שימוש בתמונה של דוגמנית ללא רשות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שימוש בתמונה של דוגמנית ללא רשות: התובעת, דוגמנית במקצועה, תובעת פיצוי בגין שימוש, שעשתה הנתבעת בתמונתה לצורך פרסומת מסחרית, ללא שנטלה את רשותה לכך ובניגוד להסכמתה. הנתבעת, פרימה קלאס (1995) בע"מ (להלן: "פרימה קלאס"), שהינה יצרנית ומשווקת בגדים ומוצרי אופנה, שכרה את שירותי התובעת כדוגמנית לצורך תצוגת אופנה, שערכה ביום 7.6.96 בקאנטרי קלאב בית ברל בכפר סבא. עבור השתתפותה בתצוגה שילמה פרימה קלאס לתובעת תמורה בסך 480 ש"ח (נספח ב' לתצהיר התובעת). במהלך התצוגה צולמו על ידי פרימה קלאס תמונות, ובאחת מהתמונות עשתה הנתבעת שימוש במודעת פרסומת מטעמה, שהופיעה ביום 17.6.96 במוסף "זמנים מודרנים" של העיתון "ידיעות אחרונות" (נספח ג' לתצהיר התובעת) (להלן:ו"המודעה"). במודעה מופיע צילום של חמש דוגמניות, וביניהן התובעת, לבושות בבגדי פרימה קלאס. עבור הפרסום בעיתון לא התבקשה רשות התובעת ולא שולמה לה כל תמורה. התובעת טוענת ששכרה הראוי עבור פרסום התמונה והפיצוי בגין הנזק שנגרם לה עקב פרסום התמונה ללא הסכמתה, עומד סך בשקלים השווה ל- 6,000 דולר אמריקאי בצירוף מע"מ, שביום הגשת התביעה עלו כדי הסך של 22,460 ש"ח. הנתבעת טענה כי סמוך לפרסום המודעה בעקבות פנייתה של התובעת לנתבעת, נכרת ביניהן הסכם לפיו תשלם פרימה קלאס לתובעת סך של 200 דולר עבור השמוש שעשתה בתמונתה. קיומו של הסכם כזה לא הוכח. כראיה יחידה לכך צרפה הנתבעת את נ3/ לתצהיר עזריאל כספי, מכתב מיום 12.8.96 ששלחה הנתבעת כתגובה למכתב הדרישה ששלחה התובעת לנתבעת מיום 6.8.96 (נספח ג1/ לכתב התביעה). במכתבה מיום 12.8.96 טענה הנתבעת לקיום הסכם כאמור, אם כי במכתב שנשלח נפלה טעות סופר, שכן על פי האמור בו סוכם על 200 ש"ח ולא על 200 דולר. מעבר לכך אין דבר שיעיד על הסכם שנכרת בין התובעת לנתבעת, הנתבעת לא שלחה לתובעת מכתב המסכם את שיחת הטלפון, שבמהלכה לטענת הנתבעת נכרת ההסכם, לא ערכה תרשומת של השיחה או כל דבר אחר שיעיד על ההסכמה. אין כל ראיה ממנה אפשר ללמוד על קיבול הצעת הנתבעת על ידי התובעת, ואף להיפך, לאחר שיחת הטלפון שלחה התובעת את המכתב מיום 6.8.96 (נספח ג1/ לכתב התביעה) ובו תבעה סך של 6,000 דולר, זאת מאחר ולטענתה המשא ומתן בינה לבין הנתבעת אשר לגובה הפיצוי המגיע לה נכשל. כך גם במכתב מיום 12.8.96 (נספח ג2/ לכתב התביעה) מכחישה התובעת כי הסכם כזה אמנם נכרת. אי לכך, הטענה בדבר הסכם לגבי גובה הפיצוי, המחייב את התובעת, נדחית בזאת. בסעיף 7 לכתב התביעה פרטה התובעת רשימה ארוכה של עילות, אולם בסיכומיה זנחה את רובן, והתרכזה בפגיעה בפרטיות ובעשיית עושר ולא במשפט. הואיל וכך להלן אתייחס לעילות אלה בלבד. א. פגיעה בפרטיות 1. סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), קובע לאמור; "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו" אשר להסכמת התובעת לפגיעה הנטענת, אין מחלוקת כי פרימה קלאס, לא קיבלה את אישורה של התובעת לשימוש בתמונתה לצורך פרסום המודעה. הנתבעת לא הכחישה כי היא לא פנתה לתובעת