קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול כתב אישום בגין הפרת חובת היידוע: 1. לפניי בקשה למחיקת כתב האישום, מאחר שהמאשימה לא מילאה אחר חובתה, לפי סעיף 60א(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב -1982 (להלן - "חסד"פ"), ולא יידעה את הנאשם בדבר העברת חוקר החקירה בעניינו לרשותה, וכפועל יוצא מכך לא קוימה זכותו של הנאשם לשימוע בטרם הגשת כתב האישום, לפי סעיף 60א(ד) לחסד"פ. לחילופין, טוען הנאשם לביטול ההליך מכוחה של הגנה מן הצדק, וזאת - לפי טענתו, הן בשל התנהגות שערורייתית ובלתי נסבלת של המאשימה, העומדת בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית, והן בשל שיהוי מוגזם ובלתי מוצדק בהגשת כתב האישום. 2. נגד הנאשם הוגש, בתאריך 16.1.2008, כתב אישום המייחס לו, באישום הראשון (להלן - האישום הראשון), עבירות של גניבת רכב, ניסיון לגניבת רכב נוסף והחזקת כלי פריצה לרכב, שאותן ביצע, לכאורה, בתאריך 9.10.05. כמו כן הואשם הנאשם, באישום השני (להלן - האישום השני), בעבירות של פריצה לבנין שאינו בית מגורים או בית תפילה, התפרצות למגורים או לבית תפילה, היזק לרכוש במזיד וניסיון גניבה, שאותן ביצע, לכאורה, בתאריך 10.7.05. 3. בא כח הנאשם הגיש את טענותיו בכתב, ובהן גולל ביתר פירוט את מסכת ההליכים ואת השתלשלות האירועים שקדמו להגשת כתב האישום הנוכחי. לצורך הכרעה בבקשה, ראויים הדברים להיות מובאים במלואם: תחילתה של מסכת עובדתית זו כבר ביום 27.11.06, אז הוגש נגד הנאשם כתב אישום, בת"פ 4796/06, שנדון לפני מותב זה, בגין אותן עבירות ובגין אותו מערך עובדתי, המתוארים באישום השני לכתב האישום הנוכחי (לפי פ"א 9182/05 של תחנת ציון). ביום 24.6.07, הודיעה המאשימה לבית המשפט על חזרתה מכתב אישום זה, וביום 26.6.07 קיים נציג המאשימה שיחת טלפון עם בא כח הנאשם, ובה הודיע לו על חזרת המאשימה מן האישום. לדברי בא כח הנאשם, אמנם במהלך השיחה ביניהם נמלך נציג המאשימה בדעתו והודיע לו כי הוא מבקש לשקול פעם נוספת את העניין, אך משלא שב אליו, פנה בא כח הנאשם לברר את העניין וגילה, כי ההליך הפלילי נגד מרשו אכן בוטל בהוראת בית המשפט, לבקשת המאשימה. ואולם, כעבור יום אחד בלבד, בתאריך 27.6.07, ביקשה המאשימה מבית המשפט לחזור בה מהודעת הביטול, ובית המשפט נעתר לבקשתה והשיב את כתב האישום על כנו. בדיון שהתקיים ביום 9.7.07, ושנועד להקראת כתב האישום לנאשם, התברר, כי המאשימה לא מילאה אחר חובתה, לפי סעיף 60א(א) לחסד"פ, ולא יידעה את הנאשם בדבר העברת חומר החקירה בעניינו לרשותה, ובכך מנעה ממנו את זכותו לקיום שימוע לפני שיוגש נגדו כתב אישום. לפיכך, הורה בית המשפט על ביטול כתב האישום. ביום 7.9.07 שבה המאשימה והגישה כתב אישום נגד הנאשם, בעניין פ"א 9182/05 הנ"ל, ובגין אותן עובדות המתוארות באישום השני בכתב האישום הנוכחי, והפעם - במסגרת ת"פ 4302/07 (לפני כב' השופט א' רומנוב). ואולם, רק בתאריך 10.12.07, כ-3 חודשים לאחר הגשת כתב האישום, שלחה המאשימה לנאשם הודעה לפי סעיף 60א לחסד"פ, בדבר זכותו לקיום שימוע. לפיכך, מאחר שהמאשימה הפרה את חובתה ופגעה בזכות הנאשם המוקנית לו מכח סעיף 60א(א) לחסד"פ, פנה בא כח