בוררות בין עורכי דין שותפים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בוררות בין עורכי דין שותפים: הרקע העובדתי וההליכים המשפטיים .1הצדדים היו שותפים במשרד עורכי דין. המבקשת עזבה, בשנת 1992את השותפות ובעקבות זאת נתגלעו בינה לבין המשיבים מחלוקת שהועברה להכרעתו של בורר, על פי הסכם שהצדדים חתמו ביום .18.5.1992 הבורר קבע, תחילה, בפסק בוררות חלקי, כי המבקשת פרשה מהשותפות, ובשלב השני נדונו התביעות הכספיות ההדדיות שלגביהן נתן הבורר פסק בוררות ביום 19.8.1994, וביום 1.9.94ניתן פסק בוררות מתוקן. .2המבקשת עתרה לביטול פסק הבוררות והמשיבים ביקשו לאשרו - אם בית המשפט לא יראה להתערב בו (ה"פ 426/94בבית משפט זה). לפי פסק הדין האמור, הוחזר פסק הבוררות לבוררות, לעיון מחדש ולהכרעה בשני נושאים שנמסרו להכרעת הבורר, ואלה הם: (א) הסכום שעל המבקשת לשלם למשיבים מתוך שכר הטרחה שגבתה עבור הענינים של השותפות, שלא יעלה על סכום השווה ל- 000, 25דולר, וזאת לאחר שישמע את טענות הצדדים. (ב) מה היא שיטת ההצמדה והרבית שיש להפעיל לענין הסכומים שקבע בפסק הבוררות. בית המשפט הותיר בעינם את כל יתר החלקים של פסק הבוררות. .3בשל טעות באזכור הסעיפים הנוגעים לענינים אלה בחלק האופרטיבי של פסק הדין, ומשלא ניתנה הסכמת הצדדים לא ראה הבורר לדון בענין. המבקשת פנתה, שוב, לבית המשפט בבקשה נוספת (ה"פ 309/95), וביום 9.8.1995 נתן בית משפט זה פסק דין נוסף, שבו תוקן האזכור של מספר הסעיפים הנכונים שבהם ידון הבורר. .4על פסק דינו של בית משפט זה בה"פ 426/94, ביקשה המבקשת רשות ערעור (רע"א 3747/95). בית המשפט העליון (כב' השופט מצא) הורה למבקשת להגיש סיכום השגותיה על פסק הדין (החלטה מיום 10.12.1995). לאחר תיקון פסק הדין ומתן פסק בוררות משלים על ידי הבורר, נדרשה המבקשת (החלטה מיום 3.1.1996), בין היתר, להודיע אם הוגשה בקשה לביטול פסק הבוררות. עד כתיבת פסק דין זה, אין ידוע לבית המשפט מה עלה בגורלה של בקשת הרשות לערעור האמורה. .5משניתן פסק-הבוררות המשלים בשני הענינים האמורים, עתרה המבקשת בבקשה זו (ה"פ 674/95), לבטל את פסק הבוררות או לתקנו, כדלקמן: (א) לבטל את קביעת הבורר שלפיה חלקם של המשיבים בשכר הטרחה שקיבלה המבקשת הינו סכום השווה ל- 000, 25דולר, ולקבוע כי הינו סכום השווה ל- 002, 8דולר. (ב) לבטל את קביעת הבורר, שלפיה סכום החיוב שהוטל על המשיבים (496, 61ש"ח) יישא ריבית שקלית מיום 1.7.1992בנוסף להפרשי הצמדה, ולקבוע כי סכום החיוב יישא ריבית דולרית מיום 1.7.1992ועד ליום 19.8.1994וממועד זה ועד התשלום בפועל, יווספו לסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק. (ג) להגדיל את חיוב המשיבים בהוצאות הבוררות לפי הסכומים שייקבעו על פי העתירות האמורות. הבקשה לדחיה או למחיקה על הסף (המ' 908/96) .6המשיבים טענו טענות אלה: (א) המבקשת איחרה את המועד בהגשת הבקשה האחרונה לביטול הפסק או לתיקונו, ומשלא נתבקשה הארכת מועד, בית המשפט מנוע מלדון בבקשה זו. (ב) בית משפט זה דחה את טענות