תוספת שכר לעובדי בתי חולים ממשלתיים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תוספת שכר לעובדי בתי חולים ממשלתיים: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב (השופט אדלר - אב-בית-הדין; ה"ה פיינברג וגרובר -נציגי ציבור; תב"ע מה/40-4) אשר הצהיר, כי תוספות שכר ששולמו לעובדי בתי-החולים הממשלתיים (תוספת ביתחולים, תוספת תמריץ, תוספת עומס, תוספת סיכון, תוספת גריאטריה ותוספת נהגים) הינם "שכר לכל דבר ועניין" לצורך חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, וחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951(להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה) וכי כל התוספות האמורות (למעט תוספת נהגים) הינן חלק מהשכר לעניין סעיף 12לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, ודחה את התביעה להצהיר, כי התוספות האמורות הן חלק מהמשכורת הקובעת לעניין חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל- 1970(להלן - חוק הגמלאות). בהסכם הקיבוצי אשר מכוחו משתלמת תוספת בית-חולים נקבע, שהיא חלק מהשכר לעניין גמלאות ופיצויי פיטורים, בהתקיים תנאים מסוימים; לגבי תוספת סיכון ותוספת גריאטריה - נקבע במפורש בהסכמים הקיבוציים, שמכוחם הן משתלמות, שהן לא תחשבנה כחלק מהשכר בחישוב הטבות שונות. בהסכמים הקיבוציים אשר בהם הוסכם על תשלום תוספת תמריץ, תוספת עומס ותוספת נהגים - אי התייחסות לנושא זה. .2המדינה הגישה בקשה לתקן את הודעת הערעור כך שייווסף בו נימוק, על-פיו אין חוק שעות עבודה ומנוחה חל על כל העובדים המקבלים אותן תוספות. באת-כוח המדינה, ברוב הגינותה, ציינה כי "בעת ניהול הדיון בפני בית-הדין קמא, בשל טעות המערערת, לא הונחה תשתית עובדתית באשר לתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על העובדים המשיבים". עם שמיעת הנימוקים לבקשה - דחינו אותה על אתר, והוספנו: "אין באמור הבעת דעה, אם המדינה זכאית לפנות בבקשה לפי סעיף 30(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה, על כל המשתמע מכך". נימוקינו לדחיה, שלא ניתנו בשעתו, הם: א) המדינה היתה מיוצגת בכל שלבי הדיון ואין מקום להתיר העלאת טענה, שלא בא זכרה בבית-הדין האזורי, בעת ערעור, מה עוד שברור שעצם מתן רשות להעלאת הטענה פירושה - החזרת הדיון לבית-הדין האזורי לקביעת "תשתית עובדתית"; ב) המדינה היתה מודעת לסוגיה ופנתה בעבר לממונה הראשי על יחסי עבודה, לו היתה נתונה הסמכות לדון בנושא מכוח האצלה משר העבודה טרם הקמתם של בתי-הדין לעבודה; ג) אף אם יש ממש בטענת המדינה - אין ספק כי היא מתייחסת למספר מזערי של עובדים אליהם מתייחס פסק-דין זה. .3טענתה הראשונה של המדינה בערעורה - היות הסכסוך הנדון סכסוך כלכלי, ולכן בלתי-שפיט. אין בידינו לקבל טענה זאת. אין המשיבים מבקשים תוספת כל שהיא או זכות כל שהיא אותה לא השיגו בהסכם. כל אשר מבקשים העובדים להצהיר הוא, כי תשלום זה או אחר אותו הם מקבלים מהווה חלק מ"השכר הכולל" לצרכים מסוימים. במלים אחרות - אין העובדים מבקשים כלילת תשלום כלשהו בשכר הכולל כזכות חדשה; הם טוענים, כי התוספות אותן הם מקבלים כלולות כבר בשכר הכולל, לצורך אותם חוקים, וכל אשר הם מבקשים הוא שיוצהר כי גרסתם נכונה. .4טענתה השניה של המדינה בערעורה - אין הסכסוך "סכסוך קיבוצי" כפי שקבע בית-הדין האזורי, אלא מכלול של תביעות אינדיבידואליות. א) אין חולק, כי התוספות השונות נשוא