שוחד מעקלים בהוצאה לפועל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שוחד מעקלים בהוצאה לפועל: 1) כנגד המערער ואחר (להלן: "האחר"), הגישה המדינה, לבית משפט השלום בנצרת, כתב אישום, בתיק פלילי 7207/97 על פיו הואשמו השניים בביצוע העבירות הבאות: א) לקיחת שוחד, עבירה על סעיף 290 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, בחמשה מקרים. ב) קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה על סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, הנ"ל, בארבעה מקרים. ג) מרמה והפרת אמונים, עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין הנ"ל, בשני מקרים. ד) גניבה בידי מורשה, עבירה לפי סעיף 393 לחוק העונשין הנ"ל - מקרה אחד. 2) עובדות כתב האישום בתמצית הינם כמפורט להלן: א) המערער והאחר הועסקו, בתקופה הרלבנטית לאישומים הנ"ל, כמעקלים על ידי קבלן ההוצאה לפועל, דוד לוי, האחר היה בעל אישור של "בעל תפקיד", לפי חוק ההוצל"פ, תשכ"ז - 1967, שהינו עובד הציבור, לפי הגדרתו בחוק העונשין, ואילו המערער, עבד כמתלווה, לאחר בביצוע פעולות על פי חוק ההוצל"פ, והתלווה אליו לצורך ביצוע הליכים של עיקול ו/או הוצאת מעוקלים, בכל המקרים שפורטו בכתב האישום. ב) בתאריכים שונים,במהלך שנת 1995, יצאו המערער והאחר לבתי עסק ולבתים של חייבים שונים, כאשר בידיהם צוי עיקול והוצאת מטלטלין, לכאורה, מתוך מטרה לבצע צוים אלה. בהגיע המערער והאחר, לבית עסק, או לביתו של מי מהחייבים, דרשו המערער והאחר, וקיבלו, מכל אחד מאותם חייבים, סכומי כסף שונים, וזאת בתמורה לכך שהם ימנעו מלעקל ולהוציא מטלטלין מבתיהם או מעסקיהם. לאחר שעזבו את המקום התחלקו המערער והאחר בכסף שקיבלו. 3) בפני בית המשפט דלמטה, הודו הנאשמים בכל עובדות כתב האישום וזאת במסגרת הסדר טיעון, שהושג בין התביעה והסניגוריה, ועל פיו יורשעו הנאשמים על פי הודאתם בעבירות שיוחסו להם ע"פ כתב האישום והמאשימה תבקש להטיל, הן על המערער והן על האחר, עונש מאסר בפועל של ששה חודשים, ותטען לריצויים מאחורי סורג ובריח, ואילו הסניגורים יטענו מצידם, לריצוי המאסר בעבודות שירות, בנוסף, תבקש המאשימה להטיל על המערער והאחר מאסר על תנאי משמעותי וקנס משמעותי שיקבע על ידי בית המשפט וכל אחד מהצדדים ינסה לשכנע את בית המשפט לגבי גובהו של הקנס. 4) לאחר קבלת תסקיר מבחן, ושמיעת טענותיהם של הצדדים, הטיל בית המשפט הן על המערער והן על האחר, עונש של מאסר בפועל, לתקופה של 6 חודשים, מאסר על תנאי של 12 חודשים, למשך שלש שנים, וקנס כספי בסך 6,000.- ש"ח. 5) הערעור שבפנינו, מופנה כנגד הרשעתו של המערער בשלש מתוך ארבעת העבירות, בהן הורשע, והן: לקיחת שוחד, מרמה, הפרת אמונים וגניבה בידי מורשה, ולחלופין, כנגד חומרת העונש, כאשר טענותיו של המערער בעניין זה, הינן ביחס לאופן ריצוי עונש המאסר בפועל שהושת עליו. המערער מבקש מאתנו כי נתערב בגזר דינו של בית המשפט דלמטה בכך שנורה על ריצוי עונש המאסר בעבודות שירות. 6) טענתו היחידה של המערער כנגד הרשעתו בשלש העבירות האמורות, הינה, כי אין למערער "מעמד" של עובד ציבור כמשמעותו בחוק העונשין, וגם אין לו מעמד של מורשה, ועל כן לא היה מקום להרשיעו בעבירות של לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים, וגם לא בעבירה של גניבה בידי מורשה. לטענתו של ב"כ המערער - גם אם הודה המערער בעובדות כתב האישום, והסכים כי יורשע על פי הודאתו, לא היה מקום לכך שבית המשפט ירשיעו בשלוש העבירות הנ"ל זאת משום שעבירות אלה נתייחדו לבעלי "מעמד" מיוחד של עובד ציבור ושל מורשה. לטענת ב"כ המערער, הודאת המערער בעובדות כתב האישום לרבות עובדת היותו עובד ציבור או מורשה אין בה כדי להקנות לו את המעמד "המיוחד" של עובד ציבור ושל מורשה אשר בלעדי מעמד זה אין מקום להרשיעו בשלוש העבירות הנ"ל. 7) אין כל ממש בטענתו זו של ב"כ המערער, ולא רק משום שהמערער אשר היה מיוצג ע"י עו"ד, הודה בעובדות כב האישום, לרבות עובדת היותו עובד ציבור, המופיעה ביותר מסעיף אחד מעובדות כתב האישום והסכים כי יורשע בכל העבירות בהן הורשע ע"פ כתב האישום; אלא, אף משום שהמערער בהיותו מתלווה לבעל תפקיד, הינו בעל