המבקשת בעתירתה הראשונה גם לגבי שני הענינים שהוחזרו להכרעת הבורר, ומשום כך אין לדון מחדש בכל הענינים בשל "מעשה בית דין". גבי הענינים שהוחזרו לבורר, בית המשפט קבע, כי לאחר הכרעת הבורר ישוב הפסק לבית המשפט לאישורו, לאחר תיקונו, אם יתוקן. (ג) הבקשה אינה מגלה עילה בנושאים שבהם השלים הבורר את הפסק המקורי, והמבקשת, למעשה, חוזרת על טענותיה בבקשה המקורית, ולפיכך אין מקום לשוב ולדון באותם ענינים. משום כך, אין זו אלא בקשה קנטרנית וטרדנית ודינה להידחות או להימחק על הסף. .7לענין המועד להגשת הבקשה, קבעתי, בהחלטה מיום 17.3.1996, כי אין זה ברור אם היתה מסירה של הפסק המשלים, ולפיכך הבקשה הוגשה במועד לפי סעיף 27(א') לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968(להלן: "חוק הבוררות"). לגבי הענינים שלא הוחזרו לבורר, קבעתי כדלקמן: "כבר אמרתי דעתי, כמפורט בהחלטה זו לעיל, כי כל הענינים שלא הוחזרו לבורר וכל הטענות שלא קיבל בית המשפט בפסק דינו בהליך הקודם נותרו בעינם, על כנם וכלשונם לפי פסק הבורר, ואין מקום להיזקק אליהם מחדש בהליך זה, וכל עוד לא בוטל פסק הדין של בית משפט זה בהליך הקודם ולא שונה - ישארו הדברים כך בחינת ענין פסוק." אשר לענינים שהוחזרו לבורר ולגביהם נתן הבורר פסק משלים, אמרתי בהחלטה מיום 17.3.1996, בהאי לישנא: "הרי אם אין טענות משפטיות חדשות שלא נטענו בהליכים הקודמים, יתר הענינים "נטחנו עד דק" בטענות ב"כ הצדדים, וכבר בשלב הזה יכול בית המשפט, אפילו לא ימחוק את הבקשה, ליתן פסק דין לגבי הטענות כלפי הפסק המשלים". הוריתי על סכומים משלימים בשני הענינים האמורים, כאשר למעשה, לא היתה מחלוקת עובדתית הראויה לבירור והצדדים העלו את טענותיהם, יותר מפעם אחת. הפסק המשלים .8בפסק המשלים מיום 11.9.1995, קבע הבורר כדלקמן: "לאחר ששמעתי מחדש את טענות הצדדים לענין שכר הטרחה, לא שוכנעתי כי עלי לשנות בנושא זה את ההנמקה כפי שהיא באה לידי ביטוי בסעיפים 33ו 34לפסק הבוררות. ההגבלה שכב' השופט הטיל עלי לגבי גובה הסכום מחייבת אותי לקבוע כי התובעת חייבת לשלם לנתבעים סכום השווה לסך 000, 25$ (במקום הסך 126, 28$) וכך אני קובע. הנני להבהיר כי הסך -030, 52ש"ח שעל הנתבעים לשלם לתובעת לפי סעיף 39לפסק הבוררות יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן מיום פסק הבוררות (19.8.94) ועד התשלום המלא בפועל. סכום זה יישא רבית שקלית מיום 1.7.93ועד התשלום המלא בפועל. אני דוחה את טענת ב"כ התובעת כי בתקופת הביניים, מיום 1.7.92ועד ליום מתן פסק הבוררות, הרבית צריכה להיות דולרית". (ההדגשה במקור - ע"ק). הנה כי כן, הבורר שמע את טענות הצדדים לענין סכום שכר הטרחה שגבתה המבקשת בגין עניני השותפות וקבע את הסכום, וזאת מן הנימוקים שפירט בפסק הבוררות המקורי, לשון אחר, הבורר אימץ בפסק המשלים את הנימוקים שפירט בפסק המקורי, לענין זה. גבי הריבית בחר את שיטת ההצמדה וקבע אותה. בענין ההצמדה אמרתי בפסק הדין בה"פ 426/94, כי בסעיף 39לפסק הבוררות המקורי, לא היתה הכרעה בענין