תלונה נגד נהג מונית על תשלום יתר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תלונה נגד נהג מונית על תשלום יתר: ביום 29.12.97, הסיעה המערערת, שהיא נהגת מונית, את המתלוננת, בנסיעה מיוחדת בגבעתיים. המערערת הפעילה את המונה כדין, אולם בתום הנסיעה דרשה, לטענת המתלוננת, מן הנוסעת לשלם לה שני שקלים מעבר למחיר שהראה המונה (המונה הראה סך 7 ש"ח ועוד 10 אגורות) ואף סירבה ליתן קבלה על הסכום האמור. היא מסרה רק את הקבלה שהונפקה על ידי המונה. על יסוד תלונת המתלוננת הוגש נגד המערערת כתב אישום שבו יוחסו לה עבירות של עשיית שירות במחיר מעל המחיר הקובע; דרישת שכר שלא בהתאם לסכום שהראה המונה ומתן חשבונית שלא כדין. בפני בית המשפט לתעבורה נתגלעה מחלוקת עובדתית. גירסת המתלוננת, מזה וגירסת המערערת, מזה ואין דרך ליישב ביניהן. עיקר גירסת המתלוננת הוא זה. עובר לנסיעה האמורה, בצעה קניות בסופרמרקט בגבעתיים והחליטה לעשות דרכה לדירתה במונית. היא עצרה את המונית הנהוגה בידי המערערת ואגב הנסיעה הבחינה שהמונה לא הופעל. משדרשה את הפעלתו נענתה כי תידרש לשלם תוספת עבור תיקי היד שעמה כאילו מדובר בהובלת מטען. אכן בסיום הנסיעה נדרשה המתלוננת לשלם 2 שקלים מעבר למחיר שננקב במונה ודרישתה לקבל קבלה על כך סורבה. המתלוננת הציגה את הקבלה שהנפיק המונה, המעידה, מלבד הסכום, על מועד הנסיעה, זמן ההתחלה (16.45) וזמן הסיום (16.48). כמו כן הוצגה קבלה שהונפקה על ידי הקופה הרושמת של הסופרמרקט, המעידה על מועד הרכישה וזמן עריכת הקבלה (16.10). קבלה זו מראה רכישת מצרכים בכמות קטנה שניתן לשאתה בשקית יד אחת. בחקירה הנגדית הוצג, ככל הנראה, למתלוננת, פער הזמנים (35 דקות) שבין המועד הרשום בקבלה של הסופרמרקט לבין תחילת הנסיעה במונית. ככל הנראה היא גם נשאלה לגבי האפשרות שבפער הזמנים הזה רכשה מצרכים או פריטים בחנויות אחרות. היא כפרה בכך ומסרה כי לאחר שסיימה קניותיה בסופרמרקט, עשתה דרכה לתחנת אוטובוס. משבושש האוטובוס לבוא החליטה לעצור מונית. מכאן פער הזמנים. המערערת העידה כי המתלוננת עלתה למונית כשהיא נושאת בידיה שתי שקיות בכל יד. לפי דעתה מותר לה לגבות תוספת עבור משא שאינו תיק אישי או מזוודה. על כן ביקשה תוספת של ש ני שקלים. אלא שהמתלוננת התנגדה לכך. בהעדר יכולת לגבות את התוספת ויתרה המערערת על הדבר. משום כך לא ניתנה קבלה על הסכום הנוסף. עימות הגירסאות המתואר הוכרע על ידי בית משפט קמא לזכות המתלוננת. כך כתב בית המשפט: אחר ששמעתי את עדויות המתלוננת והנאשמת ואחר שהבאתי בחשבון את טענות הסניגור וכן את מכלול הראיות שהוצגו לי, בחרתי להעדיף את גירסת המתלוננת על פני גירסת עדת התביעה (צ"ל "הנאשמת" שהרי המתלוננת היא עדת התביעה. אולם טעות סופר זו לעולם חוזר. ע.