בקשת מפרק זמני למסירת רכבים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת מפרק זמני למסירת רכבים: .1מפרקה הזמני של בז ייצור בשר (1992) בע"מ (להלן - החברה) מבקש לחייב גורמים שונים, המחזיקים לטענתו בכלי רכב השייכים לחברה, למוסרם לידיו. .2ביום 19.3.95הוגשה על ידי נושה בקשת פירוק לגבי החברה. ביום 23.3.95נתמנה המבקש כמפרק זמני. ביום 10.9.95ניתן צו פירוק, הכונס הרשמי נתמנה כמפרק זמני ואילו המבקש קיבל מינוי לתפקיד מנהל מיוחד. המבקש זנח טענותיו לגבי חלק מכלי הרכב ולמעשה הן צומצמו לארבעה כלי רכב: א. מכונית סקודה מס' רישוי 09-591- 13(להלן - הסקודה). ב. טנדר סובארו מס' רישוי 59-031- 35(להלן - הסובארו). ג. G.m.cספארי מס' רישוי 08-405- 61(להלן - הספארי). ד. משאית מרצדס מס' רישוי 00-916- 11(להלן - המרצדס). הסקודה נרכשה על ידי שמואל כהן (יחד עם רעייתו), אשר צורף כמשיב נוסף בהליכים, לפי החלטה מיום .7.11.95טענותיו של המבקש לגבי הסובארו מכוונות כנגד קו אופק בניה ושיווק ומסחר בע"מ (להלן - קו אופק), הטוענת, כי היא הבעלים של המכונית. קו אופק צורפה כמשיבה נוספת (לתיקי המרצה 249/95 ו- 272/95) לפי החלטה מיום 6.6.95(ת.ה. 279/95). הטענות של המבקש לגבי הספארי מתייחסות ליסמין שיווק (1992) בע"מ (להלן - יסמין). אף יסמין צורפה כמשיבה נוספת (החלטה מיום 6.6.96בת.ה. 279/95). לגבי המכונית הרביעית, היא המרצדס, התחרות היא בין המבקש לבין כלבו דג שלנו בע"מ (להלן - כלבו). .3אחד המשיבים בבקשה המקורית (משיב 5בת.ה. 249/95) הוא מיכאל (מיקי) בדוס (להלן - בדוס). בדוס היה בעל מניות ומנהל בחברה. הוא אף בעל השליטה ומנהלה של קו אופק וכן היה מעורב כמנהל ובעל מניות בחברות בז שיווק בשר בע"מ, משיבה 3בת.ה. 249/95 (להלן - חברת בז) ובדוס תעשיות ושיווק בשר 1988בע"מ, משיבה 4בת.ה. 249/95 (להלן - חברת בדוס). בדוס הוא דמות מרכזית בכל הנוגע לחברה ולכלי הרכב נושא ההליך דנא. גוף נוסף שיש להזכירו הוא המגן חברה לביטוח בע"מ, משיבה 7בת.ה. 249/95 (להלן - חברת המגן). שניים מבין כלי הרכב, הסקודה והספארי, שועבדו לטובת חברת המגן. בעת מכירתם של כלי רכב אלה קיבלה חברת המגן כספים כהחזר הלוואות שנתנה. הטענה המרכזית של המבקש היא שארבעת כלי הרכב היו בבעלות החברה ונמכרו לאחר הגשתה של בקשת הפירוק. בקשתו של המבקש נסמכת על סעיף 268לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג - 1983(להלן - הפקודה). בסעיף זה נקבע, כי עסקה שנעשתה בנכסי החברה לאחר תחילת הפירוק בטלה אלא אם בית המשפט הורה אחרת. יום הגשת בקשת הפירוק נחשב כיום תחילת הפירוק: סעיף 265(א) לפקודה. לאחר שהצגנו את הגורמים המעורבים ואת תמצית טיעונו של המבקש נוכל לעבור לדיון לגבי כל אחת ואחת מן המכוניות. .4מבין ארבעת כלי הרכב שבמחלוקת רק הסקודה היה רשום במשרד הרישוי על שם החברה במועד הגשתה של בקשת הפירוק (צילום רשיון הרכב כלול בנספח א' בת.