רצח עם רובה אם 16 של חייל מילואים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רצח עם רובה אם 16 של חייל מילואים: .1בלילה שבין ה- 18.4.92ל- 19.4.92הגיע הנתבע 1לביתו של שמעון שיבם, אחיו של התובע 2, כשהוא נושא עמו רובה מסוג 16- mשניתן לו על-ידי שלטונות צה"ל במסגרת שירות המילואים שלו. הנתבע 2המתין עד ששמעון התקרב לביתו, פתח לעברו באש, פגע בו וגרם למותו. לאחר שרצח את שמעון שיבם, המשיך הנתבע 1במסעו הרצחני לעבר ביתו של יוסף שיבם, הוא התובע מס' .2אותה שעה נמו בני הבית - יוסף, אשתו כרמית ובנם עידן, את שנתם. הנתבע פרץ לבית וירה לעבר כרמית ועידן, הרג את כרמית, שהיתה אז בחודש התשיעי להריונה, ופצע את עידן. יוסף שיבם נאבק בנתבע בניסיון להוציא מידיו את הרובה, ותוך כדי המאבק נפצע בידו עקב אחיזתו בקנה הרובה הלוהט. .2התובעים והנתבעת 2(להלן - "הנתבעת") הגיעו לידי הסדר דיוני ביניהם, לפיו הסכימה הנתבעת, מבלי להודות באחריות, לשלם לתובעים % 70מכלל הנזקים שנגרמו להם עקב האירוע, כפי שייפסקו על-ידי בית המשפט. להסדר זה ניתן ביום 11.9.95תוקף של פסק-דין חלקי. הנתבע מס' 1לא התגונן וניתן נגדו פסק-דין המחייבו לשלם לתובעים את מלוא הנזקים שסבלו עקב האירוע. לאור כך, מתייחס פסק-דין זה לגובה הנזק בלבד. .3בישיבת בית המשפט מיום 11.5.98, הגיעו ב"כ הצדדים לכלל הסכמה לפיה חוות הדעת הרפואיות שהוצגו על-ידם יוגשו כראיה, מבלי שהמומחים ייחקרו על חוות הדעת, כאשר כל צד שומר על טענותיו לגבי חוות הדעת האחרות (למעט קבילותן). תביעת התובע 2- יוסף שיבם הנכות הרפואית והתפקודית .4התובע 2טוען, כי עקב האירוע ופגיעתו בו נגרמו לו נכויות בתחום האורתופדי ובתחום הנפשי. בתחום האורתופדי נכווה התובע בכף ידו הימנית. הוא הועבר לביה"ח "הלל יפה", שם בוצעה הטרייה של הפצע ובהמשך כיסוי החלק החשוף על-ידי שתל עור. פרופ' אנגל, שחוות דעתו הוגשה מטעם התובע, מצא בבדיקתו: כתם כהה עם פיגמנטציה מרובה לרוחב כף היד המשתרעת גם אל תוך האצבע החמישית, העדר תחושה באזור השתל, כוח הצביטה בכף היד קיים, כוח האגרוף נחלש ( 12לעומת 50משמאל), טווחי התנועה מתבצעים ושמורים, והגבלה בתנועת האצבע החמישית (ימין), כאשר היישור חסר 30מעלות בפרק הבין-גלילי המקורב. פרופ' אנגל העריך את נכותו של התובע 2ב-% 10על-פי תקנה 71(1)ב ו-% 5על פי תקנה 44(4) לתקנות הביטוח הלאומי קביעת (דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז- .1956עוד קבע פרופ' אנגל בחוות דעתו, כי "בשל חוסר יכולתו לחזור לעבודתו הקודמת, זכאי (התובע 2) למלוא התוספת על-פי תקנה 15". ד"ר י. קליר, אשר בדק את התובע 2מטעם הנתבעת, מצא בבדיקתו צלקת רוחבית בכף יד ימין, הגבלה בתנועות האגודל, קשיון באצבע החמישית וירידה בכוח הצביטה של כף היד. ד"ר קליר העריך את נכותו של התובע באותו שיעור, כפי שהעריך ד"ר אנגל, אך לדעתו רק מחצית מהנכות בגין הצלקת שבכף ידו הימנית של התובע 2 (שבגינה נקבעו 10אחוזי נכות), הינה נכות תפקודית, והיתרה נכות קוסמטית שאינה תפקודית. ד"ר קליר הסכים שקיימת מגבלה תפקודית בכף ידו הימנית של התובעת, אך הוסיף וציין: "לא נראה לי שזו סיבה לא לעבוד כלל כשלוש שנים, מה גם שרכב מסחרי היום יכול להיות עם הגה כוח ואוטומטי, וקיימות עבודות רבות אחרות שהנבדק יהיה מסוגל לבצע היטב". בתחום הפסיכיאטרי, המציא התובע מס' 2חוות-דעת מטעמו של ד"ר ויבורסקי אשר העריך כי נכותו עומדת על % 30לצמיתות. פרופ' טיאנו, שחוות דעתו הוצגה על ידי הנתבעת, קבע בחוות דעתו כי התובע 2סבל משך שלוש השנים הראשונות שלאחר האירוע מאבל פתולוגי, אך מצב זה, להערכתו, חלף, וכיום התובע אינו מוגבל בתפקודו הנפשי. לאור כך, העריך פרופ' טיאנו את נכותו הפסיכיאטרית של התובע 2בשיעור של % 20לפי סעיף 34(ג) לתקנות הנכות של המל"ל במשך השנה הראשונה שלאחר האירוע, וב - % 10לפי סעיף 34(ב) לאותן תקנות במשך חמש שנים נוספות. לאחר תום תקופת הנכות הזמנית, סבור פרופ' טיאנו, כי התובע 2לא יסבול עוד מנכות. ד"ר אבני, אשר מונה כמומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי מטעם בית המשפט, התרשם כי התובע 2סובל מאפקט דיכאוני במידה בינונית, חרדה בינונית, בוכה הרבה, אין הפרעה בחשיבה, תפיסה, התמצאות וזכירה, וכי האינטליגנציה הינה בגבולות התקין. ד"ר אבני העריך את נכותו הנפשית של התובע בעקבות האירוע, בשיעור של % 20למשך השנתיים הראשונות שלאחר האירוע, ו-% 10לצמיתות. .5התובע 2לא עבד כלל משך חמש וחצי השנים שחלפו מאז האירוע ועד למועד מתן עדותו בבית המשפט, למעט עבודת שליחויות בהיקף מצומצם שהוא מבצע עבור שני משרדי עורכי דין. כיום טוען התובע, כי הוא "מוגבל בתפקוד; היד נוקשה, רגישה, חסרת תחושה, אני לא יכול לעבוד כמכונאי וכנהג משאית.." (סעיף 18לתצהירו). התובע 2איננו טוען שכיום הוא איננו מסוגל בשל נכותו לכל עבודה, ואת אי חזרתו לעבודה הוא תולה בצורך לטפל בבנו עידן. (סעיף 20לתצהיר עדותו הראשית). לדבריו, הוא מביא בבוקר את הילד לגן, בשעות הצהרים 20:213) הוא מחזיר אותו מהגן הביתה ונמצא עם הילד ומטפל בו משך שאר שעות היממה, כאשר תוך כדי כך הוא מטפל גם בעבודות משק הבית. במענה לשאלה האם ניסה לחזור לעבודתו אצל חמסי, שהיה מעבידו קודם לאירוע, השיב התובע 2: "לא. אני לא יכול נפשית לחזור אליו. גם בעבודות קלות לא.