חיסיון חוקר פרטי לקוח

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיסיון חוקר פרטי לקוח: לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת ש. דותן) לפיה הוראת סעיף 7(ב) לחוק חוקרים פרטיים ושרותי שמירה תשל"ב - 1972אינה מעניקה חסיון ללקוח ביחסיו עם חוקר פרטי, דרך כלל, ולמערערת דנן לא קם חסיון לידיעות שמסרה למערער, כחוקר פרטי, אגב שרותו המקצועי ושיש בהן כדי להפלילה. ההחלטה נתנה במסגרת הליכי חיקור דין (ח.ד 398/96). הנסיבות המערערת תושבת ניו ג'רסי שבמדינת ניו יורק, ארה"ב. ככל הנראה, ביום 7.4.96 נרצח בעלה במקום מגוריו בניו יורק. גופתו בותרה לחלקים והועלמה. המערערת, ביחד עם אחר הואשמו, לפני בית משפט במחוז הדרומי של ניו יורק, בקשירת קשר לרצוח את בעלה ובביצוע הרצח. המערערת הואשמה אף בכך שחצתה את גבולות מדינתה, בין היתר, על ידי שנסעה לישראל ושבה ממנה לניו ג'רסי, כדי לבצע פעולות שונות לקידום תוכנית לסחיטה (extortion) כנגד בעלה. עם שובה בצעה פעולות לקידום התוכנית האמורה. רשויות השיפוט האמריקאיות פנו לרשות המוסמכת בישראל, בבקשת סיוע משפטי על ידי עריכת חיקור דין בישראל. הבקשה זכתה למענה חיובי. במסגרת חיקור הדין נגבתה עדות המערער וממנה עולה - כך נקבע בהחלטה נושא הערעור - שבספטמבר 1995, פנתה המערערת אליו וביקשה לשכור את שרותיו כחוקר פרטי על מנת לעקוב אחר בעלה, בארץ, ולברר את מהות קשריו עם גברת פלונית. המערער, מצדו, פנה לחוקר פרטי בשם בני לבקוביץ שביצע את פעולות המעקב בפועל ומסר לידי המערער קלטת וידאו שבה תועד מפגש בין הבעל לבין אותה פלונית. משנתבקש המערער, אגב מהלך עדותו במסגרת חיקור הדין, להשיב לשאלות שיש בהן כדי להבהיר את מהות ותוכן פניית המערערת אליו, טען בא כוחו, עו"ד פלדמן, כי הוראת סעיף 7לחוק חוקרים פרטיים הקימה חסיון, מוגבל, לתוכנן של אמרות או מידע הנמסר מפי לקוח לחוקר פרטי וכי תוכן העדות המבוקש כלול בתחומי החסיון. לשם יעילות ההליך החליטה השופטת קמא לגבות בראשונה את העדות במלואה ולקיים אחר כך את הדיון בהתנגדות. כך היה. מששקלה השופטת דותן את טענות הצדדים פסקה כי מצד העיקרון, הוראת הדין הנ"ל אינה יוצרת חסיון ומכל מקום - אפילו היה חסיון כזה - לא היתה לו תחולה בנסיבות העניין הקונקרטי. הערעור חסיונות - כללי תכליתו העיקרית של ההליך השיפוטי היא גלוי האמת, חשיפת עובדות כהוויתן .1עיקר דיני הראיות מוכוון למטרה הזאת. לכן "מותר להזמין כל אדם ליתן עדות.. "2, "הכל כשרים להעיד" 3וכל עד מוזהר ומצווה להעיד "אמת, כל האמת ואמת בלבד" .4לפיכך משובצים בדיני הראיות כללים שתכליתם למנוע עוות האמת (איסור עדות שמיעה או סברה, כלל הראיה הטובה ביותר, מניעת מידע על עבר פלילי ואופיו הרע של נאשם וכיו"ב). אף על פי כן הדין מכיר במצבי חסיון שבהם נמנע השימוש בראיה פוטנציאלית. בראשם עומדים החסיונות הקבועים בפרק ג לפקודת הראיות (חסיון לשם הגנה על בטחון המדינה יחסי החוץ שלה והגנת אינטרסים צבוריים; חסיון מפני הפללה עצמית וחסיונות מקצועיים). "ביסוד החסיון עומדת ההכרה כי