באופן ישיר לשם קבלת הסכמתה, אך לטענתה היא קיבלה אישור לפרסום מרובי לב, שנשכר על ידה לצורך ארגון התצוגה. בנקודה זו התעוררה מחלוקת עובדתית לגבי תוכן ההסכמה, ונגד רובי לב הגישה הנתבעת הודעת צד ג', אשר תידון בנפרד בהמשך. בכל אופן, אף בהנחה, שהסכמה כזו אכן ניתנה לנתבעת על ידי רובי לב אין לייחס אותה לתובעת. רובי לב, אמנם, נשכר על ידי פרימה קלאס לצורך ארגון תצוגות אופנה עבורה, ובאמצעותו נוצר הקשר עם הדוגמניות, שנבחרו להופיע בתצוגה, אך עובדה זו אינה הופכת אותו לשלוחן של הדוגמניות, אשר מיוצגות בדרך כלל על ידי סוכנויות דוגמנות. גם קשרי הידידות בין לב לתובעת, ומאמציו לשתפה כדוגמנית בתצוגות האופנה שאורגנו על ידו, אינם יוצרים קשר של שליחות אשר מכוחו ניתן לומר כי הסכמתו של לב מחייבת את התובעת. כמו כן, נוכחות צלמים בתצוגות אופנה, ללא התנגדות לכך מצד התובעת, אינה מגיעה כדי יצירת מצג בדבר הסכמתה של התובעת לצילומה ולפרסום הצילום כפי שמבקשת הנתבעת לטעון. 2. סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מפרט מהי פגיעה בפרטיות, ובין היתר: "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונותיו או בקולו, לשם רווח". (סעיף 2 (6) לחוק הגנת הפרטיות) השימוש בתמונתה של התובעת נעשה במסגרת פרסומת שנועדה לקדם את מכירותיה של הנתבעת (נספח ג' לתצהיר התובעת), די שהיה בפרסום האמור כוונת רווח ואין נפקא מינה אם הופק הרווח בפועל, אם לאו (ר' גם ת.א. 19080/91 (ת"א) מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי נ' עיתונות מקומית בע"מ (לא פורסם)). מסקנת הדברים היא כי הנתבעת עשתה שימוש בתמונתה של התובעת לשם עשיית רווח, וזאת ללא רשותה או הסכמתה של התובעת, ובכך ביצעה כלפיה עוולה אזרחית בהתאם לסעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות. הואיל ומדובר בהגנה על פרטיותה של דוגמנית מוכרת, יפים הדברים שנאמרו בהקשר זה בת.א. 11049/90 (י-ם) דני רופ נ' "און" הנדסה מיזוג אוויר (1973) בע"מ, פ"מ תשנ"ד (ד) 500, 516: "הזכות לפרטיות מוקנית גם לאדם - ובכלל זה לאישיות ציבורית - אשר מבקש שלא להישאר אלמוני, וגם למי שרוצה בפרסום ואף מבקש להפיק רווחים מן הפרסום. גם לאדם כזה נתונה זכות להחליט כיצד ובאילו נסיבות ייעשה הפרסום, אם יופק ממנו רווח ועל ידי מי; ואין אחר יכול לקחת לעצמו את החירות להשתמש בתמונתו של אדם לצורך הפקת תועלת חומרית." 3. הגנת תום הלב טענה הנתבעת כי השתמשה בתמונה בתום לב מבלי לשער שבעשותה כן היא מבצעת עוולה כלפי התובעת, אינה מהווה הגנה טובה. סעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות, מכיר בהגנה מפני פרסום שנעשה בתום לב רק במידה והפרסום נעשה באחת הנסיבות המפורטות בו. הנתבעת לא טענה ולא הוכיחה כי התקיימו נסיבות מאלה המנויות בסעיף 18(2) האמור, ואין להסתפק בטענת תום לב, שהועלתה באופן סתמי על ידי הנתבעת. 4. הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה גם מהטעם שמדובר בפגיעה שאין בה ממש, וזאת על פי סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות הקובע: "לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש" טענה זו דינה להידחות, אין המדובר בתביעה חסרת כל בסיס, שראוי היה לא שלא הוגשה. התובעת ראויה לפיצוי בגין השימוש שעשתה הנתבעת בתמונתה, ועמידה על זכותה איננה בבחינת חוסר תום לב בשימוש בזכות. המחלוקת אשר לגובה הפיצוי המגיע לתובעת יהא סכומה אשר יהא, אינה בבחינת פגיעה שאין בה ממש, אשר מהווה מחסום בפני התובעת מהגשת התביעה. ב. עשיית עושר ולא במשפט עילת התביעה השניה עליה נסמכת התובעת מבוססת על דיני עשיית עושר ולא במשפט. סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"), קובע לאמור; "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן-הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן-המזכה) חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם את שוויה." פרימה קלאס הפיקה רווחים מהפרסומה שבה הופיעה התובעת לבושה בבגדים מתוצרתה. השימוש בתמונתה של התובעת במסגרת מודעת פרסומת הוא שימוש בתדמיתה ובמוניטין שרכשה כדוגמנית, במטרה לקדם את מכירותיה של הנתבעת. מכאן, שלנתבעת צמחה טובת הנאה מהשימוש שעשתה בתדמיתה של התובעת. לנתבעת לא קמה הזכות לעשות שימוש בתמונתה של התובעת ללא הסכמתה, העובדה שמעשה הנתבעת מהווה הפרת זכותה של התובעת לפרטיות, די בה כדי להעיד על כך, שההתעשרות אינה על פי זכות שבדין : "מקום בו ניתן להצביע על דין אשר שולל את הפעולה שגררה את ההתעשרות, הרי שניתן לומר כי ההתעשרות איננה כדין." (רע"א 371/89 ליבוביץ נ' אליהו, מד(2)309, 322) מסקנתי היא, אפוא, כי פרסום המודעה מהווה התעשרות שלא כדין. ג. שאלת הנזק 1. נזק ממון; על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט, נתבע שהפיק רווח מאינטרס שניטל מהתובע חייב בהשבה. ניתן לחשב את גובה הפיצוי המגיע לתובע באחת משתי דרכים: 1. השבת הרווח שהופק. 2. מחיר השוק של הדבר שנלקח (ר' פרופ' פרידמן, "דיני עשיית עושר ולא במשפט", עמ' 372). קיים קושי ברור להוכיח מהו הרווח שהפיקה הנתבעת מהשימוש בדמותה של התובעת במודעה, שבה אף הופיעו דוגמניות אחרות. מאידך, ניתן להעריך, על פי חומר הראיות שהובא בפני, את מחיר השימוש שעשתה הנתבעת בתמונתה של התובעת. 1.1 מדובר במודעת פרסומת על פני עמוד עיתון שלם, שבה הופיעה התובעת לבושה בבגדי הנתבעת ביחד עם ארבע דוגמניות אחרות (נספח ג' לתצהיר התובעת). שלוש מבין ארבע הדוגמניות, שפנו אל הנתבעת לאחר פרסום המודעה, היו מוכנות להסתפק בסך בשקלים השווה ל- 200 דולר אמריקאי כתמורה להופעתן במודעה (נספחים נ1/ א', ו- נ2/ א' לתצהיר תחיה כספי), לתובעת הוצע סכום דומה אך היא לא היתה מוכנה להסתפק בכך, בטענה כי מעמדה בעולם הדוגמניות בכיר יותר ממעמדן של הדוגמניות האחרות. הפער- לטענתה- מבוסס על העובדה שהתובעת נבחרה כמלכת היופי של ישראל לשנת 1992, ועל בחירתה לנערה הפוטוגנית ביותר במסגרת תחרות מיס עולם באותה שנה. לטענת התובעת שלוש הדוגמניות האחרות, אמנם, נשאו אף הן תארי יופי, אך אף אחת מהן לא נבחרה למלכת היופי של ישראל. אינני סבורה כי מעמדה של התובעת כמלכת יופי לשעבר בניגוד לתארים שנשאו יתר המועמדות, מצדיק כלשעצמו