נהג משאית אני לא יכול, זה כל היום להרים קרטונים וזו עבודה פיזית מאד קשה. אני נכה ביד ימין ואני לא יכול. גם יש לי בעיות נפשיות, כשאני הולך לישון אני שותה כמה כדורים, קם בבוקר לוקח את הילד, מתפלל וחוזר הביתה ונשפך. אני מודע למצב הנפשי שלי ואני מנסה להיחלץ מזה". לטענתו, מוגבל התובע 2גם בעבודות משק הבית ובטיפול בבנו. לדבריו: "... בבית אני לא יכול לשטוף כלים, לבצע עבודות ניקיון, לסחוב דברים ביד ימין, יש לי קושי לרחוץ את עידן, ולטפל בו, ואני נזקק לעזרה במשק הבית, הניתנת באופן שוטף, על-ידי עוזרת, המטפלת במשק הבית, שוטפת כלים, מבשלת, מכבסת ומבצעת את עבודות הבית". (סעיף 18לתצהיר העדות הראשית). עם זאת, מסתבר כי התובע ממשיך לשרת בשירות מילואים בצה"ל והוא משמש במסגרת זו כנהג ברכב קל (טנדר .(C.m.g .6כפי שכבר הזכרתי לעיל, ב"כ הצדדים הסכימו על הגשת חוות הדעת הרפואיות מבלי לחקור את הרופאים. הסכמה זו מגבילה את האפשרות הנתונה בידי בית המשפט לעמוד על השיקולים אשר הנחו את הרופאים בקביעת המגבלה התפקודית, וכפועל יוצא היא מגבילה גם את האפשרות לבחון את צדקת מסקנותיהם ולהחליט איזו חוות דעת לאמץ. .7בכפוף למגבלה דלעיל, לאחר שעיינתי בחוות הדעת הרפואיות ובטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, שבעקרון, יש להעדיף את חוות-דעתו של ד"ר קליר הקובעת כי התובע יוכל להמשיך בעבודתו כנהג, אך מאידך יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית של התובע בעבודה על מלוא שיעור נכותו הרפואית (האורתופדית), דהיינו, על %14.5, (לנכות הנפשית אתייחס בהמשך), וזאת מהשיקולים הבאים. ראשית, חוות-דעתו של ד"ר קליר נערכה כשנה וחצי לאחר עריכתה של חוות-הדעת של פרופ' אנגל. מכאן ניתן ללמוד שחוות דעת זו מעודכנת ומשקפת טוב יותר את מצבו הנוכחי של התובע. שנית, פרופ' אנגל התייחס למגבלה התפקודית של התובע באופן לקוני ביותר בלא לתת הסבר של ממש מדוע התובע 2אינו יכול לחזור בשל נכותו לעבודתו הקודמת, ומה גם שמדובר בנכות נמוכה יחסית, שבדרך-כלל אינה מביאה לאובדן יכולת התפקוד. פרופ' אנגל גם לא התייחס לאפשרות שאותה העלה ד"ר קליר בחוות-דעתו, לפיה ניתן לנהוג ברכב מסחרי עם הגה כוח, ומסתבר שגם התובע לא נתן דעתו על אפשרות זו (עמ' 18לפרוטוקול הישיבה מיום 7.9.97). פרופ' אנגל גם לא פירט בחוות דעתו אילו עבודות התובע אינו מסוגל לבצע או מוגבל בביצוען עקב נכותו. מעבר לכך, העיון בחוות דעתו של פרופ' אנגל, על רקע האנמנזה בה מוסבר חוסר היכולת לחזור לעבודה הקודמת "בעיקר בשל הפעולות המתלוות לנהיגה בשל פעילותו כנהג משאית וספק מזון (העמסה ופרוק המשאית וכו')", מלמדת כי נכותו של התובע, גם לדעתו של פרופ' אנגל, איננה מגבילה אותו בנהיגה עצמה, אלא בעיקר בעבודות הפריקה והטעינה המחייבות נשיאת משאות. גם התובע עצמו תלה, כפי שפורט לעיל, את חוסר יכולתו לחזור לעבודה הקודמת, בכך ש"זה כל היום להרים קרטונים וזו עבודה פיזית מאד קשה. אני נכה ביד ימין ואני לא יכול... ". משמע, גם לגרסת התובע הוא יכול לנהוג במשאית, אלא שהוא איננו יכול להרים משאות. אולם גם בנושא זה לא שוכנעתי כי התובע נעדר כל יכולת להרים משאות, הגם שמקובל עלי כי התובע סובל ממגבלה מסוימת בעבודה זו. מעבר לכך, גם אם התובע איננו יכול במומו להרים משאות, טענה שכאמור לא שוכנעתי בנכונותה, עדיין אין לראות מדוע לא יוכל לעבוד כנהג משאית, בלא שיעסוק בעבודה המחייבת, בנוסף על הנהיגה, גם הרמת משאות. התובע 2לא טען כי אין בנמצא עבודות כאלה, והוא גם לא העיד כי ניסה למצוא תעסוקה בסוג זה של עבודות. גם העובדה שהתובע 2אינו עוסק בכל עבודה מאז האירוע, מחדל, שלפחות באופן חלקי, אין לו, לדעתי, הצדקה, מעמידה בספק רב את טענתו בדבר חוסר יכולתו לחזור לעבודתו הקודמת, ומה גם שמסתבר כי בשירות המילואים שלו משמש התובע 2כנהג ברכב קל. מאידך, לאור העובדה שגם ד"ר קליר לא שלל לחלוטין את הטענה בדבר המגבלה בנהיגת משאית, והוא גם לא התייחס לטענה הנוגעת לקושי להרים משאות, הגעתי לכלל מסקנה שיש להעריך את נכותו התפקודית של התובע בתחום זה כשוות ערך לנכות הרפואית המלאה ממנה הוא סובל, דהיינו, בשיעור של %.14.5 בתחום הנפשי הגעתי לכלל מסקנה שיש להעדיף את חוות-דעתו של ד"ר אבני - המומחה הרפואי מטעם בית המשפט - על פני חוות הדעת של מומחי הצדדים, ואני קובע על יסוד כך כי נכותו הנפשית של התובע 2עקב האירוע עמדה על שיעור של % 20במשך השנתיים הראשונות אחרי האירוע, ומאז תום תקופה זו היא עומדת על % 10לצמיתות, לפי סעיף 34ב' לתקנות הנכות של המוסד לביטוח לאומי. זו הנה, להערכתי, גם נכותו התפקודית בתחום זה בעבודה. .8התוצאה היא, כי נכותו הרפואית