ניסיון התאבדות בתאונת דרכים

1. התובעת נפגעה בתאונת דרכים ביום 16.3.97, וזאת בהיותה הולכת רגל. התאונה ארעה בשדרות ההגנה בחיפה. מדובר במסלול הימני בנתיב המיועד לנסיעה מחיפה לתל אביב, בכביש שהוא דו סטרי ודו מסלולי, עם גדר הפרדה מבטון בין שני כיווני הנסיעה.   2. הנתבעות כפרו בחבותן וזאת בטענה כי התאונה נגרמה על ידי התובעת במתכוון, ובשל רצונה וכוונתה להתאבד. בשל כך, טענו הנתבעות, אין מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, והתובעת אינה זכאית לכן לפיצוי כלשהו מהן.   3. הדיון פוצל באופן שתחילה תוכרע שאלת האחריות, ורק לאחר מכן שאלת הנזק.   4. מאחר שטענת ההגנה של הנתבעות בענין זה היא כי מדובר במעשה מכוון של התובעת, הרי שהנטל להוכיח טענה זו מוטל במלואו על הנתבעות.   5. לאחר ששמעתי את ראיות כל הצדדים, ועיינתי בתשומת לב בכל המסמכים שהוגשו על ידם במהלך המשפט, וכן בסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי הצדק עם הנתבעות ואכן מדובר בתאונה שנגרמה כתוצאה ממעשה מכוון של התובעת.   6. המונח תאונת דרכים מוגדר בס' 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1985.   בהגדרת מונח זה נקבעה חזקה ממעטת לפיה: "לא יראו כי תאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".   7. בפסק הדין בענין עזבון המנוח עודד לזר ז"ל נ' רשות הנמלים והרכבות (ע"א 2199/99) קבע כב' השופט אור כי כאשר מדובר במעשה מכוון המוציא את המקרה מגדר תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, לא נכנס הארוע כלל לגדר הוראות חוק הפיצויים וממילא גם אין התלויים זכאים לפיצוי על פי הוראות החוק.   8. הקביעה אם מדובר במעשה מכוון יפה, איפוא, גם לתביעת התובעת 2.   9. השאלה אם תאונת הדרכים נגרמה כתוצאה מרצונה של התובעת להתאבד, היא שאלה שהתשובה לה צריכה להיות מוסקת ממערכת עובדתית ונסיבתית כוללת, וזאת מאחר שהתובעת אינה מודה בעובדה זו.   לפיכך יש להידרש לראיות נסיבתיות שקדמו לארוע ובכללן מחשבות, אמירות, מעשים והתנהגות של התובעת, כמו גם מסמכים רפואיים הנוגעים לתובעת, על מנת ללמוד מאלה אם ניתן להסיק כי התאונה נשוא התביעה היתה אכן ארוע מכוון שנגרם כתוצאה מרצונה של התובעת להתאבד.    10. מחומר הראיות שהביאה הנתבעת עולה מפורשות כי לנתבעת אישיות גבולית, וכי בעברה הצהרות רבות, בין מפורשות ובין משתמעות, על כוונות אובדניות.   בנוסף, כשבוע לפני התאונה נשוא התביעה, ניסתה התובעת להתאבד באמצעות נטילת כדורים, ואף אושפזה עקב נסיון זה בביה"ח הלל יפה.   11. כפי שיפורט להלן, טענות הנתבעות לנסיונה המכוון של התובעת להתאבד על ידי התאונה, נסמכת על ראיות רבות המעידות על מצבה הנפשי המעורער עובר לתאונה, בנוסף על נסיון ההתאבדות בשבוע שקדם לתאונה. בנוסף, סומכות הנתבעות גם על נסיבות התרחשות התאונה כפי שהן עולות מעדות הנהגת (נתבעת 1), ומעדות בוחן התנועה.   12. מנגד, בחרה התובעת שלא להעיד, וזאת למרות שלא היתה כל מניעה רפואית או אחרת לעדותה (ר' עדותו של פרופ' טיאנו בעמ' 58 שורות 10-15 לפרוט').   