תשלום הגבוה פי 30 מהסכום ששולם לדוגמניות האחרות. התובעת הודתה בחקירתה כי מעמדה של דוגמנית בעולם הדוגמנות אינו קשור בהכרח בתארים שמוענקים במסגרת תחרויות יופי, וכי אפשר שמעמדה של דוגמנית שלא זכתה בתואר כלשהו יהיה גבוה משלה (עמ' 13 לפרוטוקול, 12-15, 28-30). עוד אשר להשוואה בין התובעת לבין הדוגמניות האחרות, שהופיעו באותה מודעת פרסומת, ראוי לציין כי הסכום ששולם לתובעת עבור השתתפותה בתצוגת האופנה, נשוא המחלוקת, היה גבוה ב- 10 דולר בלבד מהסכום ששולם לדוגמניות האחרות. 1.2 התובעת לא הביאה מומחים להערכת שווי השימוש שעשתה הנתבעת בתמונתה, אך להוכחת תביעתה צירפה קבלות על סכומים ששולמו לה עבור הופעתה במודעות פרסומת בעיתון. עבור מודעת פרסומת חד פעמית שפורסמה בעיתון "לאשה" ביום 28.2.94 קיבלה התובעת סך של 6,369 ש"ח (נספחים ד ו-ה' לתצהיר התובעת). מודעה זו היתה כרוכה בצילומים שנערכו בים המלח והתשלום כולל גם את התמורה עבור חצי יום עבודה וארבע שעות נסיעה בנוסף לתשלום עבור פרסום התמונה (עמ' 15 לפרוטוקול, 21-35). התמונה המופיעה במודעה נשוא התביעה, לעומת זאת, צולמה במהלך תצוגת אופנה, שעבור השתתפותה בה שולמה לתובעת מלוא התמורה. הצילום לא היה כרוך במאמץ מיוחד מצידה או בעבודה נוספת מזו שהיתה כרוכה ממילא בהופעה בתצוגת אופנה. כמו כן, במודעה משנת 1994 שפורסמה בעיתון "לאשה", מופיעה התובעת לבדה על פני העמוד כולו, ואילו במודעת הפרסומת נשוא התביעה מופיעות, בנוסף לתובעת, חמש דוגמניות נוספות. תמונתה של התובעת אינה תופסת מקום גדול ומרכזי במיוחד, הן יחסית לגודל המודעה והן יחסית לגודל של הדוגמניות האחרות. אמנם, נספח ד' היא מודעה שפורסמה באופן חד פעמי בעיתון "לאשה", עיתון שתפוצתו פחות רחבה מהמוסף "זמנים מודרנים" בו הופיעה המודעה, יחד עם זאת, מההשוואה האמורה עולה כי הסכום לו זכאית התובעת עבור המודעה אינו מגיע אפילו כדי מחצית מהסכום שהיא קיבלה עבור הצילום שהופיע בעיתון "לאשה". 1.3 נספח ו' לתצהירה של התובעת, היא מודעת פרסומת נוספת שפורסמה בעיתון "עכבר העיר" בסוף שנת 1996. עבור הזכות לפרסם את המודעה בעיתון זה פעם בשבוע במשך שישה חודשים קיבלה התובעת סכום של 6,120 ש"ח (ר' נספחים ז' ו-ח' לתצהירה). התובעת טענה כי התמורה שולמה לה עבור הזכות להשתמש בתמונה במשך שלושה חודשים בלבד, אך לא צירפה את ההסכם שיעיד על כך. כך או כך גם מודעת פרסומת זו, שאמנם קטנה בגודלה באופן משמעותי ממודעת הפרסומת שפירסמה הנתבעת, והופיעה בעיתון בעל תפוצה מוגבלת, המופיע פעם בשבוע, בשחור לבן ולא בצבע, הינה ראיה נוספת לכך שהסכום אותו תבעה התובעת גבוה פי כמה מונים מ"מחיר השוק" של פרסום תמונתה בעיתון על ידי הנתבעת. זאת ועוד, מהשוואת התמורה שקיבלה התובעת עבור הפרסום בעיתון "לאשה" עוד בשנת 1994, לעומת הפרסום בעיתון "עכבר העיר" בשנת 1996, עולה מסקנה ברורה כי מעמדה של התובעת בשוק הפרסום כמו גם שווי תצלומיה הולך ופוחת. בעוד שעבור פרסום חד פעמי היא קיבלה בשנת 1994 סך העולה על 6,000.