הצמיתה הכוללת של התובע 2עומדת, במשוקלל, על-אף % 23(במעוגל), וזו היא גם נכותו התפקודית בעבודה. .9בעדותו טען התובע כי במקצועו קודם לאירוע היה מכונאי ונהג רכב כבד. עד לאירוע הוא התגורר עם משפחתו במושב אליכין שבשרון, ועבד כנהג רכב כבד אצל "חמסי בע"מ". שכרו בשנת 1991עמד, על-פי תצהיר העדות הראשית שהגיש, על 705, 24ש"ח, ובממוצע, על 059, 2ש"ח לחודש, סכום שבהצמדה למדד יוקר המחיה עומד כיום על כ 394, 4ש"ח לחודש. לפני שהחל בעבודתו אצל חמסי עבד התובע במשך כחמש שנים כנהג משאית בחברת "קוקה-קולה". התובע לא הציג פרטים על שכרו בעבודתו ב"קוקה קולה", ואני מניח ששכרו באותה עבודה לא עלה על שכרו בעבודתו האחרונה אצל חמסי. .10בהתחשב בטראומה האיומה שעברה על תובע 2, בכך שהוא מטופל בבנו הקטין שהיה בן כשנה בלבד בעת האירוע ושפגיעתו היתה קשה אף יותר, והוא נזקק לאחר האירוע לטיפולים רפואיים רבים, בכלל זה ניתוחים, מקובל עלי כי התובע 2לא יכול היה לעבוד כליל משך השנתיים הראשונות שלאחר האירוע, שבהן עמדה נכותו הנפשית הזמנית על % .20מעבר לכך, מקובל עלי שבהתחשב בצורכי התובעים בעזרה במשק הבית ובטיפול בתובע 3ובעלותם, אני סבור שיש לקבל כסבירה את החלטתו של התובע 2שלא לחזור לעבודה גם בתום תקופת השנתיים הראשונות שלאחר האירוע, ולבצע בעצמו את השירותים שהיו אמורים להינתן לתובעים במשק הבית ובטיפול בתובע 3, וזאת עד לחודש ספטמבר 1995, שאז החל התובע 3ללמוד בגן חובה ולשהות לאחר סיום הלימודים בגן, עד השעה 00:17, במועדונית. לאור כך, ייפסק לתובע 2פיצוי בגין אובדן שכר מלא עד ליום 1.9.95, כאשר פיצוי זה כולל גם את הפיצוי בגין אובדן שירותי המנוחה. מאידך, אינני רואה הצדקה לכך, שלאחר תום אותה תקופה לא חזר התובע לכל עבודה שהיא, ולו גם עבודה חלקית וקלה יותר, שאיננה מחייבת נשיאת משאות, ואשר היתה מותירה לו זמן פנוי לטיפול בבנו. בסיס השכר לצורך חישוב הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע 2 .11שכרו המשוערך (בהצמדה למדד) של התובע בעבודתו אצל חמסי עומד כיום, כאמור לעיל, על 394, 4ש"ח לחודש. על פי עדות של מר חמסי, עבד התובע אצלו כנהג במשאית משך שנתיים וחצי עד האירוע. במסגרת תפקידו עסק התובע בהפצה של תוצרת המפעל, שהוא מפעל לייצור ושיווק בצקים, והוא פיתח עבור המפעל קו הפצה באזור נתניה-חדרה. עוד העיד מר חמסי, כי על-פי ההסכם שנעשה בינו לבין התובע בעל-פה, הובטח לתובע, שבזמנו עבד כשכיר על בסיס משכורת חודשית, שלאחר שיפתח את הקו, הוא יוכל להפעיל את הקו הזה באופן עצמאי. אולם, בעקבות האירוע לא יצא הדבר לפועל. כיום מעסיק מר חמסי, לדבריו, 5מחלקים כשכירים, ו- 9משווקים עצמאיים. משווק שכיר משתכר כיום כ-000, 6ש"ח לחודש ברוטו, ואילו המחזור של משווק עצמאי עומד, לדברי העד, על כ-000, 80ש"ח לחודש, שהרווח מתוכו נאמד בכ- %15, הגם שהעד הודה כי הוא אינו "נכנס לשאלה, מה שיעור ההוצאות שיש למשווק עצמאי", הנושא בעצמו בהוצאותיו, בכלל זה, החזקת מחסנים, מכוניות ונהגים. .12חרף עדות זו, אין ב"כ התובע מבקש בסיכומיו, ולדעתי בצדק, לבסס את חישוב אובדן השכר של התובע על ההכנסה של מחלק עצמאי אלא על השכר שמשתכר כיום עובד שכיר אצל חמסי, והעומד על 000, 6ש"ח לחודש (לא כולל תוספות). ב"כ הנתבעת מציע בסיכומיו לקבוע לתובע 2פיצוי בגין אובדן כושר השכרות בעתיד, "למרות (שלדבריו) דבר זה לא הוכח", בסכום גלובאלי של 000, 125ש"ח. .13בסיס השכר של 000, 6ש"ח לחודש, לו טוען ב"כ התובע, גבוה במידה ניכרת משכרו - המשוערך של התובע. מעבר לכך, שכר זה גם לא הוכח באופן מדויק, שכן לדברי המעביד, "שכיר משתכר אצלנו כיום בסביבות 000, 6ש"ח לחודש". כן לא הוברר האם גם בשנת 1991השתווה שכרו של התובע 2לשכרם הממוצע של נהגים שכירים אחרים. לאור כך, ייקבע בסיס השכר של התובע על פי היחס בין שכרו בשנת 1991(059, 2ש"ח לחודש) לשכר הממוצע במשק אשר עמד בשנת 1991על 723, 2ש"ח, והכפלתו בשכר הממוצע במשק כיום, העומד על 700, 6ש"ח לחודש. על פי דרך חישוב זו, עולה כי בסיס השכר לצורך חישוב הפגיעה בכושר ההשתכרות עומד על 066, 5ש"ח לחודש, והפגיעה בכושר ההשתכרות, בשיעור של %23, תעמוד על 165, 1ש"ח לחודש. הפסד השתכרות בעבר .14הפסד זה יעמוד, כפי שהוסבר לעיל, על אובדן השתכרות מלא עד ליום .1.9.95 בסיס השכר לצורך חישוב ההפסד מיום האירוע ועד ליום 1.9.95יעמוד על 394, 4ש"ח, שהיה שכרו של התובע 2בסמוך לאירוע (בצירוף הצמדה למדד כפי שחושב לעיל), וסך ההפסד לתקופה זו יעמוד על 957, 177ש"ח. סכום זה ישא ריבית כחוק מיום .1.1.94ממועד זה ועד למועד פסה"ד, משך 49חודשים, יבוסס ההפסד על שכר של 066, 5ש"ח ואובדן כושר בשיעור של %23, כפי שנקבע לעיל, היינו, על הפסד חודשי של 165, 1ש"ח, וסך ההפסד לתקופה זו יעמוד על 085, 57ש"ח. סכום זה ישא ריבית כחוק מיום .15.9.97 הנתבעת טוענת כי התובע 2עבד באופן חלקי בביצוע שליחויות אצל שני עורכי דין. התובע טוען כי שכרו בעבודות אלה היה זניח ולא עלה על 700- 400ש"ח לחודש ופעמים אף