התובעת הגישה התביעה ובפיה טענות שקר מפגיע ורשלנות כנגד החוקרים שפעלו בשרותה של חברת ביטוח להכנת הגנתה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת שקר מפגיע נגד חוקרים פרטיים של חברת ביטוח: זוהי תביעת נזיקין בעילות של שקר מפגיע ורשלנות, המופנות כלפי הנתבעים, שמאים וחוקרים פרטיים, שעבדו בשרותה של מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מגדל") לפיענוח תביעה שהגישה התובעת נגד מגדל לתשלום תגמולי ביטוח. ואלה העובדות הרלוונטיות לענייננו: 1. בשנת 1991 הגישה התובעת תביעה נגד מגדל לתשלום תגמולי ביטוח בטענה כי נגנבה מחצריה משאבת בטון שבוטחה לטענתה, על ידי מגדל בשתי פוליסות שונות (להלן: "התביעה"). התביעה התנהלה בבית המשפט המחוזי בת"א יפו ובעיצומו של שלב הבאת הראיות הגיעו הצדדים ביום 1.4.97 להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין לפיו תשלם מגדל לתובעת סך של 600,000 ש"ח, שהיוו פחות ממחצית סכומה המשוערך של התביעה, זאת לפני חישוב ההוצאות ושכ"ט עורך דין. (להלן: "הסכם הפשרה"). מפאת חשיבותו של הסכם הפשרה להלן נוסחו המלא: "ב"כ הצדדים מתכבדים להודיע לבית המשפט הנכבד כי הגיעו להסכם פשרה כלהלן: הנתבעת תשלם לתובעת באמצעות בא כוחה סך של 600,000 ש"ח בתוך 14 ימים מיום מתן תוקף של פסק דין להסכם זה. הסכם זה נתאפשר לאחר שהנתבעת חזרה מטענת מרמה כלפי התובעת ומנהלה באופן שנותרו מחלוקות בשאלת היקפם של הנזקים. 3. כל צד ישא בהוצאותיו" 2. כשלושה חודשים לאחר מתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, הגישה התובעת את התביעה שבפני, ובפיה טענות שקר מפגיע ורשלנות כנגד החוקרים שפעלו בשרותה של מגדל להכנת הגנתה. ראוי להזכיר בהקשר זה כי הנתבע 1 (להלן: "ארדן") נשלח ביום 10.5.90 לבחון את חצרי התובעת ולחקור את שדיווחה על גניבת משאבת הבטון, זאת לאחר שביום הדיווח 8.5.90, שלח סוכן הביטוח את השמאי רוזן - טל, אשר מגדל - כאמור - ויתרה על שרותיו ושלחה לאחר יומיים את ארדן כשמאי חוקר מטעמה. שאלות מקדמיות: לפני שאכנס לדיון לגופו של עניין, ראוי להתיחס לטענה השזורה לאורך סיכומי התובעת המתיחסת לעוולת לשון הרע. יש לדחות על הסף כל טיעון הנוגע לעוולה זו, המהווה משום שינוי והרחבת חזית. אמנם בכתבי הטענות מועלים רמזים הנוגעים לעוולת לשון הרע, אולם ברשימת המוסכמות והפלוגתאות, שהוגשה כרשימה מוסכמת ע"י שני הצדדים, לא נכללת מחלוקת כלשהי הנוגעת לעוולת לשון הרע. הפלוגתאות מתיחסות לעוולת שקר מפגיע ורשלנות ולפיכך אין להתיחס בפסק הדין, אלא לאותן עוולות. ראוי להדגיש כי אין בכך החמרה פרוצדורלית עם התובעת אלא עניין מהותי הנוגע לזכויות הנתבעים להוכחת הגנתם. נטלי הראיה הנוגעים לעוולת השקר המפגיע לעומת אלה המתיחסים לעוולת לשון הרע, שונים הם. בעוד שבטענת שקר מפגיע, מוטל הנטל על התובע להוכחת כל ומלוא האלמנטים של העוולה, לרבות - כמובן - השקר שבפרסום, הרי שבעוולת לשון הרע האמת משמשת כטענת הגנה - ועל הנתבע הנטל להוכיחה. כך גם לגבי יסוד הזדון שבבסיס