מ). התרשמתי מכנותה של המתלוננת ומאופן הצגת דבריה. מאידך אני דוחה כבלתי מהימנה את גירסת הנאשמת. אכן ישנו פער זמנים בין שעת הפקת החשבונית בסופרמרקט ובין שעת העליה למונית ברם, מהרגע שהחשבונית מופקת, חולף זמן עד שהקונה יוצא מהחנות. הפקת החשבונית אינה חופפת את שעת עזיבת החנות, שהרי זהו הרגע בו נקבע המחיר לתשלום. רק לאחר מכן נארזים המצרכים ורק בסוף כל אלו עוזב הקונה את החנות. המתלוננת ציינה בעדותה שהאוטובוס בושש לבוא… ועל כן פערי הזמנים אינם משמעותיים כדי לקבוע, שהמתלוננת אינה אמינה, או כדי שאקבע שהיא בצעה קניות נוספות אחר שסיימה את קניותיה בסופרמרקט. מקובל עלינו שהכרעה עובדתית המבוססת על ממצאי מהימנות נתונה, כמעט על דרך של פררוגטיבה, לערכאה השומעת עדים. ערכאת ערעור מוגבלת עד מאד ביכולת ההתערבות בממצאי אמון אלה. שהרי אמון בדברי עד עשוי לנבוע מ"התרשמות" מדבריו, מדרך מתן העדות, מידת הביטחון, דרכי תגובה חיצוניים כמו היסוס, גמגום (שאינו מום), חיוורון או סומק, פיק ברכיים, זעה ניגרת, מבוכה, חרדה; הקיצור, השופט כ"מכונת אמת". הכיצד יוכל, שופט שלערעור, לשים לאל את התרשמותו של שופט הערכאה הראשונה מבלי "התרשמות" מצדו? אלא שגם "התרשמות" אינה תיבת קסמים. זהו ביטוי בשפה העברית שיש לו תוכן ומשמעות. כאשר פלוני אומר: "שחור" ואלמוני אומר: "לבן" ולא יספו, האם יכול שופט בן תמותה להכריע בינותם על דרך של "התרשמות"? לבי לשופטי בית משפט השלום לתעבורה שיותר מכל השופטים האחרים ניצבים הם חדשות לבקרים בפני צורך להכריע דין על סמך עדות יחידה, הפוכה לחלוטין לעדות הנאשם ובהיות העדויות קצרות אמרים, קושי ההכרעה גדול. ברור ששופט השומע ראיות על דבר עוון או פשע מורכבים, נהנה, בדרך כלל, ממרחב ראייתי גדול יותר או, למצער, מעדויות שמשכן מספיק כדי לצבור בסיסי התרשמות. אולי אין זה מקרה שנוסח רווח בהכרעות הדין במשפטי התעבורה הוא כעין זה: "אחר ששמעתי את עדויות הנאשם והמתלונן בחרתי להעדיף את עדות …" (זה גם הנוסח שננקט בענייננו). "העדיף" פירושו - "ביכר, נתן את היתרון" (ע"ע המילון החדש של אבן שושן). עוצמת הביטחון, כך נראה לי, שביטוי זה משקף, איננה זהה לשיכנוע מלא. אין זה נוסח פסול (וגם אין זה נוסח יחידי, בפסקי הדין של שופטי התעבורה ולא רק הם נוקטים בו) ולא התכוונתי לבקר את המשתמשים בו. ברצוני רק להצביע על הפרובלמטיקה הגלומה בהכרעה בעימות עדויות קצרות שאינן מספקות יסוד רב ל"התרשמות". בחזרה לעניין הקונקרטי. שתי הגירסאות מאד קצרות. קשה למצוא בהן פירצה או פירכא הגיונית. השופט הנכבד הסתפק, להנמקת העדפתו, במשפט הקצר הבא: "התרשמתי מכנותה של המתלוננת ומאופן הצגת דבריה. מאידך אני דוחה כבלתי מהימנה את גירסת הנאשמת" הא ותו לאו. איננו יודעים ממה נובעת ההתרשמות מכנות המתלוננת ומה ב"אופן הצגת דבריה" שגרם לכך. במיוחד איננו יודעים ממה נבע חוסר האמון בדברי הנאשמת. העובדה שהמערערת לא הצליחה לקרוא (appeal) אל דעתו, או טוב יותר, ללבבו של השופט, עלתה בקנס של 3500 ש"ח! פי 1750 מן הסכום שבנטילתו שלא כדין הואשמה. הואיל וציר מחלוקת חשוב בעימות הגירסאות נסב על השאלה האם נשאה המתלוננת עמה כמות שקיות גדולה (כעדות המערערת) או שמא רק שקית או שתיים (כעדות המתלוננת), עמדה, לכאורה, לרשות בית המשפט, נקודת עיגון אובייקטיבית להסתייע בה. המתלוננת הציגה קבלת קניות במרכול, המעידה על עצמה