ההצמדה והריבית, וכי שתי שיטות ההצמדה לפי הצדדים עשויות להיות מתקבלות על הדעת ונכונות, אך מן הראוי לבחור בשיטה שאליה כיוון הבורר. בענין זה פסק הבורר בפסק המשלים מה השיטה שבחר בה ואותה אימץ. סוגיות משפטיות .9המבקשת טוענת כי יש לבטל את הפסק המשלים או לתקנו על בסיס סעיפים 24(6) ו- (7) לחוק הבוררות. אקדים ואומר, כי העילות הקבועות בסעיף 24לחוק הבוררות, הן העילות היחידות העומדות למי שמבקש ביטול פסק בוררות ואין בלתן. המחוקק הגביל את המתדיינים לעילות אלה בלבד, כאשר מגמת בית המשפט היא לקיים, בדרך כלל, את פסקי הבוררות, ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכעות הבורר. (ראה אוטולנגי: בוררות - סדרי דין ונוהל, מהדורה שלישית, עמ' 428; וכן ראה רע"א 823/87דניה סיקוס חברה לבנין בע"מ נגד ס.ע. רינגל בע"מ, פ"ד מב(4), 605; 612). המאפיין את העילות שלפי סעיף 24האמור הוא התייחסותן לתקינותו של הליך הבוררות להבדיל מתוכן הפסק עצמו, וכך נאמר ברע"א 113/82(חברת נתיבי איילון בע"מ נגד יהודה שטאנג ובניו בע"מ, פ"ד מה(5), 511; 516): "אכן, עיון בעילות הבוררות המפורטות בסעיף 24לחוק יגלה, שעיקרן הוא בדיקת תקינותו של הליך הבוררות במסגרת המוסכם בין הצדדים, ואין הן מיועדות לבחינתו של תוכן הפסק ... באשר לתוכן הפסק, בענין זה סמכו הצדדים על הבורר שידע לבור "דרכו ולהגיע לתוצאה ההולמת". (וראה גם רע"א 6187/93לה"ב לשכת העצמאים בישראל נגד יעקב ורקר, לא פורסם). וגם זאת: כפי שנאמר ברע"א 6187/93הנ"ל, מפי כב' השופטת דורנר: "מגמת חוק הבוררות היתה לתקן את הליקויים שנתגלו בפקודת הבוררות, אשר מנעו את הפיכת הבוררות לאמצעי מהיר ונוח ליישוב סכסוכים, היכול לשמש אלטרנטיבה להתדיינות בבית משפט. בגדר תיקונים אלה הוגבלו עילות ההתערבות. תכלית הוראת סעיף 24ממנה מתבקש כי טעות בפסק - משפטית או עובדתית - אינה עוד עילת ביטול, נועדה לשריין את (פסק הבורר) מפני התערבות שיפוטית חיצונית (השופט ש' לוין בע"א 388/81טימורים - מושב שיתופי להתישבות חקלאית בע"מ נגד משתלות ויימן ואח’, פ"ד לו(4), 253; 258) ובכך למנוע פגיעה בעיקרון המורה כי הבורר הוא הפוסק הסופי". זאת ועוד, בע"א 318/85(כוכבי נגד גזית, פ"ד מה(3), 265; 279) נאמר לענין סעיף 24(7) לחוק הבוררות, כדלקמן: "אף אם טעה הבורר בדבר הלכה או בשיקול דעת, אין בכך כדי לבטל את הכרעתו רק אם התעלם כליל מהדין המהותי ולא פעל על פיו, הגם שהותנה בשטר הבוררין כי יפסוק על פי הדין, תהא עילה לבטלות הפסק בהתאם לסעיף 24(7)." ועוד: אפילו תמצי לומר, כי הבורר שלא נזקק להוראות הדין המהותי, אם לענין ראיות, גבי הסוגיה של חלק המשיבים שבשכר הטרחה שעל המבקשת לשלם להם ואם לענין פסיקת הריבית, בגדר חריגה מסמכות או פעולה ללא סמכות - לפי סעיף 24(7) לחוק, הרי סעיף זה הוא כללי, ואין להיזקק לו. וכך נאמר ברע"א 113/87בענין חברת נתיבי איילון, והנ"ל: "בטענה המתייחסת לפסיקה ללא סמכות או בחריגה מסמכות, המבוססת על פסיקה שלא על פי הדין - כשהותנה שכך ייעשה - עוסק סעיף 