עוולת השקר המפגיע, יסוד הקשה להוכחה אך מוטל על התובע, בעוד שעל פי עוולת לשון הרע אין צורך בהוכחת יסוד נפשי של כוונת המפרסם. על כן יש משמעות מהותית, בסיסית לכך שבמסגרת הפלוגתאות לא הועלתה פלוגתא כלשהי המתיחסת לעוולת לשון הרע, שכן לצורך ניהול המשפט הנתבעים הניחו כי אין עליהם חובה להביא ראיות להוכחת ההגנות בעוולת לשון הרע. במהלך הבאת הראיות לא שונתה החזית ולא אוזכרה עוולה זו ולפיכך כל טענה הנוגעת לעוולת לשון הרע נדחית בזאת על הסף. מה שאין כן לגבי טענות ההגנה הנוגעות להסכם הפשרה השם קץ להתדיינות המשפטית שבין הצדדים, הנוגעת לאירוע הגניבה הנטען. אמנם טענת הגנה זו אינה מאוזכרת ברשימת הפלוגתאות, אולם החזית הורחבה במהלך הדיון כולו, גם לגבי טענה זו. מטעם הנתבעים הובא לעדות עו"ד מ.תגר, מי ששימש פרלקיטה של מגדל ונטל חלק בניסוח הסכם הפשרה. הוא נחקר על תצהיר עדותו, לא נשמעה כל התנגדות מטעם התובעת להעלאת פלוגתא זו, ולפיכך יש להתיחס גם אליה. דיון: 1. הסכם הפשרה: לטענת הנתבעים הסכם הפשרה בא לסלק באופן סופי את התביעה (סעיפים 13 ו15- לתצהירו של עו"ד תגר). ולפיכך דינה של כל תביעה חדשה, החוזרת ותובעת הוצאות הנוגעות לניהול התביעה בבית המשפט המחוזי, להדחות על הסף. המרכיב העקרי בתביעתה של התובעת כאן הינו הוצאות שהיא הוציאה לניהול המשפט בבית המשפט המחוזי, הכוללות שכר טרחת עורך דין ושעות העבודה שהקדיש מנהל התובעת לניהול המשפט. לפיכך, טוענים הנתבעים כי הסכם הפשרה חוסם את התובעת מלתבוע שנית הוצאות אלה. לשונו של הסכם הפשרה ברורה וחד משמעית, כך שאין צורך להזקק לכללי פרשנות אחרים. סעיף 3 להסכם זה קובע כי "כל צד ישא בהוצאותיו", לפיכך אם הוציאה התובעת הוצאות לצורך ניהול המשפט, הרי שבהתאם להסכם הפשרה, הסכום ששולם לה כולל אותן הוצאות, או שהיא וויתרה במסגרתו על תביעתה להוצאות. אמנם הסכם הפשרה נכרת בין התובעת לבין מגדל, ולכאורה הוא אינו מחייב את התובעת כלפי הנתבעים, אולם כאן באה לידי ביטוי עדותו של עו"ד תגר כי ההסכם הושג אגב הטעיה שהטעתה אותו התובעת בכך שביקשה להוסיף את סעיף 2 להסכם על פיו מגדל חוזרת בה מטענת המרמה כלפי התובעת. עו"ד תגר העיד, עדותו לא נסתרה על ידי איש מטעם התובעת, לרבות לא עו"ד שץ, אשר ניהל את המשא ומתן לקראת כריתת הסכם הפשרה וחתם עליו בשמה. על פי דבריו הוא הסכים להוספת סעיף 2 להסכם הפשרה הואיל ולאחר שנחתם הסכם זה, למגדל לא היה עוד כל ענין בטענת התרמית כלפי התובעת, אולם היא לא היתה מוותרת על טענה זו בשום פנים ואופן אם המשפט היה ממשיך להתנהל ולא היה נחתם הסכם פשרה. כן הוא העיד כי אילו ידע שהתובעת טומנת לו פח בבקשה להוספת סעיף 2, על מנת לסלול לעצמה דרך להגשת התביעה שבפני, מגדל לא היתה חותמת על הסכם הפשרה (עמ' 24 שורות 27-26). אני סבורה כי יש לדחות התביעה כנגד מי שהיו עדים או אמורים להעיד כנגד התובעת בתביעה בבית המשפט המחוזי, זאת מטעמים של מדיניות משפטית. מתן פתח להגשת תביעות נגד עדי הצד המפסיד במשפט בין בעילה של שקר מפגיע, רשלנות, לשון