הפרת הסכם שכירות על ידי המשכיר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת הסכם שכירות על ידי המשכיר: בין התובע לבין הנתבעת 1 נכרת חוזה לשכירת דירה, שבבעלותה של הנתבעת 2, לתקופה של שנה. חרף זאת, סרבה הנתבעת 2, להשכיר לתובע את הדירה, והוא תובע פיצוי בגין הנזק שנגרם לו. רקע עובדתי: בין התובע לבין הנתבעת 1 נחתם ביום 29.3.98 זכרון דברים (נספח ב' לתצהיר התובע) על פיו תושכר לתובע דירתה של דניאלה פלג (הנתבעת 2) שברח' רוזנבאום 1 תל-אביב (להלן:ו"הדירה"), לתקופה של שנה עם אופציה לשנה נוספת. באותו מעמד שילם התובע לנתבעת 1, דמי שכירות עבור שני חודשי שכירות - הראשון והאחרון. בהמשך לחתימה על זכרון הדברים מסרה הנתבעת 1 לתובע ביום 30.3.98 את מפתחות הדירה, על מנת שזה יבצע בה עבודות שיפוץ, ואכן עוד באותו היום החל התובע בשיפוץ הדירה. ביום 31.3.98 הודיעה הנתבעת 1 לתובע כי בתה, בעלת הדירה, מגיעה לביקור בארץ וסוכם כי הם יפגשו למחרת. ביום 1.4.98 נפגשו לראשונה התובע והנתבעת 2 וסוכם ביניהם כי יפגשו למחרת לצורך חתימה על חוזה. למחרת, ביום 2.4.98 הגיע התובע לדירה על כל מטלטליו כאשר בכוונתו להעביר את חפציו לדירה. הנתבעת 1, שנכחה במקום, סרבה לאפשר לתובע להכניס לדירה את חפציו, בטרם חתם על החוזה, ונטלה ממנו את מפתחות הדירה, שהופקדו בידיו ימים ספורים קודם לכן. סמוך לאחר מכן, הגיעו למקום גם הנתבעת 2 ועו"ד אבוהב, שהכין עבורה את הסכם השכירות. באותו מעמד הודיעה הנתבעת 2 באופן חד משמעי כי לאור התנהגותו של התובע היא חוזרת בה מהעסקה, ומסרבת להשכיר לו את הדירה. התובע מצא את עצמו ללא דירת מגורים, וכתוצאה מכך נגרמו לו נזקים שונים בגינם הוא תובע. דיון; א. מעמדו של זכרון הדברים כהסכם מחייב: 1. לטענת הנתבעות לא יצר זכרון הדברים קשר חוזי מחייב בין הצדדים, שכן מסמך זה נועד אך ורק על מנת להכשיר את הקרקע לקראת חתימה על חוזה שכירות. השאלה באלו נסיבות ניתן לראות בזכרון דברים כיוצר קשר חוזי מחייב גם כאשר לא נחתם בעקבותיו חוזה פורמלי מלא נדונה בהרחבה בע"א 158/77 רבינאי נ' שקד (לג(2) 281, 286-290). הפסיקה קבעה שני מבחנים מצטברים, הראשון, הוא כוונתם של הצדדים ליצור קשר חוזי מחייב ביניהם. על כוונה זו יש ללמוד על פי אמות המידה של האדם הסביר, מהתנהגותם של הצדדים לפני, בשעת ולאחר ההסכמה על זכרון הדברים ומתוכן זכרון הדברים עצמו. השני, הוא קיום הסכמה לגבי הפרטים המהותיים והחיוניים של העסקה (ר' ע"א 158/77 הנ"ל בעמ' 286-288). 