24(7) של החוק, סעיף אשר אינו אלא התיחסות מיוחדת לענינים שסעיף 24(3) דן בהם. על כן יש להכריע בענין על פי הפירוש שיש לתת לסעיף 24(7), שהינו דין מיוחד ... שנית, משהותנה, שהבורר יפסוק על פי הדין המהותי, והוא טעה בהפעלתו או בפירושו, אין הטעות מהווה חריגה מסמכות. מי שיש לו סמכות, אינו חורג מסמכותו רק משום שטעה בהפעלתה. לענין זה ראוי להוסיף, שלדיבור "סמכות" יש משמעויות רבות, ויש לפרש דיבור זה בחוק פירוש התואם את המגמה לקיים את פסק הבורר". (שם, עמ' 518, מול האותיות ה'-ו'). הנה כי כן, אין לתקוף את פסק הבוררות אלא עקב פגם הנובע מאופן ניהול הבוררות (וראה גם רע"א 86/87גיבסן ואח' נגד קימברידג אינדסטריאל אנד בילדינג אינקור פוריישן ואח’, פ"ד מה(1), 822; 835). בע"א 785/82(גבסטל ואח' נגד מבני כפר חפץ חיים בע"מ, פ"ד לז(3), 292) אומר הנשיא שמגר דברים הראויים גם לעניננו: "ביטולו של פסק בורר הוא סנקציה חמורה, שההצדקה לנקיטתה חייבת לעלות מן החומר באופן ברור וחד משמעי. זאת ועוד, הפגם האמור צריך לנבוע מאופן ניהול הבוררות, ולא די בכך שהתקלה שנגרמה היא תוצאה של טעות המשיבה, ובבואו לנקוט את הצעד המפליג של ביטול הפסק, על בית המשפט לבדוק באיזו מידה יש לראות דווקא בבורר את האחראי למחדל". (שם, עמ' 298). ולענין חובת ההנמקה, אם לא פטרו אותו הצדדים מהנמקה, הרי אין כאן "מבחן נוקשה", שלפיו על הבורר "לנמק את פסקו כשופט שמנמק את פסק-דינו", שאם תאמר כן - אך תרבה התדיינויות בשאלה, אם עמד הבורר בנטל ההנמקה, אם לאו "ויסכל את המטרה שלשמה בחרו הצדדים בדרך קצרה ותכליתית של בוררות כדי לסיים את חילוקי הדיעות שביניהם" (ע"א 1325/92, קולקר נגד דיפלומט אופנועים (1985) בע"מ ואח’, פ"ד מז(3), 89; 96). השופט גולדברג גם מוסיף בענין קולקר הנ"ל כדלקמן: "סבורני, כי די בכך שהפסק ינומק כך שיהא בו להראות לקורא כי לא נעלמו מעיני הבורר הנושאים שעמדו לפניו להכרעה, כי לא נשתכחו מלבו טענות הצדדים, וכי מצויים בו התיחסות ענינית לכל אלה וכן טעמים, לפתוח בתמצית, שהביאו לפסק. אכן, בכך לא קבענו אמת מבחן חד-משמעית, אולם גם בכגון דא אין לך אלא נסיבותיו של כל מקרה ומקרה". ואחרון, אפילו מצא השופט שהתקיימה עילת ביטול, רשאי הוא לדחות את הבקשה, על פי הוראות סעיף 26(א) לחוק הבוררות - אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין. בדרך כלל, השיקול של העדר עיוות דין מבוסס על מניעות. בעל דין שהופיע בפני הבורר, טען טענותיו והביא ראיותיו, גם אם קמה לו עילת ביטול מוכרת (ראה אוטולנגי, שם, עמ' 482, וכן ע"א 227/85המועצה המקומית שלומי נגד שורה בע"מ, פ"ד מא(4), 7; 12). השיקול אם נגרם עיוות דין אם לאו או השיקול אם מתעורר הצורך בשימוש בהוראות סעיף 26(א) לחוק הבוררות - עולים אך כאשר בית המשפט מגיע למסקנה שהוכחה עילת ביטול, שאם לא כן - אין כל צורך בהסתמכות על סעיף 26(א) לחוק. ולסיכום הסוגיות המשפטיות, בית המשפט הדן בבקשה לפי אחת העילות על פי סעיף 24לחוק הבוררות אינו יושב בדין כערכאת ערעור על פסק