בקשה לביטול עיקול רכב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לביטול עיקול רכב: בפני בקשה למתן רשות ערעור על החלטת כב' ראש ההוצאה לפועל בחיפה, (מר זיאד סאלח), בתיק הוצל"פ 4-97-27195-02, (להלן: "תיק ההוצל"פ), מיום 26.2.98, לפיה דחה בקשת המבקש להורות על ביטול העיקול והחזרת הרכב מסוג פונטיאק מספר רישוי 06-058-.74 העובדות הצריכות לעניין: 1) כנגד המשיב הפורמלי, נפתח ביום 13.10.97תיק הוצל"פ בגין חובו למשיב, אשר עמד, בעת פתיחת התיק על סך 810.45, 333ש"ח. 2) המבקש בן 27, הינו בנו הבכור של החייב בתיק ההוצל"פ, ובעת הגשת הבקשה המבקש היה נשוי. 3) ביום 21.12.97הגיש המשיב בקשה לתפיסת כלי רכב, שאינו רשום על שם החייב, המשיב הפורמלי, אליה צורף דו"ח חוקר אשר אמת את העובדה, כי בשימושו של החייב רכב שאינו רשום על שמו. 4) ראש ההוצאה לפועל הורה ביום 23.12.97על תפיסת הרכב מידיו ו/או מחצריו של החייב. 5) הרכב נתפס ביום 10.2.98, כשהוא חונה ברחוב הרופא, לא הרחק ממען החייב בבית מס' 34א'. 6) ביום 12.2.98הגיש המבקש בקשה להורות על החזרת הרכב לידיו, באותו יום ניתנה החלטה ע"י ראש ההוצאה לפועל לפיה: "עפ"י דו"ח העיקול יוצא כי הרכב נתפס מידיו של החייב, כך שהחזקה היא שהוא בעליו...". ראש ההוצאה לפועל עיכב את מכירת הרכב עד לקבלת תגובת המשיב. 7) ביום 19.2.98הגיש המשיב את תגובתו, לפיה הרישום במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי בלבד ואין להסתמך עליו בקביעת בעלות אמיתית. 8) ביום 26.2.98הגיש המבקש בקשה שניה להחזרת הרכב לידיו (לטענתו המשיב לא הגיב להחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 12.2.98). בו ביום התקבלה החלטת ראש ההוצל"פ (להלן: "ההחלטה") לפיה: "השאלה הצריכה הכרעה בבקשה זו היא האם הרכב עוקל בחצריו של החייב ובאם לאו. באם כן, חלה החזקה קבועה בסעיף 28(א) לחוק ההוצל"פ, באם לאו חלה החזקה הקבועה בסעיף 28(ב) לחוק. לא בלי היסוסים אני מגיע למסקנה כי הרכב עוקל בחצריו של החייב. הרכב עוקל ברחוב ליד כתובת המגורים של החייב ועם ביצוע העיקול הגיעה אשת החייב אשר אף הוציאה חפצים מהרכב בטרם תפיסתו. לא שוכנעתי כי הרכב הוא אומנם של המבקש בן החייב אף כי הוא הרשום כבעלים של הרכב. לפיכך בקשת המבקש לביטול העיקול והחזרת הרכב נדחית. מאידך הנני מעקב את מכירת הרכב למשך 21יום על מנת לאפשר למבקש לפנות לביהמ"ש המוסמך, לבקש את סעדיו שם לרבות סעדים זמניים של שחרור הרכב וכו'". ומכאן בקשת רשות הערעור שלפני. טיעוני הצדדים: ב"כ המבקש מבקש מבית המשפט לתת לו רשות ערעור ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור עצמו. ב"כ המבקש טען בסיכומיו כי טעה ראש ההוצל"פ בכך: 1) שקבע כי השאלה הצריכה הכרעה היא האם הרכב נתפס בחצרי החייב. 2) משקבע כי הרכב עוקל בחצרו של החייב. 3) משהסיק כי העובדה שאשת החייב הוציאה חפצים מן הרכב יש בה כדי ללמד כי הרכב הוא בחזקת החייב. 