- ש"ח, הרי שעבור פרסום חוזר במשך מספר חודשים, שנתיים לאחר מכן, היא קיבלה סכום פחות. 1.4 לאחר הגשת תצהירה ביקשה התובעת לצרף ראיות חדשות להוכחת הנזק, וצירפה מודעת פרסומת שהצטלמה אליה לאחרונה, אשר פורסמה על גבי עמוד כפול בעיתון מקומי, ובה התובעת מופיעה כדוגמנית היחידה (מוצג ת1/). ניתן לקבל את המסמך כראיה על פי תקנה 524 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, הואיל ומדובר בראיה רלבנטית לשאלת גובה הנזק, שהגיעה לידי התובעת רק לאחר הגשת התצהיר (ראה ד"ר זוסמן "סדרי הדין האזרחי" עמ' 480). יחד עם זאת קשה להשתחרר מהרושם כי סמיכות מועד הפרסום למועד הבאת הראיות אינו מקרי בהליך זה, ואינני מוציאה מכלל אפשרות כי היה קשר בין ההליך הנדון לבין שיתוף התובעת בפרסום האמור. אינני סבורה כי ראיה חדשה זו מצביעה על כך שהתובעת זכאית לשכר אותו היא תובעת. התובעת הציגה קבלות על סך 11,000 ש"ח שקיבלה עבור עבודה זו (מוצג ת3/), אך שוב נמנעה מלהביא את ההסכם, ואין דרך להעריך איזה חלק מהסכום שקיבלה הוא עבור פרסום תמונתה ואיזה חלק מהווה תשלום עבור צילומים שהיו כרוכים בהכנת הפרסומת או כל רכיב אחר נוסף שנכלל בחוזה הפרסום. בכל אופן גם סכום זה שעולה כדי 2,500 דולר, גבוה אך במעט משליש הסכום אותו תבעה התובעת כשכר טירחה עבור פרסום מודעה שלא היתה כרוכה בשום מאמץ מיוחד מצידה. לסיום השאלה מה הוכיחה התובעת, אשר לשאלת המוניטין המקצועי שלה יאמר כי הוכח ההיפך ממה שהיא מבקשת לטעון. מהעובדה כי התובעת נמנעה מהגשת מודעות רבות של פרסום ופרסומת של שמה ותמונתה, מתגבשת תמונת מצב של מי שהיתה בעבר הרחוק מלכת יופי של ישראל, ואולם למעט פרסומים חד פעמיים, היא לא הוכיחה מוניטין כלשהו בתחום הדוגמנות, לא בתחום דוגמנות הצילום ולא בתחום אחר. 1.5 הנתבעת צירפה כנספח נ12/ לתצהירה של תחיה כספי מסמך מסוכן דוגמניות הכולל מידע לגבי השכר המקובל בשוק עבור שימוש בתמונותיהן של דוגמניות במודעות פרסומת בעיתונות הכתובה. מדובר במסמך שהוגש שלא באמצעות עורכו, ולפיכך מהווה עדות מפי השמועה, התובעת התנגדה להגשתו ואני מקבלת את התנגדותה. הגב' אתי אלמוזלינו, מטעם סוכנות הדוגמנות שמייצגת את התובעת, מסרה לנתבעת כי פרסום תמונה של התובעת, שצולמה במהלך תצוגת אופה יעלה כדי הסך של 500 דולר. למרות שהגב' אלמוזלינו לא זומנה להעיד מטעם הנתבעת, ומידע זה מהווה עדות מפי השמועה, התובעת נחקרה על כך באריכות והשיבה, ללא כל התנגדות, כי היא אינה חייבת להסכים לסכום שהוצע על ידי הסוכנת שמייצגת אותה (ר' עמ' 14 לפרוטוקול, 1-11). ראיה שלא התנגדו לה בזמן הגשתה, נעשית כשרה לכל דבר (ר' י. זוסמן "סדר הדין האזרחי", מהדורה חמישית, בעמ' 465), ולכן אני מקבלת ראיה זו. מתשובתה של התובעת ניתן להסיק כי סכום זה הינו בבחינת "מחיר פתיחה" הפתוח למשא ומן ואפשר שתתכן אף הפחתה בעקבותיו. בהתאם לאמור לעיל , דומני כי סכום זה משקף את שכר הטירחה הראוי במקרה דנן, העובדה שהתובעת היתה דורשת - חרף דרישת סוכנתה - סכום השווה ל- 6,000 דולר עבור הפרסום, אינה יכולה לשקף את מחיר השוק עבור השימוש בתמונתה (ר' גם ת.א. 11049/90 (י-ם) רופ נ' און הנדסה ומיזוג אויר בע"מ, פ"מ תשנ"ד (ד) 524,500), וככל הנראה דרישה מופרזת זו לא היתה נענית. 