אכיפת צו באמצעות הליך ביזיון בית המשפט

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אכיפת צו באמצעות הליך ביזיון בית המשפט: בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט. ביום 17/6/09 ניתן צו מניעה זמני (בש"א 2271/09) המחייב את המשיבים שלא לפתוח את גן הילדים נשוא הבקשה לצו זמני והתביעה העיקרית (להלן "הגן") החל מיום 1/9/09 ואילך, וזאת "אלא אם יהיה באותו מועד בידי המשיבים היתר לשימוש חורג". מיד בהמשך לדברים ובמסגרת ההחלטה לתת את הצו הזמני נאמר: "אני מדגיש שהצו שניתן בזה כאמור לעיל לא ייכנס לתוקף רק אם יהיה בידי המשיבים היתר ולא כל מסמך אחר הקודם להיתר כגון החלטה של הועדה המקומית לתכנון ובניה לתת את ההיתר בתנאים כלשהם". כמו כן נקבע באותה החלטה שגם אם בית המשפט לעניינים מקומיים ידחה את מועד כניסתו לתוקף של צו סגירה שהוציא לאותו גן והיה עתיד להיכנס לתוקף ביום 1/9/09, אין בכך סיבה להתיר במישור האזרחי את המשך הפרת החובה החקוקה (ובחלק קודם של אותו החלטה גם הוסבר שהטעם לכך הוא שבית המשפט לעניינים מקומיים ובית משפט זה שוקלים שיקולים שאינם זהים, מופקדים על אינטרסים שאינם חופפים וממילא עשויים להגיע לאיזונים שונים). אין חולק שהמשיבים פתחו את הגן ביום 1/9/09 והם מפעילים אותו מאז. אין חולק שמיום 1/9/09 ועד היום הזה אין בידיהם היתר לשימוש חורג המאפשר הפעלת גן ילדים במקום בו הוא פועל. מכאן הבקשה שבפניי. טרם שאדרש לטענות הצדדים לגופן, אציין כי מאז שניתנה ההחלטה בדבר צו המניעה הזמני ארעו ההתפתחויות הבאות: המשיבים הגישו בקשת רשות ערעור על ההחלטה בה ניתן הצו, וביקשו לעכב את ביצועו עד להכרעה בה. ביום 23/8/2009 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצוע. ביום 28/8/09 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי "בקשה דחופה לעיון חוזר" בהחלטה שלא לעכב את ביצוע צו המניעה הזמני, בנימוק שבינתיים החליטה ועדה מצומצמת מטעם הועדה המקומית לתכנון ובניה להמליץ על מתן היתר לשימוש חורג לגן, בתנאים. ביום 31/8/09 החליט בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לעיון חוזר בשאלת עיכוב הביצוע, ולהלן החלטתו כלשונה: "אין כל שינוי נסיבות המצדיק עיון חוזר". כמו כן ועל פי הכתובים שבפניי, ביום 25/8/09 החליטה הועדה המקומית לתכנון ובניה לקבל המלצות הועדה המצומצמת מטעמה ולאשר את הבקשה לשימוש חורג לגן ילדים, בתנאים שפורטו בהחלטה ובהם התנאי כי "ההיתר לא יוצא בטרם יחלפו 30 יום מהמצאת החלטת הועדה למתנגדים" (שאין חולק שהם המבקשים שבפניי). החלטה זו כלולה בפרוטוקול ישיבת הועדה מיום 25/8/09, שהודפס ביום 1/9/09. בנוסף, הוגשה בקשה לבית המשפט לעניינים מקומיים להאריך את המועד לכניסתו לתוקף של צו סגירה שיצא מלפניו כחלק מגזר דין שניתן