איחור בהגשת ערר ביוב

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איחור בהגשת ערר ביוב: בפנינו בקשת המשיבה לסילוק הערעור על הסף בכל הנוגע לדרישות תשלום מיום 05.03.08 ומיום 17.10.06 (להלן: "דרישות התשלום") מחמת איחור בהגשת הערעור. טענות הצדדים ביום 21.01.09 הגישה העוררת בקשה בהסכמה להארכת המועד להגשת ערר ביוב (בש"א 202534/09). בבקשה צוין כי העוררת היא הבעלים של מגרש הידוע כגוש 6108 חלקה 727 בתל אביב, עליו נבנה פרויקט "G צמרת", וכי ביום 10.12.08 שלחה לה המשיבה דרישת תשלום בגין היטלי פיתוח בסך של 7,128,787 ₪ כאשר מתוכם אגרת ביוב בסך של 1,439,601 ₪. העוררת ביקשה אורכה להגשת הערעור ואף ציינה כי המשיבה נתנה את הסכמתה לאורכה, לאור זאת נעתרה הוועדה לבקשת העוררת והאריכה המועד להגשת הערר. לאחר הגשת הערר הגישה המשיבה את הבקשה נשוא החלטה זאת לסילוק הערעור על הסף בכל הנוגע לדרישות התשלום. לטענת המשיבה חלף המועד להגשת ערר ביוב בגין דרישות אלו, שכן היה על העוררת להגיש הערר תוך 30 ימים כקבוע בסעיף 30 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) התשכ"ב-1962 (להלן: "החוק" או "חוק הביוב") וכי בדרישות התשלום צוין באופן מפורש זכות הערעור והמועד להגשתו. במסגרת הבהרה אשר הוגשה לוועדה ציינה המשיבה כי בעת שפנו אליה מטעם העוררת ובקשו הסכמתה להארכת המועד להגשת הערר, השיבה כי הסכמתה לא תחול על דרישות התשלום, וכי בסופו של יום לא הועברה אליה העתק מהבקשה. בתגובת העוררת לבקשת המשיבה למחיקת הערעור על הסף נטען כי בנוסף לשתי דרישות התשלום קיימת דרישת תשלום נוספת מיום 09.12.08 וכי כתנאי לקבלת היתרי הבניה שילמה העוררת את היטלי הביוב במלואם וזאת בשלושה מועדים בהתאם להתקדמות השלבים השונים בפרויקט הבניה. העוררת צירפה לתגובתה העתק דרישת התשלום האחרונה וציינה כי זו לא צורפה בשוגג לכתב הערעור. לטענת העוררת היות והוצאו לה מספר דרישות תשלום בגין השלבים השונים בהקמת הפרויקט ראתה העוררת בתום לב, בדרישת התשלום האחרונה והמסכמת את הפרויקט, אשר התקבלה בסמוך לגמר הקמת הפרויקט, כדרישת התשלום הקובעת לעניין המועד להגשת ערר ביוב. עוד ציינה העוררת כי המשיבה שלחה דרישה להשלמת תשלומים על פי תוספת הבניה רק כחודש לפני הגשת הערר, מכאן שניתן ללמוד מכך שאפילו המשיבה לא ידעה עד למועד סמוך מאוד לערר איזה סכום היא דורשת. עוד טענה העוררת כי יש לראות את שלבי הבניה בפרויקט כמכלול אחד, וכי המדובר בשלוש דרישות תשלום מתמשכות, וכי ההיגיון מחייב כי העירייה תמתין עד להוצאת דרישות התשלום כולן ותגיש טענותיה במאוחד, וכי רק לאחר סגירת חשבון עם העירייה יכולים הצדדים להביא את המחלוקת כולה לדיון בפני ועדת הערר וכל תוצאה אחרת אינה אפשרית אינה תורמת ליעילות דיונית וגורמת לבזבוז זמן שיפוטי. לחילופין טענה העוררת כי דרישות התשלום פגומות ועל כן הן מאיינות את מרוץ המועדים הנדרש בחוק. לטענת העוררת מאחר ובדרישות התשלום חסרים פרטים מהותיים הנדרשים על פי סעיף 28 לחוק אזי לא החל מרוץ המועדים של ה- 30 יום, שכן העדרם של פרטים אלו אינה מאפשרת לעמוד על זכויותיה ולבדוק את החיוב כנדרש. לעניין זה הפנתה העוררת לע"א 3888/99 התאחדות הקבלנים נ' מודיעין, פ"ד נו (1) 835 (להלן: "פסק דין התאחדות הקבלנים") שם נפסק כי דרישת