הבוררות, ואין הוא בוחן את תוכן הפסק, אלא את תקינות ההליך בפני הבורר. דא ותו לא. ומכן הכלל אל הפרט: .10פסק הבוררות בענינים שלא הוחזרו לבורר, אינו ענין לדיון בהליך זה. לגבי הענינים האמורים אמר בית משפט זה את דבריו בהליכים הקודמים (ה"פ 426/94וה"פ 309/95), ואין מקום להעלותם מחדש. על כך אמרתי דברים מפורשים בהחלטה מיום 17.3.96(המ' 908/96) לאמור: "וכל הטענות שלא קיבל בית המשפט בפסק דינו בהליך הקודם נותרו בעינם, על כנם וכלשונם לפי פסק הבורר ... אם אין טענות משפטיות חדשות שלא נטענו בהליכים הקודמים, יתר הענינים נטחנו עד דק ... וכבר בשלב הזה יכול בית המשפט, אפילו לא ימחוק את הבקשה, ליתן פסק דין לגבי הטענות כלפי הפסק המשלים". חלק המשיבים בשכר טרחה שגבתה המבקשת .11המבקשת חוזרת על טענות רבות שטענה כלפי פסק הבוררות המקורי גם לענין הפסק המשלים. עיקר טענותיה שהמשיבים לא הוכיחו את טענותיהם ומן הדין היה שהבורר ידחה את תביעתם. המבקשת היא זו שמסרה לבורר פרטים בדבר שכר טרחה שקיבלה בגין התקופה שהסתיימה עם סיום יחסי השותפות בינה לבין המשיבים עקב פרישתה (12.4.1992). לטענת המבקשת, הבורר חייב אותה להחזיר למשיבים חלק בשכר טרחה לגבי תקופה נוספת - עד 30.6.1992, שאינם, לטענתה, רווחי השותפות, על פי הדין המהותי. הבורר חזר בפסק המשלים על פסיקתו בפסק המקורי, ולמרות ההזדמנות שנוצרה לבירור הענין, עם החזרת הפסק לבורר בנקודה זו, הוא לא דרש מהמבקשת להביא ראיות נוספות או פרטים נוספים - לאימות הנתונים שבתצהירה. לטענת המבקשת הבורר ייבחר - ואף ללא הנמקה - להעניש את המבקשת על ידי חיובה לשתף את המשיבים בהכנסות השותפות - בענינים שלא נעשו עבור השותפות. ענין זה הוא "מחוץ" למחלוקת שבין הצדדים, שלגביה הוסמך הבורר לפסוק. .12הבורר קבע בפסק המשלים ,כי המבקשת ובא-כוחה לא הביאו כל הסבר חדש לגבי "החפיפה" של שני הסכומים שפורטו בפסק הבוררות, וכי לאחר ששמע מחדש את טענות הצדדים לענין שכר הטרחה - לא שוכנע כי עליו לשנות בנושא זה את הנמקתו כפי שבאה לידי ביטוי בסעיפים 33ו- 34לפסק הבוררות. כיוון שבית המשפט העמיד את הסכום, על פי התביעה, לתקרה של 000, 25$, קבע הבורר את הסכום האמור כסכום שכר הטרחה שעל המבקשת לשלם למשיבים. גם אם בית המשפט אינו צריך לדון בטענות הצדדים שבאו בפני הבורר, והלא אין בית המשפט בא במקום הבורר או בנעליו ואינו, ואין הוא דן בענין כערכאת ערעור, לגופו ולתוכנו של פסק הבוררות - הרי בחינת הטענות אף היא אינה מביאה אותי למסקנה שיש לבטל את הפסק לענין זה או להחזירו, עוד פעם, לבורר כדי שידון בו מחדש. המבקשת טענה את טענותיה בפני הבורר והמשיבים פירטו את תגובותיהם ובתצהיר שהגישו. הבורר פסק לפי הנתונים שהיו בפניו ולא היה חייב לבקש ראיות אלה או אחרות מהצדדים, מלבד מה שהגישו בעצמם. הבורר פסק אשר פסק על פי הראיות והטענות האמורות, שבאו בנוסף לטענות ולראיות שהביאו כאשר נתבררה הטענה האמורה במהלך קיום הבוררות ולפני מתן פסק הבוררות הראשון. אמת נכון הדבר, שהבורר לא פסק, כפי שעולה מפסק