כנגד המשיבים, מועד שנקבע במקור ליום 31/8/09. בהסכמתה החלקית והמותנית של הועדה המקומית, האריך ביום 8/9/09 בית המשפט לעניינים מקומיים את המועד לביצוע צו הסגירה ב-90 יום. ביום 10/9/09 (שלושה ימים לאחר הגשת הבקשה שבפניי) פנו המשיבים בפעם השלישית(!) לבית המשפט המחוזי ב"בקשה דחופה לעיון חוזר בעקבות החלטה חדשה של בית המשפט לעניינים מקומיים", וביקשו שוב לעכב את ביצועו של צו המניעה הזמני מהטעם שבית המשפט לעניינים מקומיים דחה את מועד ביצוע צו הסגירה שיצא מלפניו. בקשה זו טרם נדונה על ידי בית המשפט המחוזי. בתגובתם לבקשה שבפניי העלו המשיבים שלל טענות. טענתם הראשונה היא כי לא יצאה וממילא גם לא נמסרה להם הזמנה לדיון חתומה על ידי שופט וערוכה כנדרש בסעיף 6 לפקודה. לטענתם זהו פגם היורד לשורשו של עניין ושולל מבית המשפט סמכות לדון בבקשה ולקבלה. דין הטענה להידחות. אכן, המחבר מ' קשת מביע בספרו ביזיון בית-משפט, תשס"ב-2002, בע' 162, את ההשקפה כי "בקשות כאלה" (שהן בקשה בכתב או בקשה בדרך המרצה) "אינן יכולות לבוא במקום הזמנה חתומה בידי שופט", אולם - בכל הכבוד - אין דעתי כדעתו בנקודה זו. הדברים שהובאו לעיל אינם נתמכים בהלכה פסוקה שיצאה מלפני בית המשפט העליון. אני סבור שאין כל סיבה לייחס משמעות קריטית לשאלה, הטכנית לחלוטין, של האופן בו נערכה ההזמנה לדיון בבקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט. ההחלטה שבה נקבע מועד הדיון ניתנה ונחתמה על ידי, כך שהשאלה היחידה היא האם יש משמעות לעובדה שהחלטה זו לא נערכה בדיוק על פי המתכונת הקבועה בסעיף 6 לפקודה. המחבר מ' קשת כותב בספרו הנ"ל, בע' 169, כי להמצאת ההזמנה חשיבות מכמה היבטים שהוא מפרט שם, והם: הבאת דבר קיומו של דיון לידיעת ממרה הצו השיפוטי; מתן אפשרות לממרה להיערך לדיון; ותוצאות אי התיצבות הממרה לדיון. ההיבט השלישי דלעיל אינו רלבנטי לענייננו כלל, ואילו שני ההיבטים הראשונים התקיימו באופן נאות ושלם גם מבלי שנערך טופס הזמנה לפי סעיף 6 לפקודה. המשיבים ידעו על הדיון, קיבלו (באמצעות פרקליטם, במסירה כדין) את הבקשה וכל צרופותיה, ואף שנדרשו לעמוד בלוח זמנים צפוף מחמת טבעו של הנושא עמדו בו כראוי והביאו בפניי תגובה כתובה היטב, הכוללת טיעון משפטי נתמך באסמכתאות ולצידו טיעון עובדתי מגובה במסמכים שהגישו ונתמך בשלושה תצהירים. הם גם התייצבו לדיון כפי שנקבע. דיון על-פי סעיף 6 לפקודה הוא "דיון אזרחי מובהק" (ע"א 228/63 עזוז נ' עזר), אשר רק לצרכי ערעור דומה ההחלטה בו לגזר-דין פלילי, אך "אופי הדיון הוא מתחילתו ועד סופו דיון אזרחי...." (שם). תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעות את תחולתן על כל עניין אזרחי המובא לפני בית משפט (תקנה 2), כל עוד אין נוהגים בעניין מסויים על פי סדר דין אחר. אין בנמצא