הנאשם פעם נוספת למאשימה בדרישה לבטל את כתב האישום; אך טרם שזכה למענה, התבשר על כתב אישום נוסף שהוגש נגד הנאשם, ביום 16.1.08, הוא כתב האישום דנן (ת"פ 5284/08), ושגם בו הואשם באותן עבירות ובאותן נסיבות עובדתיות העולות מפ"א 9182/05 הנ"ל. בנוסף, כאמור, הואשם הנאשם, באישום הראשון לכתב אישום זה, בקשר לעבירות גניבת רכב, ניסיון לגניבת רכב נוסף והחזקת כלי פריצה, לפי פ"א אחר של תחנת עוז מוריה. בקשר לאישום זה, הציג בא כח הנאשם, בתמיכה לטענותיו, מכתב שנשלח לנאשם, בתאריך 20.6.07, ובו מודיעה משטרת ישראל על סיום החקירה בעניינו וסגירת התיק שנפתח נגדו בגין אותן עבירות, כשלעניין עילת הסגירה נכתב: "נסיבות הענין אינן מצדיקות המשך חקירתך/ העמדתך לדין". בא כח הנאשם מיהר ופנה פעם נוספת לראש ענף תביעות ירושלים והתריע לפניה, כי נגד הנאשם מנוהלים בעת ובעונה אחת שני הליכים פליליים נפרדים, שעניינם באישום זהה, וכן שב ודרש לבטל את כתבי האישום מאחר שלא קוים בעניינם שימוע לנאשם טרם שהוגשו. ביום 30.3.08, לאחר שבדקה את טענות הנאשם, הודיעה המאשימה לבית המשפט (כב' השופט רומנוב) על חזרתה מכתב האישום, בת"פ 4302/07. בהתאם לכך, הורה בית המשפט על ביטול כתב האישום הנ"ל, לפי סעיף 94(א) לחסד"פ. על רקע האמור, טוען בא כח הנאשם, כי לגבי האישום הראשון לא קיבל הנאשם מעולם הודעה בדבר קבלת חומר החקירה בעניינו לרשות המאשימה. כפועל יוצא מכך, לא קוימה זכותו לשימוע לפני הגשת כתב האישום כמצוות סעיף 60א לחסד"פ. כן הוא טוען, כי גם בנוגע לאישום השני לא ניתנה לנאשם הזדמנות אמיתית להישמע לפני המאשימה ולנסות לשכנע אותה בצדקתו, וזאת טרם ש"הוכתם" בכתב אישום. מעבר לכך, הוא טוען, כי התנהלות המאשימה בפרשה זו - העובדה שאצה לה הדרך בהגשת כתבי אישום נגד הנאשם, והעובדה ששבה והפרה פעם אחר פעם את חובתה לאפשר לנאשם להישמע בטענותיו לפניה ולא שעתה לפניות חוזרות של בא כחו - כל אלה די בהן כדי להראות, כי לפחות בעניין זה, המאשימה מקובעת בדעתה להעמיד את הנאשם לדין, והיא אינה זכאית ליהנות מן החזקה כי הליך שימוע לנאשם, אם יתקיים כעת, לאחר הגשת כתב האישום, יקוים בלב חפץ ובאוזן קשובה. לפיכך, הוא מבקש עתה את ביטול כתב האישום, על מנת שהנאשם יזכה לקיים שימוע כדין. 5. על כך מוסיף בא כח הנאשם וטוען, כאמור, כי התנהגות המאשימה בעניינו של הנאשם, היתה לא פחות משערורייתית והיא עומדת בסתירה לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית, ובשל כך, הוא סבור, יש להחיל את ההגנה מן הצדק, ולהורות על ביטול כתב האישום. 6. המאשימה מתנגדת לביטול כתב האישום. אמנם, נראה מדבריה, כי אין היא מכחישה שהפרה במקרה זה את חובת היידוע, לפי סעיף 60א לחסד"פ, אולם, על פי הנסיבות העובדתיות שתוארו בתגובתה, גורסת המאשימה, כי הפגם שנפל בהתנהלותה לא קיפח את הנאשם ולא גרם לו עיוות דין, ועל כן מן הראוי לתקן את הפגם בקיום השימוע בדיעבד. בעניין אי-קיום זכות השימוע לנאשם, בנוגע לאישום השני - לגביו הוגשו (ובוטלו) כתבי האישום בת"פ 4796/06 ובת"פ 4302/07 - המאשימה סבורה, כי משהוגש כתב אישום בעניין זה, ובוטל, הודע למעשה לנאשם כי חומר החקירה הועבר לרשות המאשימה, ומעבר לכך - נסיבות הביטול מעידות כי בכוונתה היה להגיש כתב אישום אחר באותו עניין. בעניין זה מפנה המאשימה להחלטה ברוח דומה שניתנה בבית משפט זה (כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן), בת"פ 5904/08 מ"י נ' ביאע, מיום 22.10.2008. לעניין האישום הראשון, המאשימה טוענת, כי ביום 10.12.07 נשלחה לנאשם הודעה על זכותו לקיום שימוע לפי סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי, ולכן לא נפל פגם בהתנהלותה. כמו כן היא גורסת, כי גם אם שבית המשפט יגיע למסקנה כי היא לא מילאה אחר חובתה ליידע את הנאשם בדבר קבלת חומר החקירה לרשותה, במועד שנקבע לכך בחוק, הרי שהפגם שנפל בהתנהלותה ניתן לתיקון בדיעבד על-ידי עריכת שימוע מאוחר לנאשם, גם לאחר שהוגש כתב האישום, וזאת מבלי שייגרם לו עוול או תיפגע זכותו לדיון הוגן. בטענתה היא נסמכת על דוקטרינת הבטלות היחסית, לפיה פגמים הנופלים בהליך מנהלי אינם מביאים בהכרח לתוצאה של פסילת ההליך מעיקרא, ובמקרים רבים ניתן יהיה "לרפא" את הפגמים מבלי להביא לבטלות ההחלטה המנהלית, ולבית המשפט יהיה שיקול דעת רחב בבואו להכריע בשאלת תוצאות הפגם. 7. אשר לטענה להגנה מן הצדק - המאשימה אינה מכחישה כי בהתנהלותה בעניינו של הנאשם נפלו פגמים, אולם לטענתה, זו לא נבעה מתוך שרירות או כוונת זדון, וודאי שלא היתה זו התנהגות שערורייתית, המצדיקה את ביטול כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק. על כל פנים, היא גורסת, כי על אף הפגמים, ניתן יהיה להבטיח קיומו של הליך הוגן, באופן שלא יפגע בתחושת הצדק וההגינות. בנוגע להודעת החזרה מן האישום בת"פ 4796/06 המאשימה נימקה, כי באותו זמן טעה נציג המאשימה לחשוב, כי לא התקבלה חוות דעת מז"פ בנוגע לקיומן של טביעות אצבע של הנאשם הקושרות אותו לביצוע העבירה, ולפיכך מיהרה להודיע לבית המשפט, קודם הדיון, על ביטול כתב האישום, ואף הודיעה על כוונתה לבא כח הנאשם. משנוכחה בטעותה, הזדרזה המאשימה והודיעה על חזרתה מהודעת הביטול , וגם הפעם יידעה את בא כח הנאשם כי בכוונתה להמשיך לנהל את התיק. כמו כן המאשימה מאשרת, כי הגשת כתב האישום בת"פ 4302/07 מקורה בתקלה שאירעה במשרדיה, ולכן, לאחר שבדקה את טענות בא כח הנאשם באותו עניין ומשנוכחה כי הוגש כתב אישום נוסף באותו עניין, שאליו צורף אישום נוסף, פעלה מיד לביטול כתב האישום הראשון. סעיף 60א לחסד"פ והשלכותיה של הפרת חובת היידוע 8. לשון החוק הקובעת את חובת היידוע אינה משתמעת לשני פנים, ולפיה על רשות התביעה, שקיבלה לרשותה חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע, מוטלת חובה לשלוח לחשוד הודעה על כך (סעיף 60א(א) לחסד"פ). נשלחה הודעה על ידי רשות התביעה, רשאי החשוד, בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה, לפנות לרשות התביעה, בבקשה מנומקת, להימנע מהגשת כתב אישום או מהגשת כתב אישום בעבירה פלונית (סעיף 60א(ד) לחסד"פ). מימוש הזכות לשימוע מאפשר לחשוד, בטרם "הוכתם" בכתב אישום, להציג לרשות התובעת את מלוא הנתונים שבידיו ואת הפרשנות הראויה בעיניו לחומר הראייתי, וכל זאת - בטרם נתקבלה החלטה סופית בדבר הגשת כתב אישום נגדו. בית המשפט העליון, בהידרשו לשאלת מעמדה של זכות החשוד לשימוע ולחשיבותה, קבע כי מדובר בזכות מהותית ויסודית במשפטנו, שנמנית עם עקרונות הצדק הטבעי וקשורה בטבורה לחובת ההגינות השלטונית (וראה פסק דינה של כב' השופטת א' חיות בבג"צ 554/05 רס"ר אשכנזי נ' מפכ"ל המשטרה). מכאן - שאין התביעה רשאית להקל ראש בחובתה ליידע חשוד על החשדות נגדו ובזכותו של אותו חשוד לשימוע. 