הליך זה משתלמות לעובדי בתי-החולים מכוח הסכמים קיבוציים, כמשמעם בחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז- 1957(להלן - חוק הסכמים קיבוציים; סעיף 3לבקשה; סעיף 1לתשובה). משכך הדבר - נופלת התביעה בגדר סעיף 24(א) (2) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט- 1969(להלן - חוק בית-הדין לעבודה), הן בעניין פירושו של הסכם קיבוצי, והן בעניין פירושו של כל דין; ב) נוסיף, כי בהליך זה צורפו כלל עובדי בתי-החולים כצד להליך, כך שלפנינו הליך קיבוצי ואינדיבידואלי כאחד; ג) אכן אין להפוך סכסוך עבודה קיבוצי לצרור של סכסוכים אינדיבידואליים (דב"ע לב/6- 4[1], בע' 409; דב"ע לא/4- 4[2], בע' 137), אך "האמור אינו תופס, במקרים הנאותים, בהליך שבו יותר מעובד אחד תובע זכות שמקורה ביחסי עבודה קיבוציים, בין שהמדובר בתובענה שעניינה מימוש הזכות ובין שעניינה פסק-דין הצהרתי לעניין אותה זכות (דב"ע לה/4- 4[3], בע' 289). .5א) טענתה השלישית של המדינה - לא היה מקום ליתן סעד הצהרתי משלושה טעמים: הראשון - עומדת לעובדים דרך אחרת למימוש זכותם; היה שיהוי בהשגת התביעה, והשלישי - הסעד האמור, אף אם יגרום "שקט תעשייתי" בקרב העובדים התובעים, ילבה אי-שקט בקרב ציבורים אחרים; ב) בטיעון בעל-פה הוסיפה באת-כוח המדינה וטענה, כי העובדים באו לבית- הדין בחוסר נקיון כפיים; בהסכמים הקיבוציים הסכימו כי אותן תוספות לא תהוונה חלק מהשכר הכולל, ולאחר מכן הם באים לבית-הדין ותובעים, כי תחשבנה כחלק מהשכר הכולל. .6א) העובדים תובעים את זכותם מכוח חוקים שונים, שכולם "חוקי מגן", ודין הוא, כי "זכות שהוקנתה לעובד מכוח חוק הבא להגן עליו אינה ניתנת לוויתור, לא ויתור מפורש ובוודאי לא ויתור מכללא" (דב"ע לג/12- 3(14, בע' 177; דב"ע לח/59- 3[5], בע' 43). סעיף 21לחוק הסכמים קיבוציים קובע: "זכויות עובד הקבועות בחוק יכול הסכם קיבוצי להוסיף עליהן אך לא לגרוע מהן". מכאן, שאין הסכם קיבוצי יכול לגרוע מהאמור בחוק וההוראה בהסכמים הקיבוציים, על-פיה לא יראו בתוספת כלשהיא חלק מהשכר הכולל, לא תחייב אם הוראת חוק קובעת אחרת; ב) מאחר ובזכות מכוח חוק מגן עסקינן -לא תעמוד טענת ויתור או השתק, וכן לא טענת "שיהוי", היפות לתביעה מכוח חוזה עבודה אינדיבידואלי; ג) רק מקום שבו לתשלום מסוים פנים לכאן ולכאן - תשקול ההוראה שבהסכם הקיבוצי, שמכוחו משתלם אותו תשלום (דב"ע לח/2- 7[6]; דב"ע מב/ 44- 3[7]); ד) אשר לטענת "תום הלב". אין צורך לחזור ולהדגיש את אשר נאמר כבר פעמים רבות, כי כל חוזה יש לקיים בתום לב, והדברים אמורים, אולי ביתר שאת, לגבי הסכמים קיבוציים. במה דברים אמורים - בזכויות חוזיות מובהקות, שאין הוראת חוק מחייבת לגבי זכויות אלה. משקבע חוק הסכמים קיבוציים, שאין להתנות על זכות הנתונה לעובד מכוח חוק כלשהוא, יכבד בית-הדין את הקביעה, אף אם בהסכם הקיבוצי הנדון מצויה הוראה נוגדת ואף אם ארגון העובדים פעל בחוסר תום לב. האמור מתייחס, כמובן, להוראות הנורמטיביות בלבד אשר בהסכם קיבוצי; ה) האם היה על בית-הדין ליתן סעד הצהרתי, לאור העוברה שבפני המשיבים עמדה דרך חלופית, דהיינו תביעה אינדיבידואלית של זכות קונקרטית. שתי תשובות לשאלה: האחת - התביעה, כאמור, היתה קיבוצית ואינדיבידואלית כאחד; בתחום הקיבוצי - מותר לצד, טרם התגלע סכסוך "קונקרטי", לבקש סעד הצהרתי, שעה שחלוקות הדעות בדבר פירוש סעיף זה או אחר בהסכם הקיבוצי או בחוק מחוקי העבודה. היינו מוסיפים