קיימים אינטרסים ושיקולים - מלבד האינטרס המרכזי של גילוי האמת - אשר מן הראוי להגן גם עליהם" .5הגיון ההצדקה (רציונלה) המקובל לחסיונות המקצועיים נעוץ באינטרס הצבורי לעודד ולהגן על סוגי קשר מסויימים (עו"ד ולקוח, רופא וחולה, פסיכולוג ומטופל, כהן דת ומאמין). גישה זו מכונה "הצדקה תועלתנית" (utilitarian justification) ובספרות המשפטית האמרקאית היא הוצגה על ידי ויגמור .1רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד פ"ד מט(2) 512, 522, והשווה שורת האסמכתות הנזכרות שם. .2סעיף 1לפקודת הראיות. .3סעיף 2לפקודת הראיות .4סעיף 2לחוק לתיקון דיני ראיות (אזהרת עדים וביטול שבועה) תש"מ - .5 1980הנשיא ברק ברע"א 1412/94, לעיל, .522 (wigmore) וזכתה להכרה בפסיקה שם .1אולם התפתחה גם תפיסה אנליטית שונה שהגיונה בכך שהאינטרס החברתי מצדיק הגנה על פרטיותם של קשרים מסויימים בין הפרט לזולתו, בנפרד מן העניין החברתי באותם קשרים .2 נמצא כי עצם מציאותם של חסיונות סותר את התפיסה היסודית בדבר חתירת בית המשפט לגילוי האמת. "אכן הכלל הוא האמת והצורך בגילויה, החסיון הוא החריג" .3אם תפקיד ההליך השיפוטי הוא "להאיר את האמת"4, אזי באים החסיונות ובלשונו של מקורמיק "מכבים את האור" .5לפיכך מקובל לנהוג חשדנות כלפי חסיונות ולהכיר בהם רק באורח חריג במקרים מיוחדים.6 חסיונות שונים מצאו אצלנו עיגון וקביעה מפורשת בחוק .7אחרים הם פרי ההלכה הפסוקה. המחבר המלומד א. שטיין הצביע על "רשימה ארוכה של חובות סודיות סטטוטוריות" וראה להדגיש כי "רק חלק מן החובות הללו מעמידות חסיון מפני גילויו של המידע הסודי בבית המשפט" .8 101 .1, .100West pub(j.strong editor)(.th.ed4) mccormic on evidence 101 .2cormic,supra\mci .3רע"א 6546/94 בנק איגוד נ' אזולאי (טרם פורסם). .4"והוציא כאור צדקך ומשפטך כצהרים" (תהילים לז 6). .5 . 101cormic supra\mci .6רע"א 1412/94 לעיל, .522 .7לציון החסיונות הללו ראה: א. שטיין "חסיון בנק - לקוח בדיני הראיות" משפטים כ"ה 45, .48לחסיונות מקצועיים בדין האמריקאי ראה ש. נתניהו "על התפתחויות בסוגית החסיונות המקצועיים", ספר זוסמן, .297 .8שם, 48- .49 סעיף 7(ב) לחוק חוקרים פרטיים - חסיון או חובת סודיות אחרת? זה לשון הדין: (א) חוקר פרטי ימסור לפי דרישתו של היועץ המשפטי לממשלה, לידיו או לידי מי שהסמיך לכך, ידיעות שגילה בדבר בצוע עבירה. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א) לא ימסור חוקר פרטי ידיעות שנמסרו לו מאת לקוחו אגב השרות המקצועי שנתן ללקוחו ושיש בהם כדי להפליל את לקוחו אלא אם הסכים לקוחו לכך. (ג) ..." לשון הדין מאפשרת שתי דרכי פרשנות שונות זו מזו באורח קוטבי; האחת, שהמערערים אוחזים בה, היא שהוראת הדין הזאת יוצרת, ביחסים בין חוקר פרטי ללקוחו, חסיון לטובת הלקוח. השניה, שהיא גירסת המשיב, היא שהוראת הדין אינה יוצרת חסיון; היא מטילה על חוקר פרטי חובת גילוי אקטיבית מצד אחד ומצמצמת אותה, משהו, מצד שני. עו"ד פלדמן השתית את גירסתו הפרשנית ראש וראשונה על הוצאת מקרא מידי