1. התובע עתר לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים (הפרש תשלום), תמורת 2 חודשי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה (6 ימים) דמי הבראה, מענק השתתפות ברווחים לשנת 1995, משכורת י"ג, החזר הוצאות ביטוח רכב, פיצוי בגין אי הפרשה לקופ"ג, לקרן השתלמות ולביטוח מנהלים לחודשים 6/96-2, תשלום 4 ימי אירוח במלון, פיצויים על פיטורים שלא כדין ופגיעה במוניטין.   2. הנתבעת כפרה בכל הטיעונים העובדתיים שבכתב התביעה וכן בטיעונים המשפטיים עליהם הושתתה.   3. להלן העובדות שאינן שנויות עוד במחלוקת, כעולה מכתבי הטענות, מרשימת המוסכמות והפלוגתאות שערכו ב"כ הצדדים ומחומר העדויות והראיות אשר בתיק: א. התובע עבד בפועל בנתבעת מיום 29.9.82 עד יום 31.1.96 ובתפקידו האחרון שימש ראש מדור רכש בנתבעת.   ב. בתחילת חודש 1/96 סוכם בין התובע לנתבעת כי התובע יתפטר בדין מפוטר ויסיים עבודתו בפועל ביום 31.1.96 כאשר בתאריך 30.6.96 תכנס התפטרותו לתוקף ויסתיימו אז יחסי עובד-מעביד בין הצדדים.   ג. בעודו מקבל משכורת מהנתבעת החל התובע לעבוד בחברה טלרד תעשיות טלקומוניקציה ואלקטרוניקה בע"מ (להלן: "טלרד"), וזאת החל מיום 1.2.96 (ר' נ/4).   ד. התובע קיבל הודעת - פיטורים על אתר מהנתבעת (ת/8) ביום 19.2.96 (המסמך נושא תאריך 12.2.96).   ה. הנתבעת שילמה לתובע פיצויי פיטורים סך 80,027 ש"ח.   ו. התובע המשיך להחזיק בתג - עובד של הנתבעת ובאמצעותו נכנס ויצא במתקניה השונים עד ליום 9.7.96.   4. פלוגתא ראשונה שעלינו לברר היא נסיבות התפטרותו של התובע וכתיבת ת/2 ביום 2.1.96: האם התפטר התובע בנסיבות שהיו מזכות אותו בפיצויי פיטורים והאם ת/2 הנ"ל נכתב ביוזמתו או שנכתב עפ"י בקשת הנתבעת או עפ"י סיכום עמה, ומה נפקותו של המסמך האמור? בכתב התביעה לא טען התובע כי התפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי העבודה אלא רק ציין (בסעיף 2 לתביעה ) כי "…סוכם בין הצדדים כי התובע יתפטר בדין מפוטר…" וכי "… כחלק מהסיכום כתב התובע, לבקשת מר יהושע אורבך… את מכתב ההתפטרות…" (ת/2 א.ע.) בתצהיר עדותו העלה התובע, לראשונה, את הטענה כי "הרקע לסיכום זה ולמו"מ שנוהל עובר לו היה "מבוי סתום" אליו הגעתי בעבודתי. הפרטים לו מובאים בכתב ההתפטרות (ת/2)…" (ר' סעיף 3 לתצהיר). נציין כבר עתה כי לא הובאה ע"י התובע תשתית עובדתית מוכחת בראיות לביסוס הטענה כי התפטר בנסיבות שבהן היתה הרעה מוחשית בתנאי העסקתו ואשר היה בהן כדי לראותו כמתפטר בדין מפוטר, הזכאי לפיצויי פיטורים. יתירה מכך: מאחר שהנתבעת לא ביקשה לחזור - בה מהסכמתה לשלם לתובע פיצויי פיטורים, אפילו ייקבע שהתפטר שלא מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, ממילא אין ליחס משקל לנסיבות בעבודה אשר הביאו את שני