הרע, או כל עילה אחרת עלולה ליצור אפשרויות אין סופיות להגשת תביעות של מי שהפסיד במשפט. ונמצא עצמנו בסחרור תביעות שלעולם לא תסתיימנה שכן הצד המפסיד בתביעה הנוספת עשוי להגיש תביעה נוספת נגד העדים בתביעה השניה, וחוזר חלילה. על טעמיה של מדיניות משפטית זו עמד בית המשפט בע"א 572/74 ,573/74 574/74 מרדכי רויטמן עו"ד נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח' כט' (2), 57. אמנם פסק דין רויטמן ניתן לפני שהוחק סעיף 58 לפקודת הנזיקין, ובית המשפט סרב להוסיף עוולה בדבר מתן עדות שקר, לרשימת העוולות הקיימות, אולם הנימוק שעמד בבסיס דחיית התביעה יפה גם היום; יש לתת חסינות לעדים מפני תביעות אזרחיות, להבדיל מהגשת אישום על עדות שקר, על מנת שלא ימנעו מלבוא להעיד מפני החשש שיסתכנו בתביעות משפטיות. נימוק נוסף שמעלה בית המשפט לטעם בדחיית תביעות מסוג זה הוא שמתן אפשרות להגשת תביעות מסוג זה היה מציף את בתי המשפט בתביעות שכאלה. בכך, אימץ בית המשפט את ההלכה האנגלית החוסמת הגשת תביעות אזרחיות נגד עדים (עמ' 70,71 לפסק הדין). השופט ח.כהן מוסיף בפסק דינו כי המחוקק נתן דעתו לפרובלמטיקה שבהגשת תביעות אזרחיות נגד עדים בגדר חוק איסור לשון הרע, משחסם הגשת תביעות כאמור נגד עד שעדותו מהווה משום לשון הרע. אותו ראציונל צריך לעמוד גם משעסקינן בעוולת השקר המפגיע. אם בית המשפט יאפשר הגשת תביעה אזרחית נגד העדים, יהא לבושה של העילה אשר יהא, נמצא בפני שטף אין סופי של תביעות מסוג זה. מסכם את ההלכה וההיגיון שמאחוריה, השופט י. זוסמן בבג"ץ 61/76 מרדכי רויטמן עו"ד נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח' ל"א(1), 281, בע"מ 286: "השיקול המונח ביסוד החסינות מפני חבות בנזיקין, לשחרר עד מחשש שעדותו תסבך אותו במשפטים עם טרדנים שאינם מרוצים או שניזקו על ידי עדותו, מחייב המסקנה שבית המשפט לא ידון גם בתביעת הצהרה נגד העד, שאף היא כתביעת נזיקין, עלולה להרתיע אדם מלמלא חובתו כאזרח ולהעיד במשפט פלילי. עצם האפשרות של התדיינות עם עד - זולת היועץ המשפטי האוכף את המשפט הפלילי מטעם המדינה יש בה משום היזק לציבור". אשר על כן, בין אם העילה כנגד העד הינה לשון הרע, או בנזיקין שקר מפגיע או רשלנות, ובין אם בעילה אחרת, בכסות של מתן פסק דין הצהרתי, כפי שהתבקש בע"א 61/76 הנ"ל, בית המשפט יחסום תביעות מסוג זה, מטעמים של מדיניות משפטית. בענייננו לא הוכח בפני אם הנתבעים כבר העידו או שהיו אמורים להעיד בגדר התביעה בבית המשפט המחוזי, אולם לכך אין כל משמעות. הם בבחינת עדיה של מגדל להוכחת הגנתה נגד התביעה שהגישה נגדה התובעת, עילת התביעה מתבססת על תוכן עדותם, ולפיכך יש לדחות את התביעה נגדם מהטעם האמור. זאת ועוד; מצד התובעת לא נעשה נסיון כלשהו להתמודד עם עדותו של עו"ד תגר, לא מפי עדיה ולא בסיכומיה. מכאן נובע כי הסכם הפשרה נחתם אגב הטעיה שהטעתה התובעת את מגדל בכל הנוגע לחזרת מגדל - בגדר הסכם הפשרה - מטענות המרמה. לפיכך התובעת אינה יכולה להסתמך על האמור בסעיף 2 להסכם הפשרה