פשוטו. המחוקק, בסעיף קטן (א) של הוראת הדין, הטיל על חוקר פרטי חובה למסור "ידיעות שגילה בדבר ביצוע עבירה ליועץ המשפטי או נציגו". ב"נשימה אחת" נקבע, בסעיף קטן (ב) שחוקר פרטי לא ימסור "ידיעות שנמסרו לו מאת לקוחו אגב מתן שרות מקצועי ושיש בהן כדי להפלילו", לא ליועמ"ש ולא למאן דהוא אחר ואף לא לשום ערכאה שיפוטית. עו"ד עמית מררי, בשם המשיב, נסמכה אף היא על פשוטו של מקרא לאמור; ס"ק (א) של הוראת הדין אכן הטיל על חוקר פרטי חובת גילוי מסויימת (שאינה חלה על כל אדם). זו חובת עשה. היא מסוייגת בתנאי ס"ק (ב) האומר ש"על אף האמור בסעיף קטן (א)" ינקוט החוקר "שב ואל תעשה" ולא חלה עליו החובה למסור דווח כאמור אלא אם מתיר לו הלקוח את הדבר. אין בין זה לבין חובתו של החוקר, כחובת כל אדם, להענות להזמנת בית משפט למסור עדות ולהשיב אמת לשאלות המוצגות לו. כוליא עלמא לא פליגי שנוסח החוק לוקה בחסר. נוח היה לו למחוקק אילו הוציא מתחת ידו דבר חקיקה נהיר ומבואר. המעוות הזה ראוי לו שיתקון וככל שיקדם כן ייטב. אף על פי כן מן ההכרח לפרש את הדין. לנו המלאכה לעשות ואין אנחנו בני חורין להפטר ממנה. הצדדים הציעו, זה בכה וזו בכה, מיני רעיונות שתכליתם להטות את הכף בכוון הגישה הפרשנית שבשמה טענו. וכל אחד מהם מצא טעם לסתור את דברי חברו. ב"כ המערערים סקר את ההיסטוריה החקיקתית של חוק חוקרים פרטיים בהקשר להוראה הרלוונטית. הוא מצא כי מעיקרה התכוונו מציעיה לקבוע בחוק חובת גילוי אקטיבית שתוטל על חוקר פרטי ותבדיל אותו משאר האדם. הא ותו לא.1 אולם תוך הדיונים בכנסת, לקראת הקריאה השניה והשלישית עברה ההצעה שנויי נוסח שנועדו להבטיח את חסיון המידע שנמסר לחוקר פרטי מפי הלקוח שלו. משמעות השנויים הובהרה באורח ברור מפי ח"כ מרדכי ביבי שעה שהציגם, בשם ועדת החוקה, בפני הכנסת: .1ראה הצעת חוק חוקרים פרטיים ושרותי שמירה תשכ"ט - 1969, הצ"ח 827 מ- 28.4.69(סעיף 6ודברי ההסבר שם).1 לדברים הללו, הדוברים, לכאורה, בזכות עצמם השיבה באת כוח המדינה בשניים. ראשית, לא בא זכרם בהוראתן הסופית של סעיף 7לחוק. שהרי ח"כ ביבי הציג הסדר של חסיון יחסי הדומה, לדידו לחסיון המקצועי המוסדר בפקודת הראיות. והנה פקודת הראיות אינה דוברת בלשון אחד לגבי כל החסיונות שנקבעו שם. חסיון יחסי עו"ד - לקוח שונה מחסיון רופא - חולה או פסיכולוג - מטופל. יתר על כן. ח"כ ביבי הצביע על כך שלפי הצעת הועדה החסיון נדחה מפני הוראה מפורשת של בית המשפט. אין לכך בטוי בחוק במתכונתו הסופית. שנית, דוברים אחרים, באותו דיון בכנסת, הביעו עמדות המסייגות את החסיון .2 .1דברי הכנסת כרך 57עמ' .1827 .2למשל, דברי ח"כ קליגהופר שם, .2022 באת כוח המדינה, מצדה, נסמכה על העקרונות המשמשים בדיני חסיון כדי להסיק מהם מקרא שונה להוראת הדין שעל מדוכת הדיון. הן מצווים אנו לנהוג בחסיונות במשורה. מן הראוי להצביע על הצדקה חד משמעית וברורה לקיומו של חסיון ולהיקפו. אם נשענים על החוק, הכרח למצוא לחסיון במלוא היקפו הנטען עיגון בלשון החוק. בחוק דידן אין דבר השולל את כוחו של בית משפט לדרוש מחוקר פרטי