שניתן לארוז אותה בשקית או שתיים (מסוג שקיות האריזה-נשיאה שבמרכולים). בהקשר לכך הציג בא כוח המערערת, בפני המתלוננת, אפשרות שבפער הזמן שבין סיום הקניות במרכול לבין עלייתה למונית (35 דקות), רכשה מוצרים או חפצים בבית עסק או בתי עסק אחרים. באימרת המערערת אף מועלית אפשרות שהקניות הנוספות קדמו לקניה במרכול. המתלוננת הכחישה את הדבר באומרה שקנתה רק במרכול. השופט הנכבד היה ער לפער הזמנים הדורש הסבר והוא יצא מגדרו להסביר: אכן ישנו פער זמנים בין שעת הפקת החשבונית בסופרמרקט ובין שעת העליה למונית ברם, מהרגע שהחשבונית מופקת, חולף זמן עד שהקונה יצא מהחנות. הפקת החשבונית אינה חופפת את שעת העזיבה את החנות, שהרי זהו הרגע בו נקבע המחיר לתשלום (אגב, לא מדוייק, זה הרגע שלאחר התשלום, שבו מודפסת הקבלה בגין התשלום. ע.מ). רק לאחר מכן נארזים המצרכים ורק בסוף כל אלה, עוזב הקונה את החנות. מניין שכך היה? המתלוננת לא העידה דבר וחצי דבר על מהלך אריזת חפציה ועל פער זמן בין הפקת החשבונית לבין יציאתה את החנות. אם לילך על פי ניסיון החיים, אזי ניסיוני כצרכן מן הסתם אינו נופל מזה של השופט הנכבד והוא בודאי יסכים שלעתים מזומנות מתבצעת האריזה, בידי הקונה, תוך כדי פעולות הקשת המחירים בקלידי הקופה הרושמת, על ידי הקופאית (במרכולים שונים, אם כי לא רבים, עומדים עובדים לשרות הלקוחות ומבצעים את האריזה בו זמנית עם פעולות הקופאית). יתר על כן. המתלוננת רכשה מספר מוצרים קטן. אריזתם - גם לאחר התשלום - היא עניין לדקות בודדות. המתלוננת לא העידה שהתעכבה בקופה. מדוע הניח השופט הנחות המיישבות את גירסתה בלי עיגון ראייתי כלשהו? ההסבר האמור איננו מספיק כדי ליישב את פער הזמנים. לכן השופט מוסיף הסבר שני: המתלוננת ציינה בעדותה שהאוטובוס בושש לבוא ( עמ' 5 לפרוטוקול שורה 4) ועל כן פערי הזמנים אינם משמעותיים כדי לקבוע שהמתלוננת אינה אמינה או שבצעה קניות נוספות… משטרח השופט הנכבד וציין את העמוד והשורה בפרוטוקול המשקפים ציון מפי המתלוננת כי האוטובוס בושש לבוא, טרחתי אף אני לעיין שם. וכך נרשם מפי העדה: הלכתי לתחנת אוטובוס לא הגיע אוטובוס ולקחתי מונית (ההדגשה שלי. ע.מ). "לא הגיע", איננו אומר, בהכרח כי האוטובוס בושש לבוא. בודאי שאין זה משמיע את מימדי האיחור. אולי איחר האוטובוס דקות ספורות והמתלוננת לא חפצה להמתין? אין התייחסות בדבריה למשך האיחור ואינו דין שהשופט ישים עצמו תחתיה להניח הנחה כי האיחור מגשר על פער של 35 דקות בין הקניה במרכול לבין העליה למונית. יתר על כן. לא מן הנמנע בעיני שעניין האוטובוס לא היה ולא נברא. המתלוננת התבטאה פעמיים, בהקשר לאירוע, לפני המשפט. פעם ראשונה במכתב התלונה ששלחה למשרד התחבורה (ת4/). המכתב נפתח ב: "בתאריך… עצרתי מונית ממוניות השקם…". תחנת אוטובוס ואוטובוס שאיחר או לא איחר, אינם נזכרים כלל. הוא הדבר בהתבטאות השניה שהיא הודעה שמסרה המתלוננת במשרדי המפקחת על התעבורה מחוז ת"א (ס1/). גם אז פתחה את התיאור ב: "בתאריך… עצרתי מונית…" ואין זכר לאוטובוס. עוד יותר מעורר מחשבה הוא תהליך ההתפתחות