פחות מכך. לא הוברר מתי החל התובע 2בעבודות אלה וכן לא הוברר היקף שכרו של התובע במקומות עבודה אלה, על אף שלא היתה כל מניעה לזמן את אותם עורכי דין למתן עדות (כאשר ידוע שחוקרים שפעלו מטעם הנתבעת אף יצרו קשר עם עו"ד קיטאי). לאור כך, לא אביא בחשבון עבודות אלה, ולא אפחית מהפסדי השכר של התובע בעבר בגין אותה השתכרות. הפסד השתכרות בעתיד .15התובע 2הוא יליד 22.9.62ולפניו עוד 28שנים עד הגיעו לגיל .65על בסיס אובדן השתכרות חודשי של 165, 1ש"ח לחודש ומקדם היוון של 227.1347יעמוד הפסד השכר לעתיד על סכום של 612, 264ש"ח. אינני מקבל את הצעת ב"כ התובעים להעמיד את שיעור הריבית עליו מבוסס חישוב ההיוון על שיעור של % 1.5בלבד. נזק שאינו נזק של ממון .16בהתחשב בטראומה הנוראה שעברה על התובע 2, בנכות הזמנית הממושכת שממנה סבל, - בנכות הצמיתה ובימי האשפוז (19.4.92- 12.5.92ו- 25.5.92-3.6.92), אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סכום של 000, 120ש"ח. סכום זה ישא ריבית כחוק ממועד האירוע. ראשי נזק אחרים .17ראשי הנזק האחרים בגינם נדרש פיצוי: הפרש עלויות בין החזקת רכב רגיל לרכב עם הגה כוח והילוכים אוטומאטיים, הפסד פנסיה והוצאות בגין טיפולים פסיכולוגיים לא הוכחו. לא הוכח כי התובע 2איננו מסוגל במומו לנהוג ברכב רגיל, ללא הגה כוח והילוכים אוטומאטיים. גם הערתו של ד"ר קליר בחוות דעתו, שבה הזכיר, כנימוק לשלילת הטענה בדבר אובדן כושר עבודה מוחלט, את הנימוק "שרכב מסחרי היום יכול להיות עם הגה כוח ואוטומטי", אין בה כדי לבסס צורך זה, ומה גם שהדברים נאמרו לגבי רכב עבודה, בעוד שתביעת התובע 2לעניין זה נסבה על רכב פרטי. המומחה הרפואי בתחום הפסיכיאטרי - ד"ר אבני לא קבע כי התובע זקוק לטיפולים פסיכולוגיים. גם ד"ר ויבורסקי שחוות דעתו הוגשה על ידי התובע, לא קבע צורך כזה בחוות דעתו. גם התביעה לפיצוי בגין הפסדי פנסיה לא הוכחה. לא הוכח שבעבודתו ב"קוקה קולה" נהנה התובע 2מהטבה זו. כן לא הוברר האם בתקופת עבודתו של התובע אצל חמסי נהנה התובע 2מביטוח מנהלים. בטופס 106לשנת 1991של התובע (ת/3) אמנם מופיע ניכוי ל"כלל ביטוח" בסכום של 968ש"ח לכל התקופה ( 11חודשים), שהם כ 88ש"ח לחודש, אך טיבו של ניכוי זה לא הוברר, וכן לא הוברר האם לצד ניכוי זה משכרו של העובד הפריש גם המעביד תשלומים כלשהם ל"כלל ביטוח", ואם כן - מה שיעורם. מר חמסי העיד כי על פי ההסכם הנוהג כיום ביחסיו עם עובדיו השכירים, זכאים אלה לביטוח מנהלים, אך לא הובא כל נתון המאפשר לחשב את שוויה הכספי של הטבה זו, למרות שלא היתה כל מניעה מלהביא על כך ראיות. טענתו של ב"כ התובע בסיכומיו, לפיה קיומו של ביטוח מנהלים משמעותו "שהפרשות מעביד לעובד הנם % 8.5מהשכר לצורך פנסיה", איננה מקובלת עלי, שכן ההלכה לעניין זה הנה כי " ... ההטבות הסוציאליות המוענקות לעובד אינן בגדר ידיעתו השיפוטית של בית המשפט, ועל הטוען טענה מעין זו להוכיח אותה כדבעי" (ע"א 244/87 קושי נ. כהן פ"ד מג (1) 15, 24). ב"כ התובעים טען בסיכומיו כי התובע 2זכאי בגין פגיעתו לפיצוי בגין עזרה במשק הבית (להבדיל מפיצוי בגין עזרה כזאת בשל אובדן שירותי אישה ואם), אך הוא לא תבע סכום נפרד בגין ראש נזק זה, בשל הכפילות בין פיצוי זה לבין הפיצוי הנדרש בגין אובדן השירותים. למען הסר ספק, אציין כי לא שוכנעתי שהתובע 2מוגבל עקב נכותו בביצוע עבודות משק הבית, ואינני סבור שהוא זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה. תביעת התובע 3(עידן שיבם) הנכות הרפואית והתפקודית .18התובע 3נפצע באירוע בידו הימנית. מחוות דעתו של פרופ' אנגל מיום 13.8.93עולה, כי בעקבות הפציעה בוצעה קטיעה של כל אצבעות ידו הימנית של התובע .3האגודל של כף היד שוחזר על-ידי העברת הבוהן השניה מרגלו השמאלית, ובעתיד (נכון למועד חוות הדעת) קיים צורך להעביר אצבע נוספת מהרגל לשם שיחזור האצבע החמישית. אם ניתוחים אלה יעלו יפה, ציין פרופ' אנגל, תהיה אפשרות לבצע pinchבין שתי אצבעות אלה, כאשר היד תפעל למעשה כצבט. באותו השלב בו נתנה חוות הדעת, ציין פרופ' אנגל וציין, "קשה להעריך את נכותו הסופית". פרופ' אנגל אמנם הזכיר בחוות דעתו כי נכון למועד כתיבת הדעת נכותו של התובע 3היא למעשה "כבעל קטיעה של שורש כף היד, עם שימור שורש כף היד", אך הוא סייג קביעה זו בכך ש"מצב זה כמובן איננו מדויק היות למעשה כבר הועברה אצבע מהרגל לאגודל אך אצבע זו עדיין איננה מתפקדת". לאור כך, קבע פרופ' אנגל לתובע 3נכות זמנית בשיעור של % 55לפי תקנה 40(15) למבחני הנכות של המוסד לביטוח לאומי לתקופה של שנתיים, כאשר "לאחר מכן יהיה מקום וצורך להעריך את נכותו מחדש". התובע 3לא הגיש חוות דעת מעודכנת מטעמו, דבר שנעשה דווקא על ידי הנתבעת, אשר בדקה את התובע 3מטעמה באמצעות ד"ר קליר בחודש מרץ 1995, לאחר שהתובע 3כבר עבר את הניתוח השני. לדעתו של ד"ר קליר, בעקבות הניתוחים האמורים הושגה "תפיסה", וכושר אחיזה טוב בין שתי האצבעות שהושתלו. לאור כך העריך ד"ר קליר את נכותו הצמיתה של