ה. 272/95). במשרד הרישוי נרשם שיעבוד על הרכב לטובת חברת המגן. הטוען לזכויות במכונית הוא המשיב שמואל כהן. בדוס הסביר בתצהירו (שהוגש לבית המשפט ביום 6.6.95), כי הסקודה נרכש על ידי החברה באמצעות הלוואה שנתקבלה מחברת המגן. בתצהיר (סעיף 5.3) אף נאמר, כי הרכב נמכר לכלבו. בדוס צירף לתצהירו הסכם בעניין מכירת הרכב (נספח ד' לתצהיר). עיון בהסכם מלמד, כי מדובר בחוזה הנושא תאריך 22.3.95בין החברה (ע"י מיקי בדוס) כמוכרת לבין שמואל כהן כקונה. בהסכם מצויין, כי הסקודה משועבדת לחברת המגן וכי הרכב היה מעורב בתאונה "ועשה קילומטרז' גבוהה" (כך!). התמורה המוסכמת נקבעה לסך של 000, 20ש"ח. שמואל כהן, שאף הוא הגיש תצהיר, עבד כמנהל מכירות בכלבו. לפי האמור בתצהירו, הוא ואישתו רכשו את הסקודה והוא אף מזכיר את הכלבו כרוכש, שכן נשא בהוצאות אחזקה. בתצהירו של כהן אף נאמר (סעיף 8), כי שוויה של המכונית לפי מחירון היה 500, 27ש"ח. מן החומר עולה, כי ביום 2.4.95שילם כהן לחברת המגן סך של 000, 20ש"ח (קבלה של חברת המגן מיום 2.4.95- מוצג מב/9). חברת המגן הודיעה בכתב ביום 2.4.95שאין לה התנגדות לביטול השיעבוד (מוצג מב/8). לאור החומר ניתן לקבוע, כי כהן שילם לחברת המגן סך של 000, 20ש"ח לאחר תחילת הפירוק. אין שום הוכחה ששמואל כהן ידע על דבר הגשתה של בקשת הפירוק. יחד עם זאת, הוא הודה, כי שמע שמועות על כך שלבדוס יש בעיות (עמ' 16ועמ' 17לפרוטוקול). יש לקבוע, כי כהן ידע, לפני רכישת הרכב, שבדוס נתון בקשיים כלכליים. שאלה מרכזית היא האם התמורה ששילם כהן לחברת המגן שיקפה את ערך הרכב באותה עת. הראיה היחידה לגבי השווי כלולה בתצהירו של שמואל כהן שבו נכתב כאמור, שעל פי המחירון שווי הסקודה היה 500, 27ש"ח. הוכח, כי בחודש מאי 1995שולם עבור תיקון הרכב סך של 050, 4ש"ח (מב/ 10ומב/11). הן מתצהירו של בדוס והן מתצהירו של שמואל כהן וכן מחקירותיהם בבית המשפט עולה, כי הרכב היה מעורב בתאונה. לדברי כהן התאונה ארעה ב- 21.3.95(עמ' 17לפרוטוקול). בנוסף לכך ועל פי דברי שני אלה הרכב "עשה קילומטרז' גבוה". במצב דברים זה, ובהעדר הוכחה אחרת, יש לקבוע, כי המחיר של 000, 20ש"ח שיקף את שוויה של הסקודה, במצבה אותה עת. עניין נוסף נוגע לחברת המגן, שקיבלה 000, 20ש"ח לחיסול החוב שהגיע מהחברה. השיעבוד לטובת חברת המגן אמנם נרשם במשרד הרישוי אך לא נרשם אצל רשם החברות. .5המחלוקת בעניין הסובארו היא בין המבקש לבין קו אופק, שהיא חברה בשליטתו ובניהולו של בדוס. ברישיון הרכב מצויין, כי הרכב רשום על שם בדוס תעשיות בע"מ (צילום הרישיון הוא נספח ה' לתצהירו של בדוס מיום 6.6.95). מדובר כנראה בחברת בדוס, המשיבה 4(בת.