הצדדים להסכים כי התובע אמנם יכתוב מכתב התפטרות אך יזכה לפיצויי פיטורים מוגדלים ושאר "ההטבות" כפי שפורטו ב- ת/3. נראה כי שני הצדדים, התובע ושוקי אורבך, מנהל משאבי אנוש בנתבעת (להלן: "אורבך") הגיעו למסקנה והחלטה משותפת ולפיה יפרוש התובע מעבודתו בנתבעת תוך מתן מכתב התפטרות מצידו (ת/2) ותוך הסכמה מגובשת מראש בדבר תנאי הפרישה, מועדה והתשלומים שתשלם לו הנתבעת. כך עולה מעדותו ותצהירו של התובע, וכך למעשה, מאשר אורבך בעדותו בפנינו בעמ' 5 שורה 24-15 ועמ' 7 שורה 16-13 לפרוטוקול.   5. הוכח כי ביום 2.1.96 סיכמו התובע ואורבך את כל התנאים הכספיים ושאר ההטבות שניתנו לתובע בהסדר הפסקת עבודתו, ומיד לאחר שהתובע מסר בידי אורבך את מכתב ההתפטרות ת/2, פנה אורבך אל הממונים עליו וקיבל אישורים לתנאי הפרישה שסיכם עם התובע: ר' סעיף 7 לתצהירו של אורבך וכן ת/3, וכן ראה סעיף 7 (רישא) לסיכומי ב"כ התובע. תנאי הפרישה שהצדדים הסכימו עליהם היו כדלקמן: א. פיצויים מוגדלים בסך 96,400 ש"ח, שכללו את כל הכספים שבפוליסת ביטוח המנהלים וב"מבטחים", דהיינו מעבר ל- 172% פיצויים אשר הנתבעת נהגה לתת גם במקרים אחרים בהם פרשו עובדים מן העבודה כשהם "מתפטרים בדין מפוטרים". (ר' עדותו של אורבך בעמ' 3 שורה 5-3 ושורה 22-13 לפרוטוקול).   ב. תשלום בגובה שתי משכורות, בגין הודעה מוקדמת.   ג. ניצול יתרת ימי החופשה בפועל במקום תשלום פדיונם כך שהתובע היה אמור לקבל "שכר ע"ח יתרת חופשתו מ- 1.2.96 ועד 30.4.96" כאמור ב- ת/3. ביום 31.1.96 ניתן ע"י הנתבעת האישור לתנאי הפרישה הנ"ל במסמך ת/3, כעולה מן האמור בסעיף 7.3 לתצהירו של אורבך ובסעיף 8 לסיכומי ב"כ התובע.   6. ביום 19.2.96 קיבל התובע מהנתבעת מכתב הנושא תאריך 12.2.96 (ת/8) ובו מודיע לו אורבך כי מאחר שהתובע הפר את הסכם - הפרישה ת/3 הפרה יסודית, מבוטל ההסכם הנ"ל ע"י הנתבעת, התובע מפוטר לאלתר ולפנים משורת הדין ישוחררו לזכותו "הכספים והקופות על פי חוק, כנהוג לגבי עובדים מפוטרים שלא בצעו עבירת משמעת" (ראה שם). יישומה של ההודעה בפועל הביא לכך שהנתבעת שילמה לתובע פיצויי הפיטורים בשיעור 172% (לרבות הכספים ב"מבטחים" ובביטוח המנהלים) וכן שולם לו פדיון ימי החופשה שעמדו לזכותו בתום העסקתו. בשל כך, כמפורט בכתב התביעה ובתצהירו של התובע וכן בסיכומי הטענות מטעם בא-כוחו,הוגשה התביעה לתשלום רכיבי התביעה כמפורט בסעיף 1 לפסק-דין זה. במכתב ת/8 נטען כי התובע נהג בחוסר תום - לב תוך הטעיה ואי-גילוי העובדה שבעת היותו עובד בנתבעת כבר החל לעבוד בחברה אחרת (טלרד א.