9. האם כשלה המאשימה בענייננו במילוי חובת היידוע? אין חולק, כי ביום 10.12.07 שלחה המאשימה לנאשם הודעה (להלן - ההודעה), לפיה תיק פ"א 9182/05 של תחנת ציון, שבו נחקר כחשוד, התקבל לרשותה, ובסעיף 3 נמסרה לנאשם הודעה בדבר זכותו לקיום שימוע. בקשר לכך טען כאמור בא כח הנאשם שתי טענות עיקריות: האחת - כי ההודעה נשלחה לנאשם, שעה שנגדו כבר היה תלוי ועומד כתב אישום, בת"פ 4302/07; ומשלוח ההודעה בשלב זה פוגעת בזכותו של הנאשם לקיום השימוע בשעה שהוא נקי מכל אשמה ואינו "מוכתם" בכתב אישום. והשניה - כי ההודעה מתייחסת לתיק פ"א 9182/05 בלבד, שעליו מיוסד האישום השני בכתב האישום, ואין בה כל התייחסות לתיק החקירה (פ"א 15999/05), שעליו מושתת האישום הראשון. 10. נראה, כי לעניין זה, יש לחלק בין האישומים: האישום הראשון נכלל לראשונה בכתב האישום הנוכחי, שהוגש, כאמור, ביום 16.1.08. הודעת המאשימה, מיום 10.12.07, בדבר קבלת חומר החקירה בעניינו של הנאשם לרשותה, אינה מתייחסת כלל לפ"א 15999/05 (או פ"א 186967/05, כפי שעולה ממסמך אחר שצורף לטענות בא כח הנאשם) של תחנת עוז מוריה, שבה נחקר כחשוד בעבירות נשוא אישום זה. בעניין זה לא יכולה אפוא להיות מחלוקת, כי המאשימה כשלה כשלא יידעה את הנאשם בדבר, ובכך מנעה ממנו את זכות השימוע. בקשר לכך מאמצת המאשימה את דוקטרינת הפסלות היחסית, שאומצה בפסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ (י-ם) 30541/06 מדינת ישראל נ' יצחק בן-אברהם כהן ואח', ולפיה ניתן לרפא את הפגם של הפרת חובת היידוע בעריכת שימוע מאוחר מבלי שיהיה צורך בביטול האישום (פסקה 10 לפסק הדין). באותו עניין היה בית המשפט המחוזי בירושלים בדעה, כי עיון בחוק והשוואתו להצעת החוק מלמדים כי הפרת חובת היידוע אינה אמורה להביא לתוצאה ה"קיצונית" של ביטול האישום. לעומתו, בשתי החלטות עוקבות שניתנו בעניין זה, על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בתפ"ח (ת"א) 1199/05 מדינת ישראל נ' פולנסקי, , ותפ"ח (ת"א) 1138/05 מדינת ישראל נ' ארד, , קיבל בית המשפט המחוזי בתל-אביב טענות של נאשמים וביטל את האישומים נגדם, נוכח פגם שנפל בהתנהלות המאשימה אשר הפרה את חובת היידוע כלפיהם ומנעה מהם את זכות השימוע. בית המשפט המחוזי בתל-אביב הדגיש, כנימוק עיקרי, כי הגם שלכאורה ניתן "לרפא" פגם שנפל בהחלטת התביעה להגיש כתב אישום נגד חשוד, על ידי עריכת שימוע בדיעבד, אין הדבר רצוי. זאת מאחר שקיים הבדל ניכר ביכולת השכנוע של אדם המגיע למעמד השימוע כחשוד או כנחקר, לעומת מעמדו ויכולת השכנוע שלו בשימוע הנערך לאחר שהוגש נגדו כתב אישום. אמנם, אף לעמדתו, הזכות לשימוע על פי סעיף 60א לחסד"פ אינה זכות מוחלטת, אלא שלגישתו הואיל ומדובר בזכות יסוד מהותית, יש לפרש את הוראות הסעיף באופן העולה בקנה אחד עם טובתו של הנאשם ועל