כעובדה להוכחת העוולות להן היא טוענת. ויותר מכך, תמוהה העובדה הכיצד התובעת מבקשת שבית המשפט יקבל את טענת תום לבה ונקיון כפיה בכל הכרוך בתביעה לתגמולי הביטוח כשהיא כורתת הסכם פשרה עם מגדל תוך כדי הטעיה, אגב הסתרת עובדות מהותיות, שאם מגדל היתה יודעת עליהן, כמובן שלא היתה חותמת עליו. כפי שעוד יובהר להלן העדויות שהובאו בפני מצביעות על ספקות נכרים בקשר לטענת הגניבה והפריצה לחצירה של התובעת ולא בכדי ניהלה נגדה מגדל את המשפט בבית המשפט המחוזי. 2. שקר מפגיע: הצדדים אינם חלוקים על כך כי התקיים יסוד הפרסום בדיווחי הנתבעים למגדל ולפיכך נותר לבדוק האם התובעת הוכיחה את יתר האלמנטים שבסעיף 58 (א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), כדלקמן: כזב, זדון ונזק. לפני שאדון באמירות המיוחסות לנתבעים, יש להדגיש כי לא די באותן אמירות, אשר גם אם תוכחנה בכך לא די. יש צורך בכוונת זדון לצידן. המונח זדון פרושו העדר אמונה בנכונות ההצהרה ובהקשר כזה לא די בהתרשלות מצד המפרסם, אלא, יש להוכיח יסוד נפשי של כוונה לפגוע, להבדיל מתום לב, אפילו תום לב זה גובל ברשלנות. הואיל ובסיכומיה מתיחסת התובעת למספר אמירות שנכללות בדוחות הנתבעים, אתיחס אליהם אחת לאחת: א. "בחצרו של המבוטח לא נמצאו סימני פריצה למרות שניסה להציג כאלו בשלב מאוחר יותר". הצדדים ייחדו חלק ניכר בחקירות לשאלה האם כשהנתבע 1 הגיע לחצרי התובעת הוא מצא על שרשרת השער סימני פריצה. אין חולק כי סימנים אלו לא נמצאו יומיים לאחר הדיווח על קרות הפריצה, כשהנתבע 1 הגיע לבדיקת המקום. התובעת טוענת כי הסימנים נמצאו ביום האירוע ע"י החוקר רוזן טל, אשר נשלח בתחילה ע"י סוכן הביטוח ואשר יומיים לאחר מכן הודח מתפקידו ע"י מגדל ובמקומו נשלח הנתבע 1. התובעת מבקשת לבסס טענתה על דו"ח רוזן טל (מוצג ת/ב2/ למוצגי התובעת), שהוצא חצי שנה לאחר הביקור במקום, לבקשת עו"ד תגר, אשר אליו הועבר הטיפול בתביעה מטעם מגדל. בסעיף 2 לדו"ח זה רושם רוזן טל כי לפי ממצאי בדיקתו, שפורטו בדו"ח קודם, אשר הוצא למגדל ימים ספורים לאחר הביקור במקום (ת/ב1/ למוצגי התובעת), שער החצר נפרץ באמצעות חיתוך שרשרת הפלדה. למרבה הפלא, ממצא כה חשוב, המהווה תנאי על פי הפוליסה לתשלום תגמולי הביטוח, אינו מופיע בדו"ח ת/ב1/, שנעשה בזמן אמיתי, אלא רק בדו"ח מאוחר הרבה יותר. רוזן טל מסתמך, אמנם, בדו"ח המאוחר על צילום כלשהו אשר לטענתו נעשה על ידו ביום ביקורו (מוצג ת1/), אולם, על הצילום אין הדפסת תאריך, הרקע לאותו צילום אינו ברור ואין לדעת ממנו האם הוא צולם ביום הביקור של רוזן טל, האם זהו השער, שנטען כי ממנו נעשתה הפריצה, והאם אין כאן יצירת ראיות מאוחרות יותר. לא הייתי מחמירה עם החוקר ליאור בן נון, שנשלח ע"י רוזן טל ביום הדיווח, אלא שמסתבר כי עובר לבדיקה מיום 8.5.90 משרדו ביצע עבודות עבור התובעת, ולפיכך היתה סיבה טובה לכך שמגדל החליטה להדיחו מהחקירה. סימני הפריצה לא נרשמו בדו"ח הראשוני ת/ב1/, שנעשה מיד בסמוך לאחר הבדיקה, ויותר מכך, מטעם התובעת לא הובא איש