4) משקבע, כי לא שוכנע כי הרכב הוא אומנם של המבקש, על אף כי הוא רשום כבעלים של הרכב. ב"כ המבקש מדגיש במיוחד את העובדה כי הרכב הינו בבעלותו של המבקש, וכי החלטת ראש ההוצל"פ פוגעת בזכות הקניין של המבקש, זכות המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ב"כ המשיב טען, כי משבחר המבקש לתקוף את החלטת ראש ההוצל"פ בדרך של ערעור, נותר לו שביל צר לצעוד בו והוא, בחינת חוקיות ההחלטה ולא הבאת ראיות עובדתיות לצדקתו. ב"כ המשיב טען עוד, כי הרכב נרכש בהתחלה ע"י אשת החייב והועבר במתנה ללא תמורה למבקש, זמן קצר לאחר שנשלל רשיונה ונרשם במשרד הרישוי על שם המבקש בסוף שנת 95'. במיוחד מדגיש ב"כ המשיב כי לפי הפסיקה, פס"ד "סהר", הרישום במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי, לא קונסטיטוטיבי, כך שאין ללמוד ממנו שהמבקש הוא הבעלים של הרכב. דיון החלטתי לתת רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור לגופו. השאלה המרכזית העומדת לפני היא האם החלטת ראש ההוצאה לפועל לפיה עוקל הרכב בחצריו של החייב, ממלאת אחר דרישת סעיף 28(א) לחוק ההוצאה לפועל. סעיף 28(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, מורה כדלקמן: "מטלטלין שעוקל, כשהוא על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי החייב, כל עוד לא הוכח, להנחת דעתו של ראש ההוצאה לפועל, שאינם שלו". כב' השופט דוד בר אופיר, בספרו "הוצאה לפועל הליכים והלכות", מהדורה רביעית בעמ' 296אומר: "החזקה האמורה לא תוכל לעזור לזוכה כאשר המטלטלין עוקלו כשלא היו על גופו של החייב או בכליו או בחצרים שבחזקתו .... בנסיבות כאלה על הזוכה לנקוט יוזמה ולהוכיח שהמעוקלים הם של החייב..." סעיף 3לחוק יסוד כבוד אדם וחירותו מעגן את זכות הקניין כזכות יסוד, לכן נשאלת השאלה מהי הפרשנות הנכונה של חוק ההוצאה לפועל לאור חוקי היסוד, שכן חלק ניכר מהוראות חוק ההוצאה לפועל מתנגשות עם הוראות חוקי היסוד. מן הראוי לציין בהקשר זה את דנ"פ 2316/95גנימאת נ' מ"י פ"י מט(4) 589עמ' 652-653: "דומה שרוב השופטים של הרכב זה סבורים מי כמרכז פסיקתו ומי באימרת אגב - כי "חוק ישן" יש לפרש ברוח ההוראות שבחוק היסוד, דברים מפורשים בעניין זה נאמרו (בסעיף א') לחוק יסוד: חופש העיסוק. הדבר מתחייב כמסקנה פרשנית בגדריו של חוק: כבוד האדם וחירותו גם בלא הוראה מפורשת היטיב להביע זאת פרופ' אנגלרד, בציינו: "... שינוי מהותי ביותר במישור הפרשני נתחולל על-ידי חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו גם אם מצויה בחוק היסוד הוראה השומרת על הדין הקיים (סעיף 10לחוק היסוד), הרי עצם מציאותן של זכויות - יסוד חוקתיות בעלות תוקף על-חוקי מטילה על הפרשן את התפקיד להשקיף על הדין הקיים מתוך אספקלריה שונה. עליו להשתדל לתת מהלכים לזכויות - היסוד באמצעות הדין הקיים". (י' אנגלרד, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב - 1962" פירוש לחוק החוזים (המכון למחקרי חקיקה ומשפט ולמשפט השוואת ע"ש הרי ומיכאל סאקר, מהדורה 2, תשנ"ה) 14)". ראה גם דברי כב' השופט דוד בר-אופיר במאמרו "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ודיני