ה. 249/95). ברישיון מצויין, כי הרכב עוקל על ידי "ניכויים" והכוונה למס הכנסה וכן, כי הוא משועבד לבנק דיסקונט. כנראה שהשיעבוד נרשם אף אצל רשם החברות. על פי מסמכי הנהלת החשבונות נרכש הרכב ביום 23.3.92על ידי החברה תמורת סכום של 600, 33ש"ח. בתצהירו של בדוס נטען, כי קו אופק רכשה את הרכב, בכפוף לשיעבוד, בחודש דצמבר 1994(סעיף 6.3לתצהיר). עוד נטען בתצהיר, כי הוצאות אחזקה של הרכב שולמו מאז על ידי קו אופק. לתצהיר צורף דף הנהלת חשבונות של קו אופק, המתייחס לסובארו ובו פירוט של הוצאות שונות (נספח ו' לתצהיר). עוד נטען בתצהיר, כי הסובארו אינו מופיע במאזן בוחן של החברה ליום .15.2.95לתצהיר צורף צילום של דף אחד הנושא כותרת "ייצור בשר (1993) בע"מ" (נספח א2) בצד הכותרת "מאזן בוחן". לא הוסבר מנין צצה חברה שהשנה המצויינת בשמה היא 1993, כאשר החברה שבפירוק היא "בז ייצור בשר (1992) בע"מ". ביום 26.4.95נחקר בדוס אצל המפרק הזמני. בחקירה הוא אמר (עמ' 12-13 לנספח ה' לבקשה), כי הסובארו שייך ל"בדוס תעשיות". כאשר הוא נשאל אצל מי נמצא הרכב הוא אמר שאצל אדם בשם אורן. מכל מקום, באותה חקירה אין זכר לקו אופק ולכך שהסובארו נרכש על ידיה בדצמבר .1994אילו אכן היה ממש בטענה, כי הרכב נרכש על ידי קו אופק, מדוע בדוס לא הזכיר זאת בחקירה אצל המפרק הזמני? הסובארו אף הופיע בטופס פחת של החברה לעניין שנת המס .1993מדובר בטופס שעל פי הרשום בו הופק ב- 26.10.94(נספח 2במב/12). משהחברה דרשה פחת בגין הסובארו מתחייבת המסקנה, כי הרכב היה בבעלותה. זאת ועוד, במסגרת חומר הראיות הוגש מכתב של משרד רואי חשבון הרפז ושות' מיום 28.12.93(מוצג מב/13). רואי חשבון אלה שימשו במשך שנים כרואי החשבון של בדוס והחברות שבשליטתו. במכתב, הממוען לבית משפט השלום, כותבים רואי החשבון, כי הם מאשרים דברים מסויימים בתור רואי החשבון של בדוס. מן האישור עולה, כי בדוס נהג מעת לעת להקים חברות חדשות ולהעביר את עסקיו מחברה קיימת לחברה חדשה. בין שאר החברות נזכרת אף חברת בדוס. מאותו מכתב אף עולה, כי נכסי חברה קיימת הועברו לחברה החדשה שהוקמה. מהתאור שבמכתב מתברר, כי נכסי החברות הקודמות הגיעו בסופו של דבר, במהלך 1993, לידי החברה. ברור על כן שקיימת הודאה מצד בדוס שחברת בדוס חדלה להיות הבעלים של הסובארו שנים מספר לפני תחילת הפירוק. עצם העובדה שבמשרד הרישוי רשומה הסובארו על שם חברת בדוס אין בה כדי לשנות, שהרי הרישום במשרד הרישוי אינו קונסטיטוטיבי: ע"א 492/64 לוי נ. רייס, פ"ד יט (1) 586, 588; ע"א 299/74 גולומב נ. לבנשטיין, פ"ד כט (2) 837(וכן ע"א 634/79 קון נ. חסון, פ"ד לה (3) 611; ע"א 782/86 חברת אוטובוסים מטאר אל-קודס נ. מנהל מע"מ, פ"ד מג (2) 564, 570- 571). המסקנה המתחייבת היא, כי הסובארו היה והינו בבעלות החברה ולא נמכר לקו אופק. .6המכונית הבאה שיש להתייחס אליה היא הספארי. רכב זה מעורר שתי שאלות: ראשית, האם החברה בפירוק היתה בעליו ערב הגשתה של בקשת הפירוק? שנית, האם ומתי נמכר הרכב ליסמין? במשרד הרישוי רשום הרכב על שם חברת בז. כמו כן רשום במשרד הרישוי שיעבוד לטובת חברת המגן. השיעבוד לא נרשם אצל רשם החברות. מן החומר עולה, כי על פי הסכם הלוואה מיום 22.3.94(מוצג מב/15) הלוותה חברת המגן לחברה סכום של 000, 70ש"ח. הטענה של יסמין היא שרכשה את הספארי בנובמבר .1994 כזכור, במסמך שהוציא רואה חשבון הרפז בדצמבר 1993(מוצג מב/13) נאמר, כי נכסי החברות הקודמות שהיו בשליטתו או בניהולו של בדוס הועברו לחברה. באותו מסמך נאמר במפורש (בעמ' 4), כי הציוד והנכסים של חברת בז נמכרו לחברה. נציין עוד, כי הרכב מופיע בטופס הפחת של החברה לשנת 1993(נספח של מב/12) וכן במאזן בוחן של החברה ליום 13.9.92(כלול בנספח ג' בת.