להעיד כי בבוקרו של יום 8.5.90 מצא מי מטעמה את השער פרוץ. בסעיף 7 לתצהירו של מנהלה גולדגרבר נטען כי עובדיה מצאו את השער פרוץ. איש מאותם עובדים לא הובא לעדות. ובהקשר זה ראוי לצטט את עדותו המתחמקת של גולדגרבר: "ש: לגבי הריתוך של השרשרת, מפנה לנספח א' לתצהירו של ארדן עמ' 2 תמונה עליונה, 6 החוליות התלויות, האם אלה החוליות שריתכו לאחר המקרה? ת: אני לא יכול לענות לך על כך. עובד שלי ריתך וקשה לי לזכור. (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 10-8). תמוהה העובדה מדוע אותו עובד, שמצא את שרשרת השער חתוכה או זה שריתך אותה, לא הובא לעדות. למותר לציין כי המנעות מהבאת ראיה שבידי צד המבקש להסתמך עליה, עומדת כנגדו. עובד התובעת, ענתר אבי, העיד במשטרה, בגדר חקירה שהתנהלה נגד התובעת בקשר לתלונה בדבר ביום הגניבה, כי בבוקר יום 8.5.90 הוא הגיע לעבודה בחצרי התובעת ומצא את השער פתוח למרות שבעבר הוא ריתך אותו עם שרשראות (מוצג ת3/ למוצגי התובעת). בעדותו לא מזכיר העובד ענתר כי מצא שהשרשרת נחתכה ובוודאי שהמנעות מהבאתו לעדות מעוררת סימני שאלה לגבי טענת התובעת כי השרשרת נחתכה ע"י הפורץ. עד ההגנה הנתבע 3, מנחם גלבוע, העיד כי משהגיע לחצרי הנתבעת ביום 10.5.90 לא מצא סימני פריצה או חיתוך השרשרת, עדותו לא נסתרה ובתצהיר עדותו של מנהל התובעת, אפילו לא נטען כי שרשרת השער נמצאה חתוכה וכי היא רותכה לאחר ביקורו של רוזן טל טל ביום 8.5.90. אשר על כן לא זו בלבד שהתובעת לא הוכיחה כי היה כזב באמירת הנתבעים כי לא נמצאו סימני פריצה, אלא שהעדויות נוטות למסקנה כי השרשרת כלל לא נחתכה ע"י הפורץ העלום, וכי זוהי המצאה מאוחרת של רוזן טל. למותר לציין כי התובעת לא הוכיחה כוונת זדון כלשהי בכל הנוגע לאמירה זו וכי היה בה משום הסקת מסקנה של החוקר לאחר חקירה ודרישה, בתום לב מוחלט. ב. "המבוטח סרב להציג בפנינו מסמכים ו/או למסור מידע בטענות מטענות שונות, כמו כן סירב להבדק בגלאי שקר או לאפשר לעובדיו להיבדק". באמירות אלה אין כל כזב. גולדגרבר טען, אמנם, כי בתחילת מהלך החקירה הוא היה מוכן להיבדק במכונת אמת, אולם בחקירתו הנגדית הוא הודה כי ככל שהחקירה התקדמה הוא סרב להיבדק וסרב שעובדיו יבדקו בפוליגרף (עמ' 13 שורות 30-27). העובדה כי בתחילת החקירה גולדגרבר היה מוכן להיבדק, אין בה ולא כלום שכן במהלך החקירה, משהסתבר לו כי בידי החוקרים מצטבר חומר העלול להעמיד בספק את גירסת הפריצה, הוא סירב להיבדק בפוליגרף ועל כך דווח כדין למגדל. אין באמירה זו כדי לסלף או ליצור רושם מטעה כלפי חברת הביטוח, הפרסום האמור נעשה בתום לב, ולא הוכחה כל כוונת זדון מאחריו. ג. בדו"ח צויין כי החקירה העלתה שהמבוטח ידוע בשוק כמי שמבצע עסקאות רבות ללא קבלות ורישומים כי הוא ידוע כמי שנוהג לרמות את לקוחותיו ולמכור מוצרים משופצים כחדשים וכי יצא לו שם רע בשוק. התובעת טוענת כי עובדות אלה לא הוכחו, אלא שנשתכח ממנה כי הנטל מוטל על כתפיה להוכיח כי יש באמירות משום פרסום כוזב. לא זו בלבד שהתובעת לא הביאה ולו שמץ ראיה כדי להוכיח כי האמירה אינה אמת, אלא שאפילו בתצהירו של גולדגרבר אין הכחשה כללית לכך. למותר לציין כי לא הובא ולו לקוח אחד מלקוחותיה של התובעת על מנת להעיד על יושרה בתחום המסחר ועל נוהגה לבצע עיסקאות, על פי רישומים וקבלות. גם רואה החשבון של התובעת לא הובא לסתור את האמירה כי התובעת מבצעת עסקאות ללא רישום וללא קבלות. ד. "המבוטח אמור היה לעזור לו (לג'וליו רז - הערה שלי ש.