תשלום שאינה מפורטת משמיטה את בסיס החוקיות מהחיוב. לחילופי חילופין התבקשה הועדה להאריך המועד להגשת ערר הביוב עד למועד הגשתו בפועל. לעניין זה טענה העוררת כי לועדה סמכות טבועה להארכת המועד להגשת הערר. לעניין זה הפנתה העוררת לפסק דינו של בית המשפט העליון בבר"מ 2340/02 הועדה המקומית רמת השרון נ' אגא וכט, פ"ד נז(3) 385 שם התייחס בית המשפט לסמכות הועדה להאריך המועד להגשת ערר. עוד טענה העוררת, בין היתר, כי קבלת טענת המשיבה תגרום לפגיעה חמורה בזכויות היסוד שלה לפניה לערכאות, וכי אין זה ראוי כי המשיבה מעלה טענות פרוצדוראליות מסוג זה ועליה להתמודד עם הטענות אשר הועלו כלפיה לגופו של עניין. בתגובת המשיבה נטען כי בקשתה לסילוק על הסף התייחסה לדרישות התשלום אשר צורפו לכתב הערר ולא התייחסה לדרישת התשלום מיום 10.12.08 אשר כלל לא צורפה לכתב הערעור, ואשר לגביה ניתנה הסכמתה להארכת המועד להגשת הערר. לטענת המשיבה אין כל בסיס בטענות בדבר אי חבותה בתשלום שכן המדובר בקרקע אשר נרכשה מהמשיבה על פי מכרז והסכם בו עוגנה חובתה של המשיבה לשלם היטלי פיתוח ובכללם היטל ביוב, ועל כן העוררת מנועה מלהתכחש לתשלומי הביוב בהם חויבה. בהתייחס לטענות העוררת כי דרישת התשלום האחרונה היא הקובעת לעניין המועד להגשת ערר ביוב טוענת המשיבה כי טענה זו סותרת את הקבוע בסעיף 30 לחוק הביוב לפיו המועד להגשת ערר בגין כל דרישת תשלום הוא 30 יום מיום מסירתה. לטענת המשיבה דרישת התשלום האחרונה אינה בבחינת שומה מסכמת של כל הדרישות אלא היא דרישה נפרדת מהדרישות הקודמות, כאשר דרישה זו היא הדרישה האחרונה שהונפקה לעוררת. עוד מציינת המשיבה כי בכל דרישות התשלום צוינה בצורה מופרשת זכות הערר על החלטה זו. בהתייחס לטענות העוררת בדבר הפגמים אשר נפלו בדרישות התשלום טוענת המשיבה כי טענות אלו חסרות שחר שכן מלוא הפרטים הנדרשים על פי הדין פורטו כנדרש בדרישות ובדפי החישוב אשר צורפו אליהן, כאשר יתר הפרטים המצוינים בסעיף 15(ג) לתגובת העוררת אינם פרטים אשר העירייה מחויבת לכלול אותם בדרישת התשלום. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים, סבורים אנו כי אין מנוס מקבלת בקשת המשיבה ודחיית הערעור בכל הנוגע לדרישות התשלום מיום 05.03.08 ומיום 17.10.06 מחמת איחור בהגשת הערעור. טענתה העיקרית של העוררת היא כי יש לראות בדרישת התשלום האחרונה מחודש דצמבר 2008 כדרישת התשלום הקובעת לצורך הגשת ערר לועדה, ועל כן לא איחרה המועד להגשת הערר לועדה. הננו סבורים כי אין ממש בטנה זאת ודינה להדחות. סעיף 30 לחוק העוסק במועדים להגשת ערר קובע כדלקמן : "בעל נכס הרואה עצמו נפגע על ידי דרישת תשלום לפי סעיף 28, רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו הדרישה, לערור עליה לפני ועדת הערר, והועדה רשאית לאשר את דרישת התשלום, בשינויים או בלי שינויים, או לבטלה; יושב ראש הועדה רשאי להאריך את המועד להגשת הערר עד ליום הששים מיום שנמסרה דרישת התשלום הנדונה, אם ראה טעמים סבירים לכך". לאור האמור בסעיף 30 לחוק על הרואה עצמו נפגע מדרישת תשלום להגיש ערר תוך 30 יום מקבלתה לועדה זו. במקרה הנדון הוציאה המשיבה לעוררת דרישות תשלום נפרדות אשר אינן תלויות אחת בשנייה, כאשר בהתאם להודעת המשיבה דרישת התשלום האחרונה אינה בבחינת שומה מסכמת, אלא היא