ה. 272/95). כמו כן, הוגשו חשבוניות שהוצאו על ידי מוסכים שונים על שם החברה, לעניין תיקונים וטיפולים בספארי (כלולים בנספח ג' בת.ה. 272/95). לאור המסמכים הנזכרים, המסקנה המתחייבת היא שהרכב היה בבעלות החברה ולא בבעלותה של חברת בז. .7השאלה הבאה שיש לתת עליה את הדעת היא האם ומתי רכשה יסמין את הספארי? בתצהירו של בדוס שהוגש ביום 6.6.95נאמר, כי הרכב נמכר ליסמין (סעיף 7.5 לתצהיר) תמורת תשלום של יתרת הלוואה שהגיעה מהחברה לחברת המגן וקיזוז של חוב של החברה ליסמין. לתצהיר לא צורף הסכם כלשהו בעניין מכירת הספארי ליסמין. בחקירתו על תצהירו אמר בדוס, כי הרכב נמכר ליסמין בנובמבר 1994ובמהלך החקירה הומצא הסכם בעניין הנושא תאריך 28.11.94, והמוכתר בכותרת "זכרון דברים" (מוצג מב/14). בחקירה בבית המשפט הסביר בדוס (עמ' 26לפרוטוקול), כי לפני ראש השנה 1994נעשתה עסקה גדולה ולפיה מכרה החברה בשר ל"שיווק יסמין", בטרם התאגדה כחברה. הבעלים של שיווק יסמין, יצחק דדון, החזיר סחורה באוקטובר 1994בטענה, כי הוא קיבל אותה כשהיא מופשרת. דדון, כך העיד בדוס, ביטל שיקים שנמסרו עבור הסחורה. בעקבות זאת נעשה לגירסת בדוס זכרון הדברים. אף דדון העיד בבית המשפט (עמ' 29ואילך). גירסתו באשר למועדים שונה. לדבריו, הוא קיבל סחורה מבדוס במאי 1994והחזיר אותה ביולי או אוגוסט .1994בדוס הסביר, כי המחיר המוסכם של הספארי היה 000, 61ש"ח והתמורה חולקה בין 000, 35ש"ח שניתנו לחברת המגן לבין היתרה שקוזזה כנגד החוב שנוצר מהחזר הסחורה. בעדותו של בדוס הוא הסביר, כי על מנת לשחרר את הרכב מן השעבוד לטובת חברת המגן נתנה חברת המגן לדדון הלוואה בסך 000, 35ש"ח. הוא אף אמר, כי ההליך עם חברת המגן והעברת הבעלות בוצעו באפריל - מאי .1995 איני מוכן לקבל שהמכר בוצע עוד בנובמבר .1994בחקירה אצל המפרק הזמני, שנערכה ביום 26.4.95, לא הזכיר בדוס כלל שהספארי נמכר ליסמין אם כי אמר שהרכב נמכר וציין שהכסף עדיין לא שולם (עמ' 10של נספח ה' לבקשה בת.ה. 249/95). בתצהיר שהגיש בדוס מצויין אמנם שהרכב נמכר ליסמין אך לא צויין תאריך העסקה. יתרה מכך, ההסכם, הנושא תאריך 28.11.94, לא צורף כלל לתצהיר. בחקירה בבית המשפט נשאל בדוס מדוע ההסכם מיום 28.11.94לא הוזכר על ידיו בעבר, בחקירה אצל המפרק הזמני ובתצהיר, ותשובתו היתה שהוא לא נשאל בעניין. נציין נקודה נוספת שיש לה חשיבות: בחקירתו של דדון בבית המשפט הוא אמר שבעת שנחתם ההסכם בעניין הספארי הוא אמר שהוא לא עושה יותר עסקים עם בדוס (עמ' 29לפרוטוקול). אולם, בהסכם עצמו נאמר בסופו, כי "הצדדים מקווים להמשך שיתוף פעולה". כיצד דברים אלה מתיישבים עם האמירה של דדון שהוא לא עושה יותר עסקים עם בדוס?! דדון נשאל לגבי הסתירה ולא נתן תשובה מספקת (סוף עמ' 29תחילת