א.) לקבל אשראי מבנק לאומי בסניף נתניה". נטען כי ג'וליו רז היה אמור לרכוש מהתובעת את משאבת הבטון שנגנבה וכי התובעת היתה אמורה לסייע לו בקבלת הלוואה מהבנק לצורך הרכישה. התובעת טוענת כי ג'וליו רז מעולם לא מסר לחוקר כי התובעת היא זו שהתכוונה לסייע לו בקבלת אשראי, אלא שהוא התכוון לקבל מהבנק אשראי זה. גם לגבי אותה הלוואה לא באה כל התיחסות בתצהירו של גולדגרבר. וכן לא הובא ג'וליו רז מטעם התובעת על מנת להבהיר ממי ועל סמך מה הוא היה אמור לקבל אשראי לצורך רכישת המשאבה. ומכל מקום אין כל סתירה בין דיווחו של החוקר לבין האמירות שבהודאתו של ג'וליו רז. ראוי לציין בהקשר זה כי מהשוואת עדותו של ג'וליו רז במשטרה לעומת עדותו של גולדגרבר מתעוררים סמני שאלה אשר לקשר בין השניים ונקיון עסקת מכירת המשאבה כנטען על ידם. בהודעתו טוען ג'וליו רז כי הוא נהג לבקר בקביעות בחצרי התובעת, כי הוא ראה את המשאבה יום לפני הגניבה הנטענת, וכי היא היתה במצב נסיעה (נספח ת/ד עדותו של ג'וליו רז שורות 34-33). לעומת זאת גולדגרבר העיד כי המשאבה לא היתה במצב נסיעה, כי היא עמדה על "גטים", וכי נדרשה פעולה שאורכת כרבע שעה על מנת להסיע אותה (עמ' 15 שורות 14-10). חשדו של החוקר בגין העסקה האמורה לא היה מופרך, לא הוכחה העובדה כי התובעת לא היתה אמורה לסייע לג'וליו רז במימון הרכישה ובוודאי שלא הוכח זדון באמירה זו. ה. "למבוטח היה בעבר משאבת בטון אשר לא הצליח למצוא לה שום קונה והנ"ל מצאה עצמה דרכה לאחת הואדיות בדרום...." רוזן טל העיד כי אותו מקרה מוכר לו וכי המדובר במבוטח אחר ולא בתובעת, וכי הקשר בין שני המבוטחים הוא גולדגרבר שהפעיל אותה, אך היא לא היתה בבעלותו. ראשית יאמר כי עדותו של רוזן טל, כפי שפורט לעיל, אינה נקיה מספקת. שנית; וזה העיקר, בעובדה כי החוקר לא הפריד בין היישויות המשפטיות השונות, שכולן מופעלות ע"י גולדגרבר, אין בה ולא כלום. מבחינת החוקר החשוב הוא זהות המנהל והרוח החיה מאחורי המבוטח ולאו דווקא אם שם המבוטח הוא "מ.גולד יבוא ושיווק בע"מ" או שמא "צור כרמל". לפיכך גם באמירה זו לא הוכח כזב, קל וחומר שלא הוכחה כוונת זדון. ו. "המבוטח סירב להציג מסמכים הקשורים ליבוא וכן את מסמכי הקרנה". לגבי מסמכי היבוא הודה גולדגרבר בחקירתו כי הוא סרב ליתן לחוקר את מסמכי היבוא, כדלקמן: "ש: מדוע לא הסמכת לתת למר גלבוע ייפוי כוח לעיין בתיק היבוא של המשאבה במכס?. ת: כי זה לא מעניינו, אני לא בטוח שלא הסכמתי. נתקתי כל מגע עם גלבוע...." (עמ' 14, שורות 12-6) וכך גם בחקירה חוזרת, שב ומבהיר גולדגרבר מהי הסיבה שסרב לאפשר לחוקר לבדוק