ההוצל"פ", המשפט כרך ג' (1996) 71עמ' 82: "דיני ההוצאה לפועל מאפשרים פעילות ענפה למדי נגד צדדים שלישיים ... מיום שנכנס לתוקפו חוק היסוד, חבים אנו בכיבוד זכויותיהם של הצדדים השלישיים יותר משחברו כלפיהם בעבר... כן יהיה עלינו להימנע יותר מאשר בעבר מפגיעה בקניינו ובפרטיותו של הצד השלישי, מכיוון שאין הוא חב דבר בתיק ההוצאה לפועל...". לאור האמור לעיל נוכחים אנו לראות שזכות הקניין קיבלה מעמד חוקתי על-חוקי, לכן אין פוגעים בזכות זו אלא אם קיימים טעמים כבדי משקל. המערכת המשפטית בכללותה חבה לשמור ולכבד את זכות הקניין של צדדים שלישיים, שכן יש לתת ביטוי לשוני אשר ביקש המחוקק לחולל במערכת המשפטית בחוקקו את חוקי היסוד. שוני זה צריך גם להתבטא בחובת המערכת המשפטית בכיבוד ושמירת זכויות צדדים שלישיים בצורה יותר קפידה מאשר נהגו בעבר. השפעתם של חוקי היסוד במשפטנו לא הצטמצמה רק לחקיקת חוקים חדשים, אלא השפיעה על פירושם של חוקים קיימים. דיני ההוצאה לפעול כמוהם כמו שאר הדינים במדינתנו הושפעו אף הם מהוראות חוקי היסוד. פרשנותם של דיני ההוצאה לפועל צריכה להשתנות בהתאם לשינוי שחוללו חוקי היסוד במשפטנו. פרשנות ראויה של דיני ההוצאה לפעול היא פרשנות המביאה לצמצום פגיעתם של הליכי ההוצאה לפעול בצדדים שלישיים שאינם חבים דבר לזוכה בתיק ההוצל"פ ואשר תיצור הרמוניה בין דיני ההוצאה לפעול לבין זכות הקניין ומעמדה החדש לאור חוקי היסוד. ראש ההוצאה לפועל בהחלטתו מיום 26.2.98החליט: "לא בלי היסוס אני מגיע למסקנה כי הרכב עוקל בחצריו של החייב. הרכב עוקל ברחוב ליד כתובת המגורים של החייב ועם ביצוע העיקול הגיעה אשת החייב, אשר אף הוציאה חפצים מהרכב בטרם תפיסתו. לא שוכנעתי כי הרכב הוא אומנם של המבקש בן החייב אף כי הוא הרשום כבעלים של הרכב". הרקע לתפיסת הרכב של החייב הוא בקשת המשיב, אשר צורף אליה דו"ח חוקר מיום 9.1.97אשר לפיו: בבדיקת שטח שערכנו, זוהה הרכב חונה בחניון שבחזית בית המגורים של משפחת צינגלאוב ברח' הרופא .34 בדו"ח החוקר צויין כי הרכב רשום על שם אשתו של החייב, למרות שהבעלות ברכב כבר הועברה משמה על שם בנה המבקש ביום 29.11.95, נשאלת השאלה האם החלטתו הנ"ל של ראש ההוצאה לפועל עולה בקנה אחד עם הפרשנות הראויה והנכונה של סעיף 28לחוק, לאור חוקי היסוד. לגישתי, הפרשנות המתבקשת לביטוי "בחצרים שבהחזקתו", לאור מעמדה של זכות הקניין בעקבות חקיקת חוקי היסוד, הינה פרשנות דווקנית צרה, שכן אין לתת לביטוי "בחצרים שבהחזקתו" פירוש מרחיק לכת שלפיו גם רחוב שבקרבת ביתו של החייב הינו "חצרים שבהחזקתו". כאמור, המבקש הגיש בקשה לראש ההוצאה לפועל, לפיה טען כי הרכב הינו שלו וכי הוא רשום במשרד הרישוי על שמו, אשר לפיה התקבלה ההחלטה נשוא ערעור זה. מודעים אנו לעובדה כי הפסיקה קבעה כי רישום הרכב במשרד הרישוי הינו רישום דקלרטיבי ולא רישום קונסטיטוטיבי כמו רישום מקרקעין. לעניין זה ראה ע"א 5379/95סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (טרם פורסם). בעניין סהר הנ"ל