2. במקרה הנדון זכרון הדברים נחתם רק לאחר, שהוסכם בין הצדדים על המושכר, גובה השכירות, תקופת השכירות, תנאי התשלום, על שיפוץ הדירה על ידי התובע בתמורה להפחתת דמי השכירות, ועל יתר תנאי השכירות כפי שאלו באו לידי ביטוי בנוסח הסכם השכירות שהציגה הנתבעת 1 לתובע במעמד החתימה על זכרון הדברים (נספח ב' לתצהיר תרזה בס). הושגה הסכמה לגבי הפרטים המהותיים בעסקה, ולמעשה, זכרון הדברים נחתם משהסתיים המשא ומתן בין הצדדים ומשהם גמרו בדעתם להתקשר בחוזה מחייב. על כוונת הצדדים עובר לחתימה על זכרון הדברים העיד התובע: "ש. אני אומר לך שבעצם בעקבות אותה פגישה ב29.3- סוכם שהחוזה יועבר לעו"ד כדי לנסח אותו עם התיקונים וכי כפוף למתן ערבויות ושטר הביטחון יחתם הסכם שכירות? ת. עם זה אני לא מסכים... אין לי טעם לחתום אצל עורך דין אחרי שאני מסכים לכל התנאים בחוזה, אין לי הסתייגויות ושנינו מסכימים. אמרתי שמקובל עלי החוזה, נחתום במעמד זה או אחר ... אמרתי שאם היא רוצה שתביא עו"ד אבל שהחוזה שעברנו עליו מקובל עלי. חיזקתי את זה בכך שנתתי לה שני חודשי שכירות שהיא פדתה למחרת." (עמ' 6 לפרוטוקול, 17-28) 3. העובדה שהצדדים התכוונו לחתום בהמשך על חוזה שכירות אינה שוללת בהכרח את תוקפו המשפטי של זכרון הדברים: "אם נאמר בזכרון הדברים במפורש כי הוא לא מטיל על הצדדים כל חיוב בטרם יעשה החוזה הפורמלי, הרי בכך הביעו הצדדים דעתם הברורה כי זכרון הדברים אינו אלא שלב ביניים במשא ומתן שטרם נסתיים ...לעומת זאת, אם הצדדים קבעו בזכרון הדברים כי הוא מחייב אותם, הרי בכך הביעו הצדדים דעתם הברורה כי זכרון הדברים אינו שלב ביניים, אלא הוא מקור הזכויות והחובות ביניהם." (ע"א 158/77 הנ"ל בעמ' 287) במקרה דנן עם החתימה על זכרון הדברים החלו הצדדים בביצוע חיוביהם על פי החוזה. התובע שילם לנתבעת 1, סך של 5,019 ש"ח, דמי שכירות עבור החודש הראשון והאחרון (נספח א' לתצהיר התובע), שהופקדו על ידה בחשבונה למחרת, וכן יום למחרת החתימה מסרה הנתבעת 1 לתובע את מפתחות הדירה. אין לך אלא כי הצדדים ראו בזכרון הדברים הסכם מחייב, עוד לפני החתימה על חוזה פורמלי. "אם הצדדים חותמים על זכרון הדברים "עד שיוכן" חוזה פורמלי, הרי משמעות הדברים היא, שרצון הצדדים הוא שזכרון הדברים יכנס לתוקפו מיד..." (ע"א 158/77 הנ"ל בעמ' 288) המשא ומתן בין הצדדים הסתיים והם הגיעו לידי הסכם ביניהם, אף שביקשו לתת להסכמות שהושגו בעל פה תוקף פורמלי, על ידי חתימה על הסכם שכירות מפורט שיערך בכתב. בנסיבות אלה מהווה זכרון הדברים, חוזה גמור ומוחלט היוצר את הקשר החוזי בין הצדדים וזאת אף אם החוזה הפורמלי לא יצא אל הפועל (ר' ע"א 158/77 הנ"ל בעמ' 286-287). 