הסדר סטטוטורי ממצה הקובע סדרי דין נפרדים לדיון בבקשה לפי סעיף 6 לפקודה, ומכאן שתקנות סדר הדין האזרחי חלות עליו. תקנה 524 ותקנה 526 קובעות כי לבית המשפט סמכות כללית לתקן פגם או טעות בכל הליך, וכי אי קיום התקנות או נוהג אינו פוסל שום הליך. לפחות על דרך ההיקש ניתן ונכון לקבוע כי כאשר בית המשפט קובע מועד לדיון בבקשה לפי סעיף 6 לפקודה, הרי העובדה שהדבר לא נעשה על גבי טופס הערוך בדיוק כמצוות סעיף 6 לפקודה אינה אלא פגם פורמלי הניתן לתיקון ובלבד שלא נפגעה זכות אמיתית כלשהי מחמת אותו פגם פורמלי, וזהו בדיוק המצב בענייננו. בנסיבות אלה העלאת הטענה אף גובלת בחוסר תום לב. טענה שניה של המשיבים היא כי "תנאי בלעדיו אין" לסמכות בית המשפט לאכוף החלטה בדרכים הקבועות בפקודה הוא קיומה של דרישה בכתב לממרה המתריעה בפניו כי עליו לקיים את ההחלטה נשוא הליכי הבזיון, ואין חולק שלא נשלחה אליהם דרישה בכתב כאמור. טענה זו אינה נכונה במישור הנורמטיבי ובמישור הקונקרטי. במישור הנורמטיבי אין לטענה בסיס בדין, פרט להחלטה יחידה של בית משפט מחוזי שכידוע אינה הלכה פסוקה המחייבת את כלל בתי המשפט, שניתנה לפני 40 שנה(!). נמצא שהדין המצוי אינו כולל תנאי כנטען. גם הדין הרצוי נוגד את טענתם זו של המשיבים. מי שיודע שניתן נגדו צו שיפוטי ומפר אותו ביודעין, אינו יכול לדרוש שהצד השני "יזכיר" לו בכתב (או בדרך אחרת) את חובתו לקיים את הצו. "תזכורת" כזו אין בה שום דבר שאינו ידוע לממרה הצו ממילא. היא גם אינה מגינה על כל אינטרס לגיטימי של הממרה, ומכאן שאין הצדקה להטיל חובה לשלוח אותה. במישור הקונקרטי, המשיבים לא רק שידעו היטב שאינם מקיימים את הצו אלא שהם עצמם עתרו כמה פעמים לעכב את ביצוע הצו, ופעמיים נדחתה בקשתם זו לאחר שהמבקשים הגישו תגובות מנומקות ובהן הביעו התנגדות לעיכוב ביצועו של הצו. מכאן שהמשיבים יודעים היטב את עמדתם של המבקשים כי יש לקיים הצו החל מיום 1/9/09. ממילא גם מי שסבור שעל המבקשים היה להביא לידיעת המשיבים את בכוונתם לעמוד על ביצוע הצו במועדו, צריך להגיע למסקנה שבמקרה הנוכחי עשו המבקשים כן במסגרת התנגדויותיהם לבקשות לעיכוב ביצועו של צו המניעה. המשיבים טוענים כי לא היה ביכולתם לקיים את צו המניעה נשוא הבקשה. זאת משום שהצו קובע כי ייכנס לתוקף ביום 1/9/09 אלא אם יהיה אז בידי המשיבים היתר לשימוש חורג, אלא שנוכח החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה לתת היתר כזה רק בחלוף 30 יום מהמצאת החלטת הועדה למבקשים, נוצר מצב בו אין הם יכולים להחזיק בהיתר לשימוש חורג ביום 1/9/09 מטעמים שאינם תלויים בהם. דין הטענה להידחות. החלטת הועדה המקומית שלא לתת היתר טרם חלוף 30 יום מהמצאת ההחלטה למבקשים (שהגישו התנגדות לבקשה לשימוש חורג) מתחייבת מהוראות חוק התכנון והבניה. העובדה