של העדות בבית המשפט. התהליך נפתח בחקירה ראשית שמייד בתחילתה אומרת המתלוננת, ממש כמו במכתבה ובהודעתה: "עליתי למונית בתאריך…". עד תום החקירה הראשית איננו יודעים דבר על אוטובוס שבושש לבוא ושאיחרו פעמי מרכבותיו. בחקירה הנגדית הגדילה המתלוננת עשות: "אני לוקחת כל פעם מונית יש לי עודף כסף ואני רוצה לנסוע במוניות". כלומר מעיקרה התכוונה המתלוננת לנסיעה במונית, כדרכה תמיד ומשום שיש לה אמצעים. ואם לא די הוסיפה: "זה היה בסוף היום ורציתי להגיע מהר הביתה ולכן לקחתי מונית ואין שום קשר למשקל החבילות …". לא מפני שאוטובוס איחר, מפני רצונה להגיע מהר הביתה ומפני שזו דרכה הרגילה ומפני שאינה חסרה אמצעים, עצרה מונית. אכן, לאחר הדברים האלה, בחקירה הנגדית, אמרה המתלוננת גם כי הלכה לתחנת האוטובוס והאוטובוס לא הגיע והיא עצרה מונית. איזה משקל יכול להיות לאמרה האחרונה הזאת לנוכח הפרטים שמסרה וחזרה ומסרה המתלוננת קודם לכן. לכן, עם שאני ער לחריגות שבדבר, אני נוטל חירות לעצמי לקבוע כי פער הזמנים שהיה ציר חשוב בבירור בפני הערכאה הראשונה לא הוסבר וכי היה מקום לפקפק בעדות המתלוננת ביחס לכמות החבילות שנשאה עמה. ממילא הדבר משליך גם לעניין אמינות מותר גירסתה. מפני שאם, בניגוד לדבריה המכחישים של המתלוננת, היא נשאה עמה למונית מספר שקיות, כי אז מתקבל על הדעת שהמערערת תבעה ממנה תוספת תשלום בשל כך. מכאן רק צעד להאמין למערערת שנוכח הסירוב של המתלוננת לשלם, לא נטלה את שני השקלים כל עיקר. אם כן, לא היה בהתנהגות המערערת משום גביית תשלום שלא כדין ושלא בהתאם למונה ולא נעברה עבירה של אי מתן קבלה בגין תשלום כלשהו. אני מזכה את המערערת מן העבירות שיוחסו לה. שקלתי אם אין מקום להרשיע אותה בעבירת ניסיון לדרוש שכר הסעה העולה על השכר שנקבע לפי חיקוק, היינו ניסיון לעבור עבירה לפי סעיף 6 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות) תשל"ד - 1974 . שהרי גם לדבריה דרשה תוספת תשלום בגין מטען יד ולהלן אראה כי לא היתה זו דרישה כדין. בכל זאת אני נמנע מן הדבר. שוררת, כנראה, אי בהירות מסוימת באשר למותר והאסור בתחום דרישת תשלום בגין מטען יד עודף. המערערת סברה שדרישת התשלום מותרת לה. אמנם Ignoratio legis non excisat (אי ידיעת הדין אינה פוטרת מאחריות) וגם שינוי הכלל כביטויו בסעיף 34יט לחוק העונשין אינו יכול להועיל למערערת, אך כיון שלא נדרשתי להרשיע בחלופה זו ולא נתתי לבא כוח המערערת הזדמנות לטעון בכך ובעיקר מפני שלנוכח אי הגשמת המטרה האסורה הופך הניסיון להפרה זוטא של הדין - אני בוחר שלא להשתמש בסמכות ההרשעה החילופית. בשולי הדברים אעיר עוד בעניין נטילת שכר הסעת מטען. הדין החל היום הוא סעיף 3 לתוספת לצו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירי נסיעה במוניות) תשנ"ז - 1997 שזו לשונו: מחיר ההסעה כאמור בחלק זה כולל הובלת מטען יד של הנוסע; בעד כל מזוודה ישלם הנוסע סך של 2.00 ש"ח. (ההדגשות שלי) מכאן מתבקש כי ניתן לגבות תוספת תשלום בגין כל "מזוודה" ולא ניתן לגבות תשלום בגין "מטען יד". שאלה