נקבע: "מהי איפוא נפקותו של הרישום? דומה שבשאלה זו טרם נאמרה המילה האחרונה על ידי הפסיקה ועל ידי המחוקק". ובהמשך: "גם אם אין הרישום קונסטיטוטיבי אין חולק על חשיבותו". במקרה בו עסקינן מה שעמד אל מול עיני ראש ההוצאה לפועל הוא בקשת המבקש, אשר לפיה עולה כי המבקש, צד שלישי, טוען כי הרכב הוא שלו היות והוא רשום על שמו במשרד הרישוי ועל אף היותו של רישום זה רישום דקלרטיבי, הוא מחייב זהירות יתר מצד המערכת המשפטית לבל תפגע זכותו הקניינית של המבקש. כפי שעולה מדו"ח החוקר: "זוהה הרכב חונה בחניון שבחזית בית המגורים של משפחת צינגלאוב ברח' הרופא 34", ובטעות צויין כי הרכב הינו של אשת החייב. האם המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל הוא שהרכב נמצא בחצריו של החייב וכי אין הרכב בבעלות של המבקש על אף כי הוא רשום כבעלים של הרכב? לעניות דעתי, המסקנה המתחייבת מכל העובדות שהובאו בפני ראש ההוצאה לפועל הינה, כי לא הוכח באופן מספק כי הרכב נמצא "בחצרים שבהחזקתו" על פי הפרשנות המתבקשת של חוק ההוצאה לפועל לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והשלכתו על דיני ההוצאה לפועל. מן הראוי היה לו הובאו בפני ראש ההוצאה לפועל עובדות אחרות המעידות על הימצאותו של הרכב בחצרים שבהחזקתו של החייב כמו חניתו של הרכב בצורה ממושכת בחניון שבחזית בית המגורים של משפחת החייב או ראיות אחרות המראות והמעידות על הימצאותו של הרכב בחצרים שבהחזקתו של החייב. משלא הוכח כי החזקה שבסעיף 28(א) מתקיימת במקרה בו עסקינן, נבדוק אם הצליח המשיב להוכיח כי הרכב הינו של החייב לפי דרישת סעיף 28(ב). המשיב לא הביא כל ראייה שהרכב הינו של החייב, ואף לא הביא כל הוכחה כי החייב משתמש ונעזר ברכב כבדרך של קבע. ראש ההוצאה לפועל מציין בהחלטתו: "לא שוכנעתי כי הרכב הוא אומנם של המבקש בן החייב אף כי הוא הרשום כבעלים של הרכב". לי נראה כי ראש ההוצאה לפעול לפי סעיף 28(ב) היה צריך להשתכנע כי הרכב הינו רכושו של החייב ומשלא הובאה כל ראייה להוכחת כי הרכב הינו של החייב אז מן הדין להורות על ביטול העיקול והחזרת רכב למבקש ותו לאו. לא זו אף זו, אלא שבת"א (ירושלים) 7008/89נאדרה ג'ריס סניד נ' מדינת ישראל תקדין - שלוש, כרך 93(4) תשנ"ג/תשנ"ד - 1993נקבע ע"י כב' השופטת מ. שידלובסקי אור כי: "נקודת המוצא היא שנטל השכנוע לסתירת חזקת הבעלות הנובעת מהרישום במשרד הרישוי מוטל על כתפי הנתבעת". קביעה זו מקובלת עלי, שכן לדידי, סתירת חזקת הבעלות הנובעת מרישום במשרד הרישוי מוטלת בכגון דא על המשיב, שכן על אף היותו של רישום זה רישום דקלרטיבי לגישת המשיב, מן הדין היה כי המשיב יוכיח כי הרכב הינו של החייב, כלשון סעיף 28(ב), או לסתור את חזקת הבעלות של המבקש. אשר על כן, הגעתי למסקנה, כי יש לקבל את הערעור ולבטל את החלטתו של ראש ההוצאה לפועל נשוא הערעור. הרכב נשוא ערעור זה יוחזר לחזקתו של המבקש. אני מחליט בזה לחייב את המשיב לשלם למבקש הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 000, 2ש"ח + מע"מ. עיקולרכב