4. הנתבעת 1, שחתמה על זכרון הדברים בשם בתה, הנתבעת 2, בעלת הדירה, פעלה בשמה בכל הנוגע לטיפול בהשכרת הדירה: "ש. יש לך נסיון של מעל 20 שנה בהשכרה של הדירה הזאת. ת. נכון. ש. גם של דירות נוספות. ת. כן. ש. את למעשה עושה הרבה בעניין הזה עבור ביתך? ת. נכון." (עמ' 20 לפרוטוקול, 25-31) וכן; "ש. את נציגת הדירה, נפגשת עם השוכרים הפוטנצאליים, מנהלת מו"מ, את נפגשת איתם ובודקת איתם, מנהלת מו"מ על תנאי השכירות. ת. נכון." (עמ' 21 לפרוטוקול, 5-7) השוכרים הקודמים של הדירה העידו כי מעולם לא פגשו את הגב' פלג, וכי כל ההתקשרות בנוגע להשכרת הדירה נעשתה מול הגב' בס, שחתמה אף איתם על זכרון דברים, שקדם לחתימת חוזה השכירות (ר' תצהירם של בני הזוג פרבר-אשכנזי - נספח ה' לתצהיר התובע, וכן פרוטוקול עמ' 2, 3-4). אמנם, על חוזה השכירות הפורמלי חותמת הנתבעת 2 כבעלת הדירה, אך אין בכך כדי לשלול את תוקפו של זכרון הדברים שנחתם בין התובע לנתבעת 1 בשמה של הנתבעת 2. הנתבעת 2 מתגוררת דרך קבע בחו"ל, הנתבעת 1 היא אמה של הנתבעת 2 המתגוררת בבניין, והיא שמטפלת עבור בתה בכל הכרוך בהשכרת הדירה. התובע יצר קשר עם הנתבעת 1, והקשר הישיר בינו לבין הנתבעת 2 לא היה נוצר אלמלא הגיעה ארצה במקרה סמוך לחתימת החוזה. בשום הזדמנות לא נאמר לתובע כי הסכמתה של הנתבעת 1, כפופה לאישור מטעם הנתבעת 2, על פני הדברים היה ברור כי הסכמתה של האם כמוה כהסכמת בתה. בפגישה בין התובע לנתבעת 2 ביום 1.4.98 היא לא הביעה הנתבעת 2 הסתייגות עקרונית מזכרון הדברים שנחתם בין התובע לבין אמה, ומהתחייבותה להשכיר לו את הדירה, אם כי ציינה בפניו כי היא אינה מוכנה להעניק לו את האופציה להארכת השכירות לשנה נוספת. מסקנת האמור לעיל היא, כי התנהגותה של הנתבעת 2 כלפי התובע יצרה שליחות, אשר מכוחה זכרון הדברים שנחתם מחייב אותה (ר' א' ברק, חוק השליחות, כרך ראשון, ירושלים, תשנ"ו1996-, 610-613). כמו כן, בנסיבות אלה מנועות הנתבעות מלטעון כי בחותמה על זכרון הדברים פעלה הנתבעת 1 ללא הרשאה (ר' א' ברק הנ"ל, בעמ' 619). ב. שטר הבטחון והערבים 1. לטענת הנתבעות משלא חתם התובע על חוזה השכירות כפי שהתחייב, ומשלא הביא ערבים, שיחתמו על שטר הבטחון, הוא הפר את החוזה שנכרת ביניהם, ולפיכך, זכאית היתה הנתבעת 2 לחזור בה מהסכמתה להשכיר לו את הדירה. אין חולק כי התובע התחייב לחתום על חוזה פורמלי עם הנתבעת 2, ולהמציא שני ערבים שיחתמו על שטר בטחון שיופקד אצל הנתבעת 2. הצדדים הסכימו על כך עוד במעמד החתימה על זכרון הדברים. הסכמה זו לא הועלתה על הכתב, אך התובע מעולם לא הכחיש אותה. תנאים אלו הופיעו בנוסח הסכם השכירות, שהציגה הנתבעת 1 לתובע במעמד החתימה על זכרון הדברים וחשיבותם הובהרה לתובע. 