את המסמכים במכס: "ת: סרבתי לתת את יפוי הכוח בשלבים שלא רציתי לדבר עם החוקר. ש: מדוע? ת: הם התנהגו אלינו כמו מינימום נאשמים ברצח. דברו אלינו היחס שלהם היה בזיון ואז זרקתי אותם ואמרתי שלא יתקשרו אלי ואני לא רוצה לשמוע ממנו..." (עמ' 17, שורות 9-6). לפיכך אין כזב בדיווח החוקר למגדל כי התובעת סרבה לחתום על יפוי כוח לבדוק את המסמכים המצויים במכס, ואינני מוצאת חשיבות כלשהי לאבחנה בין מסמכי ה"קרנה" לבין המסמכים האחרים. עובדה היא כי משהלכה והתהדקה החקירה נגד התובעת, אגרסיבית ככל שתהיה, היא סרבה לשתף פעולה עם הנתבעים ולמסור לידיהם את כל ומלוא החומר הנוגע למשאבה על מנת שיבצעו הבדיקות הנדרשות לסיום החקירה. ברור - לכן - כי התובעת לא הוכיחה כל כוונת זדון מצד הנתבעים שכן הוכח כי היה ממש בחשדות ובספקות שנגלו לעיניהם במהלך חקירת המקרה. הדו"ח של ארדן (מוצג ת/ג1/ למוצגי התובעת) מונה שורה ארוכה של סימני שאלה שהתעוררו בקשר לגניבה הנטענת. החל מהעדר התאמה בין מספרי הרישוי של המשאית, שנטען כי נגנבה, לבין אלה שמצויינים בפוליסות, על כי נגנבה, כביכול, משאית ישנה שעמדה בחצרי התובעת ומדוע לא נגנבה משאית חדשה שעמדה לצידה, על כי התובעת התקשתה למכור את המשאבה שיובאה על ידה וזאת במשך חודשים אורכים, ועל כן היא הסבה אותה והחליפה חלקים על מנת לשפרה, וכן פרטים רבים ונוספים המצויינים בדו"ח אשר העלו חשד כי הגניבה היתה מבויימת. לא בכדי חשד החוקר כי המשאבה נמצאת בחצרו של מתחרה התובעת, אחד בשם מלפי. בתום ליבם שלחו הנתבעים את מי שנחשב המומחה בארץ בענף זהוי משאבות, את אלי דברת, על מנת שיזהה את המשאבה בחצרי מלפי. אין רבב בכך שהנתבעים סמכו על הזהוי שנעשה ע"י דברת, והתובעת לא עשתה כל נסיון כדי להתמודד עם זהוי זה, בין על ידי הבאת אותו דברת לעדות ובין בכל דרך אחרת. הנטל על התובעת להוכיח כי אמירת הנתבעים היתה כזב, על פני הדו"ח עולה כי היה אמת באמירה כי המשאבה זוהתה בחצרי מלפי - בין אם נתנה תמורה לדברת בין אם לאו - ולא הוכח על ידה אחרת. לא זאת כי אם אף זאת, גם משטרת ישראל מצאה לנכון לתפוס את המשאבה אצל מלפי. אמנם בסופה של החקירה החליטה הפרקליטות לסגור את התיק נגד התובעת מחוסר ראיות אך לא מחוסר אשמה. לא הרי כמות הראיות הדרושה לצורך הרשעה פלילית כהרי כמות הראיות הדרושה לצורך טענת ביום גניבה בהליך אזרחי. לפיכך, הראיות שעליהן נסמכים דוחות הנתבעים בהחלט מצביעות על אפשרות כי הגניבה בוימה. תפקידם של החוקרים להביא בפני חברת הביטוח את כל ומלוא הראיות שאספו והיא זו שתשקול ותחליט אם היא מנהלת משפט, משלמת ללא משפט או מתפשרת במהלכו. לא בכדי בחרה מגדל לנהל את המשפט כנגד התובעת ולא בכדי היתה מוכנה האחרונה להגיע להסכם פשרה על כשליש משווי התביעה. לא הוכחה כל אמירת כזב מפי הנתבעים ולא הוכחה כוונת זדון, שמשמעותה העדר אמונה כנה בנכונות ההצהרה. לא מצאתי כל כוונה מצד מי מהנתבעים לפגוע בתובעת, הם עשו מלאכתם נאמנה כלפי מגדל, ללא פניות ומתוך אמונה כנה ואמיתית כי הדיווח על הפריצה והגניבה הינו שקרי ומבויים. 