ע.) בתפקיד זהה לתפקידו בנתבעת וביודעו כי טלרד מתחרה בעסקי הנתבעת. על התנהגותו ומעשיו האמורים של התובע השתיתה הנתבעת את זכותה לביטול ההסכם ת/3. בתצהירו של אורבך (סעיף 10,7,5, ו- 11) פורטו העובדות המצביעות על המצג הכוזב שהציג התובע בפני אורבך בעת שניהל עמו מו"מ על תנאי הפרישה ועל היעדר תום -לבו שבדיעבד התברר לאורבך: בפני אורבך טען התובע כי הוא מתכוון לפתוח עסק עצמאי משלו וכי יזדקק למספר חודשים לצורך הכנת התשתית לעסק שיקים ובשל כך יהיה במצוקה כלכלית עם סיום עבודתו בנתבעת. "אך ורק בהסתמך על מצגו הנ"ל של התובע… הוחלט לאשר לתובע תנאי פרישה נדיבים…" - כך העיד אורבך בסעיף 7 לתצהירו ואף בעדות בפנינו (ר' עמ' 2 שורה 20 ואילך לפרוטוקול). אנו מקבלים גרסתו ועדותו של אורבך, כאמינה, ונכונה, ומעדיפים אותה על פני גרסתו ועדותו של התובע אשר ניסה להמעיט ככל האפשר מחשיבותה של מסכת - העובדות שקדמה להשגת ההסכם בדבר תנאי פרישתו מהעבודה - ת/3. אנו מקבלים את עמדתה של הנתבעת כפי שהובעה בעדותו של אורבך, ולפיה ניהל התובע מו"מ שלא בתום לב, תוך הצגת מצג כוזב כשהוא יודע - אל-נכון שמדובר במצג כוזב ואילו העובדה שעבר לעבוד בטלרד דווקא ולא בחברה אחרת - לא היא שהכריעה את הכף בהחלטת הנתבעת לבטל ההסכם עמו. התובע עצמו אישר בעדותו בפנינו כי טלרד והנתבעת התחרו ביניהן בשוק: "ש. יש מוצרים שתדיראן התחרו בהם? ת. כן…". (עמ' 4 שורה 27-26 לפרוטוקול). אמנם בהמשך עדותו ניסה התבוע להתחמק ממתן תשובות ישירות בנושא זה, ואמר "אני לא יכול להגיד לך" ו- "אני לא יודע" - אך עדותו זו איננה אמינה וזאת בלשון המעטה, שהרי בהיותו איש רכש ותיק, בכיר ומנוסה בנתבעת, ובקבלו תפקיד זהה בטלרד (ר' עדותו בעמ' 4 שורה 16 וכן המוצג נ/4), ידע התובע ידוע היטב כי מדובר במעבר למתחרה - עסקי בנתבעת. כאמור, הדגש אינו מושם, ע"י אורבך על כך (ר' עמ' 3 שורה 9 ועמ' 4 שורה 2 ואילך בפרוטוקול הדיון מיום19.3.01), ואף אנו קובעים כי בחינת התנהגותו ומעשיו של התובע היא, בעיקרה, על רקע העובדות שהיו נכונות למועד ניהול המו"מ והשגת ההסכם עם אורבך.   7. בהתאם לראיות נ/1 - נ/4, כבר בחודש 11/95 שלח התובע לטלרד "קורות חיים" כהיענות מצידו למכרז לניהול מחלקת רכש רכיבים (ר' נ/1 ו- נ/3). ביום 20.11.95 מילא התובע שאלון אישי בטלרד (ר' נ/2) וביום 31.12.95 הועלו על הכתב תנאי העסקתו בטלרד ונקבע כי תחילת העבודה תהיה ביום 1.2.96 (ר' נ/4). בחקירתו הנגדית התחמק התובע ממתן תשובות ברורות ואמינות לשאלות שנשאל בדבר המועדים בהם פנה לטלרד, מילא שאלון וסיכם את תנאי העסקתו (ר' עדותו בעמ' 4 לפרוטוקול מיום 6.11.00) אולם אישר שאת מכתב ההתפטרות ת/2 כתב ביום 2.1.96, במקביל להשגת ההסכם עם אורבך בדבר תנאי פרישתו (ר' עמ' 4 שורה 20-18). מכאן, שכאשר התובע העיד, בעמ' 3 שורה 23-22 לפרוטוקול כי בדצמבר 95' הוא "התחיל להקים עסק עצמאי" ובדק מה נדרש לשם כך - דבריו לא היו אמת שהרי בדצמבר 95' כבר ידע כי הוא התקבל לעבודה בטלרד. בסעיף 12 לתצהירו מאשר, למעשה, התובע