2. מוסכם על הצדדים כי החתימה על חוזה השכירות ומסירת הערבויות נקבעו ליום 2.4.98, אך קיימת מחלוקת לגבי המועד והמקום שנקבעו לשם כך. לטענת הנתבעת 2, סוכם ביניהם כי יפגשו במשרדו של עו"ד אבוהב, שערך את הסכם השכירות עבור הנתבעת, בשעות הצהריים של אותו היום. התובע טוען, לעומת זאת, כי הפגישה נקבעה לשעה 15:00 בדירה. הנתבעת 2, לא התייצבה לעדות ולפיכך אין בפני עדות שלה בקשר לגרסה הנטענת. מטעם ההגנה העיד עו"ד אבוהב, מעדותו עולה כי הנתבעת 2 ביקשה ממנו להכין את חוזה השכירות ליום 2.4.98, ומסרה לו כי היא תגיע למשרדו במהלך היום עם התובע ושני ערבים מטעמו, מועד מדויק לפגישה לא נמסר לו, הואיל והיה עליה לתאם זאת עם התובע (עמ' 13 לפרוטוקול, 26-31, עמ' 16 לפרוטוקול, 17-27). לא זו בלבד שמדובר בעדות מפי השמועה, אלא שמחומר הראיות שהובא בפני לא ניתן לדעת האם תאמו הצדדים מועד ומקום לשם חתימה על חוזה השכירות, והאם משלא התייצב התובע במשרדו של עו"ד אבוהב הוא הפר בכך התחייבות שנטל על עצמו כלפי הנתבעת 2. משלא הוכח כי הוסכם על מועד לחתימה על חוזה פורמלי, לא היתה מניעה כלשהי שהתובע יכנס לדירה על פי זכרון הדברים. 3. מחומר הראיות דומה כי מועד החתימה על חוזה השכירות טרם תואם, שעה שהתובע הגיע עם מטלטליו לדירה בכוונה להתמקם בה. אף בהנחה שהמדובר בחיובים שלובים, וחובת הנתבעת 2 למסור לתובע את החזקה בדירה הותנתה בחתימה על חוזה פורמלי, ובמסירת שטר ביטחון וערבויות, בנסיבות העניין לא היתה הנתבעת 2 זכאית לבטל את ההסכם שנכרת עם התובע בעקבות החתימה על זכרון הדברים: "המבחן הקבוע בסעיף 43(א)(3) לחוק החוזים, כמבחן לדחיית קיומו של חיוב, הוא העדר נכונותו של הצד שכנגד לקיים את החיוב המוטל עליו. בחוזה שחיוביו שלובים אין צד אחד חייב לקיים קודם שהצד האחר יהא נכון לקיים. לא נדרש קיום בפועל, באשר דרישה כזו היתה מביאה לידי מעגל שוטה שיסכל את קיום החוזה. לא נדרש גם קיום מוקדם, באשר דרישה כזו היתה הופכת חיוב שלוב לחיוב מותנה. סעיף 43(א)(3) דורש נכונות לקיים. הנכונות הנדרשת אינה נפשית גרידא, אלא גם מעשית, כלומר: נדרשים הן רצון והן יכולת בפועל לקיום החיוב." (ג' שלו, "דיני חוזים", מהדורה שניה, ירושלים תשנ"ה, 468) בעוד שהתובע היה מוכן לחתום על חוזה שכירות פורמלי, ולהביא ערבים שיחתמו על שטר הבטחון, לא היתה הנתבעת 2 מוכנה בשום אופן להשכיר לו את הדירה. לא הועילו לתובע מאמציו לשכנעה גם באמצעות עורך דינה כי תאפשר לו להביא ערבים, וכי תסכים לקבל מידיו המחאה אישית על סך 50,000 ש"ח כשטר לבטחון עד שימציא את הערבויות (נספח ד' לתצהיר התובע), הנתבעת 2 גמרה אומר בדעתה שלא להשכיר לו את הדירה. העיד על כך עו"ד אבוהב: "... ברגע שראתה את הסיטואציה שהוא מגיע עם משאית ורוצה להכנס לדירה לפני שיש חוזה שכירות, את האיש הזה היא לא רוצה. זה היה רוח הדברים. במהלך האירוע גם אדון וקסמן וגם הנהג שלו, הסבל ישב בצד, ניסו לשכנע