1.6 לאחר שקילת כל הפרמטרים, התובעת לא הוכיחה ולא שכנעה כי מעמדה בעולם הדוגמנות בכיר בכלל ובאופן יוצא דופון בפרט, וכי היא נוהגת לגבות כשכר טירחה עבור עבודה בסדר גודל של מודעת הפרסומת נשוא התביעה סכומים המגיעים כדי 6,000 דולר. מחומר הראיות שהובא בפני עולה כי הפיצוי המגיע לתובעת בגין השימוש בתמונתה הוא בסך 3,000 ש"ח בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. 1.7 פגיעה בפרטיות: פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, שחלות עליה הוראות פקודת הנזיקין. על מנת לזכות בפיצוי על פי עילה זו על התובעת להוכיח כי נגרם לה נזק בעקבות השימוש שעשתה הנתבעת בתמונתה, זאת להבדיל מהשכר הראוי שנמנע ממנה. על אף שהתובעת טענה כי הפגיעה בפרטיות הסבה לה נזק, המתבטא בפגיעה במעמדה כדוגמנית, לא הוכח כי השימוש שעשתה נתבעת בתמונתה במסגרת מודעת הפרסומת הסב נזק למוניטין שרכשה התובעת כדוגמנית וכמלכת יופי. לא הוכח כי השימוש בתמונתה מנע ממנה לקבל עבודות דוגמנות, שהיתה מקבלת לולא פורסמה תמונתה באותה מודעה, או כי עקב כך היא נאלצה לגבות סכומים נמוכים מהסכומים שנהגה לגבות כשכר טירחה קודם לפרסומה של המודעה. ההיפך, מהתצלום שפורסם בסמוך למועד הבאת הראיות התובעת מבקשת ללמוד על שכר גבוה, כך שבטענה כי נגרם לה נזק עקב הפרסום נשוא התביעה, אין ולא כלום. אי לכך, אין לפסוק לה פיצוי בגין ראש נזק זה. 2. נזק לא ממוני; אני סבורה כי נגרמה לתובעת עוגמת נפש כתוצאה מפרסום תמונתה בעיתון ללא ידיעתה או הסכמתה, בייחוד מדובר במוצר שהיא אינה ששה להזדהות איתו כדוגמנית (ר' נספח נ15/ ב' לתצהיר תחיה כספי, עמ' 17 לפרוטוקול, 1-7). מאידך, יש להביא בחשבון את העובדה שהתובעת לא התנגדה לפרסום מודעת רכילות שנגעה לפרשה הנדונה, ואף העידה כי הדברים שנכתבו באותה מודעת רכילות לא ממש פגעו בה, על אף שהיא היתה מעדיפה שהכתבה לא תתפרסם (עמ' 17 לפרוטוקול, 24-25). כמו כן, הצורך בהגשת התביעה וניהול התביעה, אשר בהמהלכה העלתה הנתבעת נגד התובעת טענות לא מחמיאות בלשון המעטה, אף הוא מצדיק פיצוי במסגרת ראש נזק זה. סעיף 22 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי ישנן נסיבות שיש להתחשב בהן לקולא בקביעת גובה הפיצוי בגין פגיעה בפרטיות. ביניהן העובדה בפרסום נשוא התביעה לא היתה כוונה לפגוע בתובעת גם אם ביקשה הנתבעת להפיק לעצמה רווח, וכן התנצלותה של התבעת על הפרסום, שנעשה לא רשות ונכונותה להציע לתובעת פיצוי, כפי שנעשה כאן. בנסיבות העניין והואיל והנתבעת היתה מוכנה מלכתחילה לפצות את התובעת בסכום ריאלי, ולאור הפיצוי שנפסק לתובעת בגין נזק ממוני אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 1,000 ש"ח בגין עוגמת נפש בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. עובר להגשת התביעה הפקידה הנתבעת בקופת בית המשפט סכום בשקלים השווה ל- 700 דולר, והציעה לתובעת לקבלו ולסיים בכך את התביעה. התובעת סירבה והעדיפה לנהל הליך שבמסגרתו התברר כי הסכום שתבעה הינו מופרז וחסר כל בסיס, וכי הסכום שהופקד בקופת בית המשפט היה בו להצדיק את סילוק התביעה. אי