר על ידי עד התביעה אף שהתבקש לעשות כן. בא כח המערער התנגד להגשת תעודת עובד הציבור, על שום שלא היתה בתיק החקירה שהנאשם עיין בו, ובשעה שעיין בו. שמשלא הובא יומן ההפעלה על ידי עד התביעה, ביקש ב"כ המשיבה לדחות את הדיון. על כך אומר השופט בערכאה קמא, כדלקמן: "על מנת לחסוך מזמנו של הנאשם וב"כ נקבע התיק לתזכורת עם התביעה ובעקבותיה הגישה התביעה הודעה לתיק בית המשפט בה ציינה כי חוזרת מהאישום על אף שהדבר יביא לזיכויו של הנאשם היות ולא איתרה יון ההפעלה". טעות ושגגה יצאה מידי התביעה כאשר היא לא ביקשה להראות שיומן ההפעלה לענין איתור העבירה הזו היה בידי התביעה בשעת הגשת כתב האישום, שהרי זהו אחד היסודות המהותיים להגשת כתב האישום, ואלמלא כך, לא היה יסוד להגשת כתב האישום. על כל פנים, בא כח המדינה, ביקש להמשיך לטעון לענין ההוצאות, הגם שב"כ המערער ביקש להראות לבית המשפט את הראיות שהיו בפני התובע בשעת הגשת כתב האישום. העובדה שהמשיבה ביקשה להגיש באותו שלב תעודת עובד ציבור לענין יומן ההפעלה של המכשיר, מצביעה, לכאורה, על קיום יומן ההפעלה האמור שבו נרשמה העבירה. בכתב האישום גם צוין מס' הסרט ומס' התמונה שצולם הרכב שבו נהג המערער. מעניינים אלה ניתן ללמוד על כך שהיו ראיות לכאורה בפני התביעה, שעה שהוגש כתב האישום. הזיכוי של הנאשם אינו נובע מזיכוי לאחר שמיעת ראיות, אלא הזיכוי הינו עקב ביטול האישום בשל כך שראיה שהיתה בפני התביעה לא נמצאה בעת המשפט ולא אותרה. משום כך, מקובלת עלי קביעתו של השופט ריבלין, בבית המשפט קמא, כי בנסיבות דנא אין לומר שכתב האישום הוגש כאשר מראש לא היה חומר ראיות בידי התביעה אלא זיכוי מחמת תקלה שיצאה מידי התביעה, כאשר לא אותר יומן ההפעלה (ראה: החלטת השופט ריבלין, מיום 6.4.95, עמ' 3). אני גם מקבל את קביעתו של השופט ריבלין לענין אי קיום זדון מצד המשיבה או רשלנות רבתי ויוצאת דופן כדי שאוכל לבסס על פיהם את החלופה השניה שבסעיף 80(א) לחוק העונשין. .10אשר לקיום יסודות תקנה 21(א) לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974, יש להבחין בין המקרה שבפני לבין המקרה שאזכר ב"כ המערער, עו"ד ניר המלומד, בע"פ 3583/94בענין גיל לעדן הנ"ל. במקרה של לעדן, ציין השופט בך, כי בבית המשפט לתעבורה התקיימו 5ישיבות בענינו של המערער: ישיבת הקראה, ישיבת טיעון, ישיבה שבה נתבקשה הגשת תעודת עובד ציבור, ישיבה שבה התברר, כי התעודה ביקשה להוכיח תקינותו של מכשיר מסוג אחר מזה שבו אותרה העבירה וישיבה חמישית שזה ניתנה החלטת השופט לזיכויו של הנאשם. במקרה דנן לא כך המצב. לדעתי, שופט הערכאה הראשונה יישם נכונה את הפרשנות של סעיף 80(א) לחוק העונשין, ואת הוראותיה של תקנה 21(א) לתקנות סדר הדין הפלילי, ומסקנתו מבוססת על פי ההלכות של בית המשפט העליון, כפי שסקרתי בפסק דין זה. גם אני לא אוכל לומר כי היתה רשלנות רבתי או זדון שחייבו את בית המשפט לפסוק הוצאות לטובת המערער. עם זאת, אינני יכול להשתחרר מן הרושם, כי התביעה אינה לומדת מכל המקרים הקודמים להביא לבית המשפט עניינים סדורים, בחינת דבר דבור על אופניו. משהוגש כתב אישום על בסיס חומר ראיות ואין במקרה הזה אישום של מה בכך, אלא נהיגה במהירות של 40קמ"ש מעל המותר בדרך שאינה דרך עירונית, הרי היה על התביעה להכין את ראיותיה היטב ולדאוג, כי ראיות אלה יבואו בפני הנאשם ואם הוא מיוצג בפני בא כוחו ולוודא מראש, קיומן של שהראיות במועד שנקבע להוכחות. ההדרכה שביקש הנשיא לשעבר, כב' השופט שמגר, ליתן בענין אורין נגד מדינת ישראל (רע"פ 11/94) הנ"ל, לא בכדי באה ואני מקוה שהיא תחדור בעתיד לאוזניהם של האחראים לדבר, כדי שלא ישארו בחינת "מילים סתם". כל אלה עדיין אינם מצדיקים קבלת הערעור הזה, ואני דוחה את הערעור, הן לענין פסיקת ההוצאות לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, והן לפי תקנה 21(א) לתקנות סדר הדין הפלילי, גבי דחיית הישיבה שבה נתבקשה הגשת תעודת עובד ציבור ולא הוגשה בשל התנגדות המערער. הישיבה שנועדה ליום 9.2.95, שבה זוכה הנאשם בשל חזרת התביעה מן האישום, לא היתה, לגבי ב"כ המערער, ישיבה מיוחדת, שהרי הוא בעצמו ציין, כי ממילא הוא יימצא בבית המשפט לתעבורה באותו היום. .11לאור כל האמור, אני דוחה את הערעור ומחייב את המערער בהוצאות ושכ"ט עו"ד המשיבה בסך -.000, 3ש"ח בתוספת מע"מ כדין ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.משפט פליליעבירת תעבורהמשפט תעבורהפיצויים לנאשם שזוכהפיצויים