אותי ובאמצעותי את דניאלה שהיא היתה מאוד נרגשת, היתה במצוקה, היא כמעט פחדה, אני לא יודע ממה אבל היא פחדה, הם ניסו לשכנע אותי שהיא תשנה את רוע הגזרה, שתתן לו להיכנס. במהלך אותו ארוע קיבלתי טלפון כנראה מחברי שניסהלעשות אותו דבר. הגב' דניאלה פלג לא הסכימה לתת לו להכנס..." (עמ' 14 לפרוטוקול, 8-21) וכן בהמשך: "ש. אמרת קודם שהיא אמרה לך שמבחינתה וקסמן הפר את החוזה איתה. ת. זה סיכום לגבי מועד הפגישה ועצם העובדה שהוא לא בא למשרד עם ערבים. רוח הדברים בפגישה היתה שגם אם התובע יביא עשרה ערבים כל אחד מהם יש לו כל הבטחונות בעולם, היא לא מסכימה לתת לו את הדירה בגלל העובדה שהוא הפר את הסיכום איתה לפיו שניהם יפגשו אצלי במשרד עם שני ערבים ויחתמו על חוזה שכירות. את זה הבנתי שסיכמה איתו קודם לכן. עצם העובדה שלא עמד בזה אלא בא עם משאית למקום ורצה להכנס למקום בלי חוזה שכירות זה עורר אצלה אור אדום. ש. התובע גם אם היה מקיים את כל מה שנדרש בין אם היה הסכם ובין אם זה היה סיכום היא בשום פנים ואופן לא היתה מוכנה להשכיר לו את הדירה. ת. נכון." (עמ' 17 לפרוטוקול, 4-13) על אף שהוסכם כי חוזה השכירות יחתם במהלך יום 2.4.98, לא הוכח כי נקבע מועד מדוייק לחתימה על החוזה וכי התובע התעלם מהסיכום ופעל בניגוד אליו. בנסיבות העניין כאשר על פי זכרון הדברים והסכמת הצדדים תקופת השכירות מתחילה ביום 1.4.98, והתובע שילם מראש דמי שכירות עבור החודש הראשון והאחרון, כאשר מפתחות הדירה נמסרו לתובע מבעוד מועד לצורך שיפוצה, וזה החל בשיפוצה, התנהגותו של התובע, שביקש להעביר את חפציו לדירתו החדשה, אינה מהווה התנהגות פסולה ונסיון לנצל את תום ליבן של הנתבעות, כפי שמבקשות לטעון לפני הנתבעות. בנסיבות שפורטו לעיל התנהגותו של התובע היתה סבירה, לא הוכח כי החתימה על חוזה השכירות היתה תנאי יסודי לקבלת החזקה בדירה, אך גם בהנחה שכך הדבר, מידת החומרה שדבקה בהתנהגותו של התובע לא הצדיקה את ביטול החוזה עמו, ואינה מעמידה לנתבעות הגנת אשם תורם. כאמור לעיל, הדין מסתפק בנכונותו של צד לחוזה לקיים את חיוביו, והתובע הוכיח נכונות כזו מצידו, לפיכך, סרובה התקיף של הנתבעת 2 להשכיר לתובע את הדירה, מהווה הפרת חוזה השכירות וחזרה ממנו, ללא שום סיבה והצדקה בדין. ג. הנזק תרופת הפיצויים נועדה להגן על אינטרס הצפיות, ומטרתה להעמיד את הנפגע מבחינה כספית במצב שהיה עומד בו אילו קויים החוזה ואלמלא ארעה ההפרה. 