דרישת תשלום נפרדת מדרישות התשלום האחרות, אשר הוצאו לעוררת, כאשר בכל דרישות התשלום הודע לעוררת בצורה מפורשת זכותה להגיש ערר על חיובים אלו. מכאן שלא ברור מדוע הסיקה העוררת כי אין בדרישות תשלום אלו כדי לחייבה להגיש ערר במועדים הקבועים בחוק. אין בטענות העוררת בדבר יעילות הדיון כדי לשנות מהוראות החוק הקובעות בצורה מפורשת מועדים קצובים להגשת ערר על דרישות תשלום. על כן, חובה היה על העוררת להגיש ערר על דרישות התשלום לאחר קבלתם ובהתאם למועדים הקבועים בחוק ובכך שהמתינה זמן כה ממושך מעבר למועדים הקבועים בחוק איחרה המועד להגשת הערר. באשר לסמכותה של הועדה להאריך המועד להגשת הערר. הרי ששאלת פרשנותו של סעיף 30 והמועד להגשת בקשה להארכת מועד נדונה בהרחבה בעמ"נ 163/04 המועצה האזורית עמק חפר נ' ליכט (לא פורסם, , 02.08.05) בדונו בפרשנות סעיף 30 לחוק מציין כבוד השופט ד"ר עודד מודריק את הדברים הבאים: "לשון ההוראה פשוטה. היא מגבילה את משך הארכה שיו"ר הוועדה רשאית לאשר. אולם אין בה דבר המגביל את מועד הגשת הבקשה להארכת מועד לתחום הזמן המיועד להגשת הערר. לשון אחר, ההוראה משמיעה שניתן להגיש בקשה להארכת מועד לא יאוחר מ-60 ימים לאחר שהתקבלה דרישת תשלום היטל ביוב. אך מובן שככל שיִקְרַב מועד הגשת בקשת הארכה לגבול תקופת הארכה כך יגדל חלק הזמן שבהחלטת הארכה המהווה ארכה בדיעבד.  הווה אומר, מי שקיבל הודעת תשלום והגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערר, נניח שבוע ימים לאחר שחלף המועד להגשת ערר ובקשתו נידונה מייד ונענית בחיוב תוך מיצוי תקופת ההארכה, יזכה ב-30 ימי ארכה שמהם 23 ימים צופים לפנים (ארכה מראש) ו-7 ימים צופים לאחור (ארכה בדיעבד). לעומתו מי שיקבל הודעת תשלום ופנה בבקשה להארכת מועד לאחר שחלפו יותר מ-60 ימים מיום שהתקבלה הודעת התשלום, איחר את המועד וליו"ר הוועדה אין סמכות להקנות לו זכות שאיחרה את זמנה". ראו לעניין זה אף את פסק הדין בבר"ע 1904/04 עיריית הרצליה נ' יעקב ממן, , שם ביטל בית המשפט המחוזי, על ידי כבוד השופטת דותן, את החלטתה של ועדת הערר לעניין הביוב וקבע כי סעיף 30 לחוק תוחם את סמכותה של הועדה להאריך את המועד להגשת ערר לתקופה שלא תעלה על שישים יום מיום קבלת דרישת התשלום, וכי אין בסמכותה להאריך המועד להגשת הערר מעבר ל- 60 הימים הקבועים בחוק (לעניין זה אי יכולתה של ועדת הערר להאריך המועד להגשת ערר מעבר ל- 60 הימים הקבועים בחוק אף כאשר המדובר בחוקים סוציאליים כגון חוק הנכים תגמולים ושיקום תשי"ט-1959 ראו ע"א (י-ם) 129/85 קצין התגמולים נ' אלון שביט, פס"מ תשמ"ו א' 464 וכן ע"א 310/61 יצחק קולה נ' קצין התגמולים, פדי טו 1961). מהאמור עולה, כי ערר צריך להיות מוגש תוך 30 יום מקבלת דרישת התשלום או להגיש בקשה להארכת מועד להגשתו עד ל- 60 ימים מקבלת דרישת התשלום, וכי מעבר לכך אין בסמכות הועדה להאריך המועד להגשת הערר. עוד נציין, כי אין בפסק הדין בעניין בר"מ 2340/02 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת השרון נ' אגא וכט ואח' פ"ד נז(3) 385, עליו מסתמכת העוררת כדי לסייע לה במקרה הנדון. פסק הדין זה אינו רלוונטי לעניינו, שכן שם קבע בית המשפט כי סמכותו של יושב ראש הוועדה להאריך מועד להגשת ערר כפופה לתנאי שעניין זה אינו מוסדר בחוק או בתקנות, ואילו במקרה הנדון סעיף 30 לחוק, קובע מועד להגשתו של ערר וגם תוחם את הסמכות להאריך מועד לתקופה שלא תעלה על 60 יום מיום קבלת הדרישה.