ואומרים: לא רק מותר - אלא לעיתים קרובות רצוי, על מנת למנוע סכסוך. השניה - בתחום האינדיבידואלי - מתן סעד הצהרתי הוא בשיקול דעתו של בית-הדין; במקרה דנא, שעה שהתביעה היא קיבוצית ואינדיבידואלית כאחד, ומדובר בזכויות המתייחסות למספר רב של עובדים - אין מקום להתערב בשיקול דעתו של בית-הדין האזורי, שמצא לנכון להעתר לבקשה וליתן סעד הצהרתי; ו) הטענה, כי ההכרעה בסכסוך זה עשויה לגרום לסכסוכים בסקטורים אחרים, דינה להידחות מכל וכל. אין להעלות על הדעת, כי לא יינתן לעובד, או לקבוצת עובדים, לממש זכות המגיעה לו או לה מן החשש, שאם יתברר שהתביעה בדין יסודה, יבואו עובדים אחרים, על סמך "עקרון ההצמדה" שקנה לו שביתה ביחסי העבודה, ויתבעו אותה זכות. אם אכן הובטחה לאותם עובדים אחרים "הצמדה" - יש לקיים אותה הבטחה; אם לאו - בבוא יום חידוש ההסכמים הקיבוציים החלים על העובדים האחרים יהיה על המעביד להתמודד עם המציאות שבשטח. .7טענתה הרביעית של המדינה - יש לבחון את זכאות העובדים לאור המצב שהיה קיים בעת מתן התוספות השונות. בשעתו, משניתנו אותן תוספות, היו מותנות בתנאים מתנאים שונים, אולם אלה "נשחקו" במרוצת השנים, ואין בעובדת שתיקתן כדי לשנות ממהותן, בעת נתינתן. אף טענה זאת - דינה להידחות. לא אחת קרה, כי תשלום מסוים יהווה תוספת המותנית בתנאי, ובמרוצת השנים יפול התנאי ותישאר ה"תוספת"; הדוגמה הבולטת ביותר הינה תשלום בגין שעות נוספות גלובליות, שניתנה מלכתחילה תוך התנאה בעבודת מספר שעות נוספות נתון בחודש, כתמורה לקבלת התוספת, והמשיכה להשתלם אף לאחר שבוטל התנאי, במפורש או למעשה. בתביעה יש לפסוק לפי מסכת העובדות בזמן נתון. ייתכן בהחלט כי לו התביעה נשוא הערעור היתה מוגשת לפני שנים, סמוך למועד חתימתם של ההסכמים הקיבוציים מכוחם משתלמות התוספות השונות, היה דינה להידחות לפחות בחלקה, לפי מסכת העובדות כפי שהיתה באותה עת לגבי מהותן ותנאי תשלומן של אותן תוספות, אך אין בכך כדי להשליך על התוצאה שעה שהתשתית העובדתית שונה. .8א) טענתה החמישית והאחרונה של המדינה - מתייחסת לקביעה, שיש להביא בחשבון אותן תוספות לצורך חוק שעות עבודה ומנוחה. לגרסת המדינה - בית-הדין נתן פירוש רחב מדי לדיבור "כל התוספות" שבסעיף 18לאותו חוק; ב) סעיף 18לחוק קובע מפורשות, כי לעניין סעיפים 16ו- 17לאותו חוק "'שכר רגיל' כולל כל התוספות שמעביד משלם לעובדו". אין לנו צורך בהליך זה לקבוע מסמרות לגבי משמעות הדיבור "כל התוספות" ועלינו לבחון, אם התוספות נשוא ההליך נופלות בגדר ההגדרה. בבואנו לבחון את הסוגיה, לא נתעלם מאשר נפסק בדב"ע לט/24- 3[8], (בע' 428-429), בהסתמך על דברי היו"ר דאז של ועדת העבודה של הכנסת, כי מטרת החוק היא שהתשלום בעד עבודה נוספת ועבודת שעות נוספות "יכלול את כל התוספות המשתלמות לעובד והמהוות למעשה יסוד לחישוב ערך יחידת הזמן או העבודה"; ג) לשונו של החוק, מטרתו והגיונם של דברים, מחייבים כי בעד עבודה בשעות נוספות ובימי מנוחה יקבל העובד את הגמול המיוחד לא רק בגין שכרו המשולב, אלא גם בגין "כל התוספות". ברור שהתוספות נשוא הליך זה נופלות בגדר הדיבור "כל התוספות", משום שאין בהן למשל מרכיב של החזר הוצאות. אמור מעתה - כל אותן תוספות שנקבעו בהסכמים הקיבוציים (תוספות בית-חולים, תמריץ, עומס, סיכון, גריאטריה ונהגים) משתלמות בעד יום עבודה "רגיל". עבד העובד שעות נוספות או בימי מנוחה, והוא זכאי לגמול בגין עבודתו זו - תיכללנה אותן תוספות בבסיס