מעמד של עובד ציבור ושל מורשה של מי שעבורו, ביקשו הוא והאחר לבצע את העיקול וההוצאה. נראה לנו, כי לא רק "בעל תפקיד" על פי חוק ההוצל"פ הנו עובד ציבור, בכל הקשור לביצוע תפקידים שהוטלו עליו על ידי המוציא לפועל, אלא כך גם המתלווה לבעל התפקיד, לצורך סיוע בביצוע אותם תפקידים. תפקידו של המתלווה, הוכר בסעיף 5 (ג1) לחוק ההוצל"פ, אשר מתיר לבעל התפקיד להסתייע באנשים מתאימים לביצוע אותו תפקיד, ומשהסכים המערער לקבל על עצמו תפקיד של מתלווה לאחר, שהוא בעל תפקיד מאושר, על פי סעיף 5 א' לחוק ההוצל"פ, הוא קנה לעצמו "מעמד" של עובד ציבור, בכל הקשור לביצוע אותו תפקיד שביצועו הוטל על האחר. זאת ועוד, הלכה פסוקה היא, כי כאשר מדובר בשותף לעבירה, שיוחדה לבעל "מעמד" מיוחד, כגון עובד; עובד ציבור, או מורשה, ואדם שאין לו את אותו "מעמד", חובר לאותו בעל "מעמד" מיוחד, ומשתתף עמו בביצוע העבירה, בצוותא חדא עמו, דינו, לעניין ההרשעה באותה עבירה כדין הנאשם, בעל ה"מעמד" המיוחד לענין ההרשעה באותה עבירה, גם אם הוא אינו בעל "מעמד" מיוחד, כמו שותפו לעבירה. ראה בענין זה את ספרו של קדמי, על הדין בפלילים, חלק ראשון עמ' 146, שם נכתב תחת הכותרת: "שותף לבעל "מעמד" מיוחד", בזו הלשון: "יוחדה עבירה לבעל "מעמד" מיוחד "חייל" "שוטר", "עובד מדינה" וכיוצ"ב, אין בכך כדי להשמיט את הבסיס מתחת ל"אחריות שותפים" גם אם אין הם בעלי אותו מעמד". ראה בענין זה, ע"פ 472/74, שמעון אבוטבול נגד מדינת ישראל, פ"ד כ"ט 2 עמ' 303, שם נדון מקרה בו בוצעה גניבה בנמל אשדוד, ע"י שניים שהיו עובדי רשות הנמלים, יחד עם אחרים, וביניהם המערער שלא היו עובדים של רשות הנמלים, גם אלה וגם אלה, הורשעו בעבירה של גניבה ממעביד. ערעורו של המערער שם על הרשעתו בעבירה של גניבה ממעביד נדחה, ובית המשפט העליון קבע, כי הרשעתו של המערער בעבירה של גניבה ממעביד, בדין יסודה, וכך נכתב בהקשר לעניננו בעמ' 304: "אין חולקין על כך שלפחות שניים משותפיו של המערער במעשה הגניבה היו עובדי רשות הנמלים; כשם שאין חולקין שמכוח הוראת סעיף 23 לפקודת החוק הפלילי, נושא גם המערער באחריות למעשה, כאילו הוא היה מעובדי רשות הנמלים". ראה בענין זה גם ע"פ 261/79, משה סורג'ון ואח' נגד מדינת ישראל, פ"ד ל"ד חלק 1, עמ' 361. 8) באשר לענין העונש ואופן ריצוי המאסר בפועל, טען ב"כ המערער, כי בית המשפט לא נתן משקל להמלצת שירות המבחן, שלא לגזור על המערער עונש מאסר בפועל, ולהסתפק בהטלת מאסר לריצוי בעבודות שירות. כן טען כי נסיבותיו האישיות של המערער, עברו הנקי, והעובדה שמאז ביצוע אותם עבירות, לפני ארבע שנים, לא הסתבך המערער במעשים פליליים כלשהם, מצדיקים ריצוי העונש שהוטל על המערער, בעבודות שירות, ולא במאסר מאחורי סורג ובריח. גם טענותיו אלה של ב"כ המערער אין בידינו לקבל; גזר דינו של בית המשפט דלמטה, מבוסס היטב, והעונשים שהוטלו על המערער, לא רק שאינם חורגים מרמת הענישה ההולמת את העבירות בהן הורשע המערער, אלא אף נוטים לקולא, וברי לנו כי אילולא הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, ואילולא הביא בית המשפט דלמטה, בחשבון, את כלל הנסיבות המקלות, כפי שאלה נטענו ע"י ב"כ המערער, היה מקום להטיל על הנאשמים עונשים חמורים יותר. העונש שהוטל על המערער, היה בגדר תחום הענישה שהוסכם עליו בעיסקת הטיעון שבין הצדדים, ולא מצאנו כל מקום להתערב בשאלת אופן ריצוי עונש המאסר. כהצדק לגישתנו זו נחזור ונביא את אשר, הביא בית המשפט דלמטה בגזר דינו, מפסק הדין שניתן בתיק רע"פ 1884/94, נתן עובדיה נגד מדינת ישראל, דינים עליון, כרך 94 (2) תשנ"ד/תשנ"ה - 1994, עמ' 190, שם נכתב: "ההלכה ידועה וקיימת, ועל פיה ככל שמדובר בעבירות של שחיתות, של הפרת אמונים, בעבירות כלכליות מסויימות, וכיוצא באלה, אין זה ראוי לאפשר לנאשם לרצות את עונשו בעבודות שירות ומטרת הענישה תושג דווקא אם ירצה הנאשם את עונשו בכלא, על הסטיגמה המתלווה לכך, שהרי מדובר בעבירות שמהותן הן עבירות שיש עמן קלון, ויש להרתיע מפניהן, ולא רק את הנאשם עצמו, אלא את הציבור בכללו". לאור הנ"ל, אנו דוחים את הערעור, הן לענין ההרשעה, והן לענין העונש ואופן ריצוי עונש המאסר.עיקולהוצאה לפועלשוחד