התובע 3בשיעור של % 40לצמיתות. לדעתו של ד"ר קליר, לאור גילו הצעיר של התובע 3, "יש להניח שההסתגלות והתפקוד יהיו טובים". ב"כ התובעים מעלה בסיכומיו השגות מהשגות שונות לגבי דרך חישוב הנכות כפי שנעשתה על ידי ד"ר קליר, אך בהעדר חוות דעת מטעמו, הקובעת לתובע 3נכות צמיתה שונה מזו שנקבעה על ידי ד"ר קליר, ואין להניח שהדבר נעשה בלא משים, אין לקבל טענות אלה, ויש להעמיד את נכותו הצמיתה של התובע 3על %40, כפי שזו הוערכה על ידי ד"ר קליר. .19פרופ' טיאנו, אשר בדק את התובע 3, כמומחה מטעם בית המשפט, קבע כי האבל על האובדן טרם עובד עם הילד בטיפול, אך עם זאת נראה כי לא קיימת הפרעה רגשית. להערכתו של פרופ' טיאנו, התובע 3אינו סובל מנכות פסיכיאטרית, אך הוא יזדקק לטיפול פסיכיאטרי משך שנה בתדירות חד-שבועית, ובעלות של 300ש"ח לכל פגישה. ב"כ התובעים מעלה, אם כי בשפה רפה, השגות גם נגד חוות דעת זו, אך אלה אינן מקובלות עלי, ומה גם שב"כ התובעים לא ביקש לחקור את פרופ' טיאנו על חוות דעתו ואף לא הציג חוות דעת שונה. .20התוצאה הנה כי נכותו הרפואית של התובע 3עומדת על % 40לצמיתות. זו היא, להערכתי, גם נכותו התפקודית. נזק שאינו נזק ממון .21הסכום של 000, 295ש"ח, המוצע בראש נזק זה על ידי הנתבעת בסיכומיה הוא, לדעתי, סכום הוגן (כולל ריבית). לסכום זה תיווסף הצמדה וריבית כחוק מיום 25.11.98(מועד הגשת סיכומי הנתבעת). אובדן כושר השתכרות .22הואיל והתובע 3הוא קטין, תחושב הפגיעה בכושר ההשתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק, העומד כיום על 700, 6ש"ח. התובע 3הוא יליד 30.1.1991, וכיום הוא כבן שמונה שנים ו-שמונה חודשים. מקדם ההיוון (כולל היוון כפול), עומד על כ- .205משמע, אובדן כושר ההשתכרות בעתיד של התובע 3עומד על סכום של 400,549 ש"ח. אינני מקבל את טענת הנתבעת לפיה יש להעמיד את הבסיס לחישוב אובדן ההשתכרות של התובע 3על סכום הנופל מהשכר הממוצע במשק משום שגם שכרו של אביו (התובע 2) נמוך משכר זה, וגם לא את הטענה שיש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סכום גלובאלי, הנופל מהסכום המתקבל על פי החישוב דלעיל, לאור כך שמדובר בקטין שיכולת ההסתגלות שלו גדולה. מאידך, אינני מקבל אם טענת ב"כ התובעים, לפיה יש להוסיף לבסיס השכר סכום נוסף בגין אובדן תנאים סוציאליים, בכלל זה, אובדן פנסיה. עזרת צד ג' לתובע 3 .23לא שוכנעתי שהתובע 3זקוק לעזרת אחרים לשירות עצמו, כמו פעולות של לבוש הגיינה אישית וכיוצא באלה. מר כרוך אמנם מציין בחוות דעתו, כי התובע 3"לא יוכל, עקב נכותו, לבצע פעולות שונות (שלא פורטו - י.ע.) שמחייבות הפעלת כוח בשתי הידיים, בעת ובעונה אחת". אולם לא שוכנעתי שההשלכה הנודעת למגבלה זו מגעת כדי הצורך בעזרת אחרים לצורך הביצוע של פעולות אלה. גם טענת ב"כ התובעים בסיכומיו, לפיה לא יוכל התובע 3במומו לכפתר חולצה ומכנסיים, לשרוך נעליים ולהתרחץ לבדו, לא הוכחה, ואינני סובר שניתן ללמוד על קיומו של צורך כפועל יוצא המתבקש מהנכות עצמה. עם זאת, מקובל עלי שבמומו יזקק התובע 3לעזרת אחרים בעבודות משק הבית. מר כרוך העריך את היקף העזרה לה יזקק התובע 3ב- 0.5שעה ליום משך כל תוחלת חייו. לא ברור מתוך חוות הדעת אם עזרה זו מתייחסת רק לשירות עצמי או גם לעזרה בעבודות משק הבית. ב"כ התובע טוען לפיצוי בראש נזק זה המבוסס על עזרה בהיקף של שעה אחת ביום, בעוד שב"כ הנתבעת מציע להעמיד את הפיצוי על סכום של 000, 50ש"ח, "כדי שלא נמצא מקפחים את התובע כביכול". אני מעריך את הפיצוי הנדרש עבור רכישתה של עזרה זו, מעת הגיע התובע 3לגיל בגרות, בסכום גלובלי (נכון להיום) של 000, 100ש"ח. טיפול נפשי לתובע 3 .24על-פי הערכתו של פרופ' טיאנו, נזקק התובע 3לטיפול שבועי במשך שנה אחת בעלות של 300ש"ח לכל טיפול, דהיינו (כולל הצמדה ממועד מתן חוות הדעת) 121, 20ש"ח. אני דוחה את דרישתו של ב"כ התובע, הנעדרת ביסוס, לפסוק בראש נזק זה פיצוי בסכום של 000, 50ש"ח. ניידות .25ב"כ התובע 3טוען לפיצוי בגין הפרש העלויות בין מכונית רגילה לבין מכונית המצוידת בהגה כוח וגיר אוטומטי, אביזרים שלהם יזקק התובע 3, לטענתו, בשל אי יכולתו להשתמש בידו להעברת מוט ההילוכים ולהשתמש בהגה רגיל. אין מקום לפסיקת פיצוי בראש נזק זה. ראשית, לא הוכח שהתובע לא יוכל לנהוג בידו הפגועה במכונית רגילה. שנית, אין וודאות בכך שהתובע ירכוש בהתבגרו מכונית. מר קצין העיד בענין זה, כי לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה רק ל% 50מבתי האב יש כיום רכב. שלישית, האביזרים בהם מדובר - הגה כוח ותיבת הילוכים אוטומטית - הנם כיום אביזרים נפוצים ביותר. כך העיד גם מר קצין: "זה נכון ששיעור כלי הרכב בהם מותקנת תיבת הילוכים אוטומטית גדל משנה לשנה". הפסדי התובעים 1ו- 2כתלויים במנוחה כרמית שיבם אובדן שירותי אם ואישה .26התובע 3הינו יליד 30.1.1991, וביום האירוע הוא היה כבן שנה. שני הצדדים הגישו חוות-דעת של עובדים סוציאליים לגבי היקף העזרה שלה נזקקים התובעים בגין אבדן שירותי אם