הימנעותה של התובעת מלהעיד, ובמיוחד כאשר מנגד עומדות הראיות שהביאה הנתבעת ואשר יפורטו להלן, יוצרת הנחה שדבריה היו פועלים לחיזוק הגירסה שהעלו הנתבעות. (ור' ע"א 2275/90 לימה חב' לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פד"י מ"ז (2) 605, 614).   13. שתיקתה של התובעת והימנעותה מלהעמיד עצמה לחקירה נגדית ע"י ב"כ הנתבעות, תומכת איפוא בגירסת הנתבעות דווקא, ומהווה נדבך נוסף במכלול הראיות שהביאו הנתבעות.   14. מהראיות שהביאו הנתבעות עולה כי התובעת נמצאה בטיפול פסיכיאטרי כבר משנת 75, ולכל אורך השנים שבהן נמצאה בטיפולים כאלה ואחרים, הביעה מחשבות אובדניות.   15. פרופ' טיאנו, שמונה כמומחה על ידי ביהמ"ש, העיד כי הפרעה של אישיות גבולית כפי שאובחנה גם אצל התובעת, מאופיינת בין היתר בריבוי דכאונות ובנטייה גדולה לנסיונות התאבדות (עמ' 66 שורות 2-7).   16. מהמסמכים הרפואיים הנוגעים לתובעת הסתבר כי הדכאונות והכוונות האובדניות האופייניות לאישיות גבולית, מצאו את ביטויים באופן עקבי בכל הבדיקות והטיפולים שעברה התובעת.   א. כבר בסיכום מחלה מיום 30.4.75 (נ/13), נכתב: "החלו להופיע איומים בדבר התאבדות".   ב. בסיכום מחלה לאשפוזים נוספים שאושפזה התובעת לסרוגין, מיום 15.6.78 ועד ליום 8.6.80 נכתב: "שוחררה בשנת 1975 ובאותה שנה נשלחה בגלל איומי התאבדות לבי"ח "גהה" בהוראת אשפוז של הפסיכיאטר המחוזי... בסוף שנת 1979 הופיעה החמרה במצבה שהתבטאה בהסתגרות, חוסר תפקוד, שכיבה מרובה במיטה, חוסר מצב רוח ומחשבות אובדניות". (מסמך 3 ל - נ/13).   ג. כך גם בסיכומי המחלה משנת 1982 (נ/7), שבו צויין קיומן של "מחשבות מוות", מיום 15.2.87 (נ/6), ומיום 19.9.96 (נ/1).   מצב נפשי זה של התובעת, הכרוך במחשבות אובדניות, אושר ע"י הרופאים שהעידו מטעם הנתבעות - ובפרט ע"י ד"ר טל עמיקם, שטיפל בתובעת בתקופה האחרונה הסמוכה לתאונה, וראה אותה במסגרת טיפולית אף ביום התאונה עצמו.   17. על כל אלה יש להוסיף את העובדה שכשבוע לפני התאונה נשוא התביעה, ותוך כדי אשפוזה במחלקת אשפוז יום של החטיבה הפסיכיאטרית בבי"ח רמב"ם (מחלקתו של ד"ר עמיקם טל), עשתה התובעת נסיון התאבדות בכך שנטלה כדורים, וכתוצאה מאותו נסיון התאבדות אף אושפזה מספר ימים בבית החולים הלל יפה. 18. ביום התאונה שבה לאשפוז במחלקתו של ד"ר עמיקם טל שהעיד מטעם הנתבעות. ד"ר טל העיד בביהמ"ש כי מצא שקיים אצל התובעת סיכון התאבדותי, ובפרט לאור נסיון ההתאבדות והתקופה הארוכה שבה היתה נטייה להתאבד. ד"ר טל שלל את הצעת ב"כ התובעת לפיה נטילת הכדורים לא היתה בבחינת נסיון התאבדות, אלא רק בבחינת "קריאה לעזרה", כפי שהציעה הגב' הוכמן שהעידה מטעם התובעת. (פרוט' עמ' 18 שורה 21).   ד"ר טל סיפר בעדותו כי בעת קבלת התובעת ביום 16.3.97, סרבה זו לחדש את החוזה הטיפולי ובכך, בעצם, סרבה "ליטול אחריות על חייה" (פרוט' עמ' 33). באותו יום עזבה התובעת את המחלקה - וזמן קצר לאחר מכן ארעה התאונה.   