לחישוב אותו גמול. .9א) ומכאן לערעור ההסתדרות והעובדים. אלה, בערעור שכנגד, מלינים בטענתם הראשונה על כך שבית-הדין נמנע מלהתייחס לשאלה, אם יש לראות בתוספות האמורות חלק מ"המשכורת הקובעת" לעניין חישוב הגמלה, על-פי חוק הגמלאות; ב) בית-הדין קבע, כי סוגיה זאת של קביעת "המשכורת הקובעת" יכולה להתברר אך ורק בדרך שנקבעה בחוק הגמלאות, דהיינו קביעה על-ידי הממונה על הגמלאות בתביעת גימלאי, וערעור על אותה החלטה; ג) גרסתו זו של בית-הדין האזורי נכונה היתה לו בתביעה אינדיבידואלית של עובד היה מדובר. העובד, כפרט, אינו יכול - בטרם הגיע לזכאות לקצבה מכוח חוק הגמלאות - לבקש סעד הצהרתי בדבר זכאותו בעתיד, וזאת לאור ההוראות שבחוק הגמלאות בדבר הדרך לתביעת גמלה; ד) בהליך זה חברו יחדו הליך קיבוצי והליך אינדיבידואלי, והמבקש את הסעד ההצהרתי, לעניין זה, הוא ארגון העובדים, ולא כלל עובדי בתי-החולים. סעיף 24(א) (2) לחוק בית-הדין לעבודה קבע, כי בסמכותו של בית-הדין האזורי לדון - "בתובענה בין מי שיכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי מיוחד כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז- 1957(להלן -חוק הסכמים קיבוציים), בעניין קיומו, תחולתו, פירושו, ביצועו או הפרתו של הסכם קיבוצי, בין כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים ובין כמשמעותו בסעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז-1957, או בכל עניין אחר הנובע ממנו או בעניין תחולתו, פירושו, ביצועו או הפרתו של כל דין". זוהי, איפוא, תביעה של מי שיכול להיות צד להסכם קיבוצי מיוחד, כאמור ברישה של הפסקה, בעניין תחולתו ופירושו של דין, כאמור בסיפה של אותה פסקה. הדין אותו מבקשים לפרש ולהחיל הוא חוק הגמלאות, ובייחוד סעיף 8שבו; דהיינו, האם ה"משכורת הקובעת", כהגדרתה באותו סעיף, כוללת תשלומים מסוימים המשתלמים מכוח הסכמים קיבוציים או שמא הם "תוספות", כמשמעו באותו סעיף; ה) התוצאה היא, כי ערעור ההסתדרות בסוגיה זו מתקבל, והעניין מוחזר למותב בית-הדין האזורי באותו הרכב, על מנת שיפסוק בה לגופה, וזאת על יסוד הראיות שהובאו בפניו וסיכומי הצדדים. .10א) טענתה השניה של ההסתדרות היא, כי טעה בית-הדין האזורי בכך שקבע שתוספת הנהגים אינה חלק מהשכר הרגיל לעניין פיצויי פיטורים; ב) בית-הדין האזורי הגיע למסקנתו לאור קביעתו, כי תוספת זאת מותנית בהרמת חולים ואינה משתלמת לאלה שאינם מרימים חולים; ג) העובדה, שהתוספת אינה משולמת לכלל הנהגים - די בה כדי לאשר את פסק-דינו של בית-הדין האזורי בסוגיה זו. נוסיף, כי מבחינת מהותה - אין לראות בתוספת האמורה תוספת "מקצועית" או "מחלקתית" (השווה דב"ע לט/26- 3[9]). ד) הערעור בסוגיה זו - נדחה. .11בסיומו של הטיעון ביקשה המדינה "עיכוב ביצוע" פסק-הדין בכל הנוגע והמתייחס לחוק שעות עבודה ומנוחה, וזאת עד לגמר ההליך בבית-הדין בתביעה אותה עומדת המדינה להגיש מכוח סעיף 30(ב) לאותו חוק. דינה של הבקשה להידחות מכמה טעמים. הראשון: גם אם תצליח המדינה בתביעתה - תתייחס הקביעה לחלק מן העובדים ולא לכולם; השני: אם תזכה המדינה בטענה העקרונית - יהיה על בית-הדין להכריע, מהו מועד תחילתה של החלטתו; והשלישי: מחדלה של המדינה בהגשת תביעה כאמור, למרות היותה מודעת לסוגיה (סעיף 2(ב) לעיל) אינו מצדיק היענות לבקשה. .12התוצאה היא, כי ערעור המדינה נדחה וערעור ההסתדרות מתקבל בחלקו. אין צו להוצאות.בית חוליםרפואהתוספות שכר