ואישה ועלותם. על-פי חוות-דעתו של מר אורי כרוך, שהוגשה מטעם התובעים, היקף הסיוע האישי של רעיה ואם עומד על כ- 5שעות ביום עד הגיע הילדים לגיל 21בערך, והוא קטן בכשליש אחר-כך. עלות רכישת 5שעות עזרה ביום עומדת, על-פי חוות-דעתו של עד זה (נכון למועד עריכתה), על כ-500, 3ש"ח לחודש, שהיא ההוצאה הצפויה לדעתו, בראש נזק זה עד למרץ 2013, ולאחר מועד זה תעמוד העלות על 275, 2ש"ח לחודש, וזאת עד לספטמבר 2040, עת ימלאו לתובע 2- 78שנים. מר גדעון הס, המומחה מטעם הנתבעת, מצמצם בחוות דעתו את אובדן שירותי האישה והרעיה לעזרה במשק הבית בלבד, בהיקף של 8שעות שבועיות עד הגיע הבן לגיל 15- 12שנה, ואשר עלותן, בניכוי 4שעות עזרה שבועיות, שאותן מממנת העירייה, עומדת על כ- 430ש"ח לחודש. לאחר מכן (וברוב התקופה מדובר בתובע 2לבדו), יזדקקו התובעים, על פי חוות דעתו, לעזרה בעבודות משק הבית בהיקף של 4שעות שבועיות בלבד, בעלות הנזכרת לעיל. לדעתו של מר הס, הואיל ומדובר בהעסקה על בסיס חודשי קבוע של מספר שעות ביום, גם אם תועסק עוזרת בהיקף של 5שעות ביום במשך חודש עבודה מלא, יעמוד שכרה על לא יותר מ-500, 1ש"ח לחודש. .27שיטתו של מר כרוך, הגם שאינני מקבל את הערכתו במלואה, עדיפה בעיניי על זו של מר הס, שכן האחרון מתעלם בחוות-דעתו לחלוטין ממשמעותה של עזרת אם ואישה ומעמיד את תרומתה של הרעיה והאם לבעלה ולילדה על העזרה הניתנת בעבודות משק הבית בלבד, וגם בכך הוא ממעט לטעמי באופן בלתי סביר. אין צריך לומר, כי תרומתה של רעיה ואם לבני ביתה, ובמיוחד לילדיה הקטנים, עולה בהרבה על העזרה במשק הבית בלבד והיא מתבטאת, בראש ובראשונה, בטיפול, השגחה, גידול ודאגה למחסורם של בני הבית, במיוחד של ילדיה, הגם שקשה לכמת תרומה זו במונחים כספיים, כמו שגם קשה להעמיד לה תחליף מלא עבור תמורה כספית. מאותה סיבה אינני מקבל גם את גישתו של ב"כ הנתבעת, המבקש בסיכומיו "שלא לפסוק פיצוי בגין טענה זו (אובדן שירותי אם ורעיה) באשר זו נבלעת בפיצוי הניתן בגין עזרה למשק הבית", כמו גם את טענתו שאין לפסוק לתובעים פיצוי בגין שירותים אלה עבור העבר, שכן עד כה הם לא נזקקו לעזרה בשכר. לעניין זה נקבע בפסיקה כי: "התלויים בשירותיו של בן משפחה שנספה בתאונה עשויים להראות שאובדן השירותים גרם להם הפסד ממון גם אם לא שכרו בתשלום ממון אד אחר (עוזרת או מטפלת) למתן השירותים במקום המנוח, ובלבד שיוכיחו שהשירותים אשר אבדו להם ניתנים להערכה במונחים כספיים" (ע"א 64/89, גבאי נ. לוזון פ"ד מח(4) 673). העזרה עבורה זכאי האלמן לפיצויים איננה רק עזרה במשק הבית, אלא גם עזרה בטיפול בילדים (קציר, שם, בעמ' 833). לא זו אף זו, במקרים מתאימים עשויה להיראות כסבירה החלטתו של בן הזוג שנותר בחיים להפסיק את עבודתו כדי לבצע בעצמו את השירותים שהיו אמורים להינתן על ידי בן הזוג שנפטר. כך נקבע לעניין זה בעניין לוזון הנ"ל: "כך, למשל, הפסד שנגרם כתוצרה מהפסקת עבודתו של בן הזוג התלוי, שהעדיף למלא את העבודות שבהן נשא בן-זוגו המנוח על שכירת עזרה - יכול לשמש מודד ראוי אם בנסיבות העניין העדפתו היתה סבירה. בעניין זה יש לתת את הדעת לייחס בין הפסד ההכנסה לבין מחיר השירות בשוק העבודה אל מול הצורך בטיפול אישי של ההורה. מנגד, כאשר הבחירה אינה סבירה, שווי השירות בשוק העבודה יכול לשמש קנה מידה הולם להערכת הנזק". (שם, בעמ' 688). וראה בנושא זה גם ת"א (ב"ש) 239/81 ארביב נ. עזבון סבג, פ"מ תשמ"ד (1) 48 .28על-פי חוות דעתו של מר כרוך עולה כי בתחילת חודש ספטמבר 1995החל התובע 3לומד בגן "טרום חובה", וכי בתום הלימודים בגן, החל מהשעה 00: 13ועד לשעה 00:17, הוא אמור לשהות במועדונית. לאור כך, אני סבור שעד למועד זה בחודש ספטמבר 1995- יש לקבל את הערכתו של מר כרוך לגבי היקף שעות הטיפול והעזרה שלו נזקקו התובעים בגין אובדן שירותי אם ורעיה, בטיפול במשק הבית ובמיוחד בטיפול בתובע 3, ולהעמידו על 5שעות ליום, בעלות חודשית של 000, 3ש"ח לחודש. לאור כך, ובהתחשב בהיקף הכנסתו של התובע 2, העומד לאחר ניכוי הפגיעה בכושר השתכרותו על 900, 3ש"ח לחודש, אני סבור שיש לקבל כסבירה את החלטתו של התובע 2שלא לחזור לעבודה ולמלא בעצמו את התפקידים שאותם היתה אמורה למלא המנוחה במשק הבית ובטיפול בתובע 3וזאת עד לספטמבר .1995ממועד זה ועד הגיע התובע 3לגיל 10אני מעריך את היקף העזרה הנדרש ב 3שעות ליום, בעלות של 800, 1ש"ח לחודש, וממועד זה ועד הגיע התובע 3לגיל 18- בהיקף של 2שעות ליום ועלות של 200, 1ש"ח לחודש. מעת הגיע התובע 3לגיל 18ועד הגיע המנוחה לגיל 65אני מעמיד את הפיצוי בגין אובדן שירותי אישה לתובע 2על סכום גלובאלי של 000, 50ש"ח. לאור כך, הפיצוי בגין אובדן שירותי אם ורעיה עד לספטמבר 1995ייכלל בפיצוי בגין אובדן השתכרות לתקופה זו. הפיצוי בראש נזק זה לתקופה שתחילתה בספטמבר 1995ועד למועד פסק דין זה יעמוד על של 200, 88ש"ח. סכום זה ישא ריבית כחוק מיום .15.9.97 הפיצוי בגין אובדן שירותי אם ואישה בעתיד יעמוד על סכום כולל של 000, 175ש"ח. על-פי