ב  אומנם מקובלת עלינו טענת העוררת כי סד הזמנים לצורך הגשת ערר על היטל ביוב הוא קצר ביותר, וכי לעיתים מוגשים עררי ביוב בטרם נבדק החיוב לגופו, וזאת על מנת שלא יאחרו המועד להגשת הערר, אך הועדה סבורה כי כל עוד לא תוקנה ההוראה שבסעיף 30 לחוק, אין לועדת הערר מנוס והיא כבולה לחוק הקיים ללא אפשרות לשנותו. באשר לטענת העוררת לפיה לא קיימה המשיבה את התנאים המוקדמים להטלת היטל ביוב כנדרש בהתאם להוראת סעיף 28 לחוק ועל כן ומשלא הוצאה דרישת תשלום חוקית ותקינה מניין הימים להגשת הערר לא החל ובוודאי שלא תם, הרי שמבלי לקבוע מסמרות אם נפל פגם בדרישה, ויוער שעל פניו לא נפל פגם בדרישה, די בכך שבהתאם לפסיקה בנושא גם אם הפירוט בדרישת התשלום לא ענה על דרישות החוק, עדיין נמנה כנגד הנישום המועד שנקבע להגשת הערר, כאשר מועד זה מתחיל להימנות מיום קבלת דרישת התשלום. אם לנישום טענה כי דרישת התשלום חסרה את הפירוט הנדרש על פי סעיף 28 לחוק הביוב- עליו להעלות טענה זו במסגרת הערר, שאותו עליו להגיש במועדו, והטענה האמורה גם אם תמצא נכונה לגופה אינה פוגמת בחוקיות של דרישת התשלום, או על כל פנים, אינה פוגמת בה עד כדי איונה, קרי עד כדי אי-תחילה של מרוץ הזמן להגשת הערר (ראו רע"א 8745/00 עירית כ"ס נ' בר-עוז חברה לבנין אשר ביטל בהסכמה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"ש 2538/99 [מחוזי ת"א] עירית כ"ס נ' בר-עוז חברה לבנין, והותיר על כנה את החבות בהיטל ביוב שהטילה העירייה רחף הפגם הנטען בדרישת התשלום, וראו ספרו של עופר שפיר, אגרות והיטלי פיתוח ברשויות המקומיות, כרך א' בעמודים 268-275). בהתייחס לפסק הדין התאחדות הקבלנים אליו הפנתה העוררת, הרי שבפסק דין זה ציין השופט מצא בדעת יחיד כי די היה באי הפירוט בדרישת התשלום כדי לבטלת את חיובי המערערות, אך אין המדובר בדעה, אשר השתרשה בפסיקה כהלכה מחייבת, כאשר בהתאם לאמור לעיל אף אם נפל פגם בדרישת התשלום לא יהיה בכך כדי לאיין את הדרישה. באשר ליתר טענות העוררת בדבר הפגיעה בזכויות היסוד שלה בדבר הפניה לערכאות וכן כי המשיבה מעלה נימוקים פרוצדוראליים לדחיית הדיון בתיק במקום לדון בטענות לגופן, הרי שאף טענות אלו דינן להדחות. אומנם על פי הפסיקה יש לפרש חוקים אשר נחקקו טרם חוקי היסוד, כגון חוק הביוב, ברוח חוקי היסוד, אך אין בכך כדי לסייע למערערת שעה שנוסחו של החוק ברור והוא מגביל את המועדים להגשת ערר, וכך אף קבעה הפסיקה, כאמור לעיל. באשר לטענת המשיבה בדבר העלאת נימוקים פרוצדוראליים על ידי המשיבה, הרי שעם כל ההבנה לטענה זאת של העוררת, הרי שאין המשיבה מנועה מלהתבסס על סעיפי החוק העוסקים במועדים להגשת הערר, אשר הועדה , אף היא, כפופה להם ומחויבת לפעול על פיהם. סוף דבר לאור האמור, והיות והערר הוגש זמן רב מעבר ל- 60 הימים הקבועים בחוק לצורך הגשת הערר, הננו מקבלים את בקשת המשיבה ומורים על דחיית הערר בשל דרישות אלו מחמת התיישנותו. היות ואין מחלוקת לגבי דרישת התשלום מיום 10.12.08 הדיון בתיק ייוחד לדרישת תשלום זו בלבד. העוררת תשלם למשיבה הוצאות בקשה זאת בסך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ. עררביוב