ליתן עדות אף אם תוכנה מפליל את הלקוח. הא ראיה שהחסיונות הקבועים בפקודת הראיות חלים בפרוש על עדות בבית משפט .1אם נשענים על הפסיקה ליצירת חסיון כזה כי אז הכרח לקבוע בו יחסיות המאזנת את הצורך בחסיון מול האינטרס של גילוי המידע בנסיבות מצדיקות .2שום מדינה בעולם המערבי, הדמוקרטי, לא קבעה חסיון לדברי לקוח באוזני חוקר פרטי ובודאי שאין הצדקה להקים חסיון כזה דווקא בישראל. לדברים הללו השיב עו"ד פלדמן בכך שלשון החוק מסייגת את החסיון סיוג רב ומבחינה זו עמד המחוקק בדרישת הצמצום החלה על חסיונות. שהרי לפי החוק חל החסיון רק על ידיעות מפלילות שמסר הלקוח לחוקר אגב שרות מקצועי ואין הוא חל על מידע סתם שהשיג החוקר מפי לקוחו או אפילו על מידע מפליל נגד הלקוח שהושג ממקור אחר או על כל מידע שהוא שלא הושג אגב השרות המקצועי. גב' מררי הסתמכה עוד על הערת אגב מפי השופט בכור ולפיה: "נראה לי שאין ממש בטענה זו והחוק הנ"ל לא העניק חסינות לחוקרים פרטיים כגון החסינות שנתנה לעורכי דין, לרופאים ועוד. לכן נראה לי לכאורה שאינה קיימת חסינות כזאת. אבל אין לי צורך להכריע סופית בשאלה זו ואני מוכן להשאיר אותה להכרעה לעת מצוא" .3 .1סעיף 52לפקודת הראיות. .2חסיון יחסי כזה הוכר בפסיקה בענין מקורות מידע של עתונאי (ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עוה"ד פ"ד מא(2) 337) .3ע"א 632/77 מוסקונה נ' מאור פ"ד לב(2) 321, .328 לכך השיב ב"כ המערערים כי הסוגיה שנבחנה שם היתה של חסיון בהליך אזרחי ואכן לחסיון כזה אין זכר בחוק. מה שאין כן לחסיון בענין מידע מפליל. השופטת קמא קבלה את התיזה שהוצגה על ידי באת כוח המדינה. לאחר שעיינתי עיין היטב בטיעוני הצדדים ובהחלטת השופטת קמא נסתבר לי להטות את הכף לצד קיום חסיון, במישור העקרוני. מלבד הטעמים שעו"ד פלדמן נקב בהם ואשר כבר פורטו לעיל אני נאחז בטעם נוסף (שגם הוא נזכר בטיעוני הפרקליט המלומד) שבעיני הוא החשוב. עלינו לפרש חוק על פי התכלית שאותה נועד דבר החקיקה לשרת. הנחת היסוד שלנו היא שהמחוקק שיווה לנגד עיניו תכלית מתקבלת על הדעת. על כן פרשנות הדין צריכה ליתן משמעות הגיונית לדבר המחוקק. התקשיתי לראות איזו משמעות תכליתית הגיונית מציעה הגישה שבאת כוח המדינה אוחזת בה. נניח שהמחוקק אכן התכוון להטיל על חוקר פרטי חובת דיווח לרשות שהיא רחבה יותר מחובתו של אזרח רגיל והדבר נקבע בסעיף 7(א) לחוק, מהי המשמעות של סיוג החובה הזאת המוצע בסעיף קטן (ב)? שהחוקר לא יהיה מחוייב במתן דווח אלא אם כן הלקוח הרשה לו? דהיינו אישור הלקוח נחוץ רק לשם קיום חובת העשה המוטלת על החוקר דרך כלל ואילו מבלעדיה עליו לנקוט שב ואל תעשה? הגיונה של מחשבה כזאת נראה בעיני מפוקפק שכן בהנחת קיומה, מתבטל סרובו של הלקוח אל מול הזמנה מפורשת של המשטרה מן החוקר למתן עדות או למול הזמנה של בית המשפט ונמצא סרובו של הלקוח חסר כל תכלית. לדין יכולה להיות משמעות רק אם נובע ממנו חסיון או חובת סודיות שרשתה פרושה גם על פני עדות החוקר בפני ערכאה שיפוטית .1הגיונה של החובה הזאת .1המלומד א. שטיין, במאמרו