שאותם 30 יום אינם יכולים להסתיים ביום 1/9/09 נוכח המועד בו נתקבלה החלטת הועדה, אינה מונעת את קיום צו המניעה. היא רק מונעת מהמשיבים את האפשרות להימצא במצב בו הם פטורים מקיום צו המניעה, ובכך אין היא שונה במאום ממצב בו הועדה היתה מחליטה שלא לתת היתר לשימוש חורג בכלל. גם בתרחיש כזה היו המשיבים מנועים מלהחזיק בהיתר בר תוקף ביום 1/9/09. אין בכך כדי למנוע כניסת הצו לתוקף, ואין בכך כדי למנוע את קיום הצו שכל שנדרש כדי לקיימו הוא הימנעות מעשיית מעשה (פתיחת גן הילדים וניהולו). עוד טוענים המשיבים כי החלטת הועדה המקומית ליתן היתר לשימוש חורג יצרה מצב חדש ו"לא ברור". הטענה אינה נכונה. ההלטה ליתן היתר אינה שוות ערך להיתר עצמו. היא מותנית בתנאים, וכן כפופה לזכותם של מי שהתנגדו לבקשה לשימוש חורג - הם המבקשים שבפניי - לנקוט בהליך ערעורי לפי חוק התכנון והבניה כנגד ההחלטה. אם מישהו יכול היה לחשוב שיש כאן משהו שאינו ברור, באה ההתייחסות המפורשת לאפשרות זו בהחלטה שבה ניתן צו המניעה הזמני והסירה כל ספק, מפני שנאמר בה במפורש שרק היתר בר תוקף, להבדיל מהחלטה לתת היתר כזה, ימנע כניסת צו המניעה לתוקפו ביום 1/9/09. אכן, על החלטה זו תלויה ועומדת בקשת רשות ערעור, אולם הכלל הוא שערעור (ומקל וחומר בקשת רשות ערעור) אינם דוחים, לכשעצמם, את ביצוע ההחלטה השיפוטית נשוא ההליך הערעורי. פעמיים ביקשו המשיבים לעכב את ביצוע ההחלטה בדבר כניסת צו המניעה הזמני לתוקף ביום 1/9/09, ופעמיים נדחו. בקשה שלישית שהגישו טרם נדונה. לא ייתכן שחרף נסיבות אלה תנתן למשיבים בדיעבד לגיטימציה להתנהלות שבה נטלו לעצמם את החירות "לעכב" את ביצוע הצו על דעת עצמם ולאחר שביקשו זאת, נדחו פעמיים ובפעם השלישית בקשתם טרם הוכרעה. המשיבים מייחסים למבקשים חוסר תום לב, אולם האמת היא שהפוסל במומו פוסל: הם עצמם פעלו בחוסר תום-לב חמור, בנסיבות שפורטו לעיל. אותו דין חל גם על הטענה כי בית המשפט לעניינים מקומיים האריך בינתיים את המועד לביצוע צו סגירה שהוציא בשעתו לגן הילדים. כפי שכבר ביארתי בהחלטה שבה ניתן צו המניעה הזמני, אין זיקה מחייבת בין שתי הערכאות ובין שני ההליכים. הצדדים אינם זהים, האינטרסים שנשקלים שונים ונקודת האיזון שונה. מטעם זה בדיוק טרחתי וכללתי מלכתחילה בהחלטה המקורית גם הוראה לפיה אין ולא יהיה קשר בין מועד כניסתו לתוקף של צו הסגירה שיצא מלפני בית המשפט לעניינים מקומיים, לבין תוקפו של צו המניעה הזמני שניתן על ידי בית משפט זה. המשיבים מנסים, בהעלאת טענה זו, לערער בפניי על חלק מפורש של החלטתי. זאת אין לעשות. בתצהירי המשיבים נטען גם כי בניגוד לאמור בהחלטה בה ניתן צו המניעה הזמני, כיום קיימת - כביכול - קביעה של "מומחי הועדה" (המקומית לתכנון ובניה) כי הגן אינו גורם מטרד למבקשים. אין לקבל הטענה משלושה