את גרסתו של אורבך לפיה הציג התובע בפניו מצג שהוא מתכוון להקים עסק עצמאי. התובע אמנם מוסיף: "אמרתי כי אני שוקל מספר אפשרויות, כגון עבודה בעסק עצמאי", אולם אנו מעדיפים את עדותו האמינה של אורבך ולפיה התובע ציין בפניו רק את האפשרות שיעבוד במסגרת עסק עצמאי משלו. מכל מקום, אף בתצהירו זה לא טען התובע כי גילה לאורבך - בעת שניהל עמו מו"מ וסיכם על תנאי פרישתו - שחודש קודם לכך כבר סיכם על תנאי העסקתו בטלרד.   לאור האמור לעיל אנו קובעים כי הנתבעת הוכיחה שהתובע הציג בפניה מצג שווא, מצג כוזב, בעת שניהל עמה (באמצעותו של אורבך) מו"מ על תנאי הפסקת עבודתו אצלה. כמו כן מקבלים אנו, כאמור לעיל, כאמינה ונכונה את גרסת הנתבעת כעולה מעדותו של אורבך, ולפיה הסכימה להעניק לתובע תנאים מפליגים וחריגים לטובה בעת סיום עבודתו - על רקע המצב האמור לעיל ומתוך רצון - טוב ונכונות "ללכת לקראתו" ולסייע לו מבחינה כספית בתקופת הביניים שהיה כביכול צריך לעבור בין סיום עבודתו אצלה לבין הקמת עסק עצמאי משלו, עפ"י המצג הנ"ל.   8. סעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים" קובע: "12(א). במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב".   החובה לנהוג בתום לב "עוגנה" בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה (כמו גם בערכאות אחרות) כעמוד - התיכון במארג היחסים שבין העובד והמעביד, בין המועמד לעבודה לבין מציע העבודה, בין מי שמסיים עבודתו לבין מי שהעסיקו. כחוט השני עובר עקרון החובה לנהוג בתום לב בהלכות רבות כמו גם במאמרים לא מעטים שנכתבו בנושא יחסי העבודה (ר' מ' גולדברג, "תום לב במשפט העבודה". ספר בר-ניב (1987) עמ' 143; ק. ורדי "תום הלב ביחסי עבודה", שנתון משפט העבודה ב' 105 ואילך; דב"ע נג/234-3 מרדכי ברקן נ' טלדיין אינטרקונטיננטל בע"מ, פד"ע כז' 189, 196; דב"ע נד/229-3 חמת ארמטורות ויציקות בע"מ נ' ישראל נעים, תקדין - ארצי 98(3) 865 והאיזכורים שם). "תום לב" פירושו החובה לגלות את כל האמת, ולא רק את חלקה, לצד השני במהלך המו"מ לקראת כריתת החוזה (ר' פס"ד חמת ארמטורות הנ"ל). תוצאתה הבלתי נמנעת של התנהגות שלא בתום לב אשר מאופיינת באי - גילוי מלוא העובדות האמיתיות והנכונות, היא הטעיית הצד השני במו"מ נשוא החוזה העתיד להיות נכרת ביניהם. כאשר צד לחוזה אינו מגלה את כל העובדות האמיתיות או גרוע מזה, כאשר הוא מציג בפני הצד השני מצג עובדות כוזב, מצג שווא הוא מביא בהכרח לשיקולים, הנחות והחלטות של הצד השני אשר כולם מבוססים על אותו מצג כוזב ומונע מאת הצד השני כל אפשרות הגונה וראויה לשקול שיקולים סבירים שיהיו תואמים את מצב הדברים האמיתי ולבסס את החלטותיו, הסכמותיו ותנאיו כפי שיבוטאו בחוזה שייכרת ביניהם - על שיקולים אמיתיים וראויים הן בהיבט