19. יש להדגיש כי לאור מצבה הנפשי של התובעת, נראה היה לכל הגורמים הטיפוליים שטיפלו בה, כי נראה שהתאונה מקורה בנסיון התאבדות, ויש בכך כדי ללמד על עוצמת הסכנה האובדנית שאבחנו אצל התובעת:   ד"ר עמיקם טל, כששמע על התאונה שארעה לתובעת, ציין ברישומיו כי לא ברור אם מדובר אכן בתאונה רגילה או בנסיון התאבדות (נ/5).   גם הגב' בלייר, העובדת הסוציאלית שטיפלה בתובעת, ראתה בתאונה משום "נסיון אובדני נוסף" (נ/11).   20. אל מול מצבה הנפשי של התובעת, שמלמד על אישיות גבולית ועל דכאונות ומחשבות אובדניות, על נסיון התאבדות כשבוע לפני התאונה, ועל סירוב לחדש חוזה טיפולי, עומדת גם עדותה של הנהגת לגבי נסיבות התאונה, וכן עדותו של בוחן התנועה מהמשטרה, גם הוא לגבי נסיבות התאונה.   21. נסיבות התאונה כפי שהן עולות מעדויות שניים אלה, הן כי התובעת התפרצה במפתיע אל הכביש, במקום שאין בו מעבר חצייה ואשר יש בו גדר הפרדה בין שני הנתיבים (ר' עדות הנהגת במשטרה וכן בעמ' 50 לפרוט').   22. בוחן התנועה העיד מפורשות כי על פי נסיונו ולאור נסיבות התאונה כפי שנקבעו על ידו, לא יכולה היתה הנהגת למנוע את התאונה, מאחר שהתובעת התפרצה לכביש במפתיע.   23. נסיבות כאלה של התאונה, גם אם ברגיל אין להסיק מהן בהכרח נסיון התאבדות, הרי שכאשר בוחנים אותן לאור מכלול הראיות ועברה הרפואי של התובעת, מביאים למסקנה כי אכן נגרמה התאונה עקב נסיון התאבדות של התובעת.   24. יש להוסיף בהקשר זה גם את העובדה שלא באה כל ראיה לכך שהתובעת הצטערה או התחרטה על כשלון נסיון ההתאבדות בכדורים, או כי ציינה כי אין בכוונתה לחזור ולנסות שוב להתאבד. אין גם כל תשובה לשאלה מדוע ניסתה התובעת להתאבד בכדורים, שבוע לפני התאונה, ושתי העדות מטעם התובעת התחמקו בבירור ממתן תשובה בענין זה. בהקשר זה בולט במיוחד סירובה של התובעת להעיד ולעמוד בחקירה נגדית.   25. התובעת הביאה מטעמה כמה עדים בנסיון לתת משקל נגד למסמכים הרפואיים ולעדויות מטעם הנתבעות, ואולם אין בעדויות אלה כדי לשנות ממסקנתי בדבר היות התאונה בגדר מעשה מכוון של התובעת.   26. הגב' הוכמן שהעידה מטעם התובעת, העידה אמנם כי בינה ובין התובעת היה "קשר מאוד אישי ומאוד קרוב... בהחלט קשר מאוד הדוק ומאוד עמוק" (פרוטוקול עמ' 17 שורות 18-19), אולם לא ידעה להסביר כיצד, אם אכן היה קשר כה הדוק בינה ובין התובעת, לא ידעה כלל על איומים של התובעת לאורך כל השנים לשים קץ לחייה (פרוט' עמ' 19 שורה 11).   הסתבר גם כי למרות אותו קשר עמוק והדוק, לא ידעה הגב' הוכמן כי התובעת היתה עוד קודם לתאונה, נכה במאה אחוז מבחינה נפשית (עמ' 21 שורה 26). עדותה של הגב' הוכמן היתה מגמתית וניכר היה בבירור כי ניתנה מתוך נסיון לסייע לתובעת ומתוך ידיעה כי אם ייקבע שהתובעת ניסתה לשים קץ לחייה, לא תקבל התובעת כל פיצוי שהוא (פרוט' עמ' 22 שורה 6).   27. עדות נוספת שהביאה התובעת היתה עדות אמה. עדות זו היתה מגמתית בעליל, והאם התחמקה באופן בולט משאלות שהתשובה להן לא היתה נוחה לה או שהאם הבינה שהתשובה עלולה לפגוע בסיכויי הבת התובעת להצליח בתביעתה.   