לעיל, רואה כך את חובת הסודיות הזאת (עמ' 49) בצידה. מדובר בשרות לאזרח שהחברה רואה בו צורך חשוב. היא אף ראתה להסדיר אותו בחוק ולתיתו בידי אנשים מורשים. השרות מצריך יחסי אמון מיוחדים בין החוקר ללקוח והם עשויים לחייב את הלקוח להמציא לחוקר מידע שיש בו גם גלוי פרטים מפלילים כלפי הלקוח. הדעת נותנת שלשם קיומו של מכשיר חיוני כזה תנתן ליחסי החוקר -לקוח הגנה מסויימת (ההצדקה התכליתית) או שיוכר העיקרון של מניעת חדירה לפרטיות השיחה בין אלה כחלק משמירת העקרון של זכות השתיקה. גם לדידי ראוי היה לקבוע שהחסיון יהיה יחסי בלבד והוא ייסוג מפני אינטרס גילוי מוצדק וחשוב יותר. אלא שהדבר לא נאמר בחוק ולא ראיתי כיצד אוכל בחרט שופטים שבידי להוסיף את שלא נכתב וראוי שיכתב בציפורן שמיר של דבר המחוקק. לשאלה העקרונית בדבר קיום חסיון ביחס המקצועי הנדון כאן אני משיב תשובה חיובית. האם חל החסיון במקרה הקונקרטי? אני סבור שבנסיבות העניין הקונקרטי המערערים אינם יכולים להאחז בחסיון הקבוע בחוק לפי שתנאי הבסיס להווצרות החסיון אינם מתקיימים. מספר תנאים בסיסיים צריכים להתקיים ומבלעדיהם חסיון אין. בענייננו לא מתקיימים תנאי היסוד הבאים: א. יחס חוקר פרטי - לקוח; ב. מסירת ידיעה אגב שרות מקצועי; ג. תוכן הידיעה עשוי להפליל את הלקוח. חוקר פרטי - מסתבר כי האדם שאליו פנתה המערערת, הוא המערער דנן, היה בעל רשיון של חוקר פרטי למשך שנה אחת (1992) אך מאז 1992ועד לזמן החקירה שביצע (ספטמבר - אוקטובר 1995) לא חידש את רשיונו בכך שלא שילם את האגרה הקבועה בדין. לפי החוק אין הוא מורשה לשמש כחוקר פרטי בנסיבות כאלה. עו"ד פלדמן טען כי פגם זה הוא פגם טכני בלבד שכן יתכן שהאגרה לא שולמה מחמת פיזור הדעת או שגגה אחרת ואין בכך כדי לגרוע מתכונות הכשירות המהותיות הנחוצות לקבלת רשיון חוקר פרטי. אינני מקבל את הדבר. הדין ראה לדקדק עם חוקרים פרטיים בקוצו של יוד לשם קבלת רשות לעסוק במקצוע הזה. זו הפקדת משימה נכבדה בידי אזרח שיש בה כדי להקנות לו סמכויות שונות לרבות סמכויות לחדירה לרשות זולתו. על כן מתחייב פיקוח הדוק, מצד הרשות המוסמכת, על רישוי חוקרים פרטיים. העובדה שהאגרה איננה משולמת משמיטה את הקרקע מתחת לפני יכולת הפיקוח של הרשות על פעולת החוקר וממילא מהווה בסיס לשלילת סמכותו לפעול כחוקר.1 טענתו החילופית של ב"כ המערערים היא כי די במצג שיצר המערער כלפי המערערת כאילו הוא חוקר פרטי מורשה, כדי לספק את צרכי קיום תנאי הבסיס הנדון. גם טענה זו אינה מקובלת עלי, לפחות מצד העובדות. ככל שהסתבר לערכאה הראשונה לא הוצג בפני המערערת מצג שלפיו היה לאיל ידה להסיק במידת הסתברות גבוהה שמדובר בחוקר פרטי מורשה. המפגש עם החוקר היה ברכבו, לא במשרד. למערער לא היה משרד ופעילות חוקר שלא ממשרד חקירות איננה מותרת על פי הדין. אילו היה המפגש במשרד, מסתמא יכלה המערערת לראות את רשיון העיסוק תלוי - כנדרש על פי התקנות - במקום בולט במשרד. ואפילו לא חודש אותו רשיון היה בעצם קיומו ההתחלתי יסוד להניח את דעתה כי בעל הדברים דידה הוא חוקר פרטי. קבלתי, בשלב