המסחרי - כלכלי והן בשיקולי האינטרסים השונים שעליו להביא בחשבון. בכך עושה המפר את חובת תום - הלב דרך קצרה וישירה אל רמת ההטעיה שהוא מטעה את הצד השני, ואזי יש לצד השני תרופה ומגן כאמור בסעיף 15 לחוק החוזים: "15. מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; ולענין זה 'הטעיה' - לרבות אי גילויין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג, או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". ללא ספק יש לקבוע כי ביחסי העבודה, גילויין של העובדות הנכונות והעניינים המהותיים הוא "מנשמת אפה" של חובת תום הלב, והדברים נכונים גם במו"מ לקראת השגת הסכם - פרישה מן העבודה. (ר' פס"ד חמת ארמטורות הנ"ל). בהמשך לאשר קבענו בסעיף 7 לפסק דיננו לעיל, הננו קובעים כי התובע, אשר הפר את חובת תום הלב, הטעה את אורבך, נציג הנתבעת, ובגין הטעיה זאת עמדה לנתבעת הזכות להודיע לתובע כי היא מבטלת את החוזה, ת/3 בו נקבעו תנאי הפרישה החריגים של התובע. בכך אנו דוחים את עמדתו של ב"כ התובע לפיה אין מדובר בביטול הסכם הפרישה אלא בהפרתו על ידי הנתבעת. כמו כן אנו דוחים את טענתו של התובע כאילו ביטול תנאי הפרישה המוסכמים נבע מכך שאורבך, כביכול, ננזף ע"י הממונים עליו בשל התנאים החריגים שהסכים עליהם במסמך ת/3. בעת שהעיד בפנינו התובע הוא הודה, למעשה, שאין כל יסוד לטיעון האמור מלבד היותו בגדר השערה או הערכה שלו עצמו (ר' עמ' 5 שורה 20-18 לפרוטוקול מיום 6.11.00).   9. אנו קובעים כי סיום יחסי עובד - מעביד בין הצדדים היה ביום 31.1.96, הן עפ"י ת/3 והן, עפ"י עדותו של התובע עצמו בעמ' 4 שורה 17 ובעמ' 5 שורה 17-13 לפרוטוקול מיום 6.11.00 והן על פי המוסכמות כאמור בפתח פסק דיננו. אין כל נפקות לעובדה שהתובע המשיך להחזיק בתג-עובד של הנתבעת עד חודש 7/96, כשם שאין נפקות לעובדה שקיבל שי לחג הפסח, ואנו מקבלים כאמינה את גרסתו של אורבך לפיה, התשלום הנ"ל בוצע בטעות. גם לתלושי השכר שקיבל התובע בחודשים 6/96-2 ניתן הסבר אמין וסביר ע"י אורבך בעדותו בפנינו ואנו מעדיפים אותה על פני גרסת התובע, שממילא אין לה בסיס בעובדות המוכחות, כאילו התקיימו יחסי עובד - מעביד עד תום 6/96. לאור האמור לעיל, ומאחר שהנתבעת ביטלה כדין את הסכם הפשרה, היא היתה רשאית וזכאית לשלם לתובע את הסכומים שמצאה לנכון לשלמם, ובכך לא מימשה עד - תום את זכותה "להסתפק" בתשלום פיצויי הפיטורים כחוק. הנתבעת בחרה לשלם לתובע פיצויי פיטורים בשיעור 172% כפי שנהוג אצלה וכך אף הודיעה לתובע במכתבה נ/2. מאידך גיסא החליטה הנתבעת לשלול מהתובע הטבה מופלגת שהסכימה עליה ב-ת/3, דהיינו שיעור נוסף של פיצויים, בנוסף ל- 172%, בסך 16,373 ש"ח. כמו כן שילמה הנתבעת לתובע את יתרת החופשה שעמדה לזכותו אך נמנעה מלשלם לו תמורת הודעה מוקדמת