עמ' 30לפרוטוקול). לסיכום נקודה זו, אין לקבל שההסכם בעניין מכירת הספארי נעשה בנובמבר .1994ההסכם נעשה באפריל או מאי 1995, בסמוך להסדר עם חברת המגן שלפיו נתנה זו הלוואה של 000, 35ש"ח לדדון. מאחר והתמורה המוסכמת היתה סך של 000, 61ש"ח, הרי סכום של 000, 26ש"ח לא שולם בפועל על ידי יסמין אלא לגביו נעשה קיזוז כנגד החוב בגין הבשר שהוחזר. יצויין, כי לא הוכח שיסמין או מנהלה יצחק דדון ידעו על דבר הגשתה של בקשת הפירוק. .8המכונית האחרונה שיש לדון בה היא המרצדס. מכונית זו רשומה במשרד הרישוי על שם תפארת המכונית בע"מ (להלן - תפארת). כמו כן רשום במשרד הרישוי שיעבוד לטובת בנק הפועלים. המכונית נרכשה במסגרת עסקת ליסינג מתפארת. בתצהירו של בדוס שהוגש ביום 6.6.95נאמר, כי המכונית נרכשה על ידי חברת בדוס (סעיף 9לתצהיר) וכי היא שימשה את אותה חברה עד שזו חדלה מפעילות. כמו כן נאמר בתצהיר, כי הוצאות הרכב, כולל התשלומים לתפארת, שולמו על ידי החברה שבפירוק. עוד נאמר בתצהיר, כי המרצדס נמכר לכלבו ונטען, כי "כל תמורה שהתקבלה, אם התקבלה, ממכירה זו שייכת לבדוס תעשיות". מנהלה של כלבו יעקב כהן, הגיש אף הוא תצהיר. בתצהיר נאמר, כי המרצדס נרכשה מתפארת וכי על פי הוראתה נמסרה התמורה בסך 000, 65ש"ח לידי מנהלה של חברת בדוס. בתצהיר עצמו לא נאמר מתי נעשתה העסקה. במהלך חקירתו של יעקב כהן על תצהירו התברר, כי נעשה הסכם בכתב בעניין רכישת הרכב. כלבו התנגדה בעת הדיון להצגת ההסכם אך התנגדותה נדחתה וההסכם הוגש (מוצג מב/1). ההסכם מנוסח בקצרה ומצויין בו, כי הצדדים לו הם בדוס וכלבו. ההסכם נושא תאריך .19.4.95בחקירתו של יעקב כהן הוא אמר עוד, בעקבות עיון במסמך מסויים, כי המרצדס נבדק במכון רכב ביום 17.4.95וכי ההסכם נעשה לאחר יום אחד (עמ' 11לפרוטוקול). .9אף בעניין המרצדס עולה השאלה, מי היה הבעלים בעת שזו נמכרה. במשרד הרישוי היתה המרצדס רשומה על שם תפארת ואילו ההסכם עם כלבו נחתם על ידי בדוס בלא ציון חברה כלשהי. המרצדס נזכרת במסמכי הנהלת החשבונות של החברה (הכלולים בנספח ה' לבקשה בת.ה. 272/95). נחזור ונזכיר את המסמך שהוציא רואה חשבון הרפז בדצמבר 1993(מב/13) ואשר על פיו הועברו נכסיהן של חברות שהיו בניהולו או בשליטתו של בדוס לידי החברה. בנסיבות אלה מתחייבת המסקנה, כי בעת הגשת בקשת הפירוק היתה המרצדס בבעלות החברה. לעניין ההסכם עם כלבו מיום 19.4.95, שקיומו התגלה רק במהלך חקירתו של יעקב כהן, נעיר, כי מאחר ותאריך ההסכם מאוחר ליום תחילת הפירוק, הוא יום הגשת בקשת הפירוק - 19.3.95- לא מתעוררות לגבי מועד ההסכם אותן שאלות שהתעוררו באשר להסכם עם יסמין. בתצהיר של יעקב כהן נאמר, כי התמורה שהוסכמה, דהיינו 000, 65ש"ח, היתה גבוהה ממחיר המחירון. לא הובאה שום הוכחה, כי המחיר האמור היה נמוך משווי המכונית. כמו כן, לא הובאה שום הוכחה, כי כלבו היתה חייבת באותה עת כספים לחברה. בחקירתו של יעקב כהן הוא אמר, כי באפריל 1995היה המצב מאוזן, לעניין ההתחשבנות שבין כלבו לבין בדוס (עמ' 14ועמ' 