טעמים. ראשית, זו טענה ערעורית מובהקת שאין מקומה בבית משפט זה בכלל ובמסגרת הליכי בזיון בפרט. שנית, הועדה המקומית אינה מוסמכת כלל להכריע בשאלת קיומו של מטרד, משום שסמכותה היא רק בתחום התכנון והבניה. זכותה לחשוב שאין הצדקה לקבל התנגדות שכנים, אולם אין לה סמכות להכריע בשאלת קיומו של מטרד לגופה משום שמדובר בטענה מתחום דיני הנזיקין שבהם אין הועדה או מי מטעמה מוסמכים כלל לדון וממילא גם להכריע. סמכות זו מסורה לבית המשפט, ולו בלבד. שלישית וכפי שנכתב בהחלטה בה ניתן צו המניעה הזמני, כל עוד מופרת חובה חקוקה (וכל עוד אין בידי המשיבים היתר בר תוקף, החובה מופרת), די באי נוחות כדי להצדיק צו מניעה אפילו אם אותה אי נוחות אינה מגיעה לכלל מטרד. הועדה או מומחיה (שמומחיותם לא הוכחה כלל) אינם ערכאת ערעור על קביעתו של בית משפט לפיה הוכחה לכאורה לפחות אי נוחות. עוד נטען כי אין לנקוט בסנקציות שבפקודת בזיון בית משפט מקום שניתן לאכוף ההחלטה בדרך אחרת, וכי סעיף 63 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, מאפשר אכיפת צו המניעה בדרך של נקיטת הליכי הוצאה לפועל. גם טענה זו לא ניתן לקבל במקרה זה. אכן, ככלל רצוי להימנע מאכיפת צוים שיפוטיים בדרך של הליכי ביזיון מקום שהליכי הוצאה לפועל מאפשרים השגת אותה תוצאה, אולם האפשרות לאכיפת צו המניעה שבו עסקינן בדרך של הליכי הוצאה לפועל היא אפשרות לא נוחה בלשון המעטה, וניתן לומר שהיא כמעט תיאורטית. כדי לאכוף את צו המניעה באמצעות ההוצאה לפועל יהיה צורך, ככל הנראה, למנות כונס נכסים לנכס בו מצוי גן הילדים, להורות לו לנעול את המקום ואף להציב בו שמירה שתמנע פתיחת או פריצת המנעולים והפעלת הגן. יתרה מכך: הצו לא אסר כל שימוש בנכס, אלא רק את השימוש האמור בו. לכן ספק אם יש הצדקה לנעילת המקום על ידי כונס. כיצד יוכל כונס למנוע הפעלת הגן ללא נעילת המקום? לכל הפחות, התשובה אינה ברורה. למותר לומר שתהליך כזה, בנוסף לחוסר הודאות שבתועלתו, הוא תהליך המטיל בשלב ראשון על הזוכים (המבקשים) עלויות נכבדות, משום שפעילות כזו של כונס כרוכה בעלויות. זאת ועוד: כאשר בוחנים את שאלת היכולת לאכוף צו שיפוטי שלא בדרך של הליכי בזיון יש לשקול שיקולי צדק של שני הצדדים. אינני מוכן לקבל טענה לפיה, כביכול, צודק יותר להטיל עלויות של ממש לפתחם של מי שבקשתם לצו התקבלה בעוד התועלת של מהלך כזה מוטלת בספק גדול וכרוכים בו קשיים רבים, מאשר להפעיל סנקציות כנגד מי שבחרו במודע להפר צו שיפוטי. דווקא פסק הדין בעניין שרבט נגד שרבט (רע"א 3888/04), , עליו בקשו המשיבים להסתמך, קובע זאת בצורה קולעת בהתייחסו למתן צווים לפי סעיף 6 לפקודה: "לסיכום, אכן מדיניות שיפוטית ראויה דורשת לתת צווים אלה במשורה, עם זאת אני סבורה כי לשיקולים שפורטו לעיל צריך להתווסף שיקול חשוב