הבוררות ומהפסק המשלים, שהחיוב של המבקשת להחזרת חלק משכר הטרחה שגבתה נובע גם מענינים שטופלו על ידי המבקשת אחרי פרישתה מהשותפות. הבורר קבע, כי בענין זה הוא חוזר על הנמקותיו בפסק הראשון, וכי הוא קובע זאת "בהעדר הסבר וראיות", כך לפי סעיף 34לפסק המקורי. "הנימוקים המאומצים" האלה מן הפסק המקורי, מספיקים והבורר לא היה צריך לחזור עליהם או להוסיף עליהם נימוקים. אכן, המבקשת מעלה בבקשה זו טענת "טעות" שלא העלתה בעתירתה הקודמת. אולם, אפילו כך הדבר, הרי טעות, אפילו תוכח, אינה עילה לביטול הפסק ואינני רואה לקבל טענה זו. פשיטא, שהמבקשת לא הצליחה לשכנע את הבורר על בסיס הנתונים שהיא הביאה - לקבל את טענתה לענין זה. ואמנם, המבקשת מעלה בפני בית משפט זה טענות כלפי הפסק המשלים כלוקה בפגמים של "טעות" או "שגיאות" או "חוסר הבנה" מצד הבורר. אולם, אין בכל אלה כדי להוות עילה לביטול הפסק, ואין בהם הצדקה לביטולו. מקובלת עלי טענת המשיבים כי הבורר היה פטור מדיני הראיות, על פי הסכם הבוררות. אולם, אפילו על המשיבים, כתובעים, נטל ההוכחה, הרי הבורר פסק על פי מכלול הראיות שבאו בפניו על ידי הצדדים, הוגשו תצהירים ונשמעו עדים. אפילו הסיק מסקנות שלא היה להן תימוכין בעדויות שגבה - לא ניתן לבטל את הפסק, כשהבורר היה פטור מהיזקק לדיני הראיות (ראה אוטולנגי, שם, עמ' 469, בסעיף 484). הבורר קבע, כאמור, שהמבקשת לא הביאה בפניו הסבר חדש לגבי "החפיפה הסתומה" בין שני הסכומים שפורטו בפסק הבוררות המקורי, ובהעדר הסבר קבע אשר קבע. אין בכך כל עילה לקבוע כי הבורר לא קבע לפי הדין המהותי, או שחרג ממנו. בנסיבות הענין, ועל פי פסיקת הבורר, גם אין לי צורך להיזקק אם במקרה דנא התקיים "לא הגיד ונשא עוונו" (משנה תורה, רמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדים, פרק א', א'). אני גם תמים דעים עם המשיבים (סעיף 1.6- 2לסיכומיהם), כי ענין לנו בהליך שבו המבקשת טוענת טענות לגבי סכומי כסף וחשבונות, שהם ברשותה, ונטל שכנוע זה גובר על הנטל של "המוציא מחברו - עליו הראיה". (ראה ע"א 127/83בר לב ואח' נגד לוינזון ואח’, פ"ד מ(3), 249; 255). אינני מקבל את טענת המבקשת, כי הבורר "הענישה" כאשר חייב אותה לשתף את המשיבים בהכנסות שכר טרחה שגבתה עבור השותפות, אלא שהוא לא קיבל את עמדתה, וזאת על פי הראיות, הטענות וההסברים שהביאו הצדדים בפניו. .13אמרתי לעיל, כי "אימוץ" ההנמקות שבפסק המקורי בפסק המשלים, מהווה הנמקה מספקת. בענין זה קבע הבורר בפסק המשלים, כדלקמן: "לאחר ששמעתי מחדש את טענות הצדדים לענין שכר הטרחה לא שוכנעתי כי עלי לשנות בנושא זה את ההנמקה כפי שהיא באה לידי ביטוי בסעיפים 33ו- 34לפסק הבוררות". בסעיפים האמורים ניתנו נימוקים מספיקים, ואין לקבל את הטענה כי יש לבטל את הפסק המשלים מחמת חוסר הנמקה, כפי שביקשה המבקשת. הצמדה וריבית .14בענין זה חזרה המבקשת על הטיעונים שהעלתה בה"פ .426/96בפסק המשלים הבהיר הבורר את פסיקתו בענין ההצמדה והריבית ואין כל מקום והצדקה לביטול הפסק או להחזרתו לבורר בענין