15לפרוטוקול). בחקירתו של בדוס בבית המשפט (עמ' 9לפרוטוקול) הוא אמר, כי כלבו טוענת שמגיע לה כסף מהחברה אולם לגירסתו המצב היה מאוזן. אי לכך, לא ניתן לקבוע שהחברה היתה חייבת כספים לכלבו וכי רכישת המכונית, באופן מלא או חלקי, נעשתה על דרך קיזוז חוב, כפי שהדבר נעשה עם יסמין. לא הוכח שכלבו או מנהלה ידעו על דבר הגשתה של בקשת הפירוק. יחד עם זאת ברור, כי ידוע היה להם על כך שבדוס נתון בקשיים כלכליים. יעקב כהן העיד, כי בענף נפוצה שמועה בינואר או בפברואר 1995שלבדוס "יש בעיות" (עמ' 15לפרוטוקול). .10כפי שצויין, בקשתו של המפרק הזמני סומכת על סעיף 268לפקודה הקובע שעסקה שנעשתה בנכסי חברה לאחר תחילת פירוקה בטלה, אלא אם בית המשפט הורה אחרת. מצאנו, כי כל ארבע העסקאות נעשו לגבי כלי רכב של החברה וכי כל אחת מהן בוצעה לאחר תחילת הפירוק, שהוא יום הגשת בקשת הפירוק - .19.3.95בסעיף 268נקבע מצד אחד, כי עסקה שנעשתה בנכסי החברה לאחר תחילת הפירוק בטלה, אך מצד שני נתונה לבית המשפט שעל הפירוק הסמכות להכשיר עסקה כאמור. סמכות זו קיימת הן לפני עשיית העסקה והן בדיעבד. שני הכללים שבסעיף משקפים מספר מטרות: ראשית, הכלל בדבר בטלותן של עסקאות נועד להביא לכך שהחל מיום הגשתה של בקשת הפירוק יימנע "ריקון של החברה מנכסיה באופן אשר עלול לפגוע בחברה ובנושיה": ע"א 126/86 מפרק קופל טורס בע"מ נ. מלונות דן בע"מ, פ"ד מו (3) 441, 450(ב-ג). שנית, אלמלא ניתן היה להכשיר עסקאות שנעשו לאחר תחילת הפירוק היתה התוצאה עלולה להיות חמורה ביותר מבחינת החברה ונושיה, שכן כל אדם שהיה יודע על דבר הגשת הבקשה היה נמנע מלעשות עימה עסקים מאותה עת. במילים אחרות, עצם הגשתה של בקשת הפירוק ופרסום עובדה זו עלולים לגרום, למעשה, לחיסולה של החברה. שלישית, סמכותו של בית המשפט להכשיר עסקה שנעשתה לאחר הפירוק מאפשרת אף התחשבות באינטרס של הצד האחר לעסקה. לשון אחר, האפשרות הנתונה בידי בית המשפט ליתן תוקף לעסקה מעין זו מיועדת גם להגן על הצד האחר, במיוחד כאשר לא ידע על דבר הגשתה של בקשת הפירוק ואף אם ידע על כך שהוגשה בקשה. בפסיקה נקבע עקרון כללי האומר, כי בית המשפט יכשיר עסקה כאמור "אם נעשתה העסקה בתום לב ובמטרה לאפשר את המשך הפעילות של החברה": ע"א 571/70 המפרקים של ניסן כץ בע"מ נ. אוצר הקבלנים בע"מ, פ"ד כו (1) 60, .71בחינתה של עסקה, שנעשתה לאחר תחילת הפירוק, על דרך חכמה לאחר מעשה, על פי השאלה האם מטרתה היתה לאפשר את המשך פעילותה של החברה עלולה ליצור בעיה קשה לגבי הצד האחר לעסקה. בין אם הצד האחר יודע על דבר הגשת בקשת הפירוק ובין אם אינו יודע על עובדה זו, כיצד יוכל לברר שמטרת העסקה לאפשר את המשך פעילותה של החברה? נראה שהמבחן האמור מאזן בצורה נאותה את האינטרסים השונים, כאשר על בית המשפט להחליט מראש, ולא בדיעבד, האם להכשיר עסקה צפויה. המבחן צר מידי, כקנה מידה לאחר מעשה, מאחר ואינו נותן משקל מספיק לאינטרס של העושה עסקים עם החברה ואין באפשרותו לדעת אם מטרת העסקה לאפשר את המשך פעילותה של החברה. עיון בפסיקה