כן ראוי שבית המשפט יקנה לו פרשנות מרחיבה. על כן, יש להעדיף בדרך כלל את האינטרס של הנאשם, ככל שחפץ הוא לעשות שימוש בזכויותיו, על האינטרס של התביעה, ומה גם - שעל פי רוב, עריכת השימוע, לאחר שיבוטל כתב האישום, לא תהווה מעמסה כבדה על המאשימה. במקרה שנדון לפניי זה לא מכבר, בת"פ (י-ם) 5286/05 פרקליטות מחוז ירושלים נ' יונתן אליהו (להלן - עניין אליהו), נדרשתי אף אני בהרחבה לשאלת תוצאותיה של הפרת חובת היידוע על ידי הרשות התובעת, על רקע הגישות המנוגדות וההחלטות הסותרות שניתנו בבתי המשפט המחוזיים ובערכאה הנמוכה. באותו עניין הצטרפתי לדעת בית המשפט המחוזי בתל-אביב והכרעתי בסופו של דבר לטובת הנאשם ונגד המאשימה והוריתי על ביטול כתב האישום, וזאת בין היתר מן הטעם שעל בית המשפט להימנע ממתן גושפנקא לפעולה בלתי חוקית של רשות ציבורית, אשר בנסיבות מסוימות עלול להוביל לפגיעה בטוהר ההליך השיפוטי, ובפרט שהרשות הציבורית שאת פעולתה הפסולה מתבקש בית המשפט לרפא היא רשות התביעה שאמונה על אכיפת החוק, על כל המשתמע מכך. וכך כתבתי באותו עניין: "... זכות השימוע נקבעה כזכות מהותית ואף כי אין בכוחה להביא לבטלות כתב האישום מעיקרא, כפי שמשתמע לכאורה מלשון הצעת החוק המקורית, בוודאי עשויה היא להביא בנסיבות המתאימות לביטול כתב האישום על פי שיקול דעתו של בית המשפט. לדוגמא, מקום שהופרה זכות השימוע ולא ניתן להצביע על נזק ממשי שייגרם לאינטרס הציבורי או שהנזק שעלול להיגרם לאינטרס הציבורי קטן, באופן יחסי, מן הנזק שעלול להיגרם להגנת הנאשם - יש להורות בדרך כלל על ביטול כתב האישום". לא למותר להעיר, כי ברקע אותה החלטה עמד הרושם שנוצר, כי רשויות התביעה אינן עושות די למילוי חובתן ליידע חשודים על החשדות נגדם ובכך פוגעת בזכותם לשימוע. יש להודות, כי מאז ניתנה ההחלטה בעניין אליהו הנ"ל, הפנימו רשויות התביעה את הביקורת שהופנתה כלפיהם בבתי המשפט, ובהתאם לכך הצטמצם הפער שבין הרצוי למצוי בעניין זה, ועל כך יש לברך. אף על פי כן, עודני מחזיקה בעמדתי, כי בדרך כלל, מקום שהופרה זכות השימוע, הנטייה הטבעית של בית המשפט תהיה לקבל טענות של נאשמים לבטל כתבי אישום. בטענות המאשימה לא נשמעה כל טענה לעניין נזק שייגרם לה כתוצאה מביטול האישום והיא התמקדה בטענה, כי לנאשם לא ייגרם עיוות דין או קיפוח אם ייערך לו שימוע בדיעבד. בעמדתה האמורה מגלה המאשימה הן חוסר רגישות לעובר על אדם אשר האשם בפלילים, ובפרט בעבירה מסוג פשע - תוך שהיא מוחלת לעצמה על התרשלות במילוי חובותיה על פי חוק. יוזכר כי תחולת הסעיף הנדון היא מתאריך........ והיה על המאשימה להפנים, ללא סייג וללא חריגות את קיום חובתה האמורה. כשלעצמי, לא עולה על דעתי נזק כלשהו שעשוי להיגרם למאשימה או לאינטרס הציבורי אם יבוטל כתב האישום, למעט דחיה של מספר שבועות לכל היותר, עד שתתקבל החלטה אם להגיש מחדש את האישום. יתר על כן, אני סבורה כי תהא זו הדרך להבטיח ביתר שאת, כי המאשימה תמלא אחר הוראות החוק בנדון. לכן, מכל הטעמים האמורים, באתי לדעה כי יש לבטל את האישום הראשון. 