3. רשלנות: מכאן פשוטה הדרך להסקת המסקנה כי הנתבעים לא התרשלו בעבודתם בוודאי לא כלפי מגדל אך גם לא כלפי התובעת. התאור בפרק 2 לעיל מלמד על כך שבידי החוקרים היתה כמות מספקת של ראיות המעלות חשש יותר מסביר כי הפריצה לחצרי התובעת היתה מבויימת. החל מהעדר סימני פריצה, המשך בגניבת המשאית הישנה דווקא, וכלה בכל יתר הסימנים שפורטו לעיל, אשר עוררו ספקות וחשדות בלב החוקרים. תפקידו של החוקר להעמיד בפני חברת הביטוח את ממצאי חקירתו, אלה המבוססים יותר ואלה המבוססים פחות, והיא זו שתחליט, בסופו של דבר, מה עמדתה כלפי תביעת המבוטח. החובה לפרט את ממצאי החקירה - גם אלה הפחות מבוססים, אינה עומדת בניגוד לחובת הזהירות שחלה על החוקר כלפי המבוטח. אכן חלה עליו חובה שלא לנהוג כלפי המבוטח בעוולה של שקר מפגיע, אולם משהוכח כי לא זה המקרה, ומשהוכח כי ממצאי החקירה שהעלו הנתבעים הצדיקו העלאתם בפני חברת הביטוח, לא ביצעו הם כלפי התובעת עוולה רשלנות. לפיכך יש לדחות גם טענה זו. למעלה מן הצורך ולמרות שדי באמור לעיל על מנת לדחות את התביעה, אדון גם בשאלת הקשר הסיבתי ובשאלת הנזק: 4. הקשר הסיבתי: גם אם הייתי מקבלת את טענת התובעת כי פרסומי הנתבעים היו כזב ובזדון או כי הם נהגו כלפיה ברשלנות, הרי שלא הוכח הקשר הסיבתי בין אלה לבין החלטת מגדל שלא לשלם לה את תגמולי הביטוח. מעדותו של עו"ד תגר עולה כי לפי חוות דעתו המשפטית לא היה כיסוי ביטוחי לארוע לפי פוליסת צמה, זאת גם לפי עדותו של גולדגרבר (עמ' 15 לפרוטוקול), וכן לא היה כסוי ביטוחי - לדעתו - בפוליסת "גג למסחר". לפיכך לא רק דו"ח הנתבעים היה נדבך בדחיית התביעה אלא גם חוות דעתו המשפטית של עו"ד תגר. התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי חוות דעתם של הנתבעים היא זו שהכריעה את הכף לחובתה. משמע, התובעת לא הוכיחה את הקשר הסיבתי בין המעשים המיוחסים לנתבעים לבין הנזק לו היא טוענת, או במילים אחרות, לדחיית התביעה על ידי מגדל. 5. הנזק: סעיפים 18 ו19- לתצהירו של גולדגרבר מציינים באופן סתמי ראשי נזק, ללא כל פרוט ומבלי שהדבר הוכח להנחת דעתי. נטען לשעות עבודה רבות שהעד הקדיש למשפט בבית המשפט המחוזי שאת שווין הוא מעריך ב123,000- ש"ח. לא פורט מספר השעות, מועדים שבהם הקדיש העד זמן ומחשבה לתיק ולא נותר הסכום אלא כמילים בעלמא שנטענו על ידו. כך גם לגבי הטענה בדבר פגיעה במוניטין בסך של 40,000 ש"ח ועוד עגמת נפש בסך 10,000 ש"ח. לא ברור מהי עוגמת הנפש של חברה מוגבלת במניות, ולגבי פגיעה במוניטין לא הובא ולו עד אחד להוכחת אותם מוניטין. אשר לשכרו של פרקליט התובעת בסך של כ137,000- ש"ח, הקבלות שצורפו אינן מפרידות בין הטיפול במשפט לבין שרותים אחרים שנתן עו"ד שץ לתובעת, וגולדגרבר הודה כי אלה אכן נתנו כריטיינר. מן הטעמים האמורים לעיל אני מורה על דחיית התביעה. התובעת תשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ש"ח בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. פוליסהשקר מפגיעחוקר פרטיחברת ביטוח