מלמד, כי בדרך כלל נמנע בית המשפט מלהכשיר עסקאות שנעשו לאחר תחילת הפירוק כאשר הצד האחר, עימו נעשתה העסקה, היה נושה של החברה וכתוצאה מהעסקה הועדף למעשה ביחס לנושים אחרים: ע"א 630/72 בנק המאוחד בע"מ נ. המפרקים של אמבק לבניין בע"מ, פ"ד כז (2) 274; ע"א 400/91 בנק אוצר החייל בע"מ נ. שלום חברה למסחר ולהשקעות בע"מ, פ"ד מו (5) .573עסקה שנעשתה לאחר תחילת הפירוק ואשר גורמת למעשה להעדפה של אחד מבין הנושים לא תוכשר בדיעבד. מתן עדיפות לנושה מסויים על פני נושים אחרים עומד בסתירה לעקרון היסוד של דיני פירוק ופשיטת רגל שהוא - שוויון בין הנושים. נעיר עוד, כי עצם העובדה שידוע על דבר הגשתה של בקשת הפירוק לא תמנע הכשרתה של העסקה, שהרי אילו כך היה אף אדם לא היה מנהל עסקים עם חברה שהוגשה לגביה בקשת פירוק, מעת שנודעה לו עובדה זו. הוא הדין לגבי ידיעה של צד שלישי על כך שחברה מסויימת נמצאת בקשיים כלכליים. לדעתנו, המבחן העיקרי שיציב בית המשפט כאשר הוא מתבקש להכשיר עסקת מכר, לאחר השלמתה, הוא האם ניתנה תמורה נאותה עבור הנכס של החברה (המ' (ח) 1891/91 עולה חדש חברה לשיכון ותעשיה בע"מ נ. משרד השיכון, פ"מ תשל"ד (2) 241, 260). כמובן, שאם מתברר, כי עושה העסקה נתן תמורה נאותה, אך ידע או צפה שהכספים לא יכנסו לקופת החברה, או היה צריך לצפות זאת, הרי בית המשפט יימנע מלהכשיר את העסקה. שאלה נוספת שיכולה להתעורר, ויתכן ותשפיע על שיקול דעתו של בית המשפט היא, מה המשמעות של אי הכשרת העסקה, כאשר מתברר, כי הצד השלישי נתן תמורה: האם הוא הופך לנושה בלתי מובטח, הזכאי להגיש תביעת חוב בלבד או שמא זכאי הוא להשבה של מה ששילם (לענין זה ראו ע"א 309/90 בן עזרא נ. אברהם גינדי בע"מ, פ"ד מד (3) 177ובמיוחד ע"א 1656/90 זילברמן נ. הנאמן לנכסי חיים גושן, פ"ד מו (3) 854). .11המבקש לא השכיל להראות שהתמורה המוסכמת, לענין כל אחת מארבע המכוניות, היתה נמוכה מן הערך האמיתי. בכך אין כדי לסיים את הענין, שכן נשאלת השאלה הנוספת והיא האם מי מבין הרוכשים רכש עדיפות כלשהי לעומת נושים של החברה. רוכש של מכונית שלא היה נושה של החברה ושילם תמורה נאותה זכאי לכך שהעסקה שעשה תקבל הכשר, אלא אם ידע שהכספים לא יגיעו לידי הזכאי להם. אי לכך, ולאור הממצאים, יש להכשיר את העסקאות לגבי הסקודה ולגבי המרצדס. לעומת זאת, לגבי הסובארו מצאנו, כי היא היתה ונשארה בבעלות החברה ולא היינו מוכנים לקבל את טענתו של בדוס, כי היא נרכשה על ידי קו אופק. הענין יותר מורכב לגבי הספארי. לגבי רכב זה מצאנו, כי נעשה הסכם ולפיו רכשה יסמין את הרכב תמורת סכום של 000, 61ש"ח. לא קיבלנו את הטענה שהמכירה נעשתה עוד בנובמבר 1994, אלא קבענו, כי בוצעה באפריל או במאי 1995, בעת שנעשה הסדר עם חברת המגן. יסמין שילמה סכום של 000, 35ש"ח לחברת המגן, על דרך קבלת הלוואה בסכום זה. בנוסף לכך נעשה קיזוז בסכום של 000, 26ש"ח כנגד חוב שהגיע מהחברה. הקיזוז האמור היווה העדפה של יסמין ביחס לנושיה האחרים של החברה. ברור על כן שלא ניתן להכשיר את