11. לא כן מסקנתי בנוגע לאישום השני. מקובלת עליי, בנסיבות העניין, עמדת המאשימה (כפי שצוטטה מדברי כב' השופטת פרידמן-פלדמן בת"פ 5904/08), כי משהוגש כתב אישום ובוטל - בשל אי-מילוי חובת היידוע - הודע למעשה לנאשם כי חומר החקירה בעניינו התקבל אצל המאשימה, ואף מעבר לכך - מובן כי הנאשם צפה כי בכוונתה להגיש כתב אישום נוסף. במקרה זה, דווקא בשל ביטול האישום בהליך קודם מחמת אי-מילוי חובת היידוע, חזקה על הנאשם שהיה מודע להימצאות חומר החקירה בעניינו בידי המאשימה, ובהתאם לכך היה עליו להיערך לאפשרות שהמאשימה תממש את כוונותיה ותגיש נגדו כתב אישום נוסף, בגין אותן עבירות. היערכות זו משמעותה, בין היתר - פנייה אל המאשימה בבקשה לקיים שימוע. כתב האישום בת"פ 4796/06 בוטל בהוראתי כבר ביום 9.7.07, מן הטעם שלא קוימה חובת היידוע. באותה שעה ידע הנאשם אל נכון במה הוא מואשם, ובשלב זה, כשהוא חף מכל אשמה, ובהיותו מיוצג, היה עליו לפנות למאשימה בבקשה לקיים שימוע, וביתר תוקף לנוכח הנסיבות הנטענות על ידו כאן יכול היה להניח כי טיעוניו יזכו לאוזן קשבת. משלא עשה כן, אין לו אלא להלין על עצמו. כפי שציינתי לעיל, בעניין האישום הראשון, דעתי היא שיש להקפיד עם רשויות התביעה בעניין חובתן ליידע את החשוד על החשדות נגדו ובזכותו של הנאשם לשימוע. כמו כן ציינתי, כי הואיל וזכות השימוע נקבעה כזכות מהותית במשפטנו, היא עשויה להביא בנסיבות המתאימות לביטול כתב האישום על פי שיקול דעתו של בית המשפט. ברם, אין כוונת הדברים שבכל מקרה ובכל מצב תוביל הפרת חובת היידוע מצד רשות התביעה לביטול אוטומטי של האישום. ודוק: מקום שניכר על פניו ובאופן מובהק, כי נעשה שימוש לרעה בטענה לביטול כתב האישום מן הטעם של הפרת חובת היידוע לפי סעיף 60א לחסד"פ, ואין מאחוריה מגמה אמיתית של הנאשם לשכנע את התביעה לשמוט את ההאשמות נגדו, דעתי היא שיש לדחות את הטענה ולהותיר את האישום בתוקפו, וזאת על אף הפגם שנפל, לכאורה, בהגשתו, וזאת משום שיש בהתנהלות כזו של הנאשם משום ויתור על זכותו לפי סעיף 60א, שהיא זכות דיונית אשר בידי הנאשם הרשות לוותר עליה. לפיכך, מן הטעמים שנמנו לעיל, החלטתי לדחות את הבקשה לביטול האישום השני מן הטעם שלא קוימה לגביו חובת היידוע. 12. כאן המקום להעיר, כי איני מוצאת ממש בטענה כי אם יבוטל כתב האישום, או חלקים ממנו, יזכה הנאשם ליחס אחר מאת המאשימה וכל טענותיו יישמעו מעתה בלב פתוח יותר ובנפש חפצה יותר. השיקול העיקרי שהנחה אותי בזמן ההכרעה בשאלות הנדונות, לא היה אפוא החשש מעיוות הדין שייגרם לנאשם אם לא יקוים לו השימוע בהיותו חף מאישום, כי אם טוהרה של מערכת המשפט, אמון הנאשם במערכת התביעה ובמערכת המשפט ואמונו של הציבור כולו במערכת אכיפת החוק במדינת ישראל. הגנה מן הצדק 13. לאחר שעיינתי בטענות הנאשם, החלטתי לדחות את הטענה להגנה מן הצדק. בטענותיו מונה הנאשם את כשליה של המאשימה ואת הפגמים שנפלו בהתנהלותה בפרשה זו: המאשימה הגישה נגד הנאשם שלושה כתבי אישום באותו עניין, שבשניים מהם עמד לדין בעת ובעונה אחת; המאשימה הודיעה לנאשם על סגירת תיק החקירה בנוגע לעבירות נשוא האישום הראשון, כבר בחודש מאי 2007, אך בחודש ינואר 2008, וללא הודעה מוקדמת, הגישה בכל זאת כתב אישום נוסף, שבו נכללו העבירות הללו; למרות כל כשליה, התעלמה המאשימה מבקשתו לקיים לו שימוע, בעת שהוא