כך למשל טענה האם כי אין היא יודעת למה חב' הביטוח לא רוצה לשלם פיצויים לבת, ואין היא יודעת שהשאלה שעומדת להכרעה היא אם ביקשה התובעת לשים קץ לחייה או לפגוע בגופה בתאונה (פרוט' עמ' 24 שורה 10-16).   האם נשאלה גם לגבי נסיון ההתאבדות שעשתה התובעת כשבוע לפני התאונה. לשאלת ב"כ הנתבעות השיבה האם כי כלל לא שאלה את בתה התובעת, מדוע ביקשה להתאבד וכי לא דיברה אפילו עם הרופאים על נקודה זו (פרוט' עמ' 25 שורות 13-17). תשובה זו היא מוזרה בלשון המעטה, ואין זה סביר שהאם כלל לא התעניינה בסיבות שהביאו את הבת לנקוט צעד כה קיצוני. נראה כי האם ניסתה להימנע מלהביא בפני ביהמ"ש את העובדות הידועות לה בקשר לאותו נסיון התאבדות, והתחמקותה מלהשיב לשאלות אך תומכת בגירסת הנתבעות, ומחזקת את המסקנה שנטילת הכדורים על ידי התובעת אכן היתה נסיון התאבדות.   גם תשובות האם באשר לשאלות הנוגעות לאשפוזים קודמים של התובעת, היו מתחמקות. כך למשל נשאלה האם אם נכון שהתובעת נכנסה לאשפוזים במהלך השנים 78-80, והשיבה "אני לא יודעת...אני לא זוכרת אם ידעתי". (עמ' 25 שורה 30). כך גם בתשובה לשאלה הנוגעת לאשפוז משנת 86 (פרוט' עמ' 26 שורה 13-16). האם גם טענה כי לא ידעה כלל על רצונה של הבת להתאבד, ולא ידעה כלל כי רצון כזה מופיע בכל המסמכים הרפואיים הנוגעים לתובעת.   מתשובות אלה ניתן להסיק אחת משתיים: או שהאם מתחמקת ממתן תשובות אמיתיות ביחס למצבה הנפשי של הבת התובעת עובר לתאונה, או שהאם כלל לא היתה מעודכנת במצבה הנפשי של הבת עובר לתאונה, וממילא אין כל רלבנטיות לעדותה ככל שזו ניתנה בנסיון לשכנע את ביהמ"ש כי מצבה הנפשי של הבת היה כזה שאין מקום להסיק כי התאונה נגרמה על ידי מעשה מכוון של התובעת.   28. עדות נוספת שבאה מטעם התובעת היתה של הגב' רוט שעבדה בסמוך לגלריה שבה עבדה התובעת. מחקירתה הנגדית של עדה זו הסתבר כי בינה לבין התובעת היו יחסי עבודה וחברות, אלא שאלה לא היו אישיים במיוחד. עדה זו לא ידעה כלל באיזו מצוקה היתה התובעת, לא ידעה על כך שהתובעת איימה להתאבד במספר הזדמנויות, או כי התובעת נכה מאה אחוז מבחינה נפשית. עדה זו אף לא ידעה פרטים על נסיון ההתאבדות שעשתה התובעת שבוע לפני התאונה, ולא דיברה על כך כלל עם התובעת (ר' עדות הגב' רוט בעמ' 22-23 לפרוט').   לפיכך, לא יכולה עדה זו לשפוך אור על מצבה הנפשי של התובעת עובר לתאונה, וודאי שאין בעדות זו כדי לקעקע את העדויות הרבות שהביאו הנתבעות. סיכום.   29. לאור כל האמור לעיל, מכלול הנסיבות מטה בבירור את הכף להיות התאונה פעולה מכוונת של התובעת שניסתה להתאבד.   כתוצאה מכך, אין התאונה נכנסת בגדר תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, והנתבעות פטורות לכן ממתן כל פיצוי שהוא לתובעות.   30. לפיכך אני דוחה את התביעה.   התובעות ביחד ולחוד תישאנה בהוצאות הנתבעות (שכר עדים ומומחים), וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪ ומע"מ.   המזכירות תעביר עותק מפסה"ד לצדדים.   ניתן היום ז' בניסן, תשס"ג (9 באפריל 2003) בהעדר. הדסה אסיף, שופטת תאונת דרכיםהתאבדות