העסקה, לענין חלק זה של התמורה. לגבי החלק האחר, דהיינו הסכום של 000, 35ש"ח, נראה לנו, כי יש להכשיר את העסקה. התוצאה היא שנוצר מצב של בעלות משותפת בספארי. הבעלות המשותפת היא ביחס של 26:35, בהתאם לפיצול התמורה כאמור. .12סוגיה נוספת שיש להתייחס אליה נוגעת לחברת המגן. התברר, כי הן הסקודה והן הספארי היו משועבדות לחברת המגן. השיעבוד לגבי כל אחד מכלי הרכב אמנם נרשם במשרד הרישוי, אך לא נרשם אצל רשם החברות. ברור, כי לשיעבודים אשר לא נרשמו אצל רשם החברות אין תוקף כלפי המפרק:וע"א 790/89 רשות שדות התעופה נ. גרוס, פ"ד מד (3) 185, .218 אי לכך, לא ניתן לראות בחברת המגן נושה מובטח, אלא דינה כדין כל נושה רגיל של החברה. הכספים שקיבלה חברת המגן היו כספיה של החברה. העדיפות שזכתה לה חברת המגן לעומת הנושים הבלתי מובטחים האחרים הינה פסולה. בבקשה המקורית לא נתבקש סעד נגד חברת המגן לעניין הכספים, אך במהלך הדיון ברור היה שאף נושא החיוב הכספי עומד על הפרק. על חברת המגן להשיב את הכספים שקיבלה. המצב יחזור לקדמותו מבחינתה ועל כן, מבחינה עקרונית, אם למשל היתה ערבות לחוב היא תחזור על כנה. .13אשר על כן, הנני מחליט: א. לדחות את הבקשה לגבי הסקודה והמרצדס. קופת הפירוק תישא בהוצאות בסך 500, 1ש"ח לטובת שמואל כהן ובאותו סכום לטובת כלבו. ב. להעתר לבקשה לגבי הסובארו. על בדוס וקו אופק למסור את הסובארו לידי הכונס הרשמי, המשמש כמפרק, תוך 10ימים מקבלת פסק דין זה. הכונס הרשמי ישקול את האפשרות להגיש הליך בענין דמי השימוש בסובארו לגבי התקופה שעד לקבלת הרכב. כמובן, שיש לבדוק ולטפל בענין השיעבוד לטובת בנק דיסקונט, שכנראה נרשם אצל רשם החברות, ובענין העיקול לטובת מס הכנסה. הסובארו ירשם במשרד הרישוי על שם הכונס הרשמי כמפרק החברה. ג. להעתר לבקשה באופן חלקי לגבי הספארי. רכב זה ירשם במשרד הרישוי על שם הכונס הרשמי כמפרק החברה ועל שם יסמין ביחס של 26: .35על יסמין נאסר למכור את הרכב. ראוי שיושג הסדר באשר לספארי בין הכונס הרשמי לבין יסמין, שאם לא כן יהא כנראה צורך בנקיטת הליך לענין פירוק השיתוף. כמו כן ישקול הכונס הרשמי את האפשרות להגיש הליך בענין דמי השימוש. לא יפסקו הוצאות לענין זה. ד. מאחר ומצאנו כי בדוס קיבל סכום של 000, 65ש"ח בגין המרצדס ומאחר וסכום זה היה אמור להיכנס לקופת החברה נראה שעליו להעביר את הכסף לקופת הפירוק. בהתחשב בעניינים שונים שעלו לגבי בדוס, ראוי שהכונס הרשמי ישקול הגשת הליך מתאים נגד בדוס, בין השאר לפי סעיף 373לפקודה וכן את האפשרות לכרוך בהליך את החזר הסכום של 000, 65ש"ח או הגשתו של הליך נפרד בענין. בדוס ישא בהוצאות לטובת קופת הפירוק בסך 000, 3ש"ח. ה. לחייב את חברת המגן לשלם לקופת הפירוק סך של 000, 20ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 2.4.95ועד לתשלום בפועל וכן סכום של 000, 35ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.5.95ועד לתשלום בפועל. חברת המגן תישא בהוצאות לטובת קופת הפירוק בסך 000, 2ש"ח. רכבמפרק (חברה)