המקובל, ייפסק הפיצוי בגין ראש נזק זה לתובע 2(ראה קציר, שם, בעמ' 847). אבדן תמיכה מהכנסת המנוחה .29המנוחה היתה ילידת 7באוגוסט .1971לטענת ב"כ התובעים בסיכומיו, המנוחה סיימה את לימודיה בסמינר בית יעקב בחיפה, עבדה כמורה שנה אחת בבית הספר במושב אליכין מטעם משרד החינוך והתרבות, והיא נרצחה בשנה השנייה לעבודתה. למעשה, כפי שציין ב"כ הנתבעת בסיכומיו, דבר מכל אלה אינו נזכר בתצהירו של התובע מס' .2למעשה, אין בפני נתונים על רמת השכלתה של המנוחה, הכשרתה המקצועית המדויקת, טיב הסמכתה, מעמדה בעבודה וכיוצא באלה נתונים, שבהעדרם קשה להעריך את סיכויי ההשתכרות שהיו לה בעתיד. נתונים אלה ניתנים להשלמה רק באופן חלקי באמצעות תלושי השכר של המנוחה (ת/ 4א'-ת/ 4י"א'), מהם עולה כי המנוחה אמנם עבדה כמורה במשרד החינוך, ושכרה הממוצע בחודשים 7/91- 4/92עמד על 752ש"ח לחודש. מתלושי שכר אלה אף עולה שעבודתה של המנוחה לא היתה קבועה, כי חלק מהזמן היא עבדה כממלאת מקום ובהיקף עבודה חלקי. כך, בחודשי הקיץ 7/91- 8/91וכן בחודש 9/91עבדה התובעת, לפי העולה מתלושי השכר, בעיקר במילוי מקום, ושכרה הממוצע באותה תקופה עמד על כ- 340ש"ח לחודש בלבד. בחודשים 10/91- 2/92היה שכרה של המנוחה גבוה יותר ועמד על 078, 1ש"ח לחודש בממוצע. בחודשים 3/92 4/92שוב מבוסס השכר בעיקר על עבודה במילוי מקום, והוא עמד באותם החודשים על 555ש"ח לחודש בלבד. לטענת ב"כ התובעים בסיכומיו, הירידה בשכרה של המנוחה בחודשים ינואר-אפריל 1992מוסברת בצמצום חלקי של שעות עבודתה בשל הציפייה ללידה, אך גם על כך אין בפני כל ראייה. אין אמנם להוציא מכלל אפשרות שבעתיד היתה המנוחה מקבלת קביעות בעבודתה ואף מגדילה את היקף עבודתה ושכרה, אך קשה מאוד להניח הנחות כאלה בהעדר אפילו ראשית ראיה על כל אלה. שכרה החודשי הממוצע של המנוחה בתקופה לגביה הוגשו תלושי השכר (7/91-4/92) עמד כאמור על 752ש"ח לחודש. סכום זה עומד כיום, בהצמדה למדד, על 466, 1ש"ח, ואובדן התמיכה של התלויים (לאחר ניכוי ידת המנוחה) עומד על כ-100, 1ש"ח לחודש, סכום הנמוך מידת המנוחה בשכרו של התובע 2(שאותה יש לנכות, על פי חישוב המבוסס על קופה משותפת, מאובדן התמיכה של התלויים), העומדת על 266, 1ש"ח. לאור שיקולים אלה, אני סבור שהצעת ב"כ הנתבעת בסיכומיו, לחשב את הכנסתה הצפויה של המנוחה על בסיס % 40מהשכר הממוצע במשק, תוך ניכוי ידת המנוחה בשכרו של התובע 2הנה הצעה הוגנת. על בסיס חישוב זה יעמוד שכרה של המנוחה על 680, 2ש"ח לחודש (700,.6(% 40xאובדן התמיכה משכר זה (שלוש מתוך ארבע ידות) יעמוד, עד הגיע התובע 3לגיל 21, על 010, 2ש"ח, ובניכוי ידת המנוחה בשכרו של התובע 2(266,1), יעמוד אובדן התמיכה של התלויים בתקופה זו על 744ש"ח לחודש. על בסיס חישוב זה יעמוד אובדן התמיכה משכרה של המנוחה בעבר, מאז האירוע ועד היום, על 588, 66ש"ח. סכום זה יוצמד ליום .1.1.96ממועד פסק הדין ועד הגיע התובע 3לגיל 21(31.1.2012) יעמוד אובדן התמיכה על בסיס החישוב דלעיל ולאחר היוון, על סכום של 660, 91ש"ח, ממועד זה ועד הגיע התובע 2לגיל 65(ב 22.9.2027) - על 100, 10ש"ח (לפי אובדן תמיכה חודשי של 97ש"ח), וממועד זה ועד הגיע המנוחה לגיל 60- ב-7.8.2031, על בסיס אובדן תמיכה חודשי של 1769ש"ח, על 912, 33ש"ח. הפסד התמיכה הכולל משכרה של המנוחה (לא כולל ריבית), בניכוי ידת המנוחה בשכרו של התובע 2, יעמוד אפוא על סכום של 260, 202ש"ח. מתוך סכום זה יהא התובע 3זכאי ל- 1/3מסכומי אובדן התמיכה עד הגיעו לגיל 21, וליתרת הסכומים יהא זכאי התובע 2(לפני הניכויים). במאמר מוסגר אציין, ששתי ההנחות העומדות ביסוד החישוב דלעיל: כי התובע 3היה נתמך על ידי המנוחה עד הגיעו לגיל 21וכי המונחה היתה עובדת עד הגיעה לגיל 60, היו מוסכמות על שני הצדדים בסיכומיהם. ניכויים .30הנתבעת טוענת לניכוי סכומים שונים ששולמו וישולמו לתובעים כהטבות נזק כדלקמן: הבטחת הכנסה לפי נ/ 6קיבל התובע 2בעבר סכום של 005, 117ש"ח (נומינלית) כהבטחת הכנסה מאז שנת .1992לטענת ב"כ הנתבעת "נראה" שהתובע ימשיך לקבל הבטחת הכנסה זו גם בעתיד, והוא מבקש על כן לנכות את הסכום ששולם לתובע כהבטחת הכנסה בעבר, ולהקפיא סכום נוסף של 000, 150ש"ח "לצורך התחשבנות בנושא תשלומי הבטחת ההכנסה לעתיד". ב"כ התובעים טוען, לעומתו, כי אין לנכות סכום זה הואיל וסכומים אלה לא שולמו לתובע בגין התאונה נשוא הדיון, והוא סומך טענתו זו על פסה"ד בע"א 92/87 דנן נ' חודרה פד"י מ"ה(2) 604, .609 ההלכה לעניין זה היא שיש לנכות מסכום הנזק את גמלת הבטחת ההכנסה, כאשר זו משתלמת עקב האירוע נשוא התביעה. (ראה: ע"א 92/87 הנ"ל וכן: קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהד' רביעית, עמ' 1095- 1096). במקרה שלפנינו, כעולה מנ/ 6מקבל התובע 2גמלת הבטחת הכנסה "כהורה יחיד המטפל בילדו". מקורה של זכות זו בסעיף 2(5) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א- 1980הקובע זכאות לגמלת הבטחת ל"הורה יחיד אשר לילד שבהחזקתם והנמצא עמם טרם מלאו 