בשיעור שכר של חודשיים. נתייחס להלן לכל אחד מרכיבי התביעה כאשר אנו קובעים, כי איזון נכון בין זכויותיהם של הצדדים באופן הוגן - ובהתחשב בנסיבות ובמסמכים שפורטו לעיל ולפיהן הוכחה, מחד - גיסא, נכונותה של הנתבעת להעניק לתובע זכויות החורגות מהקבוע בחוק ומאידך גיסא הוכחו היעדר תום לב וקיומם של מצג שווא והטעיה מצד התובע - מביא למסקנותינו וקביעותינו כדלהלן: א. אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע יתרת פיצויי פיטורים בסך 16,373 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.96 ועד למועד התשלום בפועל. ספק בעיננו אם סכום זה נושא פיצויי הלנה ולענין זה ר' י. לובוצקי סיום יחסי עבודה פרק 26 עמ' 312 החל מהמילים "לא אחת...". כך או כך אנו פוסקים כי לאור המחלוקת האמיתית כפי שהוכחה בפנינו, מפחיתים אנו פיצויי ההלנה ומעמידים אותם על שיעור הפרשי הצמדה וריבית כאמור לעיל.   ב. אנו דוחים את התביעה לתשלום תמורת הודעה מוקדמת. התובע התפטר מעבודתו ביום 2.1.96 וסיים בפועל את העבודה ביום 31.1.96. מיום 1.2.96 כבר עבד התובע בטלרד ומכאן שבדין ביטלה הנתבעת את ה"הטבה" של תשלום תמורת הודעה מוקדמת בת חודשיים, ועבור חודש 1/96 התובע קיבל שכרו המלא. ג. אנו דוחים התביעה לתשלום בגין חופשה שנתית ודמי הבראה בגין התקופה שלאחר 31.1.96 לאור האמור לעיל, משקבענו כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים לאחר המועד האמור. ד. אנו דוחים התביעה לתשלום בגין השתתפות ברווחים לאירוח בבית מלון, בהיותם זכויות נילוות שזכאי לקבלן רק מי שמתקיימים יחסי עובד - מעביד בינו לבין מעבידו. הרכיבים הנ"ל נתבעו בגין התקופה שלאחר 31.1.96 ואין הנתבעת חייבת בהם כלפי התובע.   ה. אנו דוחים התביעות לתשלום משכורת י"ג, החזר הוצאות ביטוח רכב, ופיצויים בגין אי - הפרשה לקופ"ג וביטוח מנהלים וקרן השתלמות לתקופה שלאחר 31.1.96 לאור האמור לעיל.   ו. אנו דוחים התביעה לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין ופגיעה במוניטין. משקבענו כי התובע הוא שהתפטר מעבודתו וכי נהג בחוסר תום לב ובהטעיה במו"מ שניהל טרם נכרת הסכם הפרישה בינו לבין הנתבעת, ומשהוכח כי ב- 1.2.96 כבר החל לעבוד ולקבל שכר בטלרד, ממילא נשמט כל בסיס עובדתי ומשפטי מטיעוניו בגין רכיבי - תביעה אלה, ולא למותר לציין שלא הובאה ראיה כלשהי להוכחת הטענה בדבר פגיעה במוניטין ובשמו הטוב של התובע.   10. לאור התוצאה אליה הגענו אל מול הנטען והנתבע בכתב התביעה, הננו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ש"ח בלבד בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.   ניתן היום י' באייר, תשס"ג (12 במאי 2003) בהעדר הצדדים   נ.צ. - מר דיין   אהובה עציון, שופטת  התפטרות בדין מפוטרפיטוריםהתפטרות