1. שיפוץ הדירה; על פי ההסכמה בין הצדדים היה על התובע לשפץ את הדירה ובתמורה לכך ניתנה לו הנחה בדמי השכירות בגובה 45 דולר לחודש במשך שנה, התובע עבד בשיפוץ הדירה במשך שלושה ימים. לטענת התובע נדרש לבצע בדירה שיפוץ יסודי ומקיף הכרוך בהשקעת עבודה רבה, וכן בהוצאה כספית גבוהה. התובע לא הוכיח מה היה מצבה של הדירה לפני שהחל בעבודות השיפוץ, מעדותה של הגב' פרבר (עמ' 2 לפרוטוקול, 29-30, עמ' 3 לפרוטוקול, 3-6), שהתגוררה בדירה עובר למסירת החזקה בדירה לתובע, עולה כי התובע ניסה לצייר תמונת מצב חמורה והגזים בתאור חומרת המצב, אך אין להתעלם מההסכמה בדבר ההפחתה בדמי השכירות בתמורה לביצוע השיפוצים. אין לדעת מה היקף העבודה שבוצעה בדירה על ידי התובע, ממוצגים נ1/ - נ6/ עולה כי התובע ביצע בדירה מספר תיקוני טיח וצבע קלים, אך לא הספיק להשלים את השיפוץ. לטענת התובע הדירה כולה נצבעה על ידו, אך מהצילומים עולה כי אף על פי כן נשארו עבודות צבע שנדרש היה לבצע בדירה. כמו כן טוען התובע כי בנוסף לעבודות הטיח הצבע והאינסטלציה שבוצעו על ידו, הוא שכר עובדת נקיון, חשמלאי, שערך ביקורת חשמל, וסבל, שפינה גרוטאות מהדירה. התובע לא הציג אף קבלה שתעיד על ההוצאות להן הוא טוען, הדבר היחיד שהוכח הוא כי התובע אכן עסק בשיפוץ הדירה במשך שלושה ימים, לכן יפסק לו בגין ראש נזק זה סך של 2,000 ש"ח בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. 2. הובלה; התובע הוביל את חפציו מדירתו הקודמת, במושב בית עריף אל הדירה שבתל אביב, וכעבור מספר שעות, משלא איפשרו לו להתמקם בדירה, נאלץ להובילם לאכסון במחסן באשדוד, ומשם כעבור חודש לדירה אחרת בתל אביב. עלות הובלת המטלטלין עד למחסן באשדוד, כולל ארבע שעות המתנה - 4,500 ש"ח (נספח ז' לתצהיר התובע). התובע לא צרף כל אסמכתא לתשלום 1,000 ש"ח עבור אכסון חפציו. חלק קטן ממטלטליו של התובע, נותר בדירה והוחזר לו על ידי הנתבעות באמצעות נהג מונית. עבור ההעברה שילם התובע לנהג המונית - 100 ש"ח (נספח ח' לתצהיר התובע). לפיכך, בגין ראש נזק זה יפסק לתובע סך של 4,600 ש"ח, בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. 3. דיור חלופי; בעקבות הפרת זכרון הדברים, נותר התובע ללא דירת מגורים והוא נאלץ לחפש דירה באמצעות מתווך. עבור שירותי התיווך שילם התובע 3,061 (נספח טז1 לתצהיר התובע), ועל כך הוא ראוי לפיצוי. התובע טען והוכיח שהוא התגורר באופן זמני במשך חודש אפריל בדירת ידידו, ושילם לו 1000 ש"ח. יחד עם זאת, אילו לא הופר החוזה עם התובע, היה התובע משלם דמי שכירות עבור חודש בסך השווה ל730- דולר אמריקאי בשקלים. סכום זה מתקזז כנגד דמי השכירות ששילם לחבר. 4. אובדן ציוד; לטענת התובע הושאר על ידו בדירה ציוד בעל ערך רב, הכולל 120 תקליטורים, מצלמה וציוד אופטי, שלא הוחזר לרשותו. עורך דין אבוהב, שנכח במקום, בשעה שהתובע ביקש להכנס לדירה על מנת להוציא משם את הציוד שהותיר בה, ערך רשימה של התכולה, אשר לטענת התובע נותרה בדירה (עמ' 14 לפרוטוקול, 23-30). על פי הרשימה שערך עו"ד אבוהב טען התובע כי בדירה נותרו: קלטות וידאו, קרטונים, שני רמקולים קטנים מסוג בוז, צנצנות על המדפים, בקבוקים כחולים, (עמ' 15 לפרטוקול, 3-5). באותו רשימה לא מפורטים 120 תקליטורים, מצלמה וציוד אופטי, בשווי רב, שהתובע טוען כי נשארו בדירה, דבר המעמיד בספק רב את גירסתו. המצלמה והציוד האופטי, שלטענת התובע אבדו, אינם מוזכרים גם במכתבים שנשלחו מטעם התובע אל עורכי הדין שייצגו את הנתבעות, ובהם ביקש התובע כי יוחזר לו ציוד שנותר בדירה (נספחים יב-טו). אינני מייחסת לנתבעות גניבה או כי הן העלימו מן התובע, במתכוון או בשוגג, כל ציוד שהיה שייך לו ונמצא על ידן בדירה. גם בהנחה שקרטון ובו תקליטורים אמנם אבד, אין שום דרך לדעת את נסיבות העלמותו, ולא מצאתי לגלגל האחריות לפתחן של הנתבעות. הואיל וכך, לא יפסק לתובע כל פיצוי בגין ראש נזק זה. 5. הוצאות מזון ולבוש; התובע טוען כי לאור המצב אליו נקלע במהלך התקופה שבה חיפש דירה חדשה, נשא בהוצאות מזון לבוש ודלק מוגדלות. אינני מקבלת את הטענה כי התובע התקשה להגיע לביגוד שנארז ואוכסן במחסן באשדוד, התובע יכול היה להגיע אליו בטרם אוכסן. כמו כן, לא הוכח הקשר הסיבתי בין הוצאות המזון והדלק המוגדלות לבין הפרת החוזה. זאת ועוד, קבלות עבור הדלק שהוגשו על ידי התובע אינן מפרטות את שמו של התובע, או את מספר הרכב שלו. כמו כן, על אף שהתובע התגורר בדירת חברו, הוא נאלץ, לטענתו, לאכול במסעדות לעיתים תכופות, ארוחות בסכומים גבוהים באופן חריג והדבר אינו מתיישב עם העובדה שהוא התגורר בבית החבר, שם בוודאי היה מטבח. גם החשבוניות עבור אותן ארוחות, אינן מפרטות את שמו של התובע. לאור כל האמור לעיל, ולאור חובת הקטנת הנזק המוטלת על התובע, לא יפסק לו פיצוי בגין ראש נזק זה. 6. אובדן הכנסות; התובע טוען כי סחורה, שנהג להחזיק במקרר הביתי למקרי חרום, נפגמה עקב מעברי הדירות והושמדה. על פי תעודת ההשמדה שצרף התובע (נספח יח' לתצהירו), הסחורה הושמדה ביום 25.5.98, כחודשיים לאחר העברת הדירה. קשה לעמוד על הקשר הסיבתי שבין הפרת חוזה השכירות להשמדת הסחורה כעבור חודשיים, ולפיכך לא יפסק לו פיצוי בגין ראש נזק זה. 7. עוגמת נפש; ללא ספק נגרמה לתובע עוגמת נפש כתוצאה מהפרת החוזה. המעמד והאופן שבו הודיעה הנתבעות לתובע על ביטול החוזה, ואי הנוחות הכרוכה בעובדה שהתובע מצא את עצמו ללא קורת גג, מצדיקים כי יפסק לו סך של 4,000 ש"ח בגין ראש נזק זה, בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן, יפסקו לתובע הוצאות ושכר טירחת עורך דין בסך 6,000 ש"ח בצרוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. שכירותחוזההפרת חוזהחוזה שכירות