הערעור, תצהיר של המערערת שנערך בארה"ב, שלפיו לא היתה לה סיבה להניח שלא מדובר בחוקר פרטי. משקלו של תצהיר זה מראש קטן שכן לא ניתן היה לחקור את המצהירה על תצהירה. יתר על כן, לפי תכנו אין הוא אומר .1לדקדוק בתנאים לרבות תנאים טכניים, ראה ע"א 762/90 מ"י נ' סלוק 1מה[5] .807 כמעט דבר משום שלא מצויין בו שמץ מן המצג שהציג כביכול המערער בפני המערערת להראותה כי הוא עוסק במקצועו כדין. על כן מקובלת עלי מסקנתה של הערכאה הראשונה שהמערער לא פעל כחוקר פרטי ואפילו תאמר שדי ביצירת מצג בפני הלקוח כאילו הוא מוסר את ענינו בידי חוקר פרטי - מצג כזה לא התקיים להנחת הדעת בנסיבות הענין. שרות מקצועי - לא אוכל לקבוע כי המידע שמסרה המערערת למערער ניתן אגב שרות מקצועי. הפסיקה - לענין בעלי מקצועות אחרים כגון עורכי דין - הבחינה בין מידע מפליל שנמסר לבעל המקצוע לאחר מעשה, לבין מידע הנמסר לפני מעשה ואשר מיועד לפחות מבחינת הלקוח - לאפשר ללקוח לעבור עבירה. ייעוץ שתכליתו לסייע לאדם לעבור עבירה איננו בגדר "שרות מקצועי" .1בענייננו טוען ב"כ המערערת כי המידע שמסרה המערערת למערער הוא מידע שעשוי להפליל אותה. ביתר פרוט מדובר בעצם העובדה שהיא שכרה את שרותיו. מכאן שזה מידע לפני מעשה שתכליתו לסייע למערערת במחשבת העבירה שצצה בדעתה. אין הדבר עולה בקנה אחד עם שירות מקצועי. מידע מפליל - אין חולק על כך שמידע שאיננו מפליל אינו כלול בתחום החסיון. הטוען לחסיון עליו הראיה. על כן בקשתי מעו"ד פלדמן שיפרט מהו המידע המפליל שלטענתו מקים את החסיון. התשובה שקבלתי היתה שהמידע נוגע לעצם ההפעלה של החוקר הפרטי בידי המערערת. הפעלה כזו כמובן איננה מעשה עבירה לפי דיני ישראל. נאמר לי שבפעילות עצמה לא היה משום חדירה בלתי מותרת לפרטיות ועל כן גם היא פעילות ההולמת את החוק בישראל. עם זה, שלפי הדין האמריקאי נסיעתה של המערערת מארה"ב לישראל כשבכוונתה להשיג ראיות שישמשו אותה לשם סחיטת בעלה מהווה עבירה של חציית גבול לשם קידום מעשה עבירה. .1על"ע 17/86 עו"ד פלוני נ' לשכת עוה"ד פ"ד מא[4] 770, 8-777; ע"פ 670/80 אבו חצירא נ' מ"י פ"ד לה[3] 681, .692 הדברים הללו אינם מהווים עבירה לפי הדין החל בישראל. תחולת החסיון הוא על מידע מפליל. לפי דעתי מידע מפליל איננו אלא מידע המפליל לפי הדין בישראל. כוחו של הדין הישראלי איננו משתרע מעבר לגבולות המדינה, בהעדר הוראה מפורשת בחוק והוא איננו יכול לשאוב לתוכו כללים עונשיים זרים. השקפה זו מסתייעת גם במקרא תקנות לביצוע אמנת האג 1970(גבית ראיות) (תשל"ז - 1977) המסדירה את דרכי חיקור הדין. בתקנה 9נאמר "... לא יהא אדם חייב למסור ראיה אם אין הוא חייב לעשות כן לפי דיני ישראל..." מתבקש שגדר החסיון נתחם על ידי "דיני ישראל" וראיה שלפי הדין הישראלי אין חובה למסור אותה לא תמסר בהליך של חיקור דין. טיבו של מידע מפליל אף הוא חלק מ"דיני ישראל". כללו של דבר, די בהעדר תנאי מן התנאים הבסיסיים כדי להשמיט את הקרקע מתחת לפני קיומו של חסיון בענין הקונקרטי. על פי האמור לעיל אני דוחה את הערעור. לקוחותחוקר פרטיחיסיון