לכך, מכוח סמכותי על פי תקנה 509 לתקנות סדר האזרחי, התשמ"ד - 1984 אני מוצאת לנכון שלא לפסוק הוצאות לטובת התובעת. ד. ההודעה לצד ג'; הנתבעת ביקשה לחייב את צד ג' בכל סכום שייפסק כנגדה, הואיל ולטענתה הסכים רובי לב בשמה של התובעת לפרסום התמונה. לטענתה, רובי לב, שנשכר על ידה לצורך ארגון תצוגות אופנה, שימש כשלוחה בכל הקשור בכך. כל הקשר עם הדוגמניות התנהל בשמה של הנתבעת על ידו ובאמצעותו, כולל התשלום שהיה על הנתבעת לשלם לדוגמניות. כך בכל הפעמים בהן הוא אירגן עבור הנתבעת תצוגות, למעט הפעם הזו, שהנתבעת שילמה ישירות לדוגמניות. מטעם הנתבעת הובאה לעדות, הגב' פאל, מנהלת חנויות רשת פרימה קלאס עובר למועד הגשת התביעה. היא העידה בתצהירה כי לפני התצוגה נמסדר לה מפי רובי לב לשאלתה, שלא תהיה כל בעיה להציג במסגרת פרסומת של פרימה קלאס בעתונות הכתובה, תמונות של דוגמניות בבגדי פרימה קלאס שיצולמו בתצוגה. רובי לב טוען כי אמנם פנו אליו מטעם הנתבעת בנושא של פרסום תמונות שצולמו במהלך תצוגות אופנה והוא נתן את הסכמתו לפרסום התמונות במסגרת מדורי רכילות שמתפרסמים במקומונים (עמ' 28 לפרוטוקול, 17-25), אך מעולם לא היה מוסמך ולא נתן הסכמה לשימוש בתמונות במסגרת פרסומת מסחרית. מר לב דבק בגירסתו למרות שנשאל בקשר לכך מספר פעמים (עמ' 28-30 לפרוטוקול). הגב' פאל לעומת זאת נחקרה על תצהירה והעידה כי הפנתה ללב שאלה סתמית, ולא הבהירה לו שהנתבעת מתכוונת לעשות שימוש בתמונות לצורך פרסומת מסחרית (עמ' 33 לפרוטוקול 1-3). לא שוכנעתי - לכן - כי מר לב נתן לנתבעת הסכמה מפורשת לשימוש בתמונות מהתצוגה לצורך פרסומת מסחרית. שתיקתו של מר לב לצילומים שנערכו בתצוגה אינה מגיעה כדי יצירת מצג שווא ממנו ניתן היה להסיק, כי ניתן לעשות שימוש מסחרי בתמונות מהתצוגה. רובי לב שימש כאמרגן תצוגות אופנה, בתוקף מעמדו זה הוא איננו סוכנן של הדגומניות המשתתפות בתצוגה, אשר על פי רוב מיוצגות על ידי סוכנויות דוגמנות, המנהלות בשמן משא ומתן. גם התובעת וגם לב העידו כי לב מעולם לא ייצג את התובעת (עמ' 18 לפרוטוקול 33-34), ולא היה מוסמך להסכים להתחייב בשמה. אין כל ממש בטענה כי לב, שנשכר על ידי התובעת גם כמומחה וכיועץ בכל הקשור בתצוגות אופנה, הפר את התחייבותו כלפיה כאשר לא הבהיר לה שקיימת הגבלה על עשיית שימוש בצילומים מהתצוגה לצורך פרסומת מסחרית. לב לא ידע על כוונתה של הנתבעת להשתמש בתמונה, ואין זה מתפקידו להזהירה מראש, בייחוד כאשר היה על הנתבעת לדעת כי שימוש כזה כרוך בתשלום נוסף מעבר לתשלום עבור התצוגה, על כך היתה יכולה הנתבעת ללמוד מלוח התעריפים המפורט על גבי הזמנת העבודה שהוגשה לה על ידי סוכנות הדוגמנות "לוק" (נספח נ13/ א' לתצהיר תחיה כספי). ראיה נוספת לכך שאין מקום להטיל על צד ג' אחריות במקרה זה היא העובדה שהנתבעת לא חזרה אל מר לב בתביעה שיפוי בגין הסכומים ששולמו על ידה לדוגמניות האחרות. אי לכך אני דוחה את ההודעה שהגישה הנתבעת כנגד צד ג' ומחייבת אותה לשאת בהוצאות ובשכ"ט עורך דינו בסך 3,000 ש"ח בצרוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. זכויות יוצרים (הפרת)דוגמנות