7שנים". עילת זכאות זו קמה במקרה זה בשל האירוע נשוא התביעה, ועל כן יש להפחית את סכומי הגמלה המשתלמים מכוח חוק זה מסכום הפיצויים. במובן זה נבדל המקרה הנוכחי מהעניין שנדון בע"א 92/87 הנ"ל, המצוטט על ידי ב"כ התובעים בסיכומיו. גם באותו מקרה שולמה הגמלה עקב היותה של התובעת "אם שבהחזקתה ילד אחד שלא מלאו לו חמש שנים", כאמור בסעיף 2(א)(5) לחוק." אולם, באותו מקרה, לא צמחה אותה זכאות מהתאונה, מה שאינו נכון לגבי המקרה שלפנינו. (וראה לעניין זה גם ע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ. הינדלי רחל (פ"ד, כרך מט, (1) עמ' 90/91). .31מאידך, לא הוכח, כטענת ב"כ הנתבעת, כי "נראה" שהתובע ימשיך לקבל הבטחת הכנסה זו גם בעתיד. להפך, עילת הזכאות לגמלת הבטחת ההכנסה שמקבל התובע 2, הנעוצה בהיותו הורה יחיד אשר בהחזקתו ילד שטרם מלאו 7שנים, פגה בעת שהתובע 3הגיע לגיל 7שנים. לאחר מועד זה לא יהיה התובע זכאי עוד לגמלה זו. (במאמר מוסגר אציין שלפי הנתונים שהוצגו בתיק זה אין התובע זכאי לגמלת הכנסה מכוח העילות האחרות הנקובות בחוק הבטחת הכנסה). כך גם עולה מנ/6, הקובע כי הזכאות לגמלה היא עד ל- 31.1.98, שאז יגיע התובע 3לגיל 7שנים. נראה שזו היא הסיבה שהנתבעת, אשר הגישה את סיכומיה ביום 26.11.98, לא המציאה ראיה על תשלום גמלת הבטחת הכנסה לאחר ה- .31.1.98 .32לאור כך, ינוכו מסכום הפיצוי המגיע לתובע 2סכומי גמלת הבטחת ההכנסה, העומדים על סכום כולל של 005, 117ש"ח ששולם לתובע 2לפי נ/ 6עד ליום 31.12.97, בצירוף סכום נוסף של 140, 2ש"ח בגין גמלת חודש ינואר .1998סכומי הגמלאות יהיו צמודים למדד יוקר המחיה, כל גמלה ממועד תשלומה ועד למועד פסק הדין. קצבת שארים .33על-פי נ/ 7מקבל התובע 3קצבת שארים. סכום הגמלאות הכולל עמד עד לאוגוסט 97' בערכים נומינליים על הסך של 311, 23ש"ח. לטענת ב"כ הנתבעת יהא התובע מס' 3זכאי לקבל קצבת שארים בסכום של 542ש"ח לחודש, במשך 70השנים הבאות - עד לתום תוחלת חייו, סה"כ (על פי מקדם היוון של 350.8888) - 181, 190ש"ח, שגם אותו מבקש ב"כ הנתבעת לנכות מסכום הפיצויים. לחלופין, מבקש ב"כ הנתבעת, למנות אקטואר מטעם בית המשפט וזאת לאור הודעת הצדדים בישיבה מיום 11.5.98, שבה הם הודיעו על הסכמתם "שאם לא נגיע להבנה לגבי החשבונות האקטואריים בנושא של גמלאות המוסד לביטוח לאומי, בית המשפט ימנה אקטואר מטעמו". .34לא ברור לי מדוע לא הוכיחה הנתבעת, שנטל ההוכחה לעניין זה מוטל עליה, את הסכום המהוון של קצבאות השאירים במהלך הבאת הראיות. עם זאת, לאור הסכמת הצדדים, ובהעדר הבנה ביניהם לגבי סכום הקצבאות המהוון, אני ממנה את האקטואר שי ספיר, כפוף להסכמתו, לשם חישוב הסכום המהוון של קצבאות השאירים שקיבל ויקבל התובע 3מהמל"ל בגין מות המנוחה. לאור מה שאירע בתיק זה בעניין תשלום שכ"ט של ד"ר אבני, יוצא המינוי למר ספיר רק לאחר שהנתבעת תפקיד בקופת בית המשפט סכום של 000, 2ש"ח להבטחת שכרו, וזאת לא יאוחר מתום 30יום מעת המצאת פסק הדין לפרקליטות. עד לקבלת חוות דעתו של מר ספיר, ינוכה מסכום הפיצוי שלו זכאי לפי פסק דין זה התובע 3הסכום הנטען על-ידי ב"כ הנתבעת בסיכומיה, בסכום כולל (הצמדה) של 000, 240ש"ח (חישוב מוערך). סיוע ממחלקת הרווחה של עיריית רעננה. .35ב"כ הנתבעת הזכיר גם עניין זה כנושא הראוי לניכוי, אך הוא עשה זאת בחצי פה ל (סעיף 1לפרק הניכויים בסיכומיו) והוא גם לא ניכה סכום זה בחישוביו, כפי שעשה לגבי הניכויים האחרים שטען להם (הבטחת הכנסה וקצבאות שאירים). מעבר לכך, לא הוברר מכוח איזה חוק שילמה העירייה הטבות אלה, וככל שהדבר נעשה מכוח חוק שירותי הסעד, תשי"ח-1958, ההלכה היא שאין לנכות תשלומים המשתלמים מכוח חוק זה מסכום הפיצוי (ראה: ע"א 599/68 לנקרי נ. מדינת ישראל, פ"ד כג(2) 113וכן ע"א 241/89 הנזכר לעיל). הקדמת תשלום .36כמוסכם על הצדדים, יש לנכות מסכום הנזק את הסך של 000, 100ש"ח ששולם לתובעים על-ידי הנתבעת על חשבון פסק הדין בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי המועדים הנקובים בפרק ד' סעיף 4(ע' 21) לסיכומי ב"כ הנתבעת. סיכום .37לאור האמור אני מחייב את הנתבעת 2לשלם לתובעים % 70מסכומי הנזק המפורטים בפסק הדין לעיל, לרבות ריבית כפי שנקבעה בפסק הדין. מסכומים אלה (לאחר הפחתת הניכוי בגין החבות החלקית) ינוכו גמלאות הבטחת הכנסה, קצבאות השאירים וכן הסכום שהוקדם לתובעים על חשבון התביעה, הכל כמפורט בפסק הדין לעיל. את הנתבע 1אני מחייב לשלם לתובעים את מלוא סכומי הנזק המפורטים לעיל (ללא הניכוי של % 30החל לגבי החיוב כלפי הנתבעת בלבד). מסכומים אלה ינוכו הסכומים שנוכו מהחיוב כלפי הנתבעת. אני מחייב את הנתבעים, בנוסף, לשלם לתובעים את הוצאות המשפט, אגרת המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור % 17.5מסכומי החיוב (לאחר הניכויים) החלים על כל אחד מהם. חיובם של הנתבעים יהא הדדי, עד כדי סכום החיוב החל על הנתבעת, ונפרד בנוגע ליתרת החיוב החל על הנתבע 1לבדו.רצחחייליםמילואיםצבאנשקמשפט פלילי