אינו נתון במעמד של נאשם. בשל כל אלה סבל, לטענתו, זעזועים רבים בחייו, והוא מתקשה להמשיך בשגרת יומו. 14. במובנה הנפוץ, מאפשרת דוקטרינת ההגנה מן הצדק לבית המשפט לבטל אישום בשל כך שלא ניתן להבטיח לנאשם משפט הוגן או שההעמדה לדין פוגעת בעקרונות הצדק, וכפי שצוין לא אחת בפסיקה: "ההצדקה המרכזית לשימוש בסמכות זו הנה הרצון להבטיח, כי רשויות החוק ינהגו באופן ראוי, כמתחייב ממעמדן כגוף שלטוני. היא נועדה לשמש בלם לפעילות שלוחת-רסן, עיוורת לאינטרסים זולתה, המתכחשת לזכויות הנאשם ולערכים של שלטון-החוק. זוהי סמכות יוצאת דופן, וכך גם הנסיבות המצדיקות את הפעלתה" (ע"פ 4596/05, רוזנשטיין נ' מדינת ישראל). הנה כי כן, גם לאחר שרף הפגיעה הנדרש לצורך החלתה של ההגנה מן הצדק הונמך והיקף פריסתה הורחב, ההגנה מן הצדק, כך נראה, היתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד. כך גם, בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776, ושם בעמ' 808, נקבע: "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך-כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו, עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות, ומבססות, בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר". באותו עניין קבע בית המשפט העליון מבחן בן שלושה שלבים להחלתה של ההגנה מן הצדק, כאשר בשלב הראשון יש לזהות את הפגמים שנפלו בהליך, בשלב השני יש לבחון יש לבחון אם ניתן לקיים את ההליך, בצורה הוגנת וצודקת, חרף הפגמים שנתגלו בו. בשלב זה על בית המשפט לאזן בין מכלול הערכים והאינטרסים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי, כגון: חומרת העבירה המיוחסת לנאשם, מידת הפגיעה ביכולתו להתגונן כראוי ומידת אשמתה של הרשות. בשלב השלישי על בית המשפט לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים יותר ומידתיים מאשר ביטול כתב האישום. בענייננו אין חולק על הכשלים שנפלו בהתנהלות המאשימה, אך מקובלים עליי הסבריה כי הדברים נעשו בתום לב ולא בכוונת מכוון כדי להתאנות לנאשם ולהתעמר בו. כמו כן, הנאשם לא הראה, מדוע בניהול המשפט יש משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות ולא הביא ראיה לעניין מידת הפגיעה ביכולתו להתגונן. גם לא מצאתי ממש בטענה, כי הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות ועד להגשת כבת האישום הנוכחי, הוא כה חריג ובלתי סביר באופן שיצדיק את ביטולו של כתב האישום, וזאת בייחוד כאשר מן הטענות עולה כי המאשימה לא השתהתה בפעולתה, וכתב האישום הראשון - שאמנם בוטל בשל אי מילוי חובת היידוע - הוגש זמן קצר לאחר ביצוע העבירות. לפיכך, מששקלתי בדבר, הגעתי למסקנה שמקרה זה אינו עונה על הקריטריונים המיוחדים שנקבעו בפסיקה להפעלת הדוקטרינה, ולכן אין מקום להפעיל את ההגנה מן הצדק. 15. סיכום הדברים הוא, כי נוכח השיקולים שהובאו, אני סבורה כי מן הראוי לבטל את האישום הראשון בכתב האישום. המאשימה תוכל, כמובן, לשוב ולצרפו לכתב אישום זה, לאחר שתערוך לנאשם שימוע כדין. אני מורה, אפוא, על ביטול האישום הראשון. האישום השני בכתב האישום ייוותר על כנו. משפט פליליחובת היידועביטול כתב אישום