זה. לכאורה, למבקשת הייתה אפשרות לפנות לבורר, עוד מלכתחילה, ולבקשו להבהיר את הפסק, אך בחרה, בזמנו, לתקוף את הפסק המקורי גם בנקודה זו. בית המשפט בפסק הדין בה"פ 426/94, כבר קבע כי שיטת המבקשת ושיטת המשיבים לענין חישובי הריבית וההצמדה, ריבית שקלית או דולרית - הן שיטות ראויות ומתקבלות על הדעת, אך על הבורר לבחור שיטה שאליה התכוון בפסק הבוררות. עתה, באה הבהרתו באופן חד משמעי. העובדה שהבורר לא בחר בשיטת המבקשת - אינה מהווה עילה להחזרת הפסק לבורר. ואפילו טעה הבורר בשיטת החישוב של ההצמדה והריבית והגיע "לסינתיזה" של חישוב כאמור, אין בכך עילה לביטול הפסק או להחזרתו, שוב, לבורר. גם אינני מוצא כל הצדקה לתיקון הפסק, בענין זה, לפי שיטתה של המבקשת, ואני דוחה טענות המבקשת. עילות נוספות .15המבקשת הוסיפה בסיכומיה עילות חדשות, בנוסף לאלה שהועלו בבקשתה. בבקשה הועלו, כאמור, העילות לפי סעיפים 24(6) ו- (7), ואילו בסיכומים הוזכרו גם עילות לפי סעיפים 24(3) ו- (5). ס"ק (3) דן בעילת ביטול מחמת שהבורר פעל בלא סמכות או בחריגה מסמכות, וס"ק (5) דן בעילת ביטול בשל אי-הכרעת הבורר בענין שנמסר להכרעתו. אין מקום לדון בעילות הנוספות שזכרן לא בא במפורש בבקשה, שבה יש לפרט את העילות כאמור בתקנה 9לתקנות סדרי הדין בעניני בוררות, התשכ"ט-.1968 (וראה זוסמן - סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 153, בסעיף 120). אולם, למעלה מן הצורך, הבורר פעל על פי מצוות בית המשפט בפסק הדין שבה"פ 426/94, שמע את טענות הצדדים ופסק את הפסק המשלים. לא היתה, איפוא, כל חריגה מסמכות כי אם פעולה בסמכות והבורר דן בכל הענינים שנמסרו להכרעתו, על פי הראיות שבאו בפניו. משום כך, דין הטענות על פי העילות של חוסר סמכות או חריגה מסמכות או אי הכרעה בענינים שנמסרו להכרעתו - להידחות. הבקשה לצירוף ראיה .16המבקשת ביקשה לצרף את "הסכם השותפות" שהיווה ראיה בהליך הבוררות, כחלק מן הראיות בפני בית משפט זה בבקשה הזו. המבקשת טענה כי יש בכך משום השלמת טיעוניה וכי בכוונתה להסתמך על הסכם השותפות האמור. הבקשה באה אחרי שבית המשפט החליט על הגשת סיכומים משלימים בכתב, ולהגשת הראיה הנוספת התנגדו המשיבים. תגובת המשיבים לבקשה האמורה באה בפני כאשר סיכומי המבקשת כבר הוגשו לבית המשפט, ולא ראיתי להחליט בבקשה שלא במסגרת פסק הדין. הטענה שפסיקת הבורר נוגדת את הסכם השותפות הועלתה בסיכומי המבקשת, ואין לי כל צורך לדון ולהחליט בענין הראיה הנוספת. זאת, גם לנוכח התוצאה שאליה הגעתי. אוסיף גם זאת: הבורר לא קבע כי על המבקשת לשלם למשיבים את חלקם בשכר הטרחה לגבי הענינים שלאחר פרישתה מהשותפות. גם משום כך אין מקום לדון בהסכם השותפות ולקבוע על פיו או על פי הדין המהותי - אם בדין קבע הבורר אשר קבע. סיכום .17לאור האמור, וכעולה מן המקובץ, אני דוחה את הבקשה. המבקשת תשלם למשיבים את שכ"ט עורך דינם בסך 000, 5ש"ח בתוספת מע"מ כדין, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. שותפותבוררותדיני חברותיישוב סכסוכיםעורך דין