נוסף - שיקול הצדק, דהיינו אילו צעדים יהוו דרך אכיפה ראויה, מתאימה וצודקת, אשר תביא בחשבון הן את עניינו של המפר הן את עניינו של הנפגע המבקש לאכוף את פסק-הדין". בנסיבות המקרה דנא הדרך ה"ראויה, מתאימה וצודקת" לאכיפת צו המניעה הזמני, שתביא בחשבון את האינטרסים הלגיטימיים של שני הצדדים, היא מתן צו המטיל על המשיבים קנס בגין כל יום של המשך הפרת הצו. רק דרך זו תבטיח, ככל שניתן בכלל להבטיח, שהצו לא יופר. היא גם דרך רלבנטית, משום שהתמריץ להפרת הצו הוא תמריץ כלכלי מובהק ועל כן סנקציה כספית עשויה לשלול את התמריץ הזה. מטעם זה, בשלב זה יש לראות את הסנקציה הכספית על פי הפקודה כמידתית וראויה בהשוואה לחלופה של אכיפת הצו בדרך של מאסר. אין למשיבים זכות לגיטימית להפר את הצו, תהא אשר תהא עמדתם של גורמים אחרים שענייננם בהיבט התכנוני ובאכיפת דיני התכנון והבניה מנקודת הראות של אינטרס הציבור הרחב (להבדיל מהאינטרסים הפרטיים של המבקשים). המשיבים עשו דין לעצמם, ונטלו לעצמם את החירות לעכב את ביצועו של צו המניעה הזמני לאחר שביקשו זאת פעמיים ונדחו, וטרם שבקשתם השלישית נדונה. גם אין לומר שעצם הגשת הבקשה השלישית לעיכוב ביצוע מצדיקה הימנעות מיישום הסנקציה של קנס לפי סעיף 6 לפקודה. גישה אחרת תביא לתוצאה אבסורדית: כל אימת שבעל דין ירצה להפר צו שיפוטי מבלי להיחשף לסיכון של סנקציה בגין בזיון בית משפט, כל שעליו לעשות הוא להגיש בקשה לעיכוב ביצוע ומאותו רגע ועד שזו תוכרע הוא זוכה לחסינות. בענייננו האבסורד אפילו גדול יותר, מאחר והבקשה לעיכוב ביצוע שטרם הוכרעה היא בקשה שלישית(!), וכן מאחר ואין בה חידוש אמיתי שכן היא נסמכת על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים להאריך את המועד לביצוע גזר דין שנתן, המבוססת אך ורק על החלטת הועדה המקומית שכבר הוגשה בגינה בקשה לעיון מחדש בהחלטה שלא לעכב את ביצוע הצו, ובקשה כזו כבר נדחתה. נוכח כל האמור לעיל אני מקבל את הבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, וקובע כי כל עוד צו המניעה הזמני בתוקף וביצועו אינו מעוכב, מחוייבים המשיבים, יחד ולחוד, בקנס בגין כל יום של הפרת צו המניעה הזמני החל מיום 23/9/09 ואילך. סכום הקנס יהיה 1,000 ₪ לכל אחד מחמשת ימי ההפרה הראשונים החל מיום 23/9/09, והחל מהיום השישי של הפרה יעמוד הקנס בגין כל יום נוסף על 2,500 ₪. החל מהיום השישה-עשר להפרה יעמוד הקנס בגין כל יום נוסף על 5,000 ₪. מובהר כי כל יום שבו מתקיימת בפועל פעילות בגן הילדים נשוא הצו הוא "יום הפרה" לעניין זה, ומודגש שוב שהדברים חלים רק כל עוד צו המניעה הזמני בתוקף וביצועו אינו מעוכב. אני מחייב המשיבים, יחד ולחוד, בשכר טרחת עו"ד של המבקשים בבקשה זו בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. צוויםביזיון בית המשפט