היא מהי "מזוודה" ומהו "מטען יד". אף על פי שבגדר "מזוודה" יכולים לבוא כל מיני מנשאים קטנים יחסית הנראים כמזוודה (למשל תיק יד המכונה "ג'יימס בונד" שהוא בעל סגרי מתכת והא עשוי אף להיות עב כרס), אני הייתי אומר שכיון ש"מטען יד" פטור מתשלום ו"מזוודה" יכול שתהא במתכונת מטען יד (כמו התיק האמור) אזי יש לפרש כי "מזוודה" שניתן לגבות תשלום עבורה היא זו שאינה יכולה להיחשב כ"מטען יד", היינו מזוודה שאין זה סביר שהנוסע ייטול אותה עמו אל מושב הנוסע ואף על פי שאפשר באופן פיזי להניחה ליד הנוסע או על ברכיו, מקובל לאכסן אותה בתא המטען. לשון אחר. "מזוודה" שהיא בעליל "מטען יד" פטורה מתשלום נוסף; "מזוודה" שמקובל לאכסנה בתא המטען טעונה תשלום נוסף. "מטען יד" הוא כל מטען שבאופן סביר יכול הנוסע לשאתו בידיו והניחו לצדו במונית. מקובלת עלי פרשנותו של בית משפט השלום שגם מספר שקיות נשיאה מן המרכול, אפילו תכולתן כבדה, יכולות להיחשב כמטען יד. מה הדין גבי מטען שהדעת אינה סובלת החזקתו הסבירה לצדי הנוסע (כגון שק מטען (קיטבג) של החיילים) ושיש צורך להחזיקו בתא המטען? בא כוח המדינה גורס שמטען כזה אינו יכול לשמש בסיס לגביית סכום נוסף שכן הדין מאפשר את הדבר רק לעניין "מזוודה". אינני מקבל את השקפתו. תכלית הדין, כך נראה לי, היא לאפשר לגבות תשלום בגין מטען שאיננו של יד (ראה שוב השקפתי בעניין מזוודה שהיא מטען יד). מכאן שיש לתת למונח "מזוודה" שבגינה ניתן לגבות תוספת תשלום, פרשנות רחבה הכוללת כל מטען שיש, באורח סביר, להניחו בתא המטען של המונית. הדבר מתיישב גם עם אחד הפירושים המילוניים של מזוודה לאמור: "תרמיל או שק לצידה לדרך" (ע"ע המילון החדש של אבן שושן וכן מסכת כלים כ' עמוד א'. גם הביטוי העברי של קיטבג הוא "מזווד" הנגזר ממזוודה ע"ע שם). לבסוף, אין לטעות בין "מטען יד" ו"מזוודה" או מטען אחר הבא, כאמור, בגדר מזוודה לבין מטען שהובלתו אסורה על נהג מונית מפני שמדובר בהובלת מטען. הראשונים הם מטען הנלווה לנוסע ושאפשר להחזיקו לצד הנוסע או לאכסנו בתא המטען. מטען בהיקף גדול ההופך את המונית לרכב תובלת מטען, שונה במהותו ובדין החל עליו. אם הצלחתי בהערות שוליים אלה לפזר מעט את מעטה הערפול של המונחים השונים על מנת להאיר את הארובה שבה מהלכים (או נוסעים) נהגי המוניות כסומים, הרי זה שכרי. אלא הערות אלה משקפות את דעתי בלבד שמגבלות כוחה ותוקפה ידועים. על כן אולי מוטב שהחיקוק העוסק בכך יובהר. שיטה אחרונה; אני מקבל את הערעור ומזכה את המערערת מן האשמות בהן הורשעה. אם שולם הקנס או חלקו, יש להחזיר לה את אשר שולם. הקושי האמור אינו פוטר את שופטי בית המשפט לתעבורה מחובת הכרעת הדין. אולם, לדעתי, אין הוא מקנה להם כל "הנחה" ואין הוא פוטר אותם ממידת השכנוע הנחוצה במשפט פלילי. אחרי הכל, או ראש לכל, גם במשפטי תעבורה נתונים אינטרסים חשובים של הנאשם לסיכון רב (אובדן פרנסה, הגבלת יכולת התנועה, קנסות כספיים גדולים ולעתים גם